שו"ת בית הלוי/א/י
|
< הקודם · הבא > |
כתב הרא"ש בחולין פ' כסוי הדם באחד שאמר למוהל שימול בנו וקדם אחר ומל אותו דפטור ליתן לראשון עשרה זהובים דבמה שאמר לו האב שימול לא זכה בהמצוה ולא דמי לכיסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה וכן האב שחייב למול בנו ורצה למולו וקדם אחר ומל חייב אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבים למולו ובדיבור שאמר האב לא זכה בה ועי' בש"ך חו"מ שדקדק מדברי הרא"ש דאם האב יכול למול אסור לו לצוות לאחר למול ומבטל מ"ע וכן הוא מבואר בד"מ ביו"ד סי' רמ"ג שכתב בשם או"ז שאסור לו לכבד לאחר וכ' ע"ז הד"מ וצ"ע מ"ש ממצוה אחרת שיכול לעשות שליח וראיתי בתב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ד שהקשה על הש"ך מהא דבשבת דף קל"ג איתא בשר אע"פ שיש בהרת יקוץ ופריך למה לי קרא הא הוי דבר שאינו מכוין ומשני באומר אבי הבן לקוץ בהרתו קמכוין ופריך ואי איכא אחר ליעבד אחר דאר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו ידחה כו' ומשני בליכא אחר ולהש"ך הא כשמל אחר מבטל האב מ"ע דאורייתא:
והנה קושיא זו לכאורה יש לדחותה דהא בכתובות דף מ' כתבו התוס' דקוצץ בהרתו הוי עשה ול"ת והא דמילה דוחה אותה משום דנכרתו עליה י"ג בריתות וכ"כ התוס' בשבת דף קל"ב בד"ה האי והרי הך סברא די"ג בריתות לא שייך רק על עיקר מצות מילה אבל מה דאיכא במילה מצוה מיוחדת על האב יותר מעל אחר הרי על זה לא נכרתו הני י"ג בריתות וא"א לה לדחות עשה ול"ת של בהרת ורק עיקר מצות מילה דוחה לה וזה הא אפשר לקיים ע"י אחר ומש"ה פריך שפיר אמנם מ"מ נראה מהך סוגיא דשבת מוכח דלא כהש"ך דמילה ג"כ אפשר ע"י שליח דהנה בעיקר הכלל שאמר ר"ל דכל מקום שאתה יכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת הנראה דלא הוי רק אם זה האדם בעצמו יכול לקיימו בלא דחיה של הל"ת אבל אם הוא אינו יכול לקיים בלא דחיה אע"ג דהך עשה יוכל להתקיים ע"י אחר בלא דחיה לא מקרי כלל יכול לקיים שניהם כיון דגם עליו איכא המצוה ואם יעשנה אחר הא לא יקיימנה הוא ובזה מיושב מה דהקשה השאגת ארי' בסי' כ"ט על הרמב"ם דס"ל דהא דשרי כלאים בבגדי כהונה הוי משום עשה דוחה ל"ת ככלאים בציצית דא"כ יהיה אסור לכה"ג לעבוד דהא אפשר בהדיוט דלא היה בו כלאים רק באבנט ובכה"ג היה כלאים גם בחושן ואיפוד ולפי"ז ניחא דזה לא מקרי יכול לקיים שניהם לגבי כה"ג דמחויב ג"כ בעבודה והנראה עוד ראיה לזה דבנזיר דף נ"ז קאמר ר"ה דהמקיף את הקטן חייב ורב אדא בר אהבה סבר דאיתקש מקיף לניקף וכל היכא דניקף לא הוי בר חיובא גם מקיף פטור והקשו התוס' דלר"א נקיש ג"כ ניקף למקיף ואם המקיף אינו בר חיובא יהיה גם הניקף פטור ויהיה מותר להיות ניקף מן העו"ג ותירצו דעיקר חיובא דקרא קאי על ניקף ותדע דאל"כ במצורע אמאי דחי לאו דהקפה והא אפשר לקיים שתיהן שיקיפנו אשה או קטן או עו"ג ולכאורה עדיין קשה דנהי דר"א מודה דהניקף עובר גם אם המקיף אינו בר חיובא מ"מ אכתי יהיה אסור לגדול להקיף את המצורע דהא אפשר ע"י קטן דנהי דלגבי חיוב של הניקף לא יתוקן בזה מ"מ הא המקיף לא יהיה עובר ויתוקן האיסור גבי המקיף ובודאי אין לומר דבאמת היו מהדרים שיהיה המקיף קטן והתוס' לא הקשו רק דלר"א אם נקיש ניקף למקיף ואם המקיף קטן גם הניקף אינו עובר א"כ הא לא משכחת לה גבי מצורע עשה דתגלחת דוחה לאו דהקפה והרי ביבמות דף ה' ובנזיר דף נ"ח יליף מקרא דראשו דעשה דתגלחת דוחה ללאו דהקפה ועל זה תירצו דהניקף לעולם עובר ושפיר צריך קרא דראשו אבל באמת היו מהדרים אחר מקיף קטן כדי שהמקיף לא יעבור ועי' בשבועות דף ג' בתוס' ד"ה ועל שהקשו להדיא רק על הפסוק אמנם זה אינו דודאי דוחק לומר דלעולם היה המקיף רק קטן דלא אשתמיט הגמרא בשום דוכתא לאשמעינן הך חידושא ואין לומר כיון דס"ל לר"א דמותר להקיף הקטן דכיון דניקף לא הוי בר חיובא גם המקיף אינו עובר ומש"ה כיון דלגבי הניקף נדחה הל"ת דהקפה דלגבי דידיה הא מוכרח להיות ע"י דיחוי דהניקף הא עובר גם אם יהיה המקיף קטן ומש"ה ממילא מותר גם לגדול להקיפו זה אינו דהא ודאי דההיקש של ר"א לא שייך רק היכא דהניקף לא הוי בר חיובא כלל וכגון קטן אבל במצורע הא הוי בר חיובא ואסור בהקפה ורק הקפה זו בלבד הותרה לו וגם זו לא הוי אלא בגדר דיחוי משום דא"א בענין אחר ודאי דלא שייך לומר דגם על המקיף ליכא הל"ת וע"כ גם לגבי המקיף הוי רק משום עשה דוחה ל"ת וא"כ קשה יקיפנו קטן ועוד דלר"ה דלא ס"ל הך היקשא וקאמר דגם המקיף את הקטן חייב הא לדידיה ודאי תיקשה דיהיה אסור לגדול להקיפו וכבר כתבנו דדוחק גדול לומר דבאמת היה ההקפה ע"י קטן ועוד דהרי קושיא זו תיקשה גם על נזיר דיהיה אסור לגדול להקיף את הנזיר ומלבד דדוחק לומר דבאמת היה המקיף קטן עוד תיקשה מהא דאיתא בנזיר דף כ"ט דהאיש מדיר את בנו בנזיר וקאמר ר' יוחנן דהוי הלכה למשה מסיני ור"ל קאמר דהוי מדרבנן לחנכו במצות ופריך לר"ל והא קעביד הקפה ומשני קסבר ר"ל הקפת כל הראש לא שמה הקפה ומאי פריך והרי לא מדירו רק בעודו קטן וע"ש בנזיר דף למ"ד בתוס' ד"ה הניחא דבהגדיל באמצע הנזירות פקע מניה הנזירות וא"כ הא לא משכחת לה תגלחתו רק בעודו קטן והא דפריך בגמרא והא קעביד הקפה ע"כ לא הוי רק אליבא דר"ה דס"ל דגם המקיף את הקטן חייב ואכתי מאי פריך נימא דגם המקיף היה אשה או קטן דליכא שום איסורא לא על המקיף ולא על הניקף ובשלמא אם נאמר דבכל נזיר היה המקיף גם ישראל גדול פריך שפיר דהרי מהא דקתני המשנה סתמא האיש מדיר בנו בנזיר משמע דדינו ככל דין נזיר גדול וגם בו לא היו מהדרים אחר אשה או קטן ועיי' בסי' ב' שכתבנו דבלא"ה מוכרח לפרש כן כל הך סוגיא דנזיר דפריך שם כמה קושיות והכל הוי משום דנקט סתמא מכלל דדינו כנזיר גדול אבל אם נאמר דבנזיר גדול ג"כ הי' מוכרח לר"ה להקיפו אשה או קטן א"כ מאי פריך הכא אבל לדברינו ניחא דלכ"ע היה שרי לגדול להקיף מצורע ונזיר דמה דיוכל להתקיים ע"י אשה לא מקרי כלל יכול לקיים שניהם לגבי דידיה דהוא רוצה לקיים את המצוה ומש"ה גם באיכא אשה או קטן מותר לגדול להיות מקיף והתוס' לא הקשו בנזיר ובשבועות לר"א בר"א רק דאי נאמר דמקשינן ניקף למקיף ואם המקיף לאו בר חיובא גם הניקף אינו עובר א"כ הא יהיה מוכרח להיות המקיף דוקא אשה או קטן כדי שלא יעבור הניקף על ל"ת דלגבי הניקף הא מקרי שפיר יכול לקיים שניהם דהניקף הא יקיים המצוה גם אם יקיפו אשה והיאך נדחה הל"ת דניקף והוכיחו מזה דלא מקשינן ניקף למקיף והוא עובר בכל גווני ומשום המקיף לא מהדרינן אחר אשה וקטן כמו שכתבנו דהוא רוצה לקיים מצות הקפה ובסברא זו יתורצו כמה קושיות ממחברים בכמה דוכתי שהקשו הא יכול לקיים שניהם והכל ע"י אחר ולדברינו ניחא ולא רציתי להאריך בהם ולהביאם אחרי שהדברים ברורים אצלי והא דאיתא ביומא דף ו' דאי טומאה דחויה בציבור מהדרינן אטהורין אע"ג דהטמאין לא יקיימו המצוה אין סתירה לדברינו דהרי טומאה אינה דחויה רק בקרבן ציבור וא"כ אין הדיחוי משום מ"ע שעל הכהנים לעבוד רק נדחה משום מצות קרבן ציבור כי היכי דהציבור יקריבו קרבנם משום זה הוא דנדחית טומאה ולענין הקרבת הציבור הא ליכא נ"מ מי יקריבו ומש"ה אי איכא טהורין אסור לטמאין ובלא"ה לא קשה כלל משם כיון דהוי דחוי' א"כ הא יש יותר מצוה בהקרבן שיוקרב בטהרה והיאך נעשיהו בטומאה כיון דאפשר להקריבו בטהרה ויהיה יותר מן המובחר ופשוט הוא. וא"כ הא קשה הא דפריך בשבת על הא דאומר אבי הבן לקוץ בהרתו קמכוין ואי איכא אחר ליעבד אחר דאר"ל כו' ומשני בליכא אחר והרי כיון דבליכא אחר נדחה הך דקציצת בהרת מפני מצות מילה א"כ אפי' איכא אחר צריך להיות נדחה משום דהאב בעצמו רוצה למולו ומה שיכול להימול ע"י אחר אין זה יכול לקיים שניהם כלל ומוכרח ע"כ דהא דפריך ליעבד אחר היינו האחר ימול בשליחותו של האב ונמצא דהוא בעצמו יקיים המצוה וגם לגבי דידיה הוי יכול לקיים שניהם דמשום הא דמצוה בו יותר מבשלוחו הא ודאי דאין ל"ת נדחה דלא הוי רק הידור מצוה ואי דא"כ הדר קשה גבי הקפת מצורע ונזיר אמאי מותר לגדול להקיפו הא גם הוא יכול לקיים המצוה במה שיעשה אשה לשליח שתקיף עבורו זה אינו דא"כ מוכרח דגם הוא מותר להקיף דאם נאסר לו להקיף ממילא אי אפשר לו לעשות שליח דהא כיון דאיהו לא מצי עביד לא מצי למיעבד שליח אבל בהא דאומר אבי הבן לקוץ בהרתו מכוון הא גם האב בעצמו יכול לקיים המצוה זו למולו אם לא היה איכפת ליה בהבהרת ורק משום שרצונו גם לקוץ הבהרת שפיר פרכינן דליעבד אחר בשליחותו והאחר הא לא יכוין לקציצת הבהרת ובכה"ג הא לא הוי בכלל דאיהו לא מצי עביד דבלא כוונה לקוץ הבהרת גם איהו יכול למול וה"ז דומה לשולח שלוחו לקדש אשה במקום פלוני דמהני אע"ג דאיהו אינו באותו מקום שעומדת בו האשה ועד כאן לא אמרי' דמה דאיהו לא מצי עביד לא מצי עביד שליח רק היכא דמצד עצם הדבר א"א לו לעשות וכמו זר בעבודה ועכ"פ הא חזינן דכשהאב עושה שליח למול מקיים איהו המצוה ומוכרח דגם מילה אפשר ע"י שליח וכהד"מ והנה לכאורה גם זה יש לדחות בהסברא שכתבנו לדחות עיקר ראייתו של התב"ש דהש"ך ס"ל דבמילה איכא ב' עניינים עיקר מצות מילה דהוי על כל ישראל ומצוה המיוחדת דהוי על האב דלכתחילה מצוה על האב למול בנו ואם לא מל האב מחייבי בי דינא למולו ולעולם י"ל כהש"ך דמהא דהקפידה התורה דלכתחילה ימול האב דוקא ולא אחר אי אפשר להאב לעשות מצוה זו ע"י שליח אבל עיקר המצוה דהוי על כל ישראל וכגון בלא מלו אבוה יכול אחר לעשות חבירו שליח שימול בשליחותו וא"כ הא ודאי דעל האב מלבד המצוה המיוחדת אשר עליו לא גרע מכל ישראל דאם לא מלו אביו חייבין למולו ומשום שהוא אביו לא גרע מאחר וא"כ אם האב עושה לאחר שליח הגם דס"ל להרא"ש דאינו מקיים המצוה המיוחדת שעליו יותר מעל כל והוי כלא מלו אבוה מ"מ עיקר מצות מילה הוא מקיים דבזה יכול לעשות שליח והוי כאילו הי' מל בן של אחר שלא רצה אביו למולו ומש"ה שפיר הש"ך דאם מצווה לאחר מבטל מ"ע היינו אותה מצוה המיוחדת שעל האב דלזה לא מהני שליחות כיון דחזינן דהתורה הקפידה דהוא דוקא ימול את בנו לא מהני בו שליחות ג"כ ומ"מ פריך הגמ' דליעבד אחר בשליחותו של האב ויקיים האב עיקר מצות מילה והגם דהמצוה המיוחדת שעליו לא יקיים ע"י השליח מ"מ הא בשביל זה אי אפשר לדחות העשה ול"ת של קציצת הבהרת וכמש"כ בראשית דברינו דעל הך מצוה הא ליכא י"ג בריתות וגם דברי הרא"ש דפטרו מעשרה זהובים ניחא דבדיבור שאמר האב להמוהל למול לא זכה בהמצוה ומיד שהאב אומר לו שימול הוי כמו לא רצה האב למולו ונהי דאם ימול בשליחותו של האב יקיים האב המצוה כדמוכח מהא דשבת מ"מ הא ע"י שליח לא מהני רק לעיקר המצוה ושוב הוי האב ככל ישראל ולא יפה כחו של האב בו מכל ישראל וכל אחד יכול למולו אם ירצה אמנם זה אינו דודאי דלכאורה נראה הסברא להיפך ממש דאפי' אם נאמר דלא כהרא"ש וגם במילה שייך שליחות זהו רק היכא דהאב רוצה למולו וא"כ המצוה מיוחדת רק עליו יותר מעל אחרים ושייך לומר דהאב יכול לעשות שליח עבורו אבל היכא דליכא אב והחיוב הוי על כל ישראל ודאי נראה דלא שייך כלל לומר שאחד יעשה חבירו שליח עבורו כיון דגם על השני איכא החיוב כמו עליו א"כ כל מי שעושה חיובא דידי' הוא דקעביד ובכל מקום לא מצינו דין שליחות רק בדבר דחיוב זה הוי מיוחד רק על המשלח ולא על השליח שוב מצאתי להדי' בחידושי הרשב"א במס' שבת דף קל"ז שכתב בשם הרמב"ן דבמילת גר לא שייך שליח דכל מאן דמהיל מצוה דידי' עביד יעו"ש וכן כתב הר"ן בסוף פ' ר' אליעזר דמילה וא"כ מדפריך בגמרא ליעבד אחר מוכח ע"כ דלא הוי כמי שלא רצה האב למולו דא"כ הא לא שייך שליחות ובע"כ מוכרח דכשמצוה לאחר נעשה שליח של האב והאב מקיים גם אותה מצוה דמיוחדת לו והוי כמו שהאב רוצה למולו דאין לאחר למול וכמש"כ הרמב"ם בריש הל' מילה דאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו וכ"כ הרמ"א ביו"ד סי' רס"א ומש"ה נעשה האחר שלוחו של האב שפיר כיון דהמצוה מוטל רק על המשלח ולכאורה עדיין אין מזה קושי' על הרא"ש דהא י"ל דהרא"ש חולק ע"כ על עיקר סברתו של הרמב"ן וראיה לזה דהא הרמב"ן כתב. סברא זו לישב גירסת האלפס בשבת דגורס דהמל גרים מברך א' קב"ו למול גרים ועל זה הוא דכ' הרמב"ן הטעם דמברך למול ולא על המילה כמו במילת בן משום דבגר לא סגי דלאו איהו מהיל כיון דהחיוב הוי על הכל ואי אפשר לעשותו ע"י שליח דכל דמהיל מצוה דנפשיה עביד וא"כ הרי הרא"ש כ' בשבת שם דגם לגירסתו של האלפס מ"מ ברכה ראשונה הוי על המילה כמו בבן והרי בפסחים שם כתב הרא"ש בשם הריב"א הכלל דמצוה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח מברך בלמ"ד ושאפשר לעשותה ע"י שליח מברך בעל וא"כ הא מוכרח דהרא"ש ס"ל דגם בגר שייך שליחות מדמברך בעל ולדידי' הא שפיר י"ל דעיקר מצות מילה יוכל להיות ע"י שליח רק המיוחדת על האב א"א ע"י שליח כיון דחזינן דהקפידה התורה דוקא שימול האב מש"ה אי אפשר על ידי שליח וכשעושה שליח הוי כמי שלא רצה למולו ומש"ה אע"ג דעיקר המצוה יוכל להיות ע"י שליח מ"מ השני פטור מעשרה זהובים דכשמצוה לאחר הוי כלא רצה למולו וכאחר עשה שליח לאחר למולו דלא זכה בו השליח וכל הרוצה יוכל למול אמנם מהא דס"ל להרא"ש דבגר מברך על המילה אין ראיה דהרא"ש חולק על סברתו של הרמב"ן דודאי דסברתו של הרמב"ן נראה פשוט מסברא וגם נראה להביא ראיה לזה מהא דביבמות דף ק"ו אמרינן דחליצה מוטעת כשרה ומפרשינן כגון שאמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך ר' זוז ומסיק בכתובות דף ע"ד הטעם משום דחליצה א"א ע"י שליח ומש"ה התנאי בטל הרי דגם אחד מן האחין לא יוכל לעשות לאחיו שליח עבורו לחלוץ והטעם כמש"כ הרמב"ם כיון דגם איהו מחויב בה כל דעביד מצוה דידי' עביד והגם דראיה זו יש לדחות דחליצה כיון דהוי בגופו של החלוץ לא שייך כלל שליחות וכמש"כ התוס' רי"ד ברפ"ב דקידושין דבכה"ג לא שייך שליחות וכמו דלא שייך שליחות בתפילין אבל גם מצד הסברא נראה כהרמב"ן והא דס"ל להרא"ש דבמילת גר מברך על המילה י"ל הטעם דס"ל דלא שייך לומר למול כיון דאין חיוב כלל על ישראל לקבל גרים ורק כשמגיירין אותו אינו גר עד שימול וא"כ הוי כמו שחיטה דאיתא בפסחים דף ז' דלא מברכין לשחוט דכי לא סגי דלא שחיט [בגמ' שלנו הגירסא וכי לא סגי דלאו איהו שחיט אמנם יעויין בהשגת הרמב"ן במנין המצות שהשיג על הרמב"ם שמנה לשחיט' בכלל מ"ע והקשה עליו הרמב"ן מהך סוגי' דפסחים דאמרינן וכי לא סגי דלא שחיט ומוכח דכן הי' הגירסא שלו דלגירסא דידן לא מקשה מידי] דאם לא ירצה לאכול בשר א"צ לשחוט כלל וגם במילת עבד אע"פ שכבר קנה אותו מכל מקום הרשות בידו לחזור למוכרו ורק כשירצה להחזיקו לעבד מחויב למולו ומש"ה ס"ל להרא"ש דאין מברכין למול ולעולם שליחות לא שייך בגר וכהרמב"ן. וא"כ שוב מוכח מסוגי' דשבת דהאב יכול לעשות שליח ועכ"פ להרמב"ן ורשב"א והר"ן דס"ל דבגר א"א ע"י שליח לדידהו מוכרח דהאב יוכל לקיים גם מצוה דידי' ע"י שליח גם נראה להוכיח כן מהא דפסחים דף ז' דס"ל לר"פ דמברכין לבער חמץ ולא על ביעור חמץ ופריך מהא דתניא המל אומר אקב"ו על המילה ומשני היכי נימא למול וכי לא סגי דלאו איהו מהיל אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי ופרש"י וכי לא סגי דלאו איהו מהיל דכי המצוה מוטלת עליו והלא על אביו מוטל ואי נימא דכשהאב מצוה לאחר הוי כמו שלא רצה למול והוי החיוב על כל ישראל א"כ מאי משני הא באמת הוי החיוב על המוהל ועיין בתוס' בד"ה לא סגי שכתבו וז"ל דעל האב מוטל אבל המל גרים מברך למול את הגרים הרי מוכרח דרש"י והתוס' ס"ל דגם כשמצוה לאחר לא הוי החיוב על המוהל כלל רק הוי כמי שרוצה האב למול והאב מקיים המצוה ואין המוהל מחויב במילה זו דלהרא"ש אין לחלק בין גר לבן כלל ולהרא"ש נצטרך לומר דאינו מפרש כרש"י ותוס' רק איהו ס"ל וכי לא סגי דלאו איהו מהיל דאע"ג דגם עליו איכא החיוב כיון דהחיוב הוי על הכל שוב אין לברך למול ורק כשאבי הבן מהיל דהחיוב הוי רק עליו מברך למול והרא"ש אזל לשיטתו דס"ל דגם בגר מברך על המילה אבל מרש"י ותוס' הא מוכרח דלא כהרא"ש וגם מדברי הרמב"ם שכ' בהל' מילה דכשמל בן של אחרים מברך על המילה ובמל גרים מברך למול וכן בעבד פסק דבשל אחרים מברך על המילה ובשל עצמו מברך למול הא מוכרח ג"כ דס"ל דגם האב או האדון יכולים לעשות שליח וכן נראה מוכרח מדברי הרשב"א ביו"ד סי' רס"א וז"ל האב שאינו יודע ויש כאן מוהל שאינו רוצה למול בחנם רק בשכר יש לב"ד לגעור בו כו' ואם עומד במרדו ואין יד האיש משגת לתת לו שכרו הוי כמי שאין לו אב שב"ד חייב למולו ולכן ב"ד כופין אותו הרי דבלא"ה דאינו משיג ליתן שכרו לא הוי כמי שלא רצה למולו ויכול ע"פ דין לתבוע שכרו וע"כ נראה דודאי גם הרא"ש אינו חולק על כל הני פוסקים וגם איהו לא קאמר רק באחד שצווה להמוהל בתורת כיבוד שמכבדו במצוה זו ומש"ה ס"ל דהוי כמי שלא רצה למולו וכן דייק לשון האו"ז שהביא בד"מ שכ' שאסור לו לכבד לאחר הרי דדקדק וכ' אסור לכבד דרק בכה"ג אסור אבל אם עושה שליח ודאי כ"ע מודים דיכול לעשות שליח וע"כ יש לזהר כשאין האב יכול למול שיצוה למוהל בתורת שליחות ויוצא בזה ידי חובתו שהטילה התורה עליו לכתחילה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |