שו"ת אבני מילואים/יא
|
< הקודם · הבא > |
עוד בענין הנזכר.
ז"ל התוס' ר"פ חומר בקודש והכי משמע בירושלמי דתרומות פ"ב גמרא המטביל כלי בשבת וכי מתקן מנא לכתחלה תני נפל כליו לתוך הבור מערים עליו ומטבילו כלומר בי"ט ובשבת תרי אמוראי חד אמר באב הטומאה וחד אמר בולד הטומאה מתיב מ"ד בולד הטומאה למ"ד באב הטומאה אפילו בחול הא טעון הערב שמש כו' א"כ ה"ל מטביל משבת לחול. ומוקי לה ברוצה להשתמש לצורך חולין דטבול יום שרי בחולין בלא הערב שמש והשתא לדבריו מוקי מתני' דביצה דאין מטבילין כלים שנטמאו באב הטומאה בכהן מיירי לאכול בתרומה א"נ באוכל חולין על טהרת תרומה ולא שרי בטומאה דרבנן רק ע"י הערמה גם שמעתא דביצה ע"י הערמה מיירי ובאב הטומאה אפילו ע"י הערמה לא וכי שרי התם מדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו הך הערמה עדיפא ליה שפיר מאילו החזירו ריקן עכ"ל ע"ש:
והנה מה שהביאו גרסת הירושלמי וכי מתקן מנא לכתחלה תני נפלו כליו לתוך הבור מערים עליו ומטבילו. לא מצינו הך גירסא בירושלמי שלפנינו אלא הכי איתא על המשנה דמטביל כלים בשבת גמ'. נפל כליו לתוך הבור מערים עליו ומטבילו. גם מ"ש תוס' מערים עליו ומטבילו כלומר בי"ט ובשבת תרי אמוראי כו' אינו מוזכר שם בירושלמי לא שבת ולא י"ט. ונראה דאותן תיבות כלומר בי"ט ובשבת הן ביאור מדברי התוס' וכונתם דמה שמערים עליו ומטבילו מיירי בי"ט. ובשבת ר"ל במסכת שבת פליגי תרי אמוראי שם בפ"ב וכן בפ"ב דביצה ובפ"ב דתרומות ונקטו תוס' למס' שבת וה"ה לאינך דאי' שם הני תרי אמוראי. ומ"ש תוס' והשתא לדבריו מוקי מתני' דביצה דאין מטבילין כלים שנטמאו באב הטומאה בכהן מיירי לאכול בתרומה לא ירדנו לעומק כונתם דכלים שנטמאו באב הטומאה אפילו לצורך חולין ודאי אסור אליבא דכ"ע ומ"ד כלים שנטמאו באב הטומא' היינו ע"י הערמה אבל בלא הערמה משנה שלימה שנינו פ"ב דשבת דאין מטבילין את הכלים בשבת. ובסוגיין משנה שלימה דאין מטבילין בי"ט ואפילו לצורך היום. ואפשר דתוס' אזלי בשיטת היש מפרשים שהביא רש"י בסוגיין דכלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו בי"ט מיירי שנטמא בי"ט ואין מטבילין משום דהוי שלא לצורך לכך קשיא להו הא לחולין לא בעי הערב שמש וא"כ ה"ל לצורך. להכי מפרשי דמיירי בכהן ולאכול בתרומה. אלא דלפ"ז קשה מנ"ל לתוס' דלמאן דשרי בטומאה גם שמעתא דביצה ע"י הערמה מיירי ובאב הטומאה אפילו ע"י הערמה לא וכמ"ש שם ע"ש. דכיון דאזלי בשיטת היש מפרשים במיירי שנטמא בי"ט א"כ שמעתא דביצה מתוקמא שפיר שלא ע"י הערמה דכיון שנטמא בי"ט בולד הטומאה מטבילין אותו בי"ט לתרומה בלא הערמה דהוי צורך היום וכשנטמא באב הטומאה דבעי הערב שמש לתרומה ה"ל שלא לצורך היום לכך אין מטבילין. וביאור דברי תוס' אלו צל"ע כעת:
אמנם יש לעיין בדברי הפוסקים שכתבו בפשיטות לענין כלים חדשים שאין מטבילין אותם בי"ט משום דהוי מתקן וכמ"ש הרה"מ פ"ד מהלכות י"ט ולא דמי לולד הטומאה דחזי לחולין ולטמא ע"ש ומשמע דאי לאו האי טעמא הוי שרי בכלים חדשים לטבלן בי"ט וכן ברמב"ם פ"ד מהלכות י"ט פסק בהדיא דולד הטומאה מטבילין אותו בי"ט הא כיון דבירושלמי פליגי אמוראי בהא דתנן מערים עליו וטובלו וס"ל לחד מ"ד דדוקא בולד הטומאה מיירי א"כ גם בולד הטומאה אסור שלא ע"י הערמה. והיכי פסק הרמב"ם בפשיטות בולד הטומאה מטבילין שלא ע"י הערמה כיון דמידי ספיקא לא נפקא. ואפשר כיון דטבילת כלים אינו אסור אלא מדרבנן. ובשל סופרים הלך אחר המיקל. אלא דהיא גופה תקשי מנ"ל דלמ"ד באב הטומאה ס"ל בולד הטומאה לא בעי הערמה ובתרתי פליגי באב הטומאה ע"י הערמה ובולד הטומאה שלא ע"י הערמה נימא דכ"ע ס"ל דולד הטומאה נמי בעי הערמה ולא פליגי אלא באה"ט מר ס"ל באה"ט לא מהני הערמה ומר ס"ל דמהני ג"כ איברא נראה דממילא מוכח דלמ"ד באה"ט מהני הערמה ס"ל בוה"ט לא בעי הרמה מדקתני נטמא באה"ט אין מטבילין אותו בי"ט בוה"ט מטבילין אותו בי"ט. וכיון דס"ל דבאה"ט נמי מטבילין ע"י הערמה ע"כ הך ברייתא מיירי שלא ע"י הערמה מדקתני באה"ט אין מטבילין ועלה קתני נטמא בוה"ט מטבילין אלמא בוה"ט לא בעי הערמה. וכיון שכן בשל סופרים הלך אחר המיקל לשיטת היש מפרשים דהך ברייתא דנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו בי"ט מיירי שנטמא בי"ט ומש"ה מטבילין בוה"ט דהוי לצורך היום משא"כ באב הטומאה דבעי הערב שמש כיון דמיירי לתרומה וא"כ ה"ל שלא לצורך היום ולכך אין מטבילין. א"כ אכתי איכא למימר דלכ"ע בעי הערמה אפילו בולד הטומאה שנטמא מעי"ט והתם דמטבילין ולה"ט בלא הערמה היינו משום דנטמא בי"ט ואפ"ה אה"ט אין מטבילין משום דהוי שלא לצורך וכן במ"ש דבשל סופרי' הלך אחר המיקל יש לפקפק כיון דבדבר שיל"מ לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא והכא הוי דשיל"מ למחר. ואע"ג דבעי מעשה טבילה. והיכא דבעי מעשה לא הוי דשיל"מ כמ"ש מהרש"ל ביש"ש פ' כל הבשר סימן פ"ו בשם הפוסקים גבי כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים בטיל ברוב ולא חשיב דשיל"מ כיון שצריך הוצאות להגעילו וכתב הוא עליהם דא"צ לאותו טעם של פיזור ממון דבלא"ה נמי כיון שאין ההיתר בא ממילא ומכח זמן לא חשיב דשיל"מ ע"ש הנה בש"ך יו"ד סימן ק"ב חולק עליו וס"ל דאפילו מידי דאין ההיתר בא ממילא מכח זמן אי לאו דצריך פיזור ממון ה"ל דשיל"מ. מ כמו נדרים דהוי דשיל"מ משום דאיתא בשאלה ע"ש ועוד נראה דאפילו מוהרש"ל מודה הכא דדוקא היכא דעכשיו אין צריך מעשה וההיתר שיבא אחר זמן אינו אלא ע"י מעשה לא חשיב דשיל"מ כי התם דעכשיו אנו רוצין לבטלו ברוב בלא הגעלה ולאחר זמן מה יבא ההיתר ע"י הגעלה. משא"כ הכא דגם עכשיו צריך אותה מעשה הטבילה וכיון שיש לו היתר באותו מעשה למחר ודאי חשיב לכ"ע דשיל"מ. ואפשר דלא אמרינן דשיל"מ ספיקו להחמיר אפילו בדרבנן אלא בדבר התלוי בגוף המעשה אבל ספיקא דדינא משום פלוגתא דרבוותא אפילו בדשיל"מ הלך אחר המיקל בדרבנן. איברא לענ"ד נראה דודאי דהך ברייתא דקתני נטמא בולד הטומאה מטבילין אותו בי"ט מיירי שלא בהערמה דהא לא תני בה הערמה כלל ומ"ש תוס' דמיירי בהערמה פשטא דברייתא לא משמע הכי. והא דפליגי אמוראי וס"ל לחד מ"ד בולד הטומאה מיירי וקאי אהא דתני נפל כליו לתוך הבור מערים עליו ומטבילו ומשמע דוה"ט בעי הערמה. התם קאי על מתני' דאין מטבילין בשבת. וכן פ"ב דביצה קאי על משנתינו דחל להיות אחר השבת מטבילין הכל מלפני השבת ועלה קתני נפל כליו לתוך הבור בשבת מערים עליו כיון דבשבת הוא צריך הערמה אע"ג דוה"ט מטבילין בלא הערמה היינו דוקא בי"ט אבל שבת חמיר טפי וכן משמע מדברי התוס' בסוגיין ד"ה ושוין שמשיקין שכתבו ז"ל ועוד דלא נטמא כי אם בולה"ט וכ"ע מודו דמטבילין לכל הפירושים דלעיל ולמאן דמוקי מתני' בשבת וכרבנן ניחא ע"ש. הרי דבשבת אסור טפי ואפי' ולה"ט דרבנן. ומש"ה פליגי התם הני אמוראי דמר ס"ל דלא מהני הערמה אלא בולה"ט אבל לא באה"ט ומשום דשבת חמיר ומר ס"ל דבאה"ט נמי מהני הערמה כיון דבשבת מיירי. אבל בי"ט לכ"ע מטבילין ולה"ט בלא הערמה כפשטא דברייתא דתני נטמא בולה"ט מטבילין אותו בי"ט דמשמע בלא הערמה וכמ"ש. ומש"ה נמי פסק הרמב"ם דולה"ט מטבילין בי"ט בסתם ומשמע בלא הערמה ומשום דבי"ט כ"ע מודו. ובשטה מקובצת בסוגיין כתב ז"ל והקשה הרשב"א א"כ נדה שאין לה בגדים דטובלת בבגדיה אמאי הא התם כל עצמה לא באה אלא לטהר בין גופה בין בגדי' וה"ל כהטבלה דמתני'. ועלתה לו בקושיא עכ"ל והיינו דהא במשנתינו שנינו משיקין את המים בכלי אבן אבל לא מטבילין ומ"ש הטבלה אגב מימיו דאסור ובגדים אגב גופה דשרי. ולענ"ד נראה דלק"מ דבהטבלה גופא קי"ל כרבנן דבי"ט מטבילין אותו ע"ג מימיו ובשבת אסור כמבואר ברמב"ם פ"ד מהלכות י"ט שכתב ז"ל ואם היה צריך להטביל מים שבו מטביל את הכלים במימיו ואינו חושש ע"ש והיינו כחכמים דפליגי על רבי ובפרק כ"ג מהלכות שבת כתב ומותר להטביל את המים בשבת עכ"ל. אבל הטבלת כלי בשבת אגב מימיו אסור וכמבואר בסוגיין אליבא דחכמים. והא דנדה שאין לה בגדים שמערמת וטובלת בבגדי' נמי דוקא בי"ט וכמבואר ברמב"ם פ"ד מהלכות י"ט שכתב שם דין נדה המערמת וטובלת בבגדיה. ובשבת לא הביא הרמב"ם דין זה דהערמה דנדה ומשום דה"ל דומיא דהטבלה ע"ג מימיו דאין מטבילין בשבת. וה"ה בגדי' ע"ג גופה נמי אסור כן נראה ודו"ק:
והנה למ"ד בירושלמי דדוקא בולד הטומאה מהני הערמה אבל לא באב הטומאה. והנה הא דתנן מדלין בדלי טמא והוא טהור משמע אפי' באב הטומאה ומותר ע"י הערמה. ומש"ה מחלקין התוס' בחגיגה שם דהך הערמה דמדלין בדלי עדיפא ע"ש. אך לפמ"ש נראה דבהא פליגי הנך אמוראי דמ"ד בולד הטומאה דוקא מהני הערמה בשבת אבל באב הטומאה לא מהני הערמה ומוכח לה מהא דאין מטבילין בשבת ע"ג מימיו דהוי נמי הערמה. והא דמדלין בדלי טמא מוקי לה בי"ט. אמנם מ"ד באב הטומאה נמי מהני הערמה יבואר לפנינו בעזה"י. ואנן דקי"ל דוקא ולה"ט מהני הערמה בשבת. אבל בי"ט ולה"ט לא בעי הערמה והיינו כמ"ד בולה"ט. והא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה וכן הא דמדלין בדלי טמא מיירי בי"ט. והרמב"ם לא הביא דין הערמה רק בהלכות י"ט פ"ד אבל בהלכות שבת פכ"ג לא הביאו והיינו משום דבשבת לא מהני הערמה כמו דלא מהני הטבלת כלי ע"ג מימיו דהוי נמי הערמה וכמו נדה בבגדי' וכמ"ש הרשב"א בקושייתו ואע"ג דבולה"ט מהני הערמה אליבא דכ"ע ואפילו בשבת אפשר דלא רצה הרמב"ם לירד בחילוקין בהערמה בין אב הטומאה לולה"ט. נמצא דלפ"ז אין אנו צריכין לחלק בין הערמה להערמה אלא הך דמטביל ע"ג מימיו ונדה הטובלת בבגדיה ומדלין בדלי טמא כולהו חד הערמה חשיבא ולא שרי אלא בי"ט אבל לא בשבת וכדמוכח מדברי הרמב"ם שלא הביא דין הערמה בשבת. ובהגהת מיימוני פכ"ג מהלכות שבת כתב ז"ל הורה רבינו פרץ בהר"ר אלי' שמותר להטביל בשבת ע"י הערמה ששואב מים לשתות או לשאר צורך המים וממילא יהיו טהורים וכן איתא פ"ב דביצה ושוין שמדלין בדלי טמא והוא מאליו טהור וכן ראי' מאדם דשרי דנראה כמיקר עכ"ל:
ולפי מ"ש דהא דמדלין בדלי טמא אינו אלא בי"ט אבל לא בשבת ואם כן אין ראיה שמותר להטביל בשבת ע"י הערמה וכן מ"ש מאדם דשרי דנראה כמיקר ואפי' בשבת ואפי' באב הטומאה אין ראיה לענ"ד דודאי דהטבילה בעינא אסורה כמו טבילת כלים אסרו חכמים גם ע"י הערמה בשבת משום גזירה דטבילה בעינא. ומה"ט אין מטבילין ע"ג מימיו. והא דנדה טובלת בבגדיה אינו אלא בי"ט ולא בשבת וכן הא דמדלין בדלי טמא נמי כיון דבעיניה אסור ע"י הערמה נמי אסור בשבת. אבל אדם דנראה כמיקר לא היה מעולם בכלל איסור טבילה דלא משכחת ליה טבילה בעיניה דתמיד הערמתו עמו דלעולם נראה כמיקר ומש"ה אפי' בשבת ואפי' באה"ט אדם מותר. משא"כ כלים דשייך בהו טבילה בעיניה אסור גם ע"י הערמה בשבת. ובזה יתיישב מאי דקשיא לן לעיל סימן יו"ד בדברי התשב"ץ שכתב גבי הערמה דשאיבת מים דלא יברך ומשום דמחזי כמתקן. וקשיא לן דא"כ נדה שטובלת בשבת לא תברך כיון דטעמא באדם אינו אלא משום דנראה כמיקר וכשתברך מחזי כמתקן ע"ש. ולפי דברינו ניחא דאדם שאני כיון דלעולם נראה כמיקר א"כ מעולם לא היה בכלל איסור טבילה דלעולם הערמתו עמו וכיון שכן מותרת ג"כ לברך כיון דטבילתה לא נאסרה מעולם. משא"כ בכלים דטבילתו בעיניה אסורה ושייך גבייהו איסור טבילה ומשום הערמה בלחוד הוא דמותר לכך אין לברך דאם יברך מחזי כמתקן ותו ליכא הערמה וקיימא ליה באיסור טבילה ודו"ק. ועיין לעיל סימן י"ד שכתבתי בהא דמדלין בדלי טמא דאינו מברך דקשיא לן דהא לכתחלה הברכה מעכבת המצוה וכדתנן ערום לא יתרום משום שאינו רשאי לברך ע"ש. וכתבתי דהא דמדלין בדלי טמא אינו מכוין לשום מצות טבילה אלא לשום שאיבת מים. וטבילה אינה צריכה כונה וטהור ממילא ותו לא חייל עליה חובת ברכה כיון דאינו מכוין כלל לשום מצות טבילה ע"ש. ויתיישב בזה מה שהקשה בשטה מקובצת בסוגיין בהא דמדלין בדלי טמא ולא גזרו שמא ישהה ע"ש שכתב דכיון דהדלי בבור ושם טהרתו מלתא דלא שכיחא הוא שיהיה משהה ע"ש. ומדברי הפוסקים מבואר בכל הכלים שראויין לשאוב בהן מים נמי מותר. והכי איתא בירושלמי תני ר' אושעיא ממלא אדם כלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו והיינו כמ"ש הרמ"א סימן שכ"ג בכלים הראוין לשאיבה ע"ש. וא"כ מוכח דלא בעינן שיהיה הדלי בתוך הבור דוקא. ולפי מ"ש דגבי דלי היינו שאינו מתכוין כלל למצות טבילה וכנזכר לעיל סימן יו"ד באר היטב. ולכך אינו מברך. א"כ תו לא גזרינן שמא ישהה דגזירה זו לא שייכא אלא במקום טבילה וכן הוא בשטה מקובצת בסוגיין ז"ל ורוב הפוסקים ז"ל פסקו כרב ביבי דגזירה שמא ישהה דהא תניא כותי' וכתב הריטב"א ז"ל דאפי' לדבריו כלים שנאסרו ביי"נ אפי' מערב י"ט מותר להטבילן בי"ט ולא גזרינן שמא ישהה דזו הדחה היא ולא גזרו אלא בטבילה כו' אבל בהדחת כלים אינו נראה אלא כמדיח כליו הנותרים ואף בצריכין הגעלה יש להתיר מהאי טעמא לפי שדרך להגעיל כליו ברותחים כדי לנקות. אבל לרבא הגעלה אסורה מפני שנראה כמתקן עכ"ל. מבואר דלא גזרינן שמא ישהה אלא במקום טבילה. ומדלין בדלי טמא אינו מקום טבילה כלל ולא גזרו שמא ישהה ודו"ק:
אמנם קשיא לי במ"ש ליישב דברי התשב"ץ שלא לברך כשמטביל ע"י הערמה. ואע"ג דבכל מקום הברכה מעכבת המצוה לכתחלה וכמ"ש בסימן י'. ואמרנו משום דלא מכוין כלל לשם מצות טבילה רק לשום שאיבת מים וכנ"ל. א"כ הא דפליגי תרין אמוראי בירושלמי דחד מאן דאמר ס"ל בולד הטומאה הוא דמהני הערמה ולא באה"ט והא ולד הטומאה אינו אלא לתרומה וקיי"ל לתרומה וקדשים בעי כוונה כמבואר בש"ס בכמה מקומות. וכיון דצריך כוונה לטבילה א"כ מוכח דבמקום הערמה נמי רשאי לכוין לשום מצות טבילה וכיון דבעי כונה ודאי צריך ברכה וכמ"ש ודו"ק. ועדיין צ"ע. הדרן לקושית הש"מ שהקשה בשם הרשב"א נדה שאין לה בגדים שמערמת וטובלת בבגדיה אמאי הא התם כל עצמה אינה באה אלא לטהר בין גופה בין בגדיה וה"ל כהטבלה דמתני' ע"ש בשטה שכתב ז"ל ומורי תירץ דהיינו טעמא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה ואפילו בשבת מפני שהי' יכולה ללכת כשהי' לבושה ולטבול לשם מאי אמרת דלמא אתי' לאטבולי בעיניה ואפי' בי"ט נגזור אטו שבת שמא תביאם שאני התם מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא ואפי' בשבת שרי אבל מטביל כלי ע"ג מימיו דבשבת אסור שמא יעבירם ד"א ברה"ר ואפי' בי"ט אסור גזירה אטו שבת דאי אפשר לו להטבילם ברה"ר שלא יתחייב עכ"ל:
ואכתי קשה קושית הרשב"א דהא תינח לטעמיה דרבה שפיר איכא לחלק בין נדה בבגדים לע"ג מימיו מהאי טעמא שכתב בשטה בשם רבו. אבל לאינך טעמא משום מתקן מנא או משום שמא ישהה אין טעם כלל לחלק בזה והדרא קושיא לדוכתא אמאי שרי נדה בבגדיה להטבלה ע"ג מימיו אסור והרמב"ם פסק כטעמא דרב ביבי וכטעמא דרבא משום שמא ישהה ומשום מתקן. ולכן נראה כדברינו למעלה דבי"ט באמת שרי הטבלה ע"ג מימיו ונדה בבגדיה נמי בי"ט קאמר אבל בשבת לא וכמ"ש לעיל. והנך אמוראי דפליגי בירושלמי בהערמה אם באה"ט או בולה"ט בשבת הוא דפליגי כמ"ש לעיל ומ"ד באה"ט מהני הערמה ואפי' בשבת. והא דתנן אין מטבילין כלי ע"ג מימיו בשבת וכמו ששנינו בתוספתא הביאה רש"י בסוגיין גבי פלוגתא דרבי ורבנן ע"ש ס"ל טעמא דרבה שמא יעבירנו ומש"ה בשבת אסור משום שמא יעבירנו ומ"מ לא גזרו י"ט אטו שבת דכולי האי לא גזרו. אבל לדידן דקי"ל כטעמי דרב ביבי ודרבא וכמ"ש הרמב"ם פכ"ג מהלכות שבת ופ"ד מי"ט אין לחלק בכך אלא צריך לומר בי"ט הוא דמהני הערמה אבל בשבת אסור הערמה ודוקא בולה"ט הוא דמהני הערמה אפי' בשבת וכמ"ש לעיל ואדם דנראה כמיקר ומותר אפי' באה"ט אע"ג דהוי הערמה היינו משום דלעולם הערמתו אתו דתמיד נראה כמיקר וא"כ לעולם היה בכלל איסור טבילה וכמבואר לעיל:
והנה בתוס' ר"פ חומר בקודש כתבו למ"ד בולה"ט הוא דמהני הערמה. אבל לא באב הטומאה דהא מדלין בדלי טמא משמע אפי' באב הטומאה מהני הערמה. וכתבו לחלק משום דהך הערמה דדלי עדיפא ע"ש. ולכאורה אינו משמע כן בירושלמי שם דאי' שם. ואין מטבילין את הכלים מתני' בכלים גדולים אבל בכלים קטנים מערים עליהן ומטבילן. תני ר' אושעי' ממלא אדם כלים בכלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילן תני נפל דליו לתוך הבור נפלו כליו לתוך הבור מערים עליהן ומטבילן תרין אמרי חד אמר בכלים שנטמאו באב טומאה וחורנא אמר בכלים שנטמאו בולד הטומאה ע"ש. ומשמע דהנך אמוראי דפליגי בהערמה פליגי בכל מיני הערמה ואפילו הך דדלי דהא הך דר' אושעי' דתני ממלא אדם כלי מן הבור היינו ממש דלי וכמ"ש הפוסקים בכלים שראוין לשאוב בהם מים והיינו דלי וכיוצא וכמ"ש הרשב"א בעבודת הקודש. ואפשר כונת התוס' לחלק דדלי עדיף משום שהוא לעולם תוך הבור משא"כ שאר כלים אף שראוין לשאיבה כיון שאינן לעולם תוך הבור הערמתו ניכרת ולא הוי כהערמת דלי. אך לפי דברינו דהנך אמוראי בשבת הוא דפליגי ולא ביו"ט וס"ל לחד מ"ד דדוקא בולד הטומאה מהני הערמה בשבת אבל לא באב הטומאה א"כ אין אנו צריכין לחלק בין הערמה להערמה וכמ"ש לעיל. וכן אין אנו צריכין למה שמחלק בשטה בין נדה הטובלת בבגדים ובין טבילה על גבי מימיו דבכלי בלחוד שייך גזירה דשמא יעבירנו. דהא לא מיתרצא אלא אליבא דרבה ואנן קי"ל כרב ביבי ורבא משום מתקן מנא ומשום שמא ישהה אלא ע"כ בין שבת ליו"ט אנו מחלקין. ועיקר פלוגתא בשבת בהערמה דאה"ט אבל בולה"ט מהני הערמה אפי' בשבת לכ"ע ובלא הערמה לכ"ע אסור בשבת וכמ"ש התוס' ד"ה ושוין שמשיקין. ולפ"ז הך הערמה שכתב הרמ"א בא"ח סי' שכ"ג בכלים הראוין לשאוב נראה דתלוי במחלוקת הפוסקים דלאותן דס"ל טבילת, כלים חדשים דאורייתא לא מהני הך הערמה בשבת דדמיא לאב הטומאה. ולמאן דס"ל טבילת כ"ח דרבנן מהני הערמה אפילו בשבת כמו בולד הטומאה דהוי דרבנן ומהני. אבל להטבילן בעיני' נראה דאסור אפי' ביו"ט ולא דמי לולד הטומאה דמותר אפ' בעינ' ביו"ט משום דולד הטומאה עכ"פ ראוי לטמא בימי טומאתו ולחולין משא"כ כלים חדשים דאסור להשתמש בהן כלום ה"ל תיקון אפי' בדרבנן וכמ"ש הרה"מ פ"ד מהל' י"ט ע"ש ועוד נראה לפענ"ד לחלק לפי מה דאיתא פ' במה מדליקין דף ל"ד ל"ק כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות ופירש"י ז"ל כאן בעירובי תחומין תיקון מעליא דאסמכוהו רבנן אקרא כדאיתא בעירובין יליף מקום ממקום ומקום מניסה אבל ע"ח חומרא בעלמא הוא עכ"ל. ובתוס' שם ד"ה ל"ק כאן בע"ת ז"ל נראה לר"ת כפי' הקונטרס דבע"ת מחמרינין משום דאית ליה סמך מן התורה וכן פיר"ח וכן יש בירושלמי עכ"ל. והיינו דבירושלמי אמרו ע"ת דבר תורה וא"כ מוכח דכל שיש לו סמך מן המקרא חשיבא תיקון מנא כדאורייתא אע"ג דאינו אלא אסמכתא. לפ"ז יש לחלק דדוקא בולד הטומאה היינו כל' שנטמא במשקין דאינו אלא משום גזירה דמשקין זב וזבה ואין לזה סמך מן התורה לכך לא חשיב תקון מנא וה"ה עירובי חצירות לא חשיב תקון אבל טבילת כלים חדשים אפי' לדעת הפוסקים דהוי דרבנן עכ"פ מקרא יליף לה בש"ס סוף מס' ע"ז דכתיב אך במי נדה יתחטא ע"ש. אלא דס"ל דאינו אלא אסמכתא וכיון שיש לו עכ"פ סמך מן המקרא ה"ל כמו דבר תורה לענין תקון וכמו עירובי תחומין. וכבר פסק הרמב"ם טעמא דמתקן ע"ש ודו"ק:
בתוס' חגיגה פ' חומר בקודש ד"ה האונן והמחוסר כפורים הקשו שם לשטתם דולד הטומאה לא בעי הערב שמש בהא דתנן סכין הנמצא בי"ג שונה ומטביל בי"ד שוחט בה מיד דמסתמא הטבילוהו מאתמול כדי לעשות לה הערב שמש וניחוש דלמא נטמא בטומאה דרבנן דלא בעי הערב שמש ונטר לה עד צפרא להטביל. ותירצו דהא ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש. והיינו כיון דלאב הטומא' לא חיישי' בי"ד דודאי טביל לה מאתמול כי היכי דלהוי לה הערב שמש. ולטומאה דרבנן תו לא חיישי' דה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ולכאורה קשה לפ"מ דקיי"ל בדבר שי"ל מתירין אפי' בדרבנן ספקו להחמיר וכדאיתא ריש ביצה ועיין ש"ך סי' ק"ב דאפי' בא המתיר ע"י מעשה נמי הוי דשיל"מ וכמו בנדרי' ע"י שאלה אלא היכי דצריך פיזור מעות כגון בכלי טריפה שנתערב בכלים כשרים לא מקרי דשיל"מ כיון דאינו מותר ע"י הגעלה דצריך פיזור ממון ע"ש. וא"כ הכא בסכין שנמצא בי"ד דהא מיא קמן קשה אמאי שוחט בה מיד ניחוש לטומאה דרבנן ולטבלי' כיון דאיכא מיא קמן ואין צריך פיזור ממון. והראב"ד פ"ו מהל' ברכות כתב על דברי הרמב"ם שכתב שכל ספק בטהרת ידים טהור וז"ל בהשגות ועם כל זה אם יש לו מים לרחוץ אומרים לו קום רחץ והוצא עצמך מן הספק עכ"ל. וכתב שם בכ"מ דלא דמי לס' טומאה ברה"ר דאמריה ליה הא מיא דשאני ידים דליכא עיקר בדאורייתא ע"ש. ולענ"ד נראה דהראב"ד לא אתי עלי' מדין ס' טומאה ברה"ר אלא מדין דשיל"מ דשייך אפי' בדבר שאין לו עיקר מן התורה ומש"ה אם אין לו מים א"צ פיזור מעות למים אבל כשיש לו מים אומרים לו קום רחץ כיון דא"צ פיזור ממון. אמנם בטעמא דהרמב"ם נ"ל דס"ל דבידים הקילו יותר ואפי' בדשיל"מ וכמו שכתבו גבי ספק עירוב דהקילו אע"ג דיש לו מתירין. ועיין בתוס' זבחים ר"פ טבול יום שהקשו ג"כ קושי' זו דאי נימא דנטמא בולד הטומאה לא בעי הערב שמש א"כ בי"ד אמאי שוחט בה מיד ניחוש שמא נטמא בולד הטומאה. ותירצו דלא גזרו על כלים הנמצאים אלא משום אב הטומאה דאורייתא ע"ש. ונראה דלא אתו עלה משום ספיקא דרבנן ולקולא. ומשום טעמא שכתבנו דה"ל דשיל"מ וספיקו להחמיר אפי' בדרבנן לכך כתבו דתחלת גזירה שגזרו על כלים הנמצאים לא היה אלא מחשש טומאה דאורייתא ומשום טומאה דרבנן לא גזרו כלל:
ובתוס' פסחים דף ע' ד"ה והא מדקתני סיפא חל י"ד להיות בשבת כתבו ז"ל וא"ת ואמאי לא פריך ואי בשבת היכי שרי להטביל כלים הא קי"ל דלא מזין ולא טובלין ע"ש ומאי קושי' דהא טומאה דרבנן מטבילין כמו בולד הטומאה וסכין הנמצאת אין בו משום טבילה אלא מגזירה דרבנן וכמבואר בדברי הרמב"ם פי"ג מה"ל שאר אבות הטומאה וז"ל כל הכלים הנמצאים בירושלים טהורין ואפי' נמצאו דרך ירידה לבית הטבילה שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים חוץ מן הסכינים לשחיטת קדשים מפני חומרת קדשים ע"ש. והוא בש"ס פ"ק דפסחי' די"ט ע"ש וכ"כ הרעו"ב ברטנורה בפירוש המשניות לשקלים פ"ח בהא דתני שונה ומטביל דאע"ג דלא גזרו על הכלים הנמצאי' הכא משום חומרא דקדשים הוא. אבל לחולין לא גזרו ע"ש וכיון דאינו אלא משום חומרא דקדשים לא גרע מולד הטומאה דמטבילין. אלא דלפ"מ שכתבתי דהא דולד הטומאה מטבילין היינו דוקא מיו"ט אבל לא בשבת מש"ה הקשו תוס' שפיר כיון דמיירי בשבת. ומדברי האחרונים נראה דלא נחתי לחלק בין יו"ט לשבת בדרבנן וכדמשמע מדברי מג"א סי' שכ"ג שכתב בטבילת כלים חדשים אפי' לדעת הפוסקים דהוי מדרבנן ומשום דלא חזי כלל ה"ל תקון אפי' בדרבנן וכמ"ש הרה"מ ע"ש. והרי שם בהל' שבת קאי ומשמע דאי לאו דלא חזי כלל הוי שרי להטביל כיון דהוא מדרבנן ואפי' בשבת. ומדברי תוס' ד"ה ושוין שמשיקין אע"ג דכתבו ולמ"ד בשבת ניחא ומשמע דס"ל דבשבת אסור אפילו ולד הטומאה. הנה לפ"מ שכתבו אח"כ משום דאסור לגרום טומאה לכתחלה ע"ש. שוב אין צריכין לחלק בין שבת ליו"ט. אלא דלפמ"ש תוס' בפסחים דף ע' מוכח דס"ל דבשבת אסור אפי' דרבנן דהא כלים הנמצאים אינן אלא מדרבנן וכמ"ש. העולה מדברינו דביו"ט מותר להטביל כלים חדשים ע"י הערמה. אבל בשבת אסור אפי' ע"י הערמה כיון דלדעת כמה פוסקים טבילת כלים חדשים דאורייתא ובדאורייתא לא מהני הערמה בשבת אלא בדרבנן וכמבואר למעלה. ואם יברך כשטובל ע"י הערמה צ"ע כיון דלחד מ"ד לא מהני הערמה אלא בולד הטומאה דהוא אינו אלא לתרומה ותרומה בעי כונה לטבילה וכיון דכונתו לטבילה צריך לברך ואם אינו יכול לברך אינו רשאי לטבול כמו ערום דלא יתרום וכמבואר הכל למעלה היטב ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |