שו"ת בית הלוי/א/כד
|
< הקודם · הבא > |
דעת הרשב"ם בב"ב דף קל"ח דהא דאמר ר"ל בכריתות דף כ"ד דהנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה דאיירי בצווח מעיקרא והקשו עליו התוס' דא"כ אמאי לא הקשה על ר"ל מהא דאמר רשב"ג הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן דזכו יורשי נותן דס"ל דהוי צווח מעיקרא ואכתי אמאי לא נעשה הפקר. ולכאורה היה נראה לומר דבעבדים מודה ר"ל דלא הוי דעת הנותן רק כשיקבלם ממנו אבל אם לא ירצה לקבלם יהיה שלו דלא ניחא להנותן לסלק רשותו מהם לגמרי ואם לא יקבלם יהיה הפקר דהרי קיי"ל דהמפקיר עבדו יצא לחירות והמשחרר עבדו עובר בעשה ובודאי אמדינן דעתו דלא ניחא ליה לעבור איסורא אמנם זה אינו דהא בכריתות מביא שם הך ברייתא דרשב"ג על מימרא דר"ל וקאמר שם בשלמא רשב"ג סבר כי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלין מיניה כי לא מקבלין מיניה הדרא למרי' הרי דס"ל להגמרא דרשב"ג ס"ל כן בכל מתנה אכן הרי קשה על הגמרא גופא דמנ"ל דרשב"ג ס"ל כן בכל מתנה דלמא לא ס"ל רק בעבדים וכמש"כ ואין לומר דס"ל להגמ' דהרי רשב"ג נקט סתמא ומסתמא איירי בכל גווני וגם בעבדים קטנים דהמפקירם לא יצאו לחירות וכל המחזיק בהם זכה וכדאיתא בגיטין דף ל"ט וליכא איסורא אי מפקירם ומוכרח דס"ל כן בכל מתנה זה אינו מספיק דדלמא ס"ל לרשב"ג כרבנן דאבא שאול בגיטין שם דס"ל שם בגר שמת דגם קטנים קנו עצמם בני חורין והנראה דס"ל להגמרא דבכה"ג ליכא איסורא כיון דאינו מפקירם ממש אלא נותנם להשני ורק כשהשני אינו רוצה לקבלם נעשו הפקר ממילא משום דהראשון כבר סילק רשותו מהם וכה"ג ליכא איסורא כלל וכל זה דוחק אבל לפי' התוס' דבצווח מעיקרא ליכא שום סברא לומר דיהיה הפקר ניחא] ועכ"פ קשה על הרשב"ם הא דקאמר בגמרא בשלמא לרשב"ג קסבר כו' דלפי מה דס"ל להגמרא דרשב"ג ס"ל כן בכל מתנה הרי קשה על עיקר דינו של ר"ל דחזינן דלא הוי הפקר. עוד הקשו התוס' על הרשב"ם מהא דב"ק דף קי"ו גבי חמרא דרב ספרא דאמרי' אדעתא דאריה אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי' וכמו כן נאמר דרק אדעתא דהמקבל סילק רשותו ולא אדעתא דכ"ע:
והנראה לישב דעת הרשב"ם דס"ל דאפי' אם משליך דבר לאיבוד רק אם יש לו איזה רצון ותכלית באיבודו לא נעשה הפקר וקודם שנעשה ונגמר רצונו הם שלו עדיין ובזה מיושב לנו דעת הטור בחו"מ סי' רס"א שכתב דאבדה מדעת הוי הפקר והקשו עליו מהא דבב"ק דף כ"ו דקאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא תבירא תביר ופירש רש"י שם זרק כלי בעל הכלי ולהטור הא מיד שזרקו הוי הפקר ובלאו הך סברא דמנא תבירא תבר פטור וגם דאם בא אחר וחטפה מהאויר יהיה שלו והוכיחו מזה דרש"י חלק על הטור ועיי' ברא"ש ב"ק שם מה שהיקשה על רש"י ובאמת ניחא דהטור לא כתב כן רק בנותן כלים בר"ה דלא איכפת ליה כלל מה שיתחדש בהן ומש"ה ס"ל דנעשה הפקר אבל בזורק כלים לשוברם דרוצה בשבירתן וכיון דיש להבעלים איזה רצון בהם מש"ה קודם שנעשה רצונו ולא נשברו עדיין הם שלו וכן מיושב בזה ג"כ מה דהקשו על הטור מהא דסנהדרין דף מ"ח היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילן דלא נעשו הפקר כיון דמתכוונים לאסור עליו הכלים מש"ה קודם שנאסרו הוי שלהם עדיין והוא סברא נכונה ועכ"פ חזינן מהא דב"ק דבזורק כלי לשברם קודם שנשברו אינם הפקר:
וא"כ הרי בנדרים דף כ"ד איתא קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבנך כור חיטים הרי זה יכול להפר נדרו שלא ע"פ חכם שיכול לומר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי והביא הר"ן שם דבירושלמי חולק ר' מאיר על זה וקאמר הירושלמי אם כשזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי פי' דהמדיר משיב לא היה כוונתי מפני כבודך רק מפני כבודי לפי שאתכבד במה שאתה מקבל ממני מתנה ד"ה אסור לא נחלקו אלא בסתם ר"מ אומר סתם כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי ורבנן אמרי סתם כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך. הרי דר"מ ס"ל דסתם נותן מתנה כוונתו מפני שיהיה כבוד להנותן במה שזה מקבל ממנו ולדידיה ודאי דלא אמר ר"ל כלל דבלא קיבל ממנו יהיה הפקר דכיון דעיקר כוונתו בהנתינה היה במה שיקבל ממנו א"כ פשיטא דלא גריע מזורק כלי וכוונתו שישברו דקודם השבירה הוי שלו ומימרא דר"ל ע"כ לא הוי רק אליבא דרבנן דתנן כוותיה דידהו בנדרים דף ס"ג דס"ל דסתם נותן מתנה כוונתו משום כבוד המקבל במה שנותן לו ולא איכפת כלל להנותן אם יקבלם המקבל ומש"ה גבי נדר יכול לומר הריני כאלו נתקבלתי דגם בלי קבלתו נשלם רצון הנותן בהנתינה גרידא דכבר הגיע הכבוד להמקבל ולדידהו ס"ל לר"ל דבשלא קיבלם הוי הפקר ומש"ה ניחא הא דלא פריך על ר"ל מהא דרשב"ג דנאמר דרשב"ג ס"ל כר"מ דנדרים ואנא דאמרי כרבנן דהלכתא כוותייהו ומש"ה ניחא ג"כ הא דלא אמר בגמרא דרשב"ג ס"ל כרבנן דאבא שאול כיון דגם עתה לא קשה על ר"ל מיניה דמוקמינן ליה כר"מ ומה נרויח אם נאמר דס"ל כרבנן דאבא שאול כיון דבין כך ובין כך הוי רשב"ג דלא כהלכה דהרי קיי"ל בגיטין כאבא שאול וגם מימרא דר"ל הוי בלא"ה דלא כר"מ:
ובזה מיושב ג"כ קושית התוס' מהא דב"ק דחמרא דרב ספרא דלא דמיא כלל לנותן מתנה דלרבנן הוי כוונת הנותן רק ההרשאה במה שמרשה לו לקבל אבל שם הרי השליך החמור כדי להאכיל הארי שלא יהיה רעב והאכילה הוי התכלית ולא ההרשאה והוי ממש כזורק כלי לשברו דלא הוי הפקר והדברים נכונים בדעת הרשב"ם דלפי מה דקיי"ל כרבנן בנדרים שפיר הוי הפקר ובזה נתבאר לנו במה שכתב הרמ"א באו"ח סי' תס"ו דהנותן שעורים לפני בהמתו ומצא בהן ריר צריך לבערם אבל בסתמא אין לחוש כיון דכבר בטלו וכתב החק יעקב פירושו שכיון שנתנם לפני בהמתו בטלם והפקירם יעו"ש אין הכוונה דבמה דנתן דלפני הבהמה הוי הפקר דהרי זה דומה ממש להך עובדא דחמרא דרב ספרא דלא הוי הפקר. וכ"ש הכא דנותן לפני בהמה שלו והרי בפסחים דף כ"א דתנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה וחי' ואמרינן דצריך למתני חי' דהוי ס"ד כיון דמשיירא מצנעא כו' וקאי עליו בבל יראה כו' הרי להדיא דמה דנתן לבהמתו לא הוי הפקר וצ"ל דכוונת הח"י כיון דנותן בשעת איסורו וידוע דמה דתשייר יצטרך לבער מפני הריר המצוי שמה הוי כמפקיר הנשארין וא"כ היכא דשכח מאיסור חמץ בעת שנתן או ששכח שהוא פסח צריך לבער דלא הוי הפקר ובדברינו אלה שכתבנו בדעת הטור דכשנותן כיסו בר"ה ולא איכפת ליה כלל מה שיהיה נעשה בהן הוי הפקר דיצא מרשותו אבל זורקם לשברם הם שלו עדיין יובן לנו דברי הגמ' בחגיגה דף ה' דאחוי ליה הצדוקי לריב"ח עמא דאהדרינהו מרי' לאפי' מיניה ואחוי ליה איהו עוד ידו נטויה עלינו והקשה המהרש"א דהרי הך קרא כתיבא גבי פורענות כדאיתא בפסוק בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה ומה תשובה הוא ולדברינו ניחא דהצדוקי אמר דאהדריניה מריה לאפיה מיניה ויצאו מרשותו לגמרי כמו שמשליך כיסו לר"ה ואחוי ליה עוד ידו כו' והוי כזורק כלי לשברו דהם שלו עדיין והארכתי קצת בזה בדרושים ואכמ"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |