שו"ת אהל יעקב/ל
|
< הקודם · הבא > |
על ענין הנ"ל מהרב המחבר
הנה עכשיו אתה השואל אשר בסתר פנים תשים רצית לדעת להיכן דעתי נוטה ואם הפוסק הנ"ל הוא ובית דינו כיוונו אל האמת ואף אם אין בי דעת לישאל ענותך תרבני הגם כי יש סיבות המעכבות התשובה הנה אהבת האמת קלקלה השור' ושמה עקוב למישור והרכסים לבקעה והחסון מהמעיקים וטבעיים ניתקה כהנתק פתיל הנעור בהריחו אש הפקיעי': לא עמדו לנגדי פני הוראות מבעלי ההוראות אשר באים בחזקה של רבנות לזוז אותי ממצבי כי חזקתם בלתי טענה שרצו לסמוך עליה היא ולא באו מכח ירושה מורשה קהלות יעקב ואף אם הם מראשי עם אשר על ראשי עם קדש' מפסיעים: ואיך אעצים עיני מראות ברע אשר ימצא אם חדל אני מלמרס בדם שהנפש יוצאה בו קודם שישפך על רשפת אבני גזית הנבנים מהם מזבח וחרב פיפיות המונח' עליהם וקודם שיקרוש במזרקים הנזרקים לפני התובעים ונתבעים: ונוסף על זה עוצם אהבתך אשר באה בקירו' לבי וחתרת חתירות ונכנסת לפנים מן הקלעים ובשביל זה שמת פני כחלמיש נגד הממלאים בית המדרש רסיסי' ובקיעי': ובכן פתחתי פה להשיב לשאלתך בדברי חכמים כדרבונ' וכמסמרות נטועים בתנאי כפול שלא תקח אמרי לפסק הלכה לקיים או לבטל השותפות ולא אהיה מהמכריעים: מאחר שלא נשאלתי מהבעלי דינין או מהדיינים הידועים ואם הפוסק הנ"ל נשאל עליה וקיים חתימת הדין אם לא נתקיימה אצלי ועל פי אחרי' המעידים אין אני דן דלא מר בר רב אשי חתים עלה אך על התשובה של הפוסק יהיו נא דברי כי כולה כרוכה בשיקול דעת ואפשר שקרוב להיות בקצתה טעות דבר משנה נגד הלכה פסוקה ופשוטה:
האמנם על המחילה אם היא מועלת לבטל השותפות זה אינו צריך לישאל ולא להשיב עליה שאם היתה כהלכתה מי מספק בזה ובכדי טרח השואל ולשוא עמל המשיב ועכ"ז לא היה לו לסתום הדברים ולומר דבטלה השותפות לגמרי דביטולה אינו אלא מזמן המחיל' דוקא אם לא שכתוב בה בפירוש שמחלו וביטלו השותפות מתחילתו ואם לאו זמנה יוכיח עליה גם היה לו לומר אם היא מהמחילות הצריכות קנין כגון אם עדין שטר השותפו' ביד אחד מן השותפים וגם אי חשבינן ליה כשטר חוב או לאו כיון שיד שניהם שוה בה דאי חשבינן לה כחוב אעפ"י המחילה בדברים בעלמא סגי כל היכא דנתברר שלא אמרה כמצחק וכמהתל עכ"ז כיון שלא החזיר השטר מיד גלי דעתיה כי לא מלבו גמר ומחל ומצי הדר ביה והילכך אם מחל ולא החזיר השטר בעי קנין להורות דגמר ומקני ולא יכול לחזור וכמו שכתב הטור בשם הר"ר ישעיה וגם מור"ם ז"ל סי' רמ"א אע"ג דאמר בשם י"א ואפילו היה לו שטר או חשבון אפ"ה מחילתו מחילה בדברים ולא הזכיר חזרה מיד והנה הסמ"ע ז"ל ביאר דבריו ואמר וצרי' להחזיר ואז נקנית בדברים וכלומר דאם לא החזיר בעי קנין ואם לאו אינה מחילה:
ואין לומר שפירוש וצריך להחזיר חייב להחזיר וב"ד כופין אותו להחזיר דצריך אמינא חייב לא אמינ'. ועוד שא"כ לא משכחת בתפיש שטרא מחילה שצריכה קנין בדברים בעלמא מהניא אלא מחוורתא דדברי מור"ם הם מסכימים לדברי הר"ר ישעיהו וסמ"ע ביארם באמרו צרי' להחזיר כלומר ואם לא החזיר אינה נקנית בדברים וכמו שכתב הסמ"ע בסי' י"ד ובנ"ד אי חשבינן האי שטר שותפות כשטר חוב ותפיש ולא החזיר מיד אם היתה בקנין סגי ואי לא חשבינן ליה כחוב השבועה ג"כ סגי וכופים אותו לקיים דבריהם ואין אני בא לפסוק הדין אלא לומר שהי' לו לפוסק לפרט ולבאר העניין וגם בענין מחילה בטעות אם היה בו קנין סגי ואם לאו עדיין איכא לספוקי אם משום שלא ידע שהריוח מרובה כמו שנודע לו עכשיו אי חשיב כטעות אי מדמינן למחילה דפשרה הנעשית ע"י הדיינים דחשיבא טעות אם אמר שלא היה יודע שכל כך היה צריך למחול או לומר דוקא התם שלא היה יודע מה הדיינים עושים ואין הדבר תלוי בשעתו אבל הכא כיון שהדבר תלוי בדעת שניהם וכל א' הוה ליה לאסוקי אדעתיה ולפרש שהמחילה היה בעל מנת שלא הרויחו אבל אם הרויחו אינה כלום ואם מחלו בסתם מי יוכל לדון ההפך אם לא המע"ה או כדין שותף דאומר תנאי היה בינינו וכו':
ובאמת כי ענוה יתרה נמצאת בדיין השולח לשאול ויצא מכלל שוטה וגס רוח וכפי מה שנראה שלא היה חכם אחר בעיר כדי להמלך בו גם ממילא משמע שחבריו חלוקים עליו ואם היתה מחילה כהלכתה המבטלת השותפות במאי חלוקים אם לא שנאמר יש דברים בגו ולא הוצרכו לשאול מב"ד הגדול משום דלא נתקשה להם ככ"ך ואם מאי דקשי לשואל קשי לחברייהו היה להם להסכים שלשתם יחד ולשאול דבר מפי ב"ד הגדול ויודעים ואם לא היה דבר אחר זולת המחילה ואפילו הכי הם חלוקי' זהו החסרון בידיעת השואל שהוצרך לשאול דבר פשוט וחסרון בחבריו החולקים בדבר פשוט כנותן טעם לפגם אשר מזה יפה אמרתי שאין אני משיב על עיקר הדין אבל אני משיב על התשובה של הפוסק הנ"ל ואחזיר עליה פיסקי פיסקי:
כתב הפוסק שנשאל לו דאי מהני המחילה שמחלו השותפין זה לזה מן ר"ח שבט תכ"ט והשיב שהשותפות בטלה שלא נעשית בשום קנין ולא שמו בהנחת ממונם וכו' והתשובה שלא מעין השאלה כי השואל שם למונח קיים כי השותפות עד זמן המחילה קיימת ולא שאל כי אם מהמחילה ואילך ונראה שבזה חלוק על חבריו והוא השיב שאף מתחילתה היא בטלה והרי הוא נדרש ללא שאלוהו ומה תועיל תשובתו במקום שכבר שלשתם קיימו השותפו':
ועוד עירוב פרשיו' באלי"ם דכתיבי חזינן כי מתחיל' בטלה מהטעם שלא היתה בקנין ואף משנה ראשונה ואח"כ קיימה מטעם שבוע' וביטלה מטע' מחיל' והרי הביטול שבא מהעדר הקנין אינו כביטול הבא מכח מציאות המחילה דאילו הבא מהעדר הקנין לפי סברתו הוא מתחילתו ואילו הבא מכח מציאות המחילה הוא מזמן המחילה ואילך:
ועוד מאי עבידתה דמחילה אם לא נתקיים התנאי ולא הרויחו ת"ק ר"ט בשנה ראשונה ממילא היא בטלה ואף התרה לא היו צריכים לשבועתם כנודר לזמן שאינו צריך התרה אם לא שנאמר שכך כוונת המשיב שבתחיל' רצה לבטלה מתחילתה מטעם העדר הקנין ואת"ל שמכח השבועה קיימת דוקא בשנה ראשונה ומשם ואילך בטלה כיון שלא הרויחו ת"ק ר"ט ואת"ל שהרויחו הרי מחלו זה לזה ולא נראה כן מדבריו:
ומכל מקום לא היה לנו לבוא מטעם הקנין כלל מאחר דסוף סוף הכל הולך אחר הגמר ועל והמחילה הבאה עליה אנו דנין ומשנה ואילך הוא הביטול ולא היה לו לפסוק וליתני שלא נתקיימה השותפו' כלל מטעם קנין דאע"ג דקנין אין כאן שבועה יש כאן ואם מטעם השבועה השותפות קיימת והשבועה בעל מנת שירויחו ת"ק ר"ט ואם לא הרויחו משם ואילך בטלה השותפו' ולא הוצרכו למחילה אלא החמירו על עצמם או הרויחו יותר וכפי זה היתה נמשכת עד עשר שנים אם לא שמחלו כנ"ל ובין כך ובין כך השותפות קיימת ולא כדברי הפוסק:
ועל החזרה להבא שאמר שיכול לחזור אי אפשר לומר כן דקודם שנה הרי היתה שם שבועה לזמן קצוב ולכ"ע צריך לקיים שבועתו ולאחר שנה אם היה הריוח ת"ק ר"ט הרי זמנה נמשך ואי אפשר לחזור אלא מדעת שניהם ומטעם מחילה ואף אם היינו אומרים שיכול לישאל עליה השתא מיהא לא נשאל ומכ"ש דאינו יכול לישאל ואם נשאל בדיעבד בכי האי גוונא אליבא דכ"ע אינו כלום ובפרט היות התנאים שוים לשניהם ולא כמו שחשב הפוסק וכתב מדעת עצמו שאם היה נשאל אפילו הריוחים שעבר ואף אם תפש כבר אין מוציאין אותם מידו רחמנא ליצלן מההיא דעתא ולא עוד אלא שרצה ליסמך מדברי הר"ן בשם הרשב"א במסכ' נדרים והם כאוכלא לדנא:
זהו תוכן הדברים בקיצור כמשער אסאסא דשבלתא ואף אם הכל ברור בספרי הפוסקים עכ"ז שלא לסמוך על החזקה במקום רובא האומרים ופוסקים הפך דבריו הנני בא כמדלג על ראשי ההרים אשר מהם יבא עזרי כנגדו של הפוסק:
מה שביטל השותפות מטע' הקנין היא דעת הרמב"ם והרמב"ן שהביא הש"ע בריש סי' קע"ו ואמנם ר"ת הראב"ד הר"ן נ"י הגהות מיימוניות הרא"ש הגהות אשירי בעל העיטור הרשב"א והריב"ש כולהו ס"ל דכל מה שמתנו ביניהם קיים ואף בדבר שלא בא לעולם דבההיא הנאה דקני צייתי אהדדי גמרו ומקנו והמרדכי דחה דברי הרמב"ם דמצריך להביא כיס וכתב מוהר"י קולון בשורש פ' דבכל מה שהשותפי' מתנין אין צריך קנין ובשורש קפ"ב כתב דלא קי"ל כהרמב"ם והרמב"ן כיון דכל הני ראבוואתא פליגי עלייהו ואף הש"ע שהביא דעת הרמב"ם בראש דבריו הנה כתב דיש מי שאומר דאם התחיל להתעסק וכו' דמהני וסוגיא דעלמא אזיל כהאי ולא מבעי בני אשכנז שבגליל זה אשר דרכם ללכת אל מקום אשר יפנה הרא"ש והמרדכי וזולת' מהצרפתים כמו ר"ת וחבריו אלא אפילו בני ספרד הנוהגים כהרמב"ם והר"י קארו הם מקיימים השותפות שלא בקנין וכ"ש אם התחילו להתעסק כדעת יש מי שאומר ואינה דעת הטור בלבד כמו שאמר הפוסק אלא גם דעת הרמב"ן ז"ל דנהי דלא סגי לי' בדיבור ובעי קנין אפילו הכי ס"ל דאם התחילו להתעסק חשיב כקנין ומהני וכמו שכתב בעל ב"ח משמו ודעת הרשב"א כדעת רבו שכן כתב הב"י בשמו בתשובה וז"ל ואפילו היה להם מטבע שאינו נקנה בחליפין מ"מ כבר נהגו שיתופם זמן אחר ונשלטה יד שניהם ודעת שניהם שיזכו בקרן ובריוח חלק כחלק ועוד שכבר נשבעו שניהם ע"כ:
הרי לך דאף במקום דלא מהני קנין דמטבע אינו נקנה בחליפין עכ"ז מאחר שנהגו שותפו' זמן מה וגם מטעם שדעת שניהם לזכות בקרן ובריוח השותפו' קיימת והיא דעת הטור ג"כ ומכ"ש היכא דאיכ' שבוע וא"כ מה שפסק דבטלה מטעם קנין אינו מוסכם ואדרב' סוגיא דעלמא אזיל כאידך וגם מור"ם שהביא הב' דעות נראה שדעתו נוטה למאן דסבר לא בעי קנין שהרי חזר לדעת הראשון לפסוק הלכה ואמר כל זה בשנים שנשתתפו וכו' ולכן גמרו ומקנו אבל מי שנותן לחברו מחצית שכר וכו' אינו נקנה אלא בקנין דמשמע דוקא מי שנותן לחבירו למחצית שכר וכו' אינו נקנה אלא בקנין גמור אבל לא בשני' שנשתתפו וגם הסמ"ע אם לא הכריע בפירוש הנה נראה דדעתו נוטה לדעת יש מי שאומר דאם התחילו וכו' כמו שאבאר בע"ה:
גם לענין החזר' פלוגתא דרבוואתא היא אם יכול לחזור בריוח שלהבא ורוב הפוסקים הנ"ל ס"ל דאף בלא קנין אין יכולים לחזור קודם הזמן כמו שהובאו הדעות בב"י ומוהר"י קולון בשורש קפ"ב ודעת מי שאומר דאם התחילו להתעסק מהני, לכאורה נראה שאין להכריע אם יכול לחזור אם לאו לפי שמצאנו הרמב"ן והרשב"א דתרוייהו ס"ל דאם התחילו להתעסק דמהני, ואפילו הכי חלוקי' הם בחזרה להבא דלהרמב"ן חוזר ולדעת הרשב"א אפי' במעות אינו חוזר כמו שיראה הרואה בב"ח וא"כ לא ידענו דעת יש מי שאומר אם היא כהרמב"ן או כהרשב"א ולע"ד נרא' להוכיח דפירוש דמהני כלומר בין לקיום השותפות בין לענין חזרה דאינו יכול לחזור עד הזמן שקבעו להם שכן דעת סמ"ע שפירש אם נשתתפו דיש מי שאומר היינו בהנחת ממונם שעירבו יחד והתחילו ואז מהני אפי' שלא יוכלו לחזור להבא וצריך להבין דבריו דלכאור' הם לא כהרמב"ן ולא כהרשב"א דלהרמב"ן לעולם מהניא חזר' ואפי' בקנין ומכ"ש בהתחילו להתעסק לחוד וליכא למימר דעירוב מעות חשיבי טפי ולפי דעת קצת פוסקים עירוב בלא הגבהה לאו כלום הוא דלא דמי לעירוב פירות כמו שכתב הסמ"ע שם וגם הב"ח ואף אם היינו מחשיבין אותו כקנין אין מטבע נקנה בחליפין ומאחר דלדעת הרמב"ן בהתחילו להתעסק בין במשא ומתן דעלמא בין במעות ואפילו בלא עירוב כמו שכתב הב"ח דלרמב"ן אף בשאר שיתוף סגי באם התחילו א"כ להרמב"ן יכולים לחזו' להבא ולא כסמ"ע גם לא כהרשב"א דהוא אמר אפילו נשתתפו במעות דלא מהני בהו קנין סגי באם התחילו להתעסק ולא הצריך עירוב מעות דאינו כלום אף אם יהיה חשוב קנין ואם כן איך אמר הסמ"ע נשתתפו בהנח' ממון שעירבו יחד והתחילו ואז מהני דנראה דבעי עירוב והתחלה ואז מהני ודלא כמאן ועל כן צריך לומר דדעתו כרשב"א ואפילו אם נשתתפו במשא ובמתן בהתחילו סגי ואינם יכולים לחזור וגם אם נשתתפו במעו' ועירבו דהוה אמינא דעירוב מעות כעירוב פירות אשמועינן דלא דמי הילכך אם התחילו אין אי לאו לא והעיקר הוא ההתחלה להתעסק ועלה קאי אז מהני דקאמר ועירוב מעות דנקט לרבותא דאם התחילו דוקא דמהני ואינו יכול לחזור להבא וכן נראה שהיא דעת הש"ך בדברי יש מי שאומר שכתב וז"ל אלא נשתתפו וכו' ואפי' לא קיבל בק"ס מהני וכן אם נשתתפו שעירבו המעות ולא התחילו אפילו היה בקנין לא מהני אלמא דעירוב לאו דוקא אלא לומר אף שהיה שם עירוב ואפילו קנין לא מהני אלא בהתחילו וכן אם נשתתפו בשאר מילי בלא קנין דמהני ואינו יכול לחזור להבא כדמסיק הסמ"ע:
נרא' שכך הי' דעת היש מי שאומר דאם התחילו להתעסק דמהני דאינו יכול לחזור משום דקאי אדסליק מיניה דהיא דעת הרמב"ם דבעי קנין ולדידיה אם היה לזמן אינו חוזר כמו שכתב בפ"ד מהלכות שלוחין ושותפין אבל דעת מי שאומר דבהתחילו להתעסק חשיב כקנין להרמב"ן ה"ה לענין חזר' דמהני ולא פליג אלא בקנין דאפושי במחלוקת לא מפשינן וכרשב"א הם ולא כרמב"ן כנ"ל דאם לא כן הוה ליה לפרושי:
ומאחר שהוכחנו דדעת יש מי שאומר אינו יכול לחזור להבא וסוגייא דעלמא כותיה א"כ לא מהניא חזרה להבא ואף אם היו דעות שקולים אם תפס לא מפקינן מינה ויכול לומר קים לי וכו' ויראה כל חכם לב כי בנ"ד לא שייך כל זה דלא היתה חזרה כלל כי אם לפי תנאם וקשרם הפרידו חבילתם בשנה ראשונ' בעד שלא הרויחו ת"ק ר"ט ולא היו צריכים למחילה אלא מטעם שאם באולי הרויחו יותר, ומה חזרה להבא שייך בכאן ועל מה שתפש כל א' כבר חלקו כפי הקשר מי יוכל להוציא ומכ"ש במקום שבועה כנ"ל:
עוד כתב ואפילו על הריוחים שעבר נ"ל דאם עבר ראובן ונשאל על שבועתו דאין צריך לקיי' וליתן לו הריוחים כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ושבוע' אין כאן שותפות אין כאן כמו שמבואר כל זה בשו"ת להריב"ש סי' של"ה והוא בסמ"ע סי' ר"ז ובדברי מור"ם סימן ר"ט ובטור י"ד סימן רכ"ח עכ"ד חלילה ב' פעמים לומר זה וכדומה ומתוך דבריו נשמע שנתן רשות לנתבע לישאל על נדרו לעכב הריוחים לעצמו ואני אומר אף בדיעבד אם נשאל לא מהניא ליה שאלה כי איך יכול לישאל על שבועתו שהיא על דעת חבירו וחברו נשבע על דעתו ושבועה דא' תלויה בקיום האחרת ושעבדו עצמם וממונם בתנאי שוים חלילה שיהא החכם עוקר נדר כזה שמתחילתו הי' לטובתו ואיך תבוא החרטה עליה והרי הוא לא חזר בו אלא בשביל שלא הרויח עכשיו ת"ק ר"ט ואינה חרטה גמורה ועוד שאם כן לקתה מדת הדין שיהא הא' מותר ועומד ומה שמרויח לעצמו והאחר יהיה אסור בזיקים לטרוח ולתת לו:
ואם תאמר שדי לו במה שיודיענו הרי לא תיקן בזה כלום מאחר שעדין הלקוח במקומו עומד וא"כ הוא ביטלת כל דיני תנאים ושבועות מכ' הצדדין וכל אחד אם לא ימצא חכם שיעשה איסור כזה להתיר שבועה הנעשית ע"ד שניהם לילך לו אצל ג' הדיוטו' זנבות האודים העומדי' בהתרת נדרים במקום מומחה ויתירו לו רצועתו וקשרו אשר קשר ע"י שאלה כזו ואין חוששין לאיסור ולא לתוכחה ויסורין וכל הראיות שהביא הפוסק כי רוכלא מוצאם אחד ואינם מעניינינו והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה כדלקמן:
ולפי דעתי שהפוסק הזה רצה לדון דין זה בדין נודר על דעת חברו בשביל טובה שעשה לו דלדעת ר"ת שהביא הטור ומוהר"י קארו ז"ל שאם התירוהו בדיעבד מותר ולא נחת לסוף דבריו שצריך לפרט הנדר וידע החכם שלתועלת חברו נעשה והטעם כדי שבשביל זה יחדל החכם מלהתירה ולא נחשוד החכם שיעשה האיסור לכתחילה כדי שנאמר אם התירוהו מותר ואם עבר והתיר ראוי ליסרו ולהוכיחו על כך ואם יאמר בנ"ד שהשבוע' לתועל' המשביע ובגללה קיבל טובה הנשבע ולדעת ר"ת בדיעבד מותר והיא הדעת שהביא מוהר"י קארו בפסקיו הנה מלבד כי תוכחתה בצדה הלא דעת היש אומרים סמוכה לה דלא הוייא התרה והיא דעת הראב"ד והרשב"א ורוב הפוסקים ראשונים ואחרונים וכמו שהוכיח מוהר"י קולון בשורש נ"ב בשו"ת החותמת בסוד המתירים אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי כל ימי היותי ועודי וגם מור"ם בהגהה נראה שקיימה בהיותו חוזר על הדין הראשון לפסוק הלכה ואמר דוקא אם נשבע לחברו לעשות לו דבר ולא עשה כן משום טובה וכו' אם התירוהו בדיעבד הוי התרה וכמו שנרא' ג"כ בחילוק ג' שהביא הב"י משום מוהר"י קולון לדעת הראב"ד והרשב"א דהיכא שיש הנאה למשביע וגם הנשבע קיבל טובה בגללה אפילו בדיעבד לא הויא התרה ומה תימה שסמך הדברים להריב"ש דהת' לא נחת אלא למימר דאע"ג דמטעם הקנין ומעכשיו אשר לא נמצא שם אינו חייב להשלים תנאו משום דאסמכתא היא עכ"ז מטעם השבועה חייב להשלים וכופים אותו ב"ד ולשלא תאמר מאי נפקא מינה ואמר נ"מ דאם מת ולא השלים וכו' וכן נ"מ דאם נשאל על שבועתו לדעת ר"ת דס"ל דנד' שהוא להנא' חבירו וכו' דאם התירוהו בדיעבד מותר כלומר אבל לא לדעתו ודעת חביריו שכן סמך לזה וכבר ידעת ראיותיו וראיות החולקים עליו ויוכיח על זה בשאלה קפ"ו שלא הביא כי אם הנפקותא הראשונה אם מת ולא השלים וכו' ולא הביא הנפקותא דר"ת אם התירוהו מותר:
איברא ששם הביא דעת רבו ואמר ומורי הכריע כר"ת והם הדברים שהביא הב"י בשם הריב"ש ואינם כי אם דברי רבו ולא תידוק מינה שכך היא דעתו ג"כ שהרי חתם כל זה כתב מורי כלומר וליה לא סביר' ליה ולא רצה לחלוק על רבו וסמך על מה שגילה במקום אחר:
ואף אם זה לא יספיק לחולק ויאמר שדעת ריב"ש כר"ת עדיין יש לומר מי לחשו לפוסק הנ"ל שבנ"ד שהשבועה מב' הצדדים שההתרה בדיעבד מותרת דדילמא דע"כ לא קאמר אלא בנודר או נשבע מצד א' כמשה ליתרו ונ"נ לצדקיהו שהטובה שקיבלו שניהם הוא מחמת אותה השבועה עצמה שבעבור שנשבע משה ליתרו שלא ירחיק את בתו ממנו נתנה לו וכן צדקיהו בעבור השבועה עצמה קיבל טובה שהיה מסור בידו להרגו אם יגלה קלונו אלמלא השבועה הילכך אם התיר בדיעבד מותר שהרי הוא שנשבע וטובה שקיבל ממילא אתיא ולא בשבילה יהיה מחוייב לחברו שלא עשה כלום אבל כשהשבועה מב' הצדדי' וזה נשבע לחברו לתתלו ריוח אדעתא שחבירו ג"כ ישבע לתת לו ריוח הרי שבועת הא' תלויה בשבועת חבירו וכל זמן שהא' עומד בשבועתו האחר ג"כ יעמוד בה וכשם שקיום הא' תלוי בחברתה כן התרתה ג"כ וההיא דהריב"ש וזולתם בנשבע מצד א' היא דאם לא כן ביטלת שבועות ונדרים העשויין כעין זה ועוד דלקתה מדת הדין וכו':
וביען כי אמת מארץ תצמח הנה אנכי בא להורות כי הריב"ש לא ס"ל כר"ת ואדרבא מוכח ההפך שהרי בשאלה ר"פ על הנשבעין על קיום השידוכין וכו' ועתה חזר בו אבי הבת ובא לפני ת"ח ומתחנן לפניו ומראה לפניו כמה טעמים על שאינו יכול לתת בתו אם יש ביד הת"ח להתיר שבועה דאף כי פשוט מההיא דריש פרק רבי אליעזר דפותחי' דאי שרו בדיעבד מותר מ"מ היה נראה לי כי האי גוונא אין מועיל התרה בכל שמתחייב אדם לחבירו בממון או בשידוכין וכו' ואם ת"ח מתיר השבוע' שלא לדעת שכנגדו ותועיל א"כ תלי תני בדלא תני' וכל הנשבע לחברו לפרוע לו לו לזמן פלוני יבא אצל חכם ויתיר לו כי ימצא לו פתח א"כ לא שבקת חיי לכל בריה ולא דמי לנדר דמשה עם יתרו דהתם לא נשתעבד אלא שאסר עצמו בשאר ארצו' לעשות נחת רוח ליתרו גם צדקיהו אסר הדיבור על עצמו דלא שייך בהו קנין דברים ושעבוד גם יוסף בענין קבורת אביו לולי השבועה לא הי' עליו חיוב להוליכו לכנען אבל בכל מה שמשתעבד אינש לחבריה בפריעת ממון לא ע"כ דברי השואל והשיב כבר ידעת כי זה שאמרת שהנשבע לתועלת חברו אם עברו ב"ד והתירוהו מותר היא דעת ר"ת ז"ל ולדבריו אפילו במי שנשאר מחויב בדבר מחמ' התנאי בדיעבד מותר וכו' וחתם ומיהו אין הכל מודים בסברת ר"ת עכ"ד יעו"ש:
הרי לך דלא נחת הריב"ש אלא לפרש דברי ר"ת דכי אמר למלתיה דאם התירוהו בדיעבד מותר היינו אף בנשאר מחוייב מחמת הטובה שקיבל אף לאחר התרה אבל לא תידוק מינה דה"ה אם היתה הטובה מחמת השבוע' עצמה או מחמת שבועת חברו שהרי השאלה היתה בעני' שבועת השידוכין ששניהם נשבעו ואחר ההתרה עדיין נשאר מחויב מחמת השבועה של חברו שיש לו בה הובה עכ"ז דוקא לדברי ר"ת ולבסוף חתם שכבר נדחו דבריו וכפי זה לכל הפירושים דאם התירוהו בדיעבד אינו מותר והסכים לדברי השואל ולא הוסיף דבר כי אם לפרש דדברי ר"ת הם אף בנשאר מחוייב אחר ההתרה ונדחו דבריו ולא כמו שפסק הפוסק דאם נשאל על שבועתו מוציאין הריוחים דלעבר ותלאה בהריב"ש ומהשאלה הנזכר נראה דכל מה שאמרנו בענין ההתרה אף בדיעבד אינו מותר ובפרט במה שמשתעבד האדם לחבירו דאם לא כן נפקא מינה חורבא ועל זה לא חילק הריב"ש ולא דיבר כלום והודה במה שאמר השואל גם סמ"ע כאשר הביא דברי הריב"ש להוכיח דמה שאמ' מור"ם על דברי המחבר האומר נדר ושבוע' ותקיעת כף מהניא אפי' באסמכתא ועיין לעיל בסי' ר"ט סעיף ד' לא איירי אלא היכא שאין קנין וכתב שבא ללמדנו מור"ם בזה מה שהוא בחיוב מכח השבועה דבזה ודאי דברי הריב"ש בטעם וליכא מאן דפליג עליה בכל הג' דברים שכתב שאין החיוב על היורשים וגם לענין אם שאל עליה למאן דס"ל כר"ת ושאין ב"ד יורדין לנכסיו ע"ש הרי לך דלענין שאלה לא פסיק ותני אלא למאן דס"ל כר"ת ולא שכך היא דעתו:
ועוד יראה הרואה שמדברי סמ"ע ומור"ם לא משמע שאם נשאל דמהני שאלה לעכב הריוחי' שבידו דהתם איירי בדבר שאינו מחוייב אלא מכח שבועה ואז אם נשאל עליו הויא שאלה ובאסמכתא דבה איירי דבעיא קנין או מעכשיו לדעת קצת ואם לא נמצא שום קנין או מעכשיו מטעם שבועה חייב לקיים והבו דלא לוסיף עלה הילכך אם נשאל מהניא אבל בנ"ד לרוב הפוסקים דס"ל דבדיבור בעלמא סגי ולדעת הרמב"ן והרשב"א והטור דאם התחילו להתעסק מהני אין אנו צריכין לשבועה והשבועה לא הית' לקיים השותפות דקיימת היא בלתה ומחוייב הוא לתת לו חלק בריוחים כשותף גמור א"כ אם נשאל מה תועיל לו כיון דבלא שבועה נמי מחוייב ועומד הוא והשבועה לא היתה כי אם לחזק הענין וזה נכון וישר וממילא מה שאמר הפוסק דאף אם תפש הריוחים מוציאין מידו הרי הם בטלים דאז אף לא היתה שם שבועה יכול לומר קים לי כאידך ואין מוציאין מידו ומכ"ש בשבועה דלא מהניא בה התרה שבזולתה מחוייב ועומד הוא:
וגדולה מזו שרצה ליסמך על דברי הר"ן בשם הרשב"א במסכת נדרים כי מלבד ספקו של הר"ן לחלק בין איסור לממון וכמו שחילק השואל בשאלה הנ"ל להריב"ש הנה יש חילוקים אחרי' שכאשר למדתי נדרי' עם התלמידים ובא לידי ענין זה פלפלתי בו וחילקתי בו מה שכתוב אצלי באריכות ומה ששייך בו לעניינינו הוא דהתם איירי באוסר הנאת פירות על עצמו ולא לדע' חברו דאליבא דכ"ע יכול לישאל על נדרו וכל עוד שלא נשאל הרי הם כהפקר ולאחר שנשאל חייבים לשלם דלא נדר בשביל טובה שקיבל אבל כשנשבע על דעת חברו ובענין ממון וגם קיבל טובה מחמת נדרו ושבועתו פשיטא דאינו יכול לישאל ואם נשאל לא הוי מותר לדעת הרשב"א עצמו ההולך אחר דעת הראב"ד ורוב הפוסקים והוא החילוק הג' שהבי' הב"י בשם מוהר"י קולון לדעת הראב"ד והרשב"א ואיך אם כן יאמר הפוסק דלדעת הרשב"א אם תפש מוציאין מידו ולא חילק דהתם מיירי באוסר פירות ולדעתו ולא לדעת חברו ולא קיבל טובה ממנו והגדיל הענין באומרו דדין מחודש הוא ובאמת כי ישן נושן בנשבע על דעת חברו וקיבל הוא טובה ממנו ויוד קרת חזינא הכא:
ומה שיותר קשה הוא שאם הפוסק פתח פתח להתרה בדיעבד הנה הב"ד הבאי' אחריו הרחיבו האריכו מעניתם והתירו לכתחילה ולא הביטו לדברי הפוסק ולא לדברי ר"ת וז"ל גם מחמת השבועה ות"כ של הריוח לשעבר מועיל התרה ושאלת חכם מאחר שלא היה ההתקשרו' הראשון בק"ס כמבואר בראיה שהביא הפוסק הנ"ל ע"כ ולפי דעתי שלא הבינו דבריו או לא השגיחו בהם ורצו לתלות בו בוקי סריקי לומר כמבואר בראיה שהביא והוא לא אמר אלא בדיעבד:
קנצי למילין מה שנראה בענין השותפות אם היתה שם מחילה כהלכתה אף אם הרויחו יותר מת"ק ר"ט מזמנה והלאה נתבטל' השותפות ואם לא הרויחו ת"ק ר"ט אפילו מחילה לא היו צריכין ומה שתפש יותר על חלקו אף אם תפש קודם המחיל' מוציאין מידו ומכ"ש אם התפישה לאחר מכאן ואם הוא תופש באולי ימצא שהריוחים היו יות' והמחילה היתה בטעות והוא דורש ומבקש ע"י חכם וע"י חקירה בפנקסו באולי ימצא אין נזקקין לו דשבוע' השותפו' חוזרת לבסוף אם לא שיש לו עדות ברורה והוכחה גלוייה וכמו שפסקו הב"ד שבמקומו ומנעוהו להחרים בבה"כ בטעות שמא ימצא עדות או ראיה על הריוחים זהו מה שנלע"ד ואל תקחם לפסק הלכ' עד שאשמע או ארא' בכתב מהבעלי דינין או הדיינים וכוונתי היא לומר שכל מה שכתב הפוסק הנ"ל יותר מזה אינו כפי ההלכה והרי הוא מטיל מום בקדשיו ח"ו והנלע"ד כתבתי בסדר לא הביט און ביעקב ה' אלדיו עמו: