שו"ת אהל יעקב/מט
|
< הקודם · הבא > |
פנויה שנתעברה וילדה ואומרת שמראובן נתעברה והוא מכחישה על פניה ובשבועה חמורה שלא היה לו אצלה אפילו קירוב בשר ועמדו לדין ופטרוהו לראובן מתביעת הפנויה וכל ימיו עמד בכפירתו ואף בשעת מיתה צוה על בניו בני הנשואה לו בהיתר שלא ישגיחו באותם הדברי' שדיברה עליו הפנוי' הנ"ל כי הוא נשבע על דעת המקו' ב"ה ועל דעת הנשבעים בשמו באמת שלא נגע בה בקירוב בשר כלל ועכשיו בן הפנויה הנ"ל נשא אשה ובעלותו לבימה כשאר העולים לס"ת רצה להזכיר נשמת ראובן הנ"ל באמרו שהוא אביו ויש הסכמה בק"ק שאין מזכירין כי אם נשמת האב דוקא ועל זה קמו בני ראובן מאשתו הנשואה לו בהיתר וצעקו משום פגמם וכבוד אביהם כי אינם רוצים לביישו כיון שהכחיש הכל עד יום מותו בשבועה חמורה, והרי השתוקי הזה שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו מוציא לעז עליו ועוד חששו שמא בשביל פירסום גדול כזה בתוך קהל ועדה בלתי מוחה יתאמת שהוא ודאי בנו והרי הוא זוקק לחליצה וליבום ואפשר שימות בלא בנים ותשאר אשתו זקוקה לשתוקי הזה ליבם או לחלוץ שלא במקום מצוה יורונו המורי' אם מן הדין מחוייבים ב"ד והבנים לעכב עליו שלא יזכיר נשמת אביהם הזקן כדי שלא יוחזק לאחיהם או לא יוכלו כפי הדין לעכב עליו זהו עיקר השאלה אעפ"י שבאה בארוכה אהיה שומר הטעמים לא המילות:
תשובה מפאת הדין מוחים ומעכבים הבנים והב"ד על מעשה בן הפנויה הזה שלא יזכיר נשמת ראובן בפרסום להחזיקו לאביו וביותר במקום שיש הסכמה בק"ק שאין מזכירין אלא נשמת האב דוקא וכל המסכים על ידו הוא עושה מעשה אשר לא כתורתינו מלבד הוצאת לעז על המתים ומלבד החרבות דנפקי מינה לענין חליצה ויבום ואף כי ספרי הפוסקים נמצאים ביד כל אדם אבוא בקצרה ואומר כל אפיא שוים שאין הבן הזה נגרר אחר ראובן ולא שדינן ליה בתר דידיה לא לגירושים ולא ליבום שלא עפ"י הפנויה אנו חיים שאם כן כל הזונות שתתעברנה תאמרנה שהם מעוברות מגדולי הארץ ודיה שתהא נאמנת להכשירו לבוא בקהל דלענין ירושה בעינן יכיר יכירנו לאחרים וכל עוד שאינו מודה בו שהוא בנו אינו יורשו שהתורה האמינתו ולענין יבום כיון דלא בדידי' תליא מילתה דהא לא אשכחן דהאמינתו תורה אמרינן כשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחרי' וחולצ' מספק וכמו שכת' הרמב"ם בפרק ג' מהלכות יבום ובזה נסתלקה תמיהת הרא"ש עליו בכלל פ"ב והביא' הטור שכתב ודבריו תמוהין מאחר שקורהו ספק למה כותב שהוא יורשו ומוציא הממון מחזקת יורשין הודאין ע"כ:
והנה תשובתו בצידו דלירושה בדידיה תליא בגזר' הכתוב שהתורה האמינתו ולענין יבום הרי הוא כשאר כל אדם ואינו יודע אם הוא בנו וכשם שזינתה עמו וכו' ואף שבועה לא היה צריך דמה שבועה שייך כאן דבשלמא אם היא תובעת קנס בושת ופגם כדין מפות' שאם היה מודה היה מתחייב ממון אזי רמיא עליה שבועת היסת להפטר מן הממון אבל כאן אינה תובעת ממנו כלום כי אם על הבן לומר שהוא בנו והוא מכחישה והתורה האמינתו ואם היינו מחייבים אותו שבועה מה הועיל למה שהאמינתו תורה ועוד לפי שזה זכות העובר לאחר שיולד ולא זכו האשה ואין טענת בריא של אשה תועיל כלום לזכות הולד וטענת הולד אינה אלא ספק ואין נשבעין על טענת ספק, וכמו שכתב הריב"ש בסי' מ"ב וראובן זה שנשבע נהג לפנים מן השורה שרצה להצדיק מעשיו אף בשעת מיתה ואחרי דבריו לא ישנו את תפקידו ואין לשתוקי הזה צד זכות כלל גם לא היה צריך להכניס עצמו לשבועה שלא בא עליה כי אין העיקר תלוי בביאה כי אם בהכחשתו בעובר וכדברי הרמב"ם ונ"י בשם הריטב"א והריב"ש וזולתם מהפוסקים דאע"ג דהרשב"א והרא"ש ס"ל דבמודה שבא עליה כל שלא נודע לנו בבירור שבא עליה אחר דשדינן ליה בתר דידיה לענין יבום היינו דוקא באינו מכחיש לולד וכגון ששותק או אינו זוכר או אינו יודע שממנו נתעברה אבל במכחישה ואומר שאינו בנו אע"ג דמודה שבא עליה לא שדינן לי בתר דידיה וא"כ ראובן זה שנשבע שלא בא עליה רצה להצדיק מעשיו לשמים ולבריות דלענין הבן אינו נגרר אחריו אף אם היה מודה שבא עליה ומכל שכן אם באנו לחלק כמו שחלק הרא"ש עצמו בין מיוחדת ורגילה אצלו לבין פנויה שבא עליה באקראי בעלמא דאין הודאתו בביאה כלו' אע"ג שאינו מכחיש בולד אלא אומר איני יודע או שותק וכו' פשיט' דבנ"ד אף אם היה מודה לא שדינן ליה בתריה וליכא למימר דלדעת הרא"ש והרשב"א כל שמודה שבא עליה אעפ"י שמכחישה בולד שדינן ליה בתריה לענין יבום דהא גמרא פסיקא הלכה כרבן גמליאל דנאמנת להכשיר הולד אבל לא להחזיקו לבנו דלא על פיה אנו חיים ואיך ע"י הודאת הביאה בלא הודאת הולד תהיה נאמנת:
ועוד אפילו באשה היושבת תחת בעלה ומשמשת' ויש לו בנים והיו מוחזקים שהם שלו נאמן לומר זה בנו וזה אינו בנו שהתורה האמינתו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות נחלות וז"ל אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בנו לא ירשנו ויראה לי שאפי' היו לאותו בן בנים אעפ"י שאין נאמן עליו לומר אינו בנו לענין יוחסין ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו ע"כ ואם על בניו מאשתו הנשואה האמינתו התורה לענין ירושה כ"ש שהאמינהו בבן המפותה לומר אין זה בנו ולא פליגי הרשב"א והרא"ש עם הרמב"ם במכחישה בולד אלא באומר איני יודע או שותק או אינו זוכר דלהרמב"ם לא סגי לא שנא לענין יבום לא שנא לענין ירושה וחולצת מספק אבל להרשב"א והרא"ש כיון דאינו מכחיש לגמרי הוי בנו כל שלא נודע לנו בבירור שבא עליה אחר כמו שיראה הרואה בדברי הרא"ש בכלל פ"ב מההיא דתנן כהן שבא על בת ישראל וילדה תאכל בתרומה וכן הרשב"א בשאלת תר"ו דאע"ג דאינו מודה בולד וגם אינו מכחישה אוכלת בתרומה:
אם כן זכינו לדין לומר דכל אפיא שוים בנ"ד דלא שדינן ליה אבתריה כיון שמכחישה ובין דדימא מעלמא ובין דלא דימא מעלמא אליבא דהרמב"ם בפנויה ליכא חילוק כמו שמחלק בארוסה אלא אע"ג דלא דימא מעלמא חולצת מספק ומכ"ש אם דימא מעלמא ולהרשב"א ולהרא"ש אע"ג דדימא מעלמא שדינן ליה בתריה לענין יבום אבל לא במכחישה ומי זה ערב אל לבו לחלוק כנגד הא' מהברור ומוסכם מהכל לעשות מעשה אשר לא כתורתינו חס וחלילה והריב"ש גילה זה בפירוש בסי' מ"ב שכתב וז"ל אפילו אם היה מוד' שמעון שבא עליה היה נאמן לומר שאין זה בנו והם דברי הרמב"ם שכתב בפרק ג' מהלכות יבום וז"ל מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו הוא ואפילו הוא מודה לה אעפ"י שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום כשם שזינת' עימו כך זינתה עם אחרים ע"כ שפירושו מכ"ש אם הוא אומר אינו בנו או אינו זוכר או שותק דחולצת מספק וגם הרא"ש תמה עליו אלא באומר שהוא בנו דלדידיה אף באינו מכחיש שדינן ליה בתריה כמו שמוכח בשאלה הנ"ל והיא דעת הרשב"א בשאלה הנ"ל ואין מי שיאמר בנ"ד דיש לשתוקי הזה שמכיר את אימו ואינו מכיר את אביו חלק או צד זכות כלל:
ומעכשיו ראוי למחות במסכים על ידו להזכיר נשמת ראובן בפרסום שמא יחזיקהו לבנו ממש שהרי הרא"ש בכלל פ"ב כתב וז"ל והוכחה לדבר שהיה חושבו לבן שהרי העל' לו שם כשם קרוביו ע"ש ומכ"ש שאפשר שיחשיבוהו לבנו בהזכירו נשמת ראובן בפרסום גדול כזה גם מוהרי"ל בהלכות מילה כתב וז"ל פנויה ילדה בן ואמרה שמפלוני נתעברה והפלוני אומר אינו בנו והיא רוצה לקרוא הבן בשם הפלוני לומר פלוני בן פלוני והתרה מוהר"י סג"ל שלא לביישו בכך מאחר שהוא אינו מוד' בדבר וזה בעודו בחיים מכ"ש לאחר מיתה דמוציא לעז עליו ומביישו ופוגם בני המשפחה וגם הרב אלאשקר כתב בשאלה פ"ב על ענין כזה ואמר מאחר שמיכאל זה לעולם לא הודה לה בבן ונודע שהיה ירא שמי' שלא תוסיף עוד לומ' שנתעבר' ממנו וראוי לגעור בה שלא תוציא לעז עליו כי היא רעה רבה וביותר ראוי לומר בפרסום כזה שהיה רעה רבה לומר השתוקי שהיא בנו לאחר שעמד בשבועתו עד שעת מיתה ועל התקלה היוצאת יותר ראוי לחוש שהרי אם היה ראובן נפטר בלא בנים שאשתו חולצת מספק ולא מתיבמת ע"י פרסום כזה יפטרנה מחליצה שיאמרו קמו רבנן במילתא שהוא בנו ודאי ויתירוה לעלמא בלא חליצה וכהאי גוונא איתא בפרק ד' אחי' אספק גירושין דקאמר התם אם אתה אומר חולצת מתיבמת דאמרי קמו רבנן במלתא דלאו גיטא מעלי' הוא וכו' ואע"ג דהאי שינויא לא קאי לפי המסקנא דהא אפי' בספק גירושין חולצת היינו משום דלא מצו לאקולי לפוטרה לעלמא בלא חליצה אבל הכא אי מקילינן להחשיבו לבנו ודאי ע"י פרסום כזה נפיק מינה חורבה שהיו מתירין את אשתו בלא חליצה ועכשיו שיש לו בנים היו נחשבים לאחים וזוקקים לחליצה וליבום הילכך אין להסכים בפרסום כזה מלבד הוצאת הלעז כנזכר:
ועל השתוקי הזה שרצה להתכבד בקלון אביו יש לומר שאין לך הוכחה גדולה מזו שאינו בנו ודומה זה למאי דאיתא בגמ' דבתרא בפרק חזקת הבתים הוא גברא דשמעא לדביתהו דקאמרה לברתה אמאי לא צניע' באיסור' הך איתתא עשרה בני אית לה ולית לי מאבוך אלא חד כי שכיב אמר להו כל נכסי לחד ברא לא ידעי להי מינייהו אתו לקמיה דרב בנאה אמר להו זילו חבוטו קברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבק אזלו כלהו ההוא דבריה הוה לא אזל אמר להו כולהו נכסי להאי ע"כ:
ואם על הבאה שלאחר מיתה שאינו חייב עלי' בשביל שלא רצה להכותו הוכיח שהוא בנו כ"ש שיש להוכיח ההיפך מזה שמחרף ומגדף ומבז' את ראובן שמחזיק לאב לאחר מיתה ואם האב היא איה כבודו כי עכשיו יגלה רעתו בקהל שהוא בא בזנות על אימו וכפר ונשבע לשקר ועמד בכפירתו אף בשעת מיתה שכל איש הירא יצדיק מעשיו באותה שעה כדאיתא בכתובות בפרק הכותב ומבני הנשואה לו בהיתר שחסו לכבוד אביהם יוכיח על מעשיו שאינו בנו כלל:
ולמה לו לכבדו שאם אפילו על קללתו אינו חייב כמו שכתב הרמב' בפ"ה מהלכות ממרים והביאו מוהרי"ק בהלכות כיבוד אב ואם וז"ל שתוקי אעפ"י שנבדקה אמו ואומרת לכשר נבעלתי אינו חייב על קללת אביו ע"כ ואם אינו חייב על קללתו אינו חייב בכבודו ולמ' נסכי' עליו לקרוא עצמו בן לאיש אשר לא הכיר בו ולא באמו וכדי ליחסו אחר אביו נגד הדין רצו לעשות לו מעלה אשר היא ירידה לכל איש ישראל לעבור על התורה ועל דברי חכמי':
ולמה לא נחוש לכמה חורבות דנפקי מינה כנזכר לעיל וכמה מעשי' שעברו כעין זה בעד הקול המוחזק בפרסום בזה באו לידון להתיר חללים לכהונה וממזרים לבוא קהל אשר על כן בנטילת רשות מהרבנים והחכמים המסכימי' על ידי יד כהה אגזור אומר שמשתקין אותו לשתוקי הזה שלא לקרוא עצמו לבן לראובן הנ"ל כדי שלא להוציא לעז עליו ולא על בניו ולא על תקנת עצמו יקלקל את אחרים שאין לו אחוה עמהם כלל לא לירושה ולא לחליצה ויבום וכ"ש לאבלות דאין מתאבלים על הספקות והשם ינקנו משגיאות זהו מה שנראה לע"ד כ"ד הכותב וחותם פה ליוורנו יע"א בסדר כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו וגו' ובשנת משפט"י יצא לפ"ק: