שדי חמד - פאת השדה/כללים/א/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד - פאת השדה כללים א כ

ך') אחיו וכן אחיך אם משמע למעט אדם שאינו כשר עיין מה שכתבתי בנדפס מערכה זו אות ת"ג ויש חיסור לשון שם במה שכתוב בשורה מ' ויהא שרי לן להלוות ברבית לרשע חלילה והס מלהזכיר ע"כ ויש לסיים שהרי מבואר הוא בטור יו"ד סימן קט"ן דדוקא למומר שכפר בעיקר (ואינו מאמין בהשם בורא שמים וארץ) מותר להלותו ברבית אבל לישראל רשע בעלמא אסור להלותו ברבית ומבואר בדברי מרן הב"י שם שכן דעת הרבה מן הראשונים וגם במומר זה יש אוסרים כמו שכתב מרן שם בשם ההגהות ובשם המרדכי שכתב כן בשם רש"י אלא שכתב מרן דלא חיישינן לסברתם נגד כל הני רבוואתא והוסיף מרן דלאו דוקא למומר שכפר בעיקר הוא דשרי להלות אלא גם לש"מ אם הוא להכעיס מותר להלותו ברבית והפוסקים שכתבו מומר לעכומ"ז מילתא פסיקתא נקטי דסתם מומר לעכומ"ז הוא להכעיס ובזה נחלק עליו הרב בית חדש עי"ש לכולי עלמא מיהא לסתם רשע אסור להלות ברבית דלא מפני שהוא רשע יצא מכלל אחיך:

וראיתי להרב מוהר"י אברבנאל בפ' כי תצא (סי' כ"ג ט"ז) בהתשובה השנית על תלונת חכמי האומות על הלואה ברבית לנכרי כתב דלא התיר השי"ת כי אם לנכרי שהוא מז' אומות ולא כל שאינו מזרע יהודים נקרא נכרי כי לזרע אדום לא יאמר נכרי כי הוא נקרא אח כדכתיב לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ונכלל בלא תשיך לאחיך וכן ישמעאל ושאר אומות לא נקראו בשם נכרי ולנכרי שהוא מז' אומות אינו מגונה לקחת ממנו רבית כיון שהוא עשה שלא כהוגן וכו' עי"ש ואם זרע אדום נכלל באחיך כ"ש איש מזרע היהודים אעפ"י שהוא רשע ועם כי צריך עיון אם היו דבריו מכוונים להלכה שהרי במומר שכפר בעיקר דעת כל הני רבוותא שמותר להלותו ברבית ולדברי מרן הב"י בשאר מומר להכעיס נמי הדין כן שמותר להלותו ברבית לדעת הני רבוותא והיכי נימא כנ"ל מכל מקום לפי דרכנו למדנו דגם אדומי נקרא אחיך ככתוב מפורש וא"כ איך יתכן למעט רשע ממלת אחיך ומה שכתבו הפוסקים למעט מומר לענין רבית מדכתיב אחיך ומומר לאו אחיך יתכן שכוונתם דלגבי רבית דתלי רחמנא בוחי אחיך אין המומר לעכומ"ז נקרא אחיך לענין זה לפי שאין אתה מצווה להחיותו אבל בשאר מצות דעלמא אפשר דמודו דבכלל אחיך הוא וצ"ע:

ומצאתי שהרא"ם בס' היראים סובר בסברא שהביא הרב המרדכי דאחיו ממעט רשע ובדבריו מתיישב מה שהקשיתי בנדפס שם מדאסור להלות ברבית לרשע וכתבתי דאין לומר דחד גלי קרא לנכרי תשיך מכלל דלישראל כלל כלל לא אף לרשע דכיון דכתיב ברבית אחוה וישראל רשע בכלל נילף מינה לכל מקום שנאמר אחיו דגם רשע בכלל ולפי מה שכתב הרא"ם הא לא קשיא וגם מה שכתבתי שם דמה שהביא במרדכי דאחיך משמע ישראל כשר למד כן מדאמרינן ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא אחיך דמשמע דהן בעודנו ברשעו לא מיקרי אחיך כן כתב הרא"ם בתוך דבריו אמנם מה שהקשיתי שם מהזמה דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו וכן מיבום דכתיב להקים לאחיו שם וכי לא יהיה דינים אלו בישראל רשע עי"ש עוד לא נתיישב בדברי הרא"ם והנני מעתיק דברי קדשו בשתי מקומות שראיתי שדבר בזה והם. א. בעמוד היראה סי' ט"ל כתב וז"ל צוה הקב"ה לא תשנא את אחיך בלבבך ותניא יכול לא יכנו ולא יסטרנו ולא יקללנו ת"ל בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר וכו' זהו פשוטו של מקרא לא תשנא אינך רשאי לשנוא אחיך בלבבך שתאמר בלבבך כן עשה פלוני דבר שלא כהוגן אלא הוכח תוכיח לו ותוכיחנו ותאמר לו כך שמעתי אומרים עליך אם הוא משיב שקר אמרו לך חנם חשדתני אם אינך יודע ששקר אומרים לך אינך רשאי לשנאותו ואפי' אמר עשיתי ורוצה אני לעשות תשובה כראוי אינך רשאי לשנאותו ואם תבין כשתוכיחנו שחטא לשמים או נגדך בדבר שהוא ראוי לישנא אז אתה רשאי לשנאותו ואינה שנאת הלב אלא שנאה הנראית לעין כדתניא כי תראה חמור שונאך שונא ישראל כו' כו' ולא עוד אלא מצוה לשנאותו שנא' יראת ה' שנאת רע וגו' ומנלן שבאדם שאינו הגון לא הזהירה תורה דכתיב לא תשנא את אחיך אחוה במצות בעינן כדאמרינן בהחובל גבי עבדים דסברי רבנן יש לעבדים בושת וקרינן בהו כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו דאחיו הוא במצות כאשר נפרש לפנים בהלואת אביון עכ"ל. ב. שם בסי' מ"ז כתב וז"ל צוה הקב"ה כי יהיה בך אביון העבט תעביטנו וכו' עיי"ל וכיון שעבר במזיד יצא מכלל אחוה דאחוה במצות בעינן דקיימא לן בפר' החובל יש לעבדים בושת דאחיו במצות הוא ותניא בפרק ואלו הן הלוקין במסכת מכות ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא אחיך פי' שקבל דינו אבל קודם לכן אינו אחיך למדנו שרשע אינו אחיך ויצא מכלל אחוה דאמרינן בע"ז בפ' שני הרועים בהמה דקה פי' גזלנין הן הרועים לא מורידין ולא מעלין אלמא רועים בהמה דקה אינו מצוה להחיותם דקתני ולא מעלין ואף על גב דתניא בפרק שני דע"ז לכל אבדת אחיך לרבות המומר לעכומ"ז דוקא לענין אבדה איתרבי ולא ילפינן אחוה כו' שאם ריבה להחזיק שלו לא נאמר שריבה לתת לו את שלי וגם ברבית היה מותר להלוותו מהאי טעמא דאחוה כתיב לגבי רבית דכתיב כי ימוך אחיך וגו' וכתיב אל תקח מאתו נשך ותרבית והאי דאמרינן בפרק השולח ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דרבי אמי ובעא למיפרקיה אמרו ליה רבנן לרבי אמי האי ישראל הוא דחזו ליה דאכיל נבילות אמר להו אימור לתיאבון קא אכיל והא זימנין דאיכא התירא ואיסורא ושביק היתרא ואכל איסורא אמר לי' זיל לא שבקן לי דאיפרקינך משמע דאוכל נבילה לתיאבון אעפ"י שהוא רשע מצוה לפדותו ולהחיותו וי"ל דר' אמי היה רוצה לפדותו לפנים משורת הדין דהא דתניא רועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין פירש אינו מצוה להעלותן אבל אינו אסור להעלותן ואף על גב דהעלאת עכומ"ז אסירא כדאמרינן התם סבר רב יוסף למימר אפוקי בשכר שרי משום איבה משום גזלן לא והכי פי' העכומ"ז והרועים בהמה דקה לא מעלין בשניהם בעכומ"ז איסורא והרועים רשותא ואעפ"כ קשה הדבר לפרש לא מעלין שישמש שני פירושין וטוב לי לפרש מלפרש שאסור לתת מתנה לגזלן ולהנות לו וכשאמרו לו דשביק היתירא ואכיל איסורא אמרינן כו' והא דאמרינן בסנהדרין חטא ישראל אע"ג שחטא ישראל הוא דוקא לענין קדושין דלא כתיב בהוא אחוה כדאמרינן ביבמות בפ"ק גוי שקידש בזמן הזה חיישינן לקידושיו חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא אבל לענין רבית כתיב אחוה ונראין לי דברי רבותי לאסור רבית דמומר לתיאבון ונראה לדבריהן דרבית הוי כעין גזל כדאמרינן בפ' הרבית למה לי למיכתב לאו בגזל ולאו ברבית הילכך יש לומר לכל אבדת אחיך לרבות את המומר שהזהירה תורה על ממון חברך המומר רבית נמי כיוצא בו דהא ממון חבירך מומר הוא והזהירה תורה שלא לקחתו הנה העתקתי כל דב"ק בזה ומי שדעתו יפה ורחבה אולי יוכל ליישב על פי דב"ק מה שהקשיתי בעניותי בנדפס בענין זה עי"ש וצריך להתיישב בהא דאיתא בסוף פרק אלו עוברין בפסח (ד' מ"ט ע"ב) תנו רבנן ששה דברים נאמרו בעם הארץ וכו' ויש אומרים אף אין מכריזין על אבדתו ותנא קמא (דלא חשיב הא) זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה וכתב רש"י המוצא אבידה חייב להכריז כדאמרינן באלו מציאות ועם הארץ לאו אחיך הוא דאינו עושה מעשה עמך עכ"ל ומתבאר מזה דעם הארץ לא נקרא אחיך לענין השבת אבידה דאף לתנא קמא דמכריזין על אבידתו לאו משום דאחיך הוא אלא משום דנפיק מיניה זרעא מעליא והדבר תמוה דבמסכת ע"ז דף כ"ו ע"ב מרבינן אבידת מומר מלכל אבידת אחיך ועם הארץ מי גרע ממומר וצ"ע:

והנה על מה שכתבתי בנדפס לענין אם מותר לשנוא בלב את אדם רשע כתב אלי ידידי הגאון אישי כהן גדול מוהרש"ל הכהן בע"ס היקר בנין שלמה יצ"ו וז"ל ראיתי דבר מתמיה בספרו דמר נ"י בחלק הכללים במע' האל"ף אות ת"ג תימה יקרא על המרדכי הארוך שכ' בשם ס' החכמה שכ' בשם מורו הכהן דהיכא דכתיב בתורה אחיך ממעט רשע (ולדעת בעל ס' החכמה בעצמו גם היכא דכתיב אחיו ממעטי' רשע) ותמה דהיאך יפרנס להסוגיא דערכין ט"ז דאמרינן יכול לא יכנו וכו' ת"ל בלבבך בשנאה בלב הכתוב מדבר וע"כ דמיירי ברשע דמותר להכותו על דבר הוכחה ומ"מ בלאו דלא תשנא עובר ואף דכתיב אחיך והנה מאד אני תמיה דהיאך אישתמיט ליה הסוגיא דפסחים קי"ג דאמרינן שם להדיא דאדם רשע מצוה לשנאותו דכתיב יראת ה' שנאת רע והא דכתיב כי תראה חמור שונאך מיירי בשונא ישראל וכגון דראה בו דבר ערוה וליכא סהדי ואי איכא סהדי כו"ע נמי מסנא סני ליה ע"ש וכבר כתוב בהגהות מיימוניות בפ"ו מה' דעות אות א' דמיירי באדם רשע שאינו מקבל תוכחה דאז בודאי מצוה לשנאותו ולא קשה מהך דעירובין דהתם מיירי באדם שיודעים בו שיקבל תוכחה ושפיר מיקרי אחיך ואסור לשנאתו בלב רק מצוה להוכיחו בפה ואם אינו שומע לו מחוייב להוכיחו פעם אחרת וכפשטיות לשון הגמרא דעירובין הנ"ל משמע דמותר אפילו להכותו ולקללו על זה אך מד' הרמב"ם שם משמע להדיא דר"ל דלאו ליכא אבל מ"מ אסור להכותו אבל באדם כשר איכא נמי לאו דלא יוסיף. ומה שהק' כת"ר ני' מרבית טפי הו"ל להקשות מאבידה דאמרינן בע"ג דלכל אבידת אחיך לרבות אבידת מומר ואמנם פשוט דהתם מרבינן מדכתיב אחיך תרי זמני ומיעוט אחר מיעוט אינו אלא לרבות מומר ורשע ומאבידה ילפינן במכ"ש דאסור ליקח ממנו רבית ולכל דבר שבממון אבל לאונאת דברים נמעט ובזה נתיישב כל הקושיות ודוק ידידו הדו"ש שלמה כהן מ"ץ דפה ווילנא:

ואני אומר האמת כי לא עלתה על דעתי סוגיית הש"ס שהביא הגאון יצ"ו ואפריון נמטייה ועיין רש"י בפרק במה מדליקין ד' ל"ב ע"ב (קרוב לסופו) בד"ה שנאת חנם שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו וכו' הרי מפורש בדברי רש"י דאם ראה בו עבירה מותר לשנאותו ובלי ספק חיליה דרש"י מסוגי' דפסחים שהזכיר הגאון יצ"ו אך בכל זאת בהורמנותיה דמר אין זו השגה עלי שהמדקדק במה שהבאתי מדברי הרב המרדכי ובמה שכתבתי אני הדל ישר יחזה דשפיר קשיא לי והוא שהרב המרדכי סיים ואמר דמדתנן אם היה בעל תשובה לא יאמר לו וכו' משמע דאם אינו בעל תשובה אין בו משום הונאת דברים עכ"ל ומזה דקדקתי דצ"ל לדבריו דאחיו דכתיב גבי הונאת ממון ממעט רשע שלא עשה תשובה שכל שלא עשה תשובה לאו אחיו מיקרי ולזה תמהתי שהרי בקרא דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך דרשינן דיכול להכותו ולסטרו ולקללו דלא אסר הכתוב אלא שנאה שבלב ומדשרי קרא להכותו ולסטרו מוכח דעדין עומד ברשעו ולא חזר בתשובה ובכל זאת קרי ליה אחיך ומזהר קרא שלא לשנאותו בלב וזה כנגד היסוד של הרב המרדכי שכל שלא עשה תשובה לאו אחיו מיקרי ומה שכתב שכבר כתבו בהג"מיי דמיירי באדם רשע שאינו מקבל תוכחה וכו' הנה ההג"מיי כונתם לדברי הרמב"ם בסוף פרק י"ג מהלכות רוצח שכתב וז"ל השונא שנאמר בתורה (כי תראה חמור שונאך) לא מאומות העולם הוא אלא מישראל והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר א תשנא את אחיך בלבבך אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשנאותו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו עכ"ל וכן העתיק לשונו מרן בש"ע ח"מ סי' ער"ב סי"א ע"ש ומדברים אלו יש סיוע גדול למה שכתבתי בנדפס שהרי מתבאר מלשון הרמב"ם דמה שמותר לשנאותו ואינו בכלל לא תשנא את אחיך אינו אלא כשראהו עובר עבירה לבדו והתרה בו ולא חזר אבל אם לא התרה בו אעפ"י שלא חזר בתשובה הרי הוא בכלל לא תשנא את אחיך בלבבך וזה שלא כהמובן מדברי הרב המרדכי שכל שלא עשה תשובה אינו בכלל אחיך דדוחק לומר דכונת הרב המרדכי (דתלי בעשה תשובה ולא עשה תשובה) היינו שהתרה בו וקבל תוכחה או לא קבל תוכחה ובפירוש המשניות למס' סנהדרין בפרק חלק כתב הרמב"ם (אחר שהשריש י"ג יסודות ועיקרי הדת) וז"ל הזהב וכאשר יאמין האדם אלו היסודות ונתברר אמונתו בה' הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה השי"ת איש לחבירו מן האהבה והאחוה ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע הוא נענש כפי חטאיו אבל יש לו חלק לעולם הבא והוא מפושעי ישראל וכשנתקלקל לאדם יסוד אחד מאלו היסודות הרי יצא מן הכלל כו' וקוצץ בנטיעות ומצוה לשנאו ועליו נאמר הלא משנאיך ה' אשנא עכ"ל מדבריו אלו נראה דכל שהוא מאמין בשלש עשרה עיקרים אף אם עובר עבירה מחמת תאוה והתגברות הטבע אינו מותר לשנאו ומשמע אף בלא עשה תשובה כל שהעבירה שעובר הוא מחמת התגברות הטבע ולא מחמת התפקרות הרי הוא בכלל אחיך וצריך עיון לכוין דברים אלו עם מה שכתב בהלכות רוצח הנ"ל דמשם נראה דכל שמוכיחו ואינו מקבל תוכחה אף אם אינו עובר אלא מחמת תאוה והתגברות הטבע מותר לשנאותו:

ומה שכתב הגאון יצ"ו דמלשון הברייתא משמע דמותר להכותו על זה ואילו מדברי הרמב"ם נראה בהדיא דלאו הוא דליכא אבל אסור להכותו הנה לא באר לנו ישוב לדברי הרמב"ם שהם היפך משמעות הש"ס דמדקתני יכול לא יכנו ולא יסטרנו ת"ל לא תשנא את אחיך בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר מוכח ודאי דמותר להכותו שאם לא כן הכי הוה ליה למיתני יכול אם הכהו וכו' עובר בלא תשנא ת"ל וכו' והרמב"ם כתב מפורש שאינו רשאי להכותו וז"ל (בפ"ו מהלכות דעות הלכה ה') כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו והמחרפו אעפ"י שאינו רשאי אינו עובר בלא תעשה עכ"ל הרי שכתב שאינו רשאי ותימה על מרן כ"מ שעל דברי הרמב"ם הללו הביא הברייתא דתורת כהנים (היינו הך ברייתא דמייתי הש"ס בערכין דף ט"ז ע"ב) יכול לא יכנו וכו' ולא יעיר שדברי הרמב"ם הם היפך משמעות הברייתא אמנם נראה פשוט דאין שום סתירה לדברי הרמב"ם מהברייתא הזאת דמה שמוכח מהברייתא דמותר להכותו היינו כשבא להוכיחו וכמו שפירש רש"י בסוגייא ההיא והרמב"ם לא מיירי בהכי אלא במכה חבירו שלא בדרך תוכחה וזה ודאי אסור אלא שאינו עובר על לאו דלא תשנא שאין זו שנאה בלב ובמה שכתב הגאון יצ"ו שהיה לי להקשות מדין אבידה דאמרינן בע"ז דף כ"ו ע"ב דלכל אבידת אחיך לרבות את המומר הנה ודאי אם היותי נזכר מסוגיא זו לא הוה קשיא לי מינה על הרב המרדכי דמפשט השמועה משמע דלולא דכתיב לכל אבידת לא היה המומר בכלל אחוך וכמתבאר מדברי הרב הלבוש שאעתיק להלן וזה קרוב לדברי המרדכי אלא שלהביא גם ראיה לדבריו לא נוכל דמומר שאני והרב המרדכי לאו במומר קמיירי ולכן מסוגיא זו לדעתי העניה אין קושיא ולא סיעתא לדברי הרב המרדכי ומה שכתב הגאון יצ"ו דשאני התם דכתיב אחיך תרי זימני ואין מיעוט אחר מיעוט כעת לא ידעתי מנא ליה דמשום הכי הוא ולא מתיבת לכל וגם מה שסיים דמאבדה ילפינן שאסור ליקח ממנו רבית וכל דבר שבממון אבל לאונאת דברים נמעט לפי הנראה הוא היפך דברי הרב המרדכי א"כ מצינו אונאת ממון חמור מאונאת דברים ואנן הא קאמרינן גדול אונאת דברים מאונאת ממון עי"ש וצ"ע:

ואלה דברי הרב הלבוש בחשן משפט סי' רס"ו ס"ב אבל אבידה של ישראל חיוב להחזיר אפילו היו בעל האבידה רשע אוכל נבלות לתיאבון מכל מקום אחיך הוא וכתיב לכל אבידת אחיך ודרשינן לכל אבידה ולכל אחיך לכל אבידה לרבות אבדת קרקע כגון אם רואה מים באין לשטוף שדהו חייב לגדור בפניהם כדי להציל וכל אחיך אפילו רשע אוכל נבלות לתיאבון אבל אוכל נבלות להכעיס כו' כל שכן שאין מחזירין להם אבדתן ואסור להחזירה לו שלא יחזיק ידו עכ"ל הרי מפורש דמאי דמרבינן אבדת מומר לאו מדכתיב אחיך תרי זימני והוי מיעוט אחר מיעוט אלא מדכתיב לכל הוא דמרבינן מומר לתיאבון:

ודע שבחדש אב דשנתינו תרנ"ו קבלתי מכתב ידידי מהרה"ג מוהר"ר ברוך עין מח"ס דבר מצוה יצ"ו והשיג עלי שלא נזכרתי סוגיא דפסחים ד' קי"ג (כמו שהשיגני הגאון מוהרש"ל הכהן יצ"ו) וגם שלא ראיתי מה שכתב הגאון העמק שאלה על השאלתות פרשת וישב אות ג' וסיים ויש לפלפל בזה טובא עכ"ד יצ"ו ולא אוכל כעת לעיין בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף