שו"ת אבני מילואים/ד
|
< הקודם · הבא > |
יום ה' כ"ד ניסן תקנד לק"ק פראג
שלום לכבוד אהו' וידידי הרב הגדול כו' מו' ישעי' נרו בעה"מ ספר בגדי ישע:
גי"ק הגיעני ושם ראיתי כי ידיו רב לו ללחום במלחמתה של תורה לחם רב. ועל הקושיות התמיהות שהקשה מעכ"ת נלענ"ד להשיב. וזה החלי:
א[עריכה]
מה שהקשה מכ"ת וז"ל. בא"ח סי' ט"ו במג"א סק"א ומשמע דאם ירצה לקשור בו חוט כו' וכן משמע במשנה ח' פי"א דנגעים כו' ובאמת דהר"ש והרע"ב מפרשים דברי הת"ק דאם קשרן הוי חיבור. קשה מנ"ל. ואי משום דאלת"ה ה"ל לת"ק לאשמעינן רבותא טפי היתה פסוקה וקשרה אינה מטמאה בנגעי' דאי תני הכי הוי הדיוק אבל פסוקת אחת אפי' לא קשרן הוי חיבור ועוד קשה יותר לפי פירושם פליגי בתרתי דלת"ק הוי קשירה חיבור ולר' יודא לא הוי חיבור ופליגי נמי בפסיקת אחת דלת"ק לא צריך קשירה ולר' יודא לא מהני ופליגי בתרתי ופלוגתא רחוקה ומאי דחיק להו לפרשי כפשוטו קשירה לכ"ע לא הוי חבור ופליגי רק בפסיקת אחת. כן קשה על הר"ש והרע"ב. ועל המג"א אין להקשות כי הוא סמך עליה' וכדאי הם לסמוך עליה' בכל התורה. אבל זה קשי' לי על המג"א למה מדמה להאי דינא דנגעים להקל ה"ל לדמות למאי דתנן פי"ט דכלים משנה א'. הנוגע מן הקשר ולפנים טמא מן הקשר ולחוץ טהור והוי להחמיר. או להאי דינא דתנן משנה ה' פ"י דמקואות החבל שהוא קשור בקופה אינו חיבור אא"כ תפר וראייתו מדאיצטריך למיכתב גבי תפילין וקשרתם. דלמא כתב שם ולמידין ממנו לשאר דוכתי וצ"ע עכ"ל:
והנה מ"ש מעכ"ת מנ"ל דפליגי בקשר אי הוי חבור נימא דכ"ע ס"ל דקשר לא הוי חבור ופליגא בפסוקת אחת ונראה כדברי מעכ"ת מתוך לשון הרמב"ם שכתב פי"ג מטומאת צרעת ז"ל השתי והערב כו' וכמה יהי' בפקעת של טווי ותטמא בנגעים כדי לארוג ממנו ג' על ג' שתי וערב בין שהי' כולו שתי או כולו ערב. היתה הפקעת מחוברת מחוטין פסוקין אינה מטמאה בנגעים עכ"ל. ואי נימא כדברי הר"ש והרע"ב דפליגי בקשר חיבור. א"כ איך לא הביא להלכה גוף הדין של קשר חיבור אלא משמע דס"ל לרמב"ם דלא פליגי בקשר חיבור אלא דת"ק נקט למלתי' פקעת מקובצת מחוטין פסוקי' וממילא נשמע דאחת לית לן בה. ור' יהודא הוסיף אפי' פסוקת אחת. אלא דהמג"א נמשך אחר פי' הר"ש הרע"ב ויש לו על מי לסמוך וכמ"ש כ"ת. ומאי דקשי' לי' למר אמאי לא מדמה להחמיר. הנה בחבורי כלים לטומאה וטהר' אין למדין זה מזה. דאילו בחבל שקשור בקופה אמרי' דאינו חיבור ובחבל שקשור בחרם אמרינן דהוי חיבור וכמ"ש הרמב"ם פ"כ מהל' כלים ז"ל החוט שהשילו למחט אפי' קשור משני צדדי' אינו חיבור כו'. חבל שקשור בחרס אפי' מאה אמה כולם חיבור אחד. קשר בו חבל אחד מן הקשר ולפנים חיבור מן הקשר ולחוץ אינו חיבור. החבל שקשור בקופה אינו חיבור אא"כ תפר עכ"ל. והוא מתוספתא. ומבואר דלפעמים ראו חז"ל לעשות חיבור ע"י קשר ולפעמים אינו חיבור ובמקום שהוא צורך הכלי הוי חיבור בקשר חיבור לכלי. ובמקום שאינו צורך הכלי לא הוי חיבור לכלי ע"י הקשר ואין זה ענין לקשר חוט של ציצית דודאי צריך החוט לציצית והקשר מחברו:[1]
ומ"ש כ"ת דלמא כתב בתפילין ולמדין משם לשאר דוכתי. ודאי דתפילין שאני דבעי קשירה תמה. ולפי פירש"י במנחות דף ל"ה קשירה תמה היינו שיהי' קשירה נאה ואם יש קשר אחר ברצועה מלבד הקשר שקושרין בראש לא הוי קשירה יפה ע"ש וא"כ בשאר דוכתי דלא בעי' יפה ונאה אין למדין ממנו. וגם ללשון אחר שפירש"י שם הקשירה תמה רצועה שלמה ולא קשורה נמי לא שייך למילף מיני' לשאר דוכתי דהא במנחות שם בעי לה מהו למתפרי' ועיילי לתפירה לגו ופירש"י שלא יראה ותהא כשלמה. ובחיבורי כלים פשיטא דמהני תפירה וכדתנן במס' מקואות בחבל שקשור בקופה אינו חיבור אא"כ תפר וכ"כ הרמב"ם הבאתיו לעיל ואין חילוק בין נראה התפר מבחוץ או לא ואפי' נראה התפירה מבפנים דעת רש"י להחמיר גבי תפילין אלא ודאי דאין למדין מתפילין לשאר דוכתי דהכא מצותו בכך:
ומה שהקשה כ"ת עוד. וז"ל ביו"ד סי' צ"ח בש"כ ס"ק י"ז או שאינו ב"י כו' כגון אם ניער כזית בשר ואח"כ ביומו כזית חלב א"צ ששים אלא כנגד השני זיתים עכ"ל. אבל צלע"ג למה יהיה צריך ששים נגד הב' זיתים ליסגו בס' נגד זית א' דטעם בשר אינו דומה לטעם חלב וא"כ הגם אם נאמר נעשה נבילה והיתר נהפך לאיסור לא יהיה יותר גרוע מחלב ודם שהם איסורי דאורייתא וחייבי כריתות ואפ"ה האחד מבטל טעם האיסור של חבירו. ושאלתי קושי' זו לכמה גדולי ישראל ולא מצאתי טעם נכון לחלק ביניהם אלא בדוחק גדול ואינו מתקבל לשומעיי עכ"ל:
הנה בזה הסכימו כל הפוסקים דחלב ודם מבטלין זא"ז ע"י בישול ובכה"ג ביו"ד סי' צ"ח כתב בשם בני שמואל ליישב מה שהקשו על הטור דפסק בחלב ודם שמבטלין זא"ז וסגי בנ"ט היתר והרי הרמב"ם פסק דאיסורין אין מבטלין זא"ז. וכת' דהרמב"ם מודה לדינא דהרא"ש והטור כיון דליכא טעמא וע"ש וא"כ מה לי ב' איסורין מ"ל איסור אחד כיון דשני איסורין נמי אין מבטלין זא"ז ואין ההיתר אלא בשביל שלא נרגיש טעם האיסור והטעם בטל א"כ באיסורא נמי כל שטעמן חלוקין מבטלין זא"ז:
ובפרישה ביו"ד סי' כ"ז כתב שיש מפרשין החילוק והנפקותא שבין נבילה וטריפה לענין איסורין מבטלין זא"ז דכל שהן שני שמות מבטלין זא"ז כמו חלב ודם אבל כל שהוא מאיסור אחד אין בו ביטול ולזה כתב הטור דיני נבילה ודיני טריפה בכדי שיהי' בו משני שמות ולא יצטרפו לאסור. ודחה דבריהם דלא אמרו איסורין מבטלין זא"ז אלא כהאי דסי' צ"ח שחלוקין בטעמן אבל כל שהוא טעם אחד לא ע"ש. וכ"כ פר"ח ביו"ד סי' ל"ג להשיג בזה על הב"ח ע"ש. ובתב"ש סי' ל"ג כתב ליישב דברי הב"ח והוא דס"ל לב"ח דאיכא בבהמה מילי דחלוקין בטעמן כגון כבד ובשר וכדומה וראוי שיבטלו זא"ז בטעמן רק משום דהוו משם א' ס"ל דמ"מ אין מבטלין זא"ז דדוקא איסורין חלוקין כגון זה משום נבילה וזה משום טריפה א"נ דם וחלב קי"ל דמבטלין זא"ז אבל איסור א' החלוק בטעמו אין מבטלין זא"ז וא"כ איכא נ"מ טובא. ואע"ג דבאו"ה כלל כ"ד אינו משמע כן אינו מוכרח ע"ש עכ"ל. וז"ל או"ה כלל כ"ז דין י' איסורין שאינן שוין בטעמן אף ששניהם מלאו אחד או משני לאוין שמצטרפין למלקות כמ"ש הר"מ פ"ד ממ"א מ"מ בטעם לא שייך צירוף עכ"ל. ומזה משמע דאפי' מלאו אחד כל שחלוקין בטעמן נמי לא שייך צירוף:
אמנם אפשר לומר דוקא שני איסורין ממש אלא שנכללו בלאו אחד בזה הוא דלא מצטרפי כיון דכל איסור בפ"ע בטל א"כ ליכא איסו' כלל. דהתורה לא כללה את האיסורין להצטרף למלקו' אלא כשכל א' בפ"ע אסור. וכשאכל ב' האיסורין ביחד כללתן התורה בלאו א'. אבל אם כל אחד בפ"ע בטל א"כ לא נכללו כלל ע"י הלאו. ע"ד הדמיון פגול ונותר כללתן התורה בלאו אחד לא יאכל כי קודש הם כדאי' בפסחי' פ' כ"ש דף כ"ד ע"ש. ובזה כשכל אחד בפ"ע בטל ברוב וליכ' לא פיגול ולא נותר וא"כ לא נכללו בלאו א' דלא יאכל אבל איסור אחד ממש כגון נבילה וחלוקין בטעמן זה בשר וזה כבד בזה י"ל דאף דחלוקין בטעמן לא בטילי ונראה ראי' לזה מדברי תוס' פ' כל הזבחים דף ע"ח ד"ה הפיגול והנותר. וז"ל וא"ת והתנן הפיגול והנותר כו' אבל לאכילה מצטרפין דתנא ר"א אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. וי"ל התם בדלא מיערב אבל הכא דמיערב בטל דאיסורין מבטלין זא"ז עכ"ל ומוכח מזה דכל שלאוין חלוקין והתורה הדרא וערבה לצירוף מלקות בכזית ע"י לאו אחד הכולל שניהם כל שנתערבו נתבטלו זה בזה וליכא איסור בפ"ע וממילא ליכא צירוף כיון שכבר נתבטלו זה בזה.
איברא נראה דאפי' לאוין שנכללו בלאו אחד נמי הוי כאיסור אחד ממש ואין מבטלין זא"ז. מהא דאי' בע"ז פ' השוכר דף ס"ו. חמרא חדתא בעינבי כו' אביי אמר בתר טעמא רבא אמר בתר שמא. אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן. דתנן תבלין שנים ושלשה שמות והן מין א' או שלשה מינין אסורין ומצטרפין ואמר חזקי' הכא במיני מתיקה עסקינין אי אמרת בשלמא בתר טעמא כולהו חד טעמא אית להו אלא א"א בתר שמא אזלי' האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר לך הא מני ר"מ היא דאמר ר"מ מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ע"ש. וכיון דאיסורין שנכללו בלאו אחד מבטלין זא"ז כדברי התוס' דפ' כל הזבחי' הנ"ל קשה היכי מהני לאו דכל תועבה לאיצטרופי. א"ו מוכח דכיון שנכללו בלאו אחד ה"ל כאיסור אחד לגמרי ומצטרפין יחד לאסור הקדירה כיון דהוי בקדירה איסור תועבה. וה"ה לדידן היכא שנכללו שני איסורין בלאו אחד מצטרפין אפי' ע"י תערובת וה"ל כאיסור אחד ממש:
והא דפ' כל הזבחי' מיירי לענין מלקות. והוי ס"ד דתוס' בקושייתם שיהיו לוקין על התערובות משום לאו דלא יאכל כי קדש ואע"ג דאין לוקין על לאו שבכללות. הכא כיון דאיכא בכל חדא וחדא לאו המיוחד בדוכתי' לוקין עלי' וכדמוכרח פ' השוכר דף ס"ו לר"מ דמצטרפין משום לאו דכל תועבה ואע"ג דאין לוקין על לאו שבכללות הכא לקי משום דאיכא בכל חדא וחדא לאו המיוחד בדוכתי' ע"ש בתוס' ד"ה כל שתיעבתי ע"ש ולזה תירצו התוס' דהכא דמיערב בטילי וכונתם דכל לאו המיוחד בדוכתי' מתבטל ולא נשאר רק לאו הכולל והיינו לאו דלא יאכל כי קדש ועליו אין לוקין דה"ל לאו שבכללות. כיון דלאו המיוחד נתבטל. אבל לענין איסור אין ה"נ אע"ג דחלוקין בלאוין כל שנכללו בלאו אחד מצטרפין לאסור ע"י לאו הכולל והוי כמו איסו' אחד וכדמוכח מהך דכל שתיעבתי לך דנעשה איסור תועבה בקדיר' וכמ"ש. והתוס' דזבחי' לא כתבו אלא לענין מלקות וכמ"ש[2]:
וע"ש בתוס' שתירצו עוד דהך דריש לקיש מיירי בהתרו בו משום פיגול ונותר ולא לקי משום לאו דלא יאכל כי קודש כיון שלא התרו בו משום אותו לאו. עוד תירצו דהתם אין לוקין על לאו שבכללות ע"ש וכונתם למ"ש דאפי' את"ל דכיון שכללן לאו אחד אינן מתבטלות אפי' עירבן היינו אותו לאו הכולל אינו מתבטל וא"כ אין כאן אלא לאו שבכללות ולא לקי וכמ"ש ועיין תוס' פ' כל שעה דף כ"ד ד"ה אין לוקין על לאו שבכללות:
והרמב"ם פ"ח מה"ל פסולי המוקדשין כתב הפיגול והנותר והטמא שבללן ואכלן חייב אע"פ שריבה מין אחד על חבירו אין מבטלו שאין האיסורין מבטלין זא"ז ע"ש:
וראיתי בס' כו"פ סי' צ"ח שכתב בדברי הרמב"ם הפיגול והנותר כו' שאין האיסורין מבטלין זא"ז שלא כתב זה אלא לדוגמא בעלמא דהא כתב הפיגול והנותר מצטרפין ע"ש:
ולפמ"ש אין זה קושי' דהרי כתבו התוס' הנ"ל דדוקא בדלא מיערבי מצטרפי' אבל היכי דמיערבי מיבטל בטיל וכמ"ש בביאור דבריהם לזה הוכרח רמב"ם לומר דאיסורין אין מבטלין זא"ז ובס' פרי מגדים בשער התערובת הביא דברי תבו"ש הנזכר וז"ל הבין התב"ש דמלאו אחד היינו איסור אחד ואני תמה על רב מובהק שדרכו לדייק הרבה איך יאמר זאת שהרי כתב שם או"ה זית בשר וזית גבינ' לנ"ט של היתר אף דמצטרפין למלקות וחשובין כאיסור אחד מ"מ הואיל ולא נאסרו מקודם לא נאסרו כו' והשתא הדברי' ק"ו אם בב"ח שנאסרו מצטרפין אף שאין טעמן שוין כ"ש נבילה ונבילה אף שאין טעמן שוין ומ"ש מקודם מלאו אחד היינו פיגול ונותר כו' אף דלאו א' מ"מ חלוקין בשמן זה פיגול וזה נותר וכל שחלוקין בטעמן אין מצטרפין הא מלאו א' ממש וחד שמא נבילה ונבילה אף דחלוקין בטעמן מדרבנן עכ"פ איסורא איכא כמו בב"ח שנאסר מקודם עכ"ל:
ומתוך מה שכתבנו לעיל נתבאר דלית' לחילוק זה מהך דפרק השוכר דף ס"ו דקאמר הא מני ר' מאיר כו' ועוד דלישנא דאו"ה שכתב אף ששניהן מלאו א' או משני לאוין שמצטרפין למלקות א"כ משמע דמלאו א' היינו איסור אחד ממש. דאילו פיגול ונותר היינו שני לאוין שמצטרפין למלקות:
אמנם בעיקר דבריה' מ"ש הפריש' והב"ח והפר"ח והתב"ש בענין נבילה וטריפה דה"ל שני שמות ומבטלין זא"ז תמה אני מאד איך נעלמו מהני רבוותא דברי הרמב"ם פ"ד מה"ל מאכלות אסורות וז"ל כל איסורין שבתורה אין מצטרפין כו' כל הנבילות מצטרפות זו עם זו ונבילה מצטרפת עם טריפה כו' זה הכלל כל שאיסורין בלאו א' מצטרפין בשני לאוין אין מצטרפין חוץ מנבילה וטריפה הואיל והטריפה תחלת נבילה היא עכ"ל וכיון דנבילה וטריפה מצטרפין ה"ל כלאו אחד כמו נבילה ונבילה וכבר אמרנו שאין לחלק בין איסור אחד ממש לשני לאוין שנצטרפו דאסור הוא משם אחד דמצטרפי:
ובפרישה ביו"ד סי' צ"ח כתב להדיא בפיגול ונותר כיון שמצטרפין למלקות צריך ששים נגד כל האיסור ע"ש. והרי נבילה וטריפה נמי מצטרפין וה"ל כמו איסור תועבה לר' מאיר וכמ"ש:
אמנם נושאי כלי הרמב"ם ז"ל לא גילו לנו מקור הדין הזה מהיכן יצא לו לרבינו ז"ל דנבילה וטריפה מצטרפין ובמגדול עוז כתב שם ז"ל. וכן בהמה טמאה עד תחלת נבילה היא במסכת מעילה פ' קדשי מזבח דף ט"ז ע"ש. ולא מצאתי שם במס' מעילה רמז מזה לענין נבילה וטריפה. אבל אחר החיפוש מצאתי ת"ל בספרי פ' ראה שם. לא תאכל כל נבילה אין לי אלא נבילה טריפה מנין תלמוד לומר נבילה כל נבילה ע"ש. והיינו דה"מ למיכתב לא תאכל נבילה וכתב כל נבילה לרבות הטריפה דה"ל תחלת נבילה ומש"ה מצטרפין נבילה וטריפה דאתין מלאו אחד:
ובפרישה ביו"ד סי' צ"ח כתב על דברי הטור במ"ש כזית חלב וכזית דם כו' מבטלין זא"ז דנקט הטור חלב ודם שהם שני איסורין אבל הפיגול והנותר שמצטרפין אין מבטלין זא"ז ע"ש ואע"ג דבש"ס בזבחים דף ע"ח משמע בפיגול ונותר אי לאו דאיסורין אין מבטלין זא"ז הוי בטל חד בחברי' משום דהתם מיירי למלקות דבעי' לאו המיוחד בדוכתי' וכיון דלאו המיוחד בטיל תו לא לקי משום לאו דלא יאכל כי קודש כיון דהוא לאו שבכללות אבל לענין איסור ודאי דמצטרפי ונעשים שניהם איסור אחד ע"י הלאו דלא יאכל כי קודש:
אלא דהפרישה נראה דסותר דברי עצמו מ"ש בסי' פ"ז בפרישה שם לדחות דברי היש מפרשים שכתבו נפקותא בין נבילה לטריפה לענין איסורין מבטלין זא"ז ודחה דבריהם דלא אמרי' איסורין מבטלין זא"ז אלא היכא דטעמן חלוקין אבל כל שהוא טעם אחד לא ע"ש. ומשמע דאם טעמן חלוקין אפי' באיסור אחד מבטלין זא"ז דאל"כ אכתי נ"מ בין נבילה לטריפה להיכא דחלוקין בטעמא וכגון בשר וכבד וכמ"ש בתב"ש. א"ו ס"ל להפרישה דאם טעמן חלוקין אפי' הוי איסור א' מבטלין זא"ז ואם טעמן אחד אפי' שני איסורין אין מבטלין זא"ז:
הדרן למלתן במ"ש או"ה דאף ששניהן מלאו א' או מב' לאוין שמצטרפין כו' מכל מקום בטעם לא שייך צירוף וכבר הראינו לדעת דכל ששניהן מלאו אחד הוי כאיסור אחד ממש ואפ"ה ס"ל לאו"ה דכל שחלוקין בטעמן לא שייך צירוף ובטל הוא וקושי' עצומה היא מה שהרגיש בה בעל פמ"ג ממ"ש או"ה בעצמו גבי בב"ח דדוקא אם עדיין לא נאסרו הוא דמבטלין זא"ז הא אם נאסרו בתחלה כיון שהן מלאו אחד אע"ג דחלוקין בטעמן מצטרפין דנראין דברי או"ה סותרין זא"ז:
אמנם לענ"ד נראה דיש לחלק. והוא דודאי מין במינו לח בלח אע"ג דליכא טעמא צריך ששים. וז"ל ת"ה הארוך דף ק"ז צריך ששים לפי שבפחות משיעור זה האיסור נטעם ונרגש בכל ואפי' מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו מ"מ כיון דבמין בשאינו מינו נרגש החמירו מדבריהם ואסרוהו עכ"ל. ומדברי האחרוני' כולם מבואר טעמ' דמין במינו בששי' משום גזירה דמין בשאינו מינו אך מדברי הרשב"א אלו מבואר דלאו מתורת גזירה אתו עלה אלא משום חומר' ומשום דפחות משיעור זה האיסור נרגש וכיון דיש בו שיעור הרגשה אע"ג דהכ' במינו אינו נרגש כיון דיש בו שיעור הרגש בשאינו מינו החמירו עליו ואסרוהו מדבריהם:
ומש"ה בב"ח כל שמתחלה נאסר כיון דאיכא צירוף בטעם דהוא איסור בב"ח וכיון שהאיסור ע"י צירוף טעמן מש"ה צריך ששי' נגד אלו השני טעמי' דה"ל כחדא איסור' ואע"פ שאינו נרגש תוך הקדירה לא טעם בשר ולא טעם גבינה אין הדבר תלוי אלא בשיעור הרגש וכל פחות מששי' שיעור הרגש' הוא ואע"ג דאינו נרגש בשום מקום ואפי' בשאינו מינו לא יורגש דהא במינו נמי השתא אינו נרגש. ואינו משום גזירה אטו שאינו מינו וכמ"ש בשם הרשב"א אלא כיון שהוא שיעור הרגשה אסרוהו מדבריהם והכי נמי בפחות מששים ה"ל שיעור הרגשה ואסור מדרבנן. אלא דבאיסור אחד כגון בשר וכבד של טריפה שחלוקין בטעמן אע"פ שנתבשלו תחלה ב' זיתים הבשר והכבד יחד מ"מ כשנפלו אח"כ תוך נ"ט זיתי היתר נתבטלו דהא אין הבשר נאסר מחמת הכבד ולא הכבד נאסר מחמת הבשר אלא הבשר נאסר מצד עצמו שהוא טריפה וכן הכבד טריפה מצד עצמו ומש"ה כל טעם וטעם בפ"ע בטל ולא בעי ששים רק נגד כל אחד ואחד דלא שייך צירוף בטעם אלא בב"ח שהתורה אסרה צירוף טעמן וע"י צירוף זה נעשה איסור א' ומש"ה צריך ששים נגד שניהם שהוא איסור אחד ואע"ג דאינו נרגש כיון שיש בו שיעור הרגשה כל שהוא בפחות מששים אסור. ומש"ה כתב באו"ה דכל ששניהן מלאו אחד מ"מ בטעם לא שייך צירוף שאין האיסור מצד צירוף הטעמים אלא כל חדא וחדא איסור בפ"ע ולכך סגי בששים נגד כ"א בפ"ע. אבל בב"ח דצירוף טעמן הוא האיסור צריך ששים נגד צירוף הטעמי' ואע"ג דתוך הקדירה אינו נרגש. כל שהו' פחות מששים ה"ל שיעור הרגשה ואסור מדרבנן. זהו הנראה לענ"ד. ודו"ק:
ומ"ש מעכ"ת וז"ל באה"ע סי' ק"ל כתב הב"ש ס"ק כ"ט שלא לחתום סופר לעד כו' עולה מזה מי שנתן שני גיטין. אחד ע"י אומר אמרו וא' ע"י חתם סופר ועד ממ"נ אחד מהם כשר. ודבריו דברי תימה איך יש להכשיר ממ"נ דלמ' אומר אמרו פסול משום דמילי לא מימסרי לשליח וא"ת א"כ חתם סופר ועד כשר היינו אם הבעל ציוה כך אבל כאן הבעל אמר אמרו לסופר ויכתוב ולפ' ופ' ויחתומו ואם אין עושין כן הגט בטל לגמרי לכל הדעות שהרי הבעל לא ציוה כך והם שינו צווי הבעל גם מ"ש אח"כ מיהו בש"ס מבואר כו' לפי"ז בכה"ג לא שייך ממ"נ הנ"ל פי' דלמ' מילי ממסרי לשליח וא"כ חתם סופר ועד פסיל משום כסופ' דסופר ואומר אמרו פסול משום שלא ישכור עדים. אלא אם גירש ע"י חתם סופר ואחד ע"י אומר ואתם חתומו. קשה קושיתי הנ"ל היאך יכשר ע"י חתם סופר הרי אמר ואתם חתומו וזה פסול דלמ' מילי לא מימסרי לשליח ואינו יכול לצוות לסופר לכתוב על פיהן עד שישמע הסופר מפי הבעל. וא"ת א"כ חתם סופר כשר היינו אם הבעל ציוה כך. אבל כאן הבעל לא אמר הכי שהרי אמר אתם חתומו וזו קושי' גדולה ונפלאה על הב"ש. מכ"ש מה שסיים והיכי דאמר לשלשה שיכתבו ויחתמו מת א' מהם י"ל במקום עיגון שלא יחתמו כלל ויתנו בפני ע"מ. התינח אם ציוה הבעל ליתן בפני ע"מ לחוד. אבל אחר שציוה שיחתומו צריך דוק' אותן העדים לחתום ואם שינו שליחתם הגט בטל ומבוטל והדברים קשים מאד להבין וצע"ג:
הנה ביאור דברי הב"ש הוא פשוט לפ"מ שאמרו בש"ס פ' התקבל דף ס"ו ומי מודה ר' יוסי באומר אמרו והתנן כתב סופר ועד כשר וא"ר ירמי' חתם סופר שנינו וא"ר חסדא מתני' מני ר' יוסי דאמר מילי לא מימסרי לשליח ואס"ד מודה ר"י באומר אמרו נפק מיני' חורבא זמנין דאמר להו לשנים אמרו לפ' ויכתוב ולפ' ופ' ויחתמו ומשום כסופא דסופר חיישי ומחתמי חד מהנך סהדי וסופר בהדייהו ובעל לא אמר הכי כיון דאמר מר כשר ולא תעשה כן בישראל לא שכיח'. וליחוש דלמ' אמר להו אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו ואזלי הנך משום כסופ' דסופר ומחתמי לי' לסופר בהדי חד מנהון ובעל לא אמר הכי. אמרי הא נמי כשר ולא תעשה. הניחא למ"ד כשר ולא תעשה אלא למ"ד כשר ותעשה מאי איכ' למימר אלא ר"י תרתי קאמר כו'. ע"ש:
מבואר מזה דאי אמרי' מילי לא ממסרי לשליח ותו ליכ' חשש דמחתמי לסופר בלתי ידיעת הבעל א"כ חתם סופר ועד כשר. ולזה כתב ב"ש דמי שנותן ב' גיטין א' ע"י אומר אמרו וא' ע"י חתם סופר ועד. וכונתו שיצוה לב' אנשי' שיכתוב א' מהם גט ושניהם יחתומו. גם יאמרו לסופר אחר שיכתוב גט ולפ' ופ' שיחתמו הגט השני. ורשאי ליתן ב' גיטין אלו לכתחלה משום דאחד מהן ודאי כשר. והוסיף עוד לחדש במי שאמר לשלש' שיעשו כרצונ' או שיכתבו הגט בעצמם ויחתמוהו בעצמם או שיאמרו לאחרי' לכתוב ולחתום. ומת אחד מאלו השלשה דיש תקנה לכתוב גט אחד ע"י חתם סופר וע"א שאילו השנים הקיימי' יכתוב א' מהם ושניהם יחתומו ועוד יאמרו לאחרים שיכתבו ויחתמו גט שני והשת' ממ"נ אחד מהם כשר דאי חתם סופר ועד פסול א"כ אומר אמרו כשר. וכיון דעל שניהם נתן להם רשות כשר לכתחלה. ואח"כ כתב הב"ש דלפ"מ דאמרו עוד בש"ס דאפי' אי ס"ל מילי ממסרי לשליח כשר ולא תעשה כן בישראל ר"ל לכתחלה פסול שיאמרו לפ' ופ' ויחתומו משום שמא תשכור עדים. אבל אם אמר אמרו לסופר שיכתוב ואתם חתומו כשר לכתחלה דתו ליכ' למיחש שמא תשכור עדים דהא אין העדים חותמין עד שישמעו מפי הבעל ע"ש בש"ס. ולפ"ז ליכ' הכא היתיר' לכתחלה בממ"נ דאיכ' למימר דתרווייהו פסולי. דהגט שהוא ע"י אומר אמרו פסול משום חשש' דשמ' תשכור עדים והגט השני שע"י חתם סופר ועד פסול ג"כ משו' חשש' דאומר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו דכשר ותעשה וכסוגית הש"ס הנ"ל ומסיים ב"ש דלפ"ז צריך שיתן גט אחד ע"י חתם סופר ועד וגט שני ע"י אומר אמרו לסופר שיכתוב ואתם חתומו דהשת' ממ"נ אחד מהם כשר דאי אמרת דאפי' אמרו לסופר ואתם חתומו לא תעשה א"כ תו ליכ' שום חשש ופשיט' דחתם סופר ועד כשר לכתחלה:
ולפ"ז נראה דה"ה באומר לשלשה כתבו וחתמו או אם תרצו אמרו לאחרים שיכתובו ושיחתמו ומת א' מהם שיכולין לעשות שני גיטין. האחד יכתוב אחד מהם ויחתמו שניהם דה"ל חתם סופר ועד. והשני יצו' לאחר לכתוב ויחתמו ג"כ אלו השנים הקיימים דהשתא חד מנהון כשר ממ"נ דכיון שנתן להם רשות לומר לאחרים כתבו וחתמו יכולין לעשות שליח על הכתיבה ויהיו הם בעצמן עדי חתימה דאין סברא לומר שהקפיד הבעל בנתינת הרשות לומר לאחרים שיהיו אחרים דוקא עדי החתימה ג"כ שהרי נתן להם רשות שיכתבו ויחתמו בעצמם ג"כ. א"כ ממילא יכולין ג"כ לעשות שליח על הכתיבה לחוד ויחתמו בעצמן על הגט. וכל זה פשוט בביאור דברי הב"ש וכונתו:
אמנם צריך להבין בהא דפריך הש"ס אלא למ"ד כשר ותעשה מאי איכא למימר. פי' ניחוש שמא יאמר לבי תרי אמרו לסופר שיכתוב ואתם חתומו ומשום כסופא דסופר מחתמי ליה בהדי חד מנהון. דק' דכיון דאמרו לפלו' שיחתום כשר ולא תעשה א"כ ודאי לא יחתום הסופר בלא שמיעת הבעל. ובחי' פני יושיע ראיתי שהרגיש בזה וכתב דהסופר משום כסופא לא ידקדק בזה ע"ש. אבל מדברי התוס' שם ד"ה מתני' מני רבי יוסי מבואר דהיכא דכשר ולא תעשה הסופר לא יחתום בלא שמיעת הבעל ע"ש. ובפ"י רוצה למחוק שם בתוס' והוא דוחק גדול ע"ש:
ולכן נראה דלמ"ד ואתם חתומו כשר ותעשה דלא חיישינן שמא תשכור עדים על הכתיבה כיון דלא מהני לה הכתיבה בלא החתימה. א"כ מה"ט גם על החתימה כשר ותעשה כשלא אמר ויתנו הם אלא תנו אתם כיון דחתימה בלא נתינה לא מהני לה. ולא חיישינן שמא תשכור עדים שיאמרו לאחרים בשם הבעל לכתוב ולחתום והם בעצמם יתנוהו לה דהא מעשה לא עבדי ואם יאמרו לאחרים ליתן ג"כ לא ישמעו דהא כשר ולא תעשה כן. וכן מבואר להדיא בחידושי הרמב"ן שם דהא דאמרי' ואתם חתומו כשר ותעשה היינו ואתם תנו. והא דאמרינן אמרו לסופר שיכתוב ולפ' ופלו' שיחתמו דכשר ולא תעשה לכ"ע היינו כשיש בכלל חתימה נתינה כגון אמרו לפלו' שיכתוב ולפלו' ופלוני שיחתמו ויתנו. אבל אם אמר אמרו לפו"פ שיחתמו ואתם תנו כשר ותעשה דבזה תו לא שייך שמא תשכור עדים לכך כיון דליכא עדי נתינה:
וניחא בזה ליישב מאי דקשי' לי' בחידושי פני יושיע שם בתוס' ד"ה כתב ידן הוא או כתב הגט הוא שפירשו דכיון דס"ל לשמואל אומר אמרו כשר וחתם סופר ועד פסול וכשאומר הבעל לשנים כתבו ותנו בודאי כוונתו שיצרפו עמהם עוד אחד וכאילו פירש כן וקמבעי' ליה במאי ניחא לבעל טפי אי בצירוף הכותב או בצירוף חתימת עד א' שיהי' ע"י אומר אמרו ע"ש בתוס'. וקשי' לי' לפ"י דפשיטא דודאי רוצה הבעל שיהיו הם החותמים ועל הכתיבה יצרפו אחד מן השוק דהוי כשר ותעשה משא"כ אם יצטרף אחד מן השוק על החתימה יהיה כשר ולא תעשה וע"ש. ולפמ"ש גם לענין החתימה הוי כשר ותעשה כמו בכתיבה כיון שאמר ואתם תנו וכמ"ש. ולפי שנראה מדברי הב"ש שלא היה לפניו חידושי הרמב"ן ז"ל כתבתי זה[3]:
ומה שהקשה מכ"ת בהא דכתב הב"ש באומר לשלשה כתבו וחתמו ומת אחד מהם במקום עגון שלא לחתום ויתנו בפני ע"מ דהא הוי שינוי מצווי הבעל כיון שציוה לחתום. בזה נראין דברי כ"ת וכן משמע בתוס' שם בסוגי' ד"ה הא כתב הגט כשר דאע"ג דמצאו באשפה כשר לר"מ מ"מ באומר כתבו צריכין בעצמן לחתום ולכתוב למ"ד מילי לא מימסרי לשליח ע"ש. ואפשר להגיה בדברי הב"ש באומר לשלשה כתבו ותנו. דבזה ודאי סגי בע"מ בלחוד[4]:
ומה שהקשה עוד מכ"ת בח"מ סי' קמ"ה בסמ"ע סק"ב העיד האחד שאכל אג"ה כו' ולא באתרא דלא מוברי כיון דאין אחד מעיד על חזקת ג' שנים רצופים וקשה לי טובא להבין דבריו מאחר דמיירי שלא הכחישו זא"ז כו' ולמה יגרע מאם יש ששה עדים על ששה שנים כל אחד מעיד על שנה אחת דמהני משום דכל אחד מסהיד אמאי דחזי א"כ אם מעיד על אג"ה לחשוב כאלו בא על כל שנה בפ"ע מאחר שלא היה כאן שנות בד"ו ולא היה כאן אלא שנות אג"ה ולמה לא מהני האי חזקה וצ"ע. עכ"ל:
אמנם ודאי ע"פ שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא אלא דעדים ע"י צירוף נמי מהני בד"מ. ומש"ה היכא דאיכא ששה עדים על ששה שנים כל א' על שנה אחת הרי אנו עושים צירוף מעד המעיד על שנה א' ומעד המעיד על שנה ד' וכן מעד המעיד על שנה ב' ומעד על ה'. וכן מעד המעיד על שנה ג' ומעד על ו' ומצטרפי' לחזקת ג' שנים רצופים משא"כ בעד המעיד על אג"ה ואחד על בד"ו אין כאן שני עדים על חזקת ג' שנים רצופים ואין כאן אלא עד אחד אם אנו אומרים שאחד מהם שקר א"כ לדברי העד הנשאר אינם רצופים ומצירוף אין אנו עושי' כי אם מחצית כמו בההיא דח"מ סי' ל' בתבעו ע"פ ה' עדים אחד מעיד על ק' וא' מעיד על ר' וא' על ש' כו' דמשלם ת"ש ע"ש וה"ה כאן וזה פשוט [5]:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |