שדי חמד - פאת השדה/כללים/ה/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד - פאת השדה כללים ה טו

סימן טו

התראת ספק. בנדפס מערכה זו אות ג"ן נשאתי ונתתי קצת בדברי המפרשים עמ"ש בירושלמי לחלק בין אפשר לברר הספק להיכא דאי אפשר לברר הספק עי"ש וידידי הגאון מוהר"ר משה שפירא אבד"ק ריגא מח"ס פני משה ושפת העמק ודרשת מהר"ם יצ"ו כתב אלי בענין זה וז"ל כבוד ידיד וכו' כקש"ת מוהר"ר חיים חזקיהו מדיני נ"י האבד"ק דעיר קאראסובאזר בעל המחבר שדי חמד. תודה וברכה לכת"ר על אשר כבדני במנחתו טהורה תורה אורה וכו'. יחזקהו ה' באריכות ימים. כי מעינותיו יפוצו חוצה על גפי רמים. וצויתי להעתיק דבר אחד מספרי מר אבא הגאון זצללה"ה מספרו נועם ירוש' ע"ס זרעים כפי ראות עיני כת"ר הלוטה פה, ובדבריו היקרים יתורץ תמיהות כת"ר בספרו שדי חמד סי' נ"ג במערכת הה"א וכו'. המצפה לישועת ה' משה בהגאון מו"ה יהושע אייזיק זצללה"ה החונה פ"ק ריגא (אמר המחבר רב תודות לכבוד גאונו אשר כבדני לעטר את קונטריסי בדברי איש אלהים קדוש דין אבא למלכא מרנא מאור הגולה זצ"ל ואומר הנני להעתיק דברי קדשו בסיעתא דשמיא):

(אלה דברי הגאון מר אביו בספר היקר נועם ירושלמי):

ירושלמי ברכות ר' יוסי ב"ר בון בעי אין תימר שנים ספק ראה שני כוכבים בע"ש והתרו בו ועשה מלאכה. ראה ב' כוכבים במוצ"ש והתרו בו ועשה מלאכה ממה נפשך אם הראשונים יום הן אף האחרונים יום הן ויהא חייב על האחרונים. אם האחרונים לילה אף הראשונים לילה ויהא חייב על הראשונים:

והנה המפרש מהרא"פ כתב וא"ת והלא התראת ספק הוא שהרי מספקא לן נמי אם כולו מן היום או כולו מן הלילה ואף דעיקר התראה השני' הוא דהא משמע (בשבועות כ"ח) דבעינן התראה בשעת האיסור וכן פירש"י (במכות ט"ז) וי"ל דהסוגייא דהכא אתי כר"י דס"ל שמה התראה (ובשבת דל"ה) איתא להא מימרא לענין חטאת עכ"ל:

והנה בספרי נ"י (סי' ד') כתבתי דבענין זה יש בירושלמי סתירות הרבה והפ"מ נדחק בזה מאד. והוא דבירושלמי (רפי"א דיבמות ה"ז) גבי מי שאינו יודע אם הוא ב"ט לראשון או בן ז' לאחרון הכה את זה וחזר והכה את זה קלל את זה וכו' פטור ר' חנינא בעי לית הדא פליגא על ריו"ח דאיתפלגין בשני יו"ט של גליות ריו"ח אמר מקבלין התראה על הספק ר"ש בן לקיש אמר אין מקבלין התראה על הספק. אמר ר"ח וכו' לית הדא פליגא תמן אפשר לעמוד עליו ברם הכא אי אפשר לעמוד עליו. אלמא דריו"ח לא קאמר דהת"ס ש"ה אלא בב' יו"ט ש"ג דאפשר לעמוד עליו. אבל אם אי אפשר לעמוד עליו ולברר מודה דה"ס ל"ש התראה (ובפ"ח דנזיר ה"א) איתא בירושלמי שתה יין תוך שלשים הראשונים אינו לוקה [ט"ס וצ"ל לוקה] (וקאי אמתני' דשני נזירים שאמר להם א' ראיתי א' מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם וכו') בתוך שלשים יום האחרונים לוקה (ט"ס וצ"ל אינו לוקה] (פי' שמ לא נטמא ונשלמה הנזירות) הבא מן השוק אינו לוקה לא על הראשונים ולא על האחרונים (פי' על הא דאמר ר' יהושע יבקש א' מן השוק שידור כנזרו בנזיר) אינו לוקה לא על הראשונים ולא על האחרונים (ופי' הפ"מ דכל חד מאלו השלשים הת"ס הוא אצלו דלא ידעינן אם חבירו הוא טמא ונזיר מיד. או אם חבירו הוא טהור ואינו נזיר אלא בשלשים האחרונים) עד כדון כשהתרו בו על זה בפני עצמו וע"ז בפ"ע. התרו בו על שניהם כאחד פלוגתא דר"י ורשב"ל דאיתפלגין בשני יו"ט ש"ג ר"י אמר מקבלין התראה על הספק ר"ל אמר אין מקבלין התראה על הספק. אלמא דלא מחלקינן בין יכול לעמוד עליו ובין אינו יכול לעמוד עליו דהא גבי נזיר א"א לעמוד עליו ולברר ואפ"ה מדמה הירושלמי ונדחקו בזה הק"ע והפ"מ ע"ש:

והנה שם ביארתי דאם התרו בו בשלשים ימים הראשונים שאם ישתה בשלשים הראשונים והאחרונים שיהיה חייב הוי התראה כמו בנשבע על תנאי שמתרין בו בשעת השבועה שאם יעבור על התנאי יהיה חייב. וה"נ בשלשים הראשונים והאחרונים הוי התראה למ"ד הת"ס ש"ה. וע"ז אמר בירושלמי התרו בו על שניהם כא' פלוגתא דר"י ור"ל והא דמחלקינן ביבמות וירושלמי שם דדוקא בב' יו"ט ש"ג שאפשר לעמוד עלי' היינו דהתרו בו ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע וא"כ כל חד וחד ספק הוא אפילו לגבי המותרה דהא אינו ודאי לו שחייב אלא בצירוף שניהם וע"כ אמר בקילל את זה וחזר וקילל את זה דפטור והיינו בהתרו בו על כל א' בפ"ע. וכמו שמחלק בירושלמי שם (פ"ח דנזיר) עד כדון כשהתרו בו ע"ז בפ"ע רק דבשני יו"ט ש"ג יכול להתרות בו על כל אחד לבד באם שיודע שיום הראשון הוא יו"ט יהא חייב. וכן אם יום השני הוא יו"ט יהא חייב וע"כ יכול להתרות בו על כל יום בפני עצמו דכל שיתברר איזה יום הוא יו"ט הוי התראה לכל יום ועכ"ז היינו דוקא אם הת"ס ש"ה אבל אם הת"ס לש"ה מה מהני אם יכול לעמוד עליו כיון שלע"ע אינו מבורר. וע"כ דמי ב' יו"ט ש"ג בהתרו בו על כל אחד בפ"ע לשאר הת"ס באם התרו בו מתחילה שאם יעבור בשניהם יהיה חייב. והא דאמרי' בירושלמי (פ"ח דפסחים ה"ד) לענין השוחט את הפסח על החמץ ר"י אומר אפילו נותנן עמו (בעזרה) בירושלים. רשב"ל אומר עד שיהא נותנן עמו בעזרה. דין כדעתי' ודין כדעתי' דאיתפלגין בשני יו"ט ש"ג ריו"ח אמר מקבלים התראה על הספק רשב"ל אמר אין מקבלים התראה על הספק התם נמי אפשר לעמוד עליו וכ"ת כיון דאמרי' איגמ"ל יהא חייב אפילו אם הת"ס לש"ה כמו שכתבו התוס' (ביבמות ד"פ) שאני התם שהספק הוא בהחוטא אם הוא בר עונשין ע"כ אמרינן איגמ"ל אבל הכא שהספק הוא בהחטא לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ועיין בספרי ע"י סי' י"ט שהארכתי בזה:

ובזה יתיישב הירושלמי דהכא שלא הביאוהו הק"ע והפ"מ ר"י ב"ר בון בעי אין תימר שנים ספק ראה ב' כוכבים בע"ש והתרו בו ועשה מלאכה. ראה ב' כוכבים במוצ"ש והתרו בו ועשה מלאכה. ממה נפשך אם הראשונים יום אף האחרונים יום ויהא חייב על האחרונים. ואם האחרונים לילה אף הראשונים לילה ויהא חייב על הראשונים:

ולכאורה קשה דהא התם לא יכול לעמוד עליו וא"כ לא מהני אפילו למ"ד הת"ס ש"ה. אך לפי מה שביארתי ניחא דמיירי בהתרו בו בע"ש על שניהם. וע"כ חייב לר"י דס"ל הת"ס ש"ה. והא דקאמר ראה ב' כוכבים בע"ש והתרו בו וע"מ ראה ב' כוכבים במוצ"ש והתרו בו הוא לאו דוקא אלא התרו בו מתחילה על שניהם כאחד:

אך אעפ"כ הוא דוחק דהא בירושלמי אמר אין תימר שנים ספק ראה ב' כוכבים בע"ש והתרו בו ועשה מלאכה ראה ב' כוכבים במוצ"ש והתרו בו וע"מ וכו' א"כ משמע שהיה התראה לכל ביה"ש בפ"ע:

ע"כ נראה לי כעת להגיה בירושלמי (פ"ח דנזיר) הבא מן השוק אינו לוקה לא על הראשונים ולא על האחרונים עד כדון כשהתרו בו על שניהם כאחד. התרו בו ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע פלוגתא דר"י ור"ל דאיתפלגין בשני יו"ט ש"ג ר"י אומר מקבלין התראה על הספק רשב"ל אמר אין מקבלין התראה על הספק והענין הוא דאע"ג דר"י סובר דהת"ס ש"ה אעפי"כ בעינן התראה בשעת האיסור וכמו דאיתא (בשבועות כ"ח) אכלי' לאיסורא והדר אכלי' לתנאיה פלוגתא דר"י ור"ל ופירש"י דהתראה בשעת אכילת האיסור בעינן ואין כאן אלא הת"ס וכו' ואם התרו בו בשעת אכילתו השני' אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע אעפ"י שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע"י אכילה זו:

וכן איתא בירושלמי (פ"ג דשבועות ה"ז) שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה (כצ"ל) ר"י ור"ל תרויהון אמרי פטור לאו טעמא דאהן טעמא דאהן (כצ"ל) טעמא דר"י משום שאינו ראוי לקבל התראה וטעמא דר"ל משום שהוא בו"ת שאין בו מעשה והוא ט"ס וצ"ל טעמא דר"ל משום שאינו ראוי לקבל התראה (פי' דר"ל סובר דהת"ס לש"ה) טעמא דר"י משום שהוא בו"ת שאב"מ. מה נפקא ביניהון שרפה והשליכה לים. אין תימר משום שאינו ראוי לקבל התראה פטור (פי' דא"א להתרות בשעת השלכה לים דהתראות בעינן דוקא בשעת עצם האיסור) אין תימר משום שהוא בו"ת שאב"מ (כצ"ל) הרי יש בו מעשה (פי' כיון דהשליך לים א"כ יש בו מעשה) וכן איתא (בירושלמי פ"ו דנזיר ה"ד) היו לפניו צלוחיות שתים אחת של מים ואחת של יין והתחיל לשתות בהם אמרו לו הוי יודע משאת שותה של מים את שותה של יין ויש בה עשרה זתים ואת מתחייב עלי' עשרה מלקיות אינו מקבל התראה בדעת הזאת אבל אם היתה צלוחית אחת של יין והתחיל לשתות בה ואמרו לו תהיה יודע אם תשתה את כולה יש בה עשרה זתים ותתחייב עשרה מלקיות מקבל התראה היו לפניו שתי שפודין א' של שחוטה וא' של נבילה וכו' אינו מקבל התראה וכו' אבל אם היה שפוד א' של נבילה התחיל לאכול ואמרו לו וכו' מקבל וכו':

וא"כ כיון שבעינן התראה בשעת האיסור וע"כ אפי' למ"ד הת"ס ש"ה זהו דוקא אם ההתראה הוא בשעת האיסור. וע"כ אומר אם אינו ידוע אימתי הוא נזיר אם בשלשים ימים הראשונים או בשלשים ימים האחרונים. אם התרו בו תחילה בשעת שלשים יום הראשונים על שניהם לא הוי התראה דדילמא לא הוי נזיר אלא בשלשים ימים האחרונים וא"כ לא הוי התראה בשעת האיסור. וע"כ אומר בירושלמי עד כדון כשהתרו בו על שניהם בב"א (פי' דע"כ לא הוי התראה אפי' לר"י דס"ל הת"ס ש"ה) התרו בו ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע פלוגתא דר"י ור"ל דאיתפלגין בב' יו"ט ש"ג והטעם דאם התרו בו על שניהם בב"א א"כ דילמא לא הוי נזיר אלא בשלשים ימים האחרונים וא"כ לא הוי התראה בשעת האיסור. וע"כ לא הוי התראה אלא אם התרו בו על כל אחד בפ"ע וא"כ הוי התראה בשעת האיסור וע"כ אעפ"י שיש ספק איזה מן השלשים יום הוי נזיר אעפ"כ ממ"נ יש התראה בשעת האיסור גופא אלא דמ"מ הוי הת"ס וע"כ תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל בהת"ס:

ובזה יתבאר הא דאמרי' בירושלמי דיבמות (פ"א ה"ז) הכה את זה וחזר והכה את זה וכו' פטור ר' חנינא בעי לית הדא פליגא על ר"י דאיתפלגין בשני יו"ט ש"ג ר"י אמר מקבלין התראה על הספק. רשב"ל אמר אין מקבלים התראה על הספק. ר' חנינא אמר רב לית הדא פלוגתא תמן אפשר לך לעמוד עליו ברם הכא א"א לעמוד עליו. והנה לכאורה תמוה דהא גבי נזיר אמרי' דלמ"ד הת"ס ש"ה אעפ"י שא"א לעמוד עליו הוי התראה. אך דעיקר הטעם הוא משום דבעינן התראה בשעת האיסור גופא. וע"כ הא דקתני הכה את זה וחזר והכה את זה דפטור קשיא לר"י דס"ל הת"ס ש"ה ובש"ס דילן ביבמות (ק"א) פליגי בה ת"ק ור"י דת"ק סבר דהכה זה וחזר והכה את זה חייב ור"י סובר דפטור וא"כ פליגי בהתראת ספק] אבל הירושלמי מביא הברייתא דתני פטור ומקשי לר"י דס"ל הת"ס ש"ה גבי שני יו"ט ש"ג. וע"ז משני תמן אפשר לעמוד עליו פי' בשני יו"ט ש"ג יוכל להתברר משא"כ הכא א"א לעמוד עליו פי' הכא א"א להתברר:

והענין הוא דבעינן התראה בשעת עבירה. וע"כ בהכה את זה וחזר והכה א"ז אם התרו בו על שניהם כא' לא הוי התראה דדילמא השני הוא אביו וא"כ לא הוי התראה בשעת העבירה אבל בשני יו"ט ש"ג יכול להתחייב אעפ"י אם התרו בו על שניהם כא' דהא אפשר לברר. ואם יתברר שיום הראשון הוא יו"ט ע"כ הוי התראה משא"כ בהכה זה וחזר והכה א"ז כיון דאינו יכול להתברר ע"כ פטור] אבל עיקר הטעם הוא משום דבעינן התראה בשעת העבירה גופא. ע"כ הוי התראה למ"ד הת"ס ש"ה וא"כ כיון דעיקר הטעם הוא משום דבעינן התראה בשעת העבירה גופא ע"כ אם יש התראה לכל א' בפ"ע לא בעינן שיוכל להתברר וע"כ אומר בירוש' גבי נזיר דאם התרו בו על כל א' בפ"ע הוי התראה אעפ"י שלא יוכל להתברר ודוק:

ומעתה ניחא הירושלמי דהכא ראה ב' כוכבים בע"ש והתרו בו וע"מ ראה ב' כוכבים במוצ"ש והתרו בו וע"מ מה נפשך וכו' והוא משום דבעינן התראה בשעת העבירה גופא ע"כ לא מהני אם יתרו בו תחילה על שני ביה"ש רק דבעינן התראה לכל ביה"ש אעפ"י דא"א להתברר אעפ"כ הוי התראה לר"י דס"ל הת"ס ש"ה:

ובזה אפשר לבאר הא דקאמר ר"י ב"ר בון בעי אין תימר שנים ספק וכו' דלכאורה הא אמר תחילה דשנים הוי ספק וא"כ אמאי אמר אין תימר שנים ספק דאפשר לומר דהפירוש הוא אין תימר שנים ספק דהיינו שהוא ספק אם הוא יום או לילה. אבל לא שהוא ספק אם יש בו מן היום ומן הלילה (ע' בשבת ה') דא"כ לא הוי התראה דדילמא הוא חצי יום וא"כ לא הוי התראה בשעת עבירה גופא. ע"כ אומר אין תימר שנים ספק דהיינו שהוא ספק אם הוא היום או הלילה עכ"ל הס' הקדוש נועם ירושלמי ועיין לידידי הגאון אבד"ק שאויל בספרו הנורא זכר יהוסף בחידושיו לפסחים פ"ח בדפי הספר דף מ' ע"ג:

ועל מה שכתבתי בנדפס (בד' ק"ה ע"ד בד"ה נחזור) ועיין בקובץ על יד בפרק ו' מהלכות ע"ז ה"ד בשם הפ"ח שהקשה הא הוי התראת ספק וחפשתי בפר"ח בנימוקיו על הש"ס ובנימוקיו על הרמב"ם ולא מצאתי דב"ק לראות מאי קשיא ליה הא קי"ל דהוי התראה ע"כ לשוני שם. הנה על טוב יזכר שם ידידי הגאון מוהר"ר שלמה פרעיידש יצ"ו אבד"ק ליאדי מח"ס כרם חמד שהודיעני שדבריו הם בפר"ח להלכות גטין בחידושיו שעל הרמב"ם. ועיינתי שם וכתיב בזה הלשון והכ"מ תירץ וכו' וליתא דבכי האי גוונא הוי התראת ספק ולמאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה לא משכחת חיוב ואפשר שהרב לא תירץ כן אלא למ"ד התראת ספק שמה התראה ותו דהכי קי"ל עכ"ל ולפי דרכנו למדנו דגם הרב פר"ח הוא משלנו דנקטינן כמאן דאמר התראת ספק שמה התראה וכמו שכתבתי בפנים בס"ד:

ובעיקר דין זה אי קים לן כמאן דאמר התראת ספק הוי התראה שהארכתי בזה בנדפס אות פ"ג כתב לי ידידי הרב המאוה"ג מוהר"ר טוביה סגאל יצ"ו מעיר לאדז וז"ל ראיתי בספרו אות פ"ג דלהרמב"ם בעי התראה בשעת מעשה ובאות נ"ג הביא בשם הרב יבין שמועה דהל' כר"ל דלא הוי התראה וכן מוכיח מהרבה ספרים ואחרי זה סיים העולה מכל מה שכתבנו דדעת הפוסקים לפסוק כר"י וגם הרמב"ן סבר לי' הכי לא אביא כל הדעות וכל הספרים כי למה לי להרבות עליו אף בקריאת מכתבי אך מעט מזער אביא אשר יסוד דבריו עליהם ואגיד לו את אשר עם לבבי ויקוים בו תן לחכם ויחכם עוד ובפרט כי ספרו אתו ומהמעט ידע כי בדברי יתורץ אף הספרים אשר קמצתי מלהביאן:

אחד מראיותיו הם המה בשאגת אריה כתב דהזהרת שחיטה על חמץ הוא אפילו בחמץ שאינו עובר עליו דאם לא כן לר"י שכ' התוס' בשמו דמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר אם כן היכי משכחת מלקות על שחיטת פסח על חמץ הא יכול לומר שדעתו היה לבערו ואי אפשר לעדים להכחישו דהוי דברים שבלב וגרע מהת"ס דאיכא מאן דאמר התם דהוי התראה אבל הכא אי אפשר להתברר אם דעתו לבערו או לא ע"כ:

עוד הביא בשם פתח הדביר שכתב בשם הפנ"י שהקשה עמ"ש הרמב"ם דהקונה חמץ או חמצו לוקה דאמאי דילמא ביטלו קודם שיתחמץ ובקנה חמץ שמא הפקירו קודם שזכה וגמ"ד סגי ומה בכך שמשך ותי' דכיון שקבל ההתראה מודה שלא הפקיר וכן בפסחים בשוחט פסח על חמץ לוקה ושם פליגי] ר"י ור"ל ואמאי הא מצי אמר שבטלו כבר:

עוד חזיתי שהביא את השו"מ שהק' לר' שמעון דס"ל בפסחים דשוחט הפסח על החמץ שלא לשמו פטור איך חייב בלשמו הא יכול לומר שלא לשמו שחטתי והקשה עליו הא קיימא לן התראת ספק שמה התראה וכו' עי"ש ועוד פעם יביא את הספר שו"מ ומפלפל בדבריו ואחרון הכביד כי סיום דבריו העולה מכל מה שכתבנו בדעת הפוסקים הרמב"ן והרשב"א והרמ"ה כר"י דהתראת ספק הוי התראה אלא דקשה לכאורה דכיון דרבא ס"ל דהתראת ספק לאו שמה התראה אמאי לא פסקי' כרבא דבתרא הוא ולאידך גיסא פריך על רבא גופי' הוא מארי' דהאי כללא דהלכה כר"י לגבי ר"ל ואיך יסבור בזה כר"ל ואי הכי ארבע הוו:

אך בעזר ה' נ"ל בחדא מחתא לתרץ כל אלה בהקדם דברי רבינו הגדול הרמב"ם ובביאור דבריו יתורץ הכל הנה רבינו משה בהלכות שבועות פסק (פ"ה) דהתראת ספק לא שמי' התראה אלא א"כ לאו שבו מפורש בתורה והכ"מ כתב שם איני יודע ביאור דבריו וביאור דבריו (עיין במפרשי הים דהיכי דמשכחת לה לפעמים שיעבור על הלאו מבלי שיהיה התראת ספק כלל כגון שבועת שוא דמשכחת לה ודאי כגון שנשבע על עץ שהוא אבן וכדומה לכך כשנשבע שאחרים יעשו כן שפיר הוה התראת ספק שאפשר שאחרים יעשו כן ואין לוקין על לאו זה מה שאין כן בסנהדרין (פ' י"ו) בבטלו ולא בטלו שפיר כתב דאם עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו לו אל תעשה דבר זה שאם תעשה ולא תקיים העשה שבו תלקה ועבר ולא קיים העשה הרי זה לוקה אף על פי שהתראה בספק הוא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא והיינו משום דשם אי אפשר לאשכוחי שיהיה התראה ודאי בלא זה ולכך דייק רבינו הגדול בצחות לשונו אלא אם כן היה לאו שלו מפורש בתורה כמו שבארנו בהלכות סנהדרין אמנם הוא הדבר דכיון דכתב שם בלאו הניתק לעשה שהיא התראה אם כן ממילא מבואר החילוק הנ"ל וז"ב ומעתה ניחא גם כן כל הקושיות מהספרים אשר הביא לפי כלל זה וגם רבינו הגדול הרמב"ן כמו כן סבירא ליה האי חילוק עיין שם אקצר כעת כי אסמוך על שכלו החד ועל עינו הבדולח אשר ידע לברר ולהבחין להוציא אמת לאמתו עד כאן דבריו יצ"ו ובקונטריס הערות לחלקי הכללים בסי' ק"ד הבאתי עוד הערה בענין זה עי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף