שדי חמד/כללים/כ/סח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים סח

כלל סח) כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דאמר רבא אי עביד לא מהני נראה דהיינו אפילו אי עביד בשוגג לא מהני וסמוכות שלי הוא דאם לא כן אלא דוקא במזיד לא מהני אבל בשוגג מודה רבא דמהני אם כן למה הוצרך שם בתמורה ד' ו' ע"א לתרץ לרבא דתעזוב איצטריך ליש לך עזיבה אחרת וכו' הא בלאו הכי ניחא דאיצטריך תעזוב ששכח להפריש פאה מן הקמה ושגג וקצר כל שדהו בלי שיור פאה וכן שם ד' ה' ע"ב דקאמר גבי בכור ולרבא הם למה לי וכו' קשה הרי גם לרבא איצטריך לשגג ופדה את בכור וכן שם לפני זה גבי חרמים אלא ודאי שאין חילוק בין שוגג למזיד כן כתב הרב נודע ביהודה בתניינא חלק יו"ד סי' ט' (בד"ה בדין) וכן כתב הרב מלא הרועים במערכה זו אות י"ד בשם הרב שושנת העמקים וכפי הנראה ממה שכתב בשמו במלא הרועים הוא שכתב כן מסברא בלא הוכחה מהש"ס והרב מלא הרועים צדד להביא ראיה מדין מצא צואה במקומה דתפלתו תועבה ודחאה עי"ש ולא אסיק אדעתיה להוכיח מסוגיא בדוכתה כמו שהוכיח הרב נודע ביהודה:

איברא דדברי הרב נודע ביהודה לכאורה אינם מובנים לדעתי העניה דמשמעות דברי הוכחתו הוא דאם איתא דרבא מודה בשוגג דמהני הוה לן למימר דתעזוב איצטריך להכי לומר דגם בשוגג קצר שדהו בלא שיור פאה דמהני והוא תימה דהיכי מצינן למימר דתעזוב אתא למימר דמהני והלא אדרבה מתעזוב משמע דלא מהני וכמו שבאמת דריש הכי אביי דאף דבעלמא אי עביד מהני שאני הכא דכתיב תעזוב לומר דלא מהני וכן בההיא דבכור אמרינן לאביי דמדכתיב הם בהוייתם יהא ילפינן ביה דלא מהני והיכי נימא דלרבא אתי הם למימר דמהני וצריך לומר שכונתו דאם איתא דיש סברא לחלק בין שוגג למזיד מנא ליה לש"ס לומר אליבא דרבא דתעזוב אתי לומר יש לך עזיבה אחרת וכו' דילמא לרבא אתי קרא דתעזוב יתירה למימר דאפילו אם בשוגג לא עזבו לא מהני דאי לאו קרא יתירה הוה אמינא דוקא אם קצר כל שדהו במזיד הוא דלא מהני קא משמע לן קרא יתירה דאפילו אם הוא בשוגג לא מהני אלא ודאי מוכח דפשיטא ליה להש"ס מסברא דלרבא דאמר לא מהני לא שאני ליה בין מזיד לשוגג ולא איצטריך קרא להכי וכי איצטריך קרא אינו אלא לומר יש לך עזיבה אחרת וכו' כן נראה לדחוק בכונתו אלא דלי ההדיוט אין זה מוכרח משום שיש לומר לאידך גיסא דאדרבא משום דפשיטא ליה להש"ס דאין שום סברא לומר דרבא דאמר לא מהני גם בשוגג סובר כן אלא בשוגג מודה דמהני משום הכי לא מצי למימר אליבא דרבא דתעזוב אתי למימר דגם בשוגג לא מהני והוצרך לומר דאיצטריך ליש לך עזיבה אחרת וכו' ואולי גם הרב ידע שאין זה הכרח גמור ומפני זה כתב וסמוכות שלי וכו' כלומר שאינו אלא סמך בעלמא ועיקר הדין אינו אלא מסברא דהכי מסתברא שאין לחלק בין מזיד לשוגג וצריך עיון:

ועל כל פנים דעת הרב נו"ב וכן דעת הרבנים שושנת העמקים ומלא הרועים כן דלרבא אף אי עביד שוגג לא מהני וכן נראה דעת הרב מוהר"י לאנדא בס' בית יאודה הביא דבריו הרב פתחי תשובה ביו"ד סי' א' ס"ק ט"ז והוא עצמו (הפתחי תשובה) ביו"ד ריש סי' רס"ו בהתוכחו בדברי תשובת רעק"א מסוגיא דשבת ד' קל"ג כתב דאין לומר דהתם שאני דאיירי במזיד וכו' דזה אינו שהרי בנו"ב תניינא יו"ד סי' ט' הוכיח מסוגיא דתמורה ד' ו' דאף בשוגג אי עביד לא מהני וכו' הרי דנקיט בפשיטות הכי ומשמע ליה בדעת הרב נו"ב שמוכיח לראיה גמורה כן מסוגיא דתמורה (שלא כמו שכתבתי בעניותי דלא אמר הרב כן לראיה גמורה אלא סמך בעלמא) וכן מתבאר מדברי הרב חת"ס בחלק אהע"ז ח"ב ריש סי' ס"ג מה שנוהגים להתיר שבועות המגרש שנשבע לגרש ולא חשו לשבועה שלא לגרש יפה נתעורר ומעולם הנהגתי כן להתיר גם שבועה שלא לגרש דחמירא טפי דאם אולי נשבע שלא לגרש ושכח ומגרש איכא למיחש לגט בטל דאף לשטחיות לשון התוס' תמורה ד' ה' ד"ה מתיבי דמשמע בגט אי עביד מהני היינו אי ידע ועבר אבל בשוגג ואילו היה נזכר לא הוה עביד לא מהני לכולי עלמא וכו' עכ"ל עוד כתב לקמיה (בד"ה ועכ"פ) ומה שלא חשו הראשונים לזה אפשר לא נחשד בעיניהם לעבור על שבועתו ואפילו אם שכח מר. מקום מחמת חומר השבועה בשעת מעשה רמי אנפשיה ומידכר ואי רמי אנפשיה ולא מידכר הוה ליה אונס ופטור כרב כהנא ורב אסי בשבועות ד' כ"ו ואין כאן אמר רחמנא לא תעביד אמנם כבר כתבתי וכו' עי"ש הרי שסובר הרב שאם נשבע שלא לגרש ושכח שבועתו וגרש הוי גט בטל משום דאי עביד לא מהני ולא זו בלבד אליבא דרבא אמרינן בשוגג נמי לא מהני אלא אף לאביי דסבר דמהני וכן לדידן בגווני דאי עביד מהני מכל מקום בשוגג דינא הוא דלא מהני וכן מפורש בחלק ח"מ סי' נ"ו וידוע דאין בין מזיד לשוגג או אונס כל שאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אדרבא סברי התוס' בפ"ק דתמורה דבשוגג מודה אביי דלא מהני עכ"ל (וכן כתב בס' לב שומע במערכה זו אות י"ט בשם הרבנים מחנה לויה ד' ל"ה אות א' ולימודי ה' לימוד פ"ג ואין הספרים הללו מצויים אצלי לראות אם כתבו כן על פי איזו הוכחה או רק מסברא ובחתם סופר על סוגיאות הש"ס שנדפס עתה בעיק"ו ירושלים תוב"ב ראיתי בדף ל"ב בסוגיא דרבית קצוצה וכו' שפלפל על פי יסוד זה דבשוגג גם לאביי אי עביד לא מהני עי"ש):

אמנם מדברי מרן מוהריט"א בס' שמחת יום טוב הביא דבריו הרב מקנה אברהם בסי' קמ"ח (עיי"ש בד"ה כתב ובד"ה עוד שם ובד"ה והנה הרב) מתבאר יפה שסובר דדוקא בעבר במזיד הוא דלא מהני ודבריו הם בד' קס"ד ע"ד על מה שכתב הרמב"ם בהלכות שגגות פרק ב' הלכה י"ד שחט קרבן יחיד שאינו דוחה את השבת בשבת בשגגה חייב חטאת והבשר מותר בהנאה ואין זורקין את דמו ואם עבר וזרק בין בשוגג בין במזיד עלו לבעלים לשם חובה דמוכח מדברי הרמב"ם דדוקא בשחט בשוגג הוא דעלו לבעלים בין אם זרק בשוגג בין אם זרק במזיד אבל אם שחט במזיד לא עלה לבעלים והקשה על זה מאי טעמא במזיד לא עלה לבעלים ואי משום כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכיון דאמר רחמנא שלא להקריב קרבן יחיד בשבת אם עבר לא מהני הא ליתא דעד כאן לא אמרינן לא מהני אלא היכא דאם נאמר לא מהני נתקן הדבר למפרע נמצא דלא נעשית מחשבתו ולא נעשית העבירה וכו' לא כן כשאפילו נאמר דלא מהני דהעבירה נעשית וכו' ע"כ הביא שם בשמו ואין ספר זה מצוי אצלי מתוך הדברים שהעתיק בשמו מפורש יוצא שסובר מרן מוהריט"א דדוקא בעובר במזיד הוא דאמר רבא לא מהני אבל לא בעבר בשוגג:

וכן מתבאר מדברי הרב שער המלך בהלכות גירושין פרק ג' הלכה י"ט שעל מה שכתב הרמב"ם הכותב גט בשבת או ביום הכיפורים בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת כתבו וחתמו בו ביום בזדון ונתנו לה אינה מגורשת שהרי העדים פסולים מן התורה כתבו ביו"ט בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים ביו"ט הרי זה גט פסול עכ"ל הרמב"ם כתב על זה הרב שעה"מ וז"ל מכאן הוכיח מוהר"ש יפה בתשו' כי הביאו הרב מש"ל הל' מלוה פ"ח דין א' דפסק רבינו בההיא פלוגתא דאפליגו אביי ורבא בריש תמורה אי כ"מ דאמ"ר ל"ת אי עביד אי מהני או לא מהני דלרבא לא מהני ולאביי מהני דפסק כאביי דאמר מהני יע"ש ונר' כונתו ממ"ש רבינו גבי כתבו וחתמו בי"ט בזדון דאינו מגורשת מטעמא דהעדים פסולים ול"ל האי טעמא תי"ל דכיון דא"ר ל"ת מלאכה אי עביד לא מהני והגט אין בו דין גט ופסול ותו ממ"ש דכתבו בי"ט כו' ונמסר לה בפני עדים כשרים דהוי פסול גרידא מדרבנן ואמאי הא לרבא לא מהני והגט אין בו דין גט מדין תורה אלא ודאי דרבינו פסק כאביי ז"ת כונתו עכ"ל והרבה להשיב על דבריו עי"ש (מה שכתוב ונראה כונתו ממ"ש רבינו גבי כתבו וחתמו בי"ט בזדון נראה שהוא טעות הדפוס וצריך להיות כתבו וחתמו בו ביום בזדון וכו') ואם דעת הרב דגם בעבר בשוגג אי עביד לא מהני היה לו לומר שהכרח הרב מוהרש"י הוא ממה שכתב הרמב"ם בתחלת דבריו הכותב גט בשבת וכו' בשגגה הרי זו מגורשת ואמאי הא לרבא לא מהני ואין בו דין גט וכו' אלא ודאי מוכח שסובר דבשוגג לא אמרינן אי עביד לא מהני ולכן לא נוכל לומר דמחלוקה דכותב בשבת בשגגה מכריח הרב מוהרש"י שפוסק הרמב"ם כאביי אלא מחלוקה דכותב בזדון:

עתה ראיתי בס' המקנה החדש (להגאבד"ק חאללאש) בח"ב כלל כ"ד פרט ד' אות א' ד' כ"ו ע"ד שהביא תורף דברי השער המלך וסיים ולפי מ"ש בנוב"י שגם בשוגג לא מהני לרבא אם כן מוכח גם מרישא שפוסק כאביי עכ"ל והיה לו לסיים דממה שלא אמר הרב שער המלך כן מוכח שדעתו דבשוגג גם לרבא מהני והרב מוהרש"ל בשו"ת נודע ביהודה תניינא באהע"ז סי' קכ"ט באות א' בהגהה פירש כן בכונת הרב מוהר"ש יפה דגם מחלוקה דכותב גט בשוגג דהגט כשר מוכיח שפוסק הרמב"ם כאביי עי"ש והיינו משום שנמשך אחר דעת מר אביו דגם בשוגג אי עביד לא מהני והרב שער המלך שלא פירש כן מוכח שסובר דאי עביד בשוגג מהני:

וכן מוכח שסובר הרב חכמת אדם בקונטריס בינת אדם בשער בית הנשים ריש סי' ל"א שאחר שכתב דאף הפוסקים שסוברים בנשבע שלא למכור ומכר דלא מהני משום דכל דאמר רחמנא לא תעביד וכו' איתיה גם באיסור שבדה מלבו מכל מקום בנשבע שלא לגרש כולי עלמא מודו דאי עביד מהני מטעם שכתבו התוס' דאיתקש גט למיתה וכו' (עיין לעיל באות ס"ג מה שכתבתי בכלל זה בס"ד) סיים וז"ל ועוד דכן מוכח על כרחין דאם לא כן למה לא תקנו מסדרי גטין להתיר שבועה לכל מגרש שאף שנשבע שלא לגרש יתירו לו כמו שתקנו להתיר שמא נשבע לגרש ואף שיש לומר דלא חשדינן ליה שיעבור על שבועתו על כל פנים קשה מה הועילו בכל התקנות שתקנו בגט מומר וכמה פוסקים הסכימו שא"א ע"י שליח ומה הועילו בכל תקנתם דשמא ישבע קודם הנתינה שלא לגרש אע"כ דאף אם נשבע גיטא הוי גיטא והלעיטהו לרשע עכ"ל הנך רואה שעל מה שלא תקנו בכל סדרי גטין להתיר גם שבועה שלא לגרש נתקררה דעתו לומר דלא חשדינן שיעבור על שבועתו וזה אינו שייך אלא בעובר בזדון ואם היה סובר הרב דמדה זו אמורה גם על השוגג אכתי קשה דניחוש שמא נשבע שלא לגרש ושכח שבועתו ודוחק לומר שסובר כמו שכתב בחתם סופר הנ"ל דאם ישכח שבועתו הוי אנוס דזה הה לו לפרש אלא ודאי מוכח שדעתו דבשוגג לא אמרינן אי עביד לא מהני:

והרב מוהר"ץ הירש חיות בהגהותיו למס' חולין ד' י"ד במשנה דהשוחט בשבת וכו' גילה דעתו בפירוש דלא אמרינן אי עביד לא מהני אלא בעביד במזיד שכתב וז"ל כבר התעוררו מאי טעמא לא פסלינן השחיטה מטעם אי עביד לא מהני כיון שנעשה באיסור שבת ולשיטת הרמב"ם בפירוש המשנה דמיירי בשוגג ניחא והרבה תירוצים נאמרו וכו' עכ"ל הרי שכתב מפורש דעל שוגג אין להקשות דתיפסל השחיטה מטעם כל דאמר רחמנא לא תעביד:

גם מדברי הרב מוהר"ם גאלאנטי בס' דברי מרדכי בקונטריס דבר יוסף בד' ס"ח ע"ד מתבאר שאינו פשוט לומר בשוגג אי עביד לא מהני ששם נסתפק במאי דקימא לן דקידושין תופסין בנדה אם הוא דוקא כשמקדשה בכסף ושטר או אף כשמקדשה בביאה וכתב דאין ראיה לזה ממה שכתבו התוס' והרא"ש בריש מס' יבמות דמשמע בפסחים דיבם שבא על יבמתו נדה קני לה דשאני התם כיון דנחית ברשות לקיים המצוה ולא מצי לשיולי דבזיז מינה הוה ליה שוגג גמור וכו' וסיים ובהכי ניחא דאיך יקנה ביאת נדה לרבא דאמר אי עביד לא מהני דהתם דוקא כשהוא מזיד אלא שימשך מזה דמקדש נדה בביאה וידע שהיא נדה לרבא לא מהני ולאביי מהני והדבר צריך תלמיד עכ"ל הרי דלא פשיטא ליה דגם בשוגג אמרינן אי עביד לא מהני ויותר נוטה דעתו דבשוגג אי עביד מהני (אלא שדברי הרב בזה תמוהים במחכתה"ר ועיין לעיל באות ט"ן בד"ה וראיתי להרב מוהר"ם):

ובתשובת כתב סופר חלק א"ח סי' ל"ה (בד"ה והנה בפתחי) כתב לא מצינו מפורש באר היטב דאמרינן אי עביד לא מהני בשוגג אלא במזיד ובנוב"י תניינא חיו"ד סי' ט' התעורר בזה והעלה דגם בשוגג כן הוא ואני החזקתי על ידו בראיות מכל מקום לאו מלתא דפשיטא כ"כ היא עכ"ל ולא הגיד איה מקום כבוד אשר דבר בקדשו בענין זה:

ובספר חתן סופר ד' קמ"ו אות כ"ו מצאתי שהביא סברת הרבנים נוב"י ושושנת העמקים דגם בשוגג אי עביד לא מהני אך דחה הוכחת הנוב"י וז"ל ואני נסתפקתי בעבר עבירה באונס מה דינו ונראה דתלי' בב' סברות האמורים באעל"מ אי הטעם משום גזה"כ דהתורה סילקה כחו במה שאמרה לא תעשה וכדמשמע מתוס' שחידשו דבדבר דממילא מהני ה"ה עשה בעבירה משמע סברתם דהתורה סילקה כח קיום המעשה ואז אפי' באנוס ג"כ משא"כ לטעם מהריט"ץ כדי להצילו מעבירה א"כ באנוס דליכא עבירה ועונש כלל א"כ אמרינן אע"מ ועפי"ז נ"ל גם בשוגג לחלק בין שגגת כרת או שגגת לאו לפמש"כ הרמב"ן בפירושו על התורה בפ' ויקרא על פסוק ונרצה לו לכפר דשגגת לאו אין צריך כפרה א"כ שגגת לאו דמי לאנוס אלא ממש"כ הנוב"י ראיה מהני מקראות דלא מוקי לה בשוגג והתם שגגת לאו אלא דראיית נוב"י יש לדחות דאפשר דכיון שגגת לאו אין צריך אפילו כפרה לא ניחא לי' לש"ס לאוקמא קרא בהכי דלא יהני בשוגג כיון דבשוגג בכל מילי מהני וע"כ לענין אנוס צריכין לומר כן דליכא שום סברא לאוקמא באונס כמו כן אין הכרח לאוקמא בשוגג באופן שיש קיום לסברתינו לחלק בין שגגת כרת לשגגת לאו ועיי' תוס' ב"מ קט"ז עכ"ל. והנה מה שכתב על פי דברי הרמב"ן דשגגת לאו אין צריך שום כפרה איני יודע אם דבר זה מוסכם והרב פתחי תשובה בח"מ סי' רל"ד כתב בשם הרב נה"מ דבכל איסורי תורה שאכלן בשוגג צריך כפרה אבל באיסורי דרבנן כתב שם דאפשר דאין צריך כפרה ואין ס' נה"מ הנ"ל מצוי אצלי לראות אם הביא סברת הרמב"ן הנ"ל ושם בחתן סופר בדף קל"ד ע"ב הביא דברי הרמב"ן דשגגת לאו לא בעי כפרה כלל וכתב שבמקום אחר עמד לעיין בזה כי בכמה מקומות בש"ס מבואר להיפך ושהאריך בזה עי"ש ומה שכתב לענין עובר באונס אי מהני חידוש הוא שלא הזכיר דברי החתם סופר ח"מ סי' נ"ו הנז"ל (בד"ה ועל כל פנים) דכולהו תלתא מזיד שוגג אנוס מחתינהו בחדא מחתא ועל כולם הוא אומר דאי עביד לא מהני:

וראיתי בס' המקנה החדש (להגאבד"ק חאללאש) כלל כ"ד פרט ה' אות ב' דשקיל וטרי בזה והביא מה שכתב הרב פתחי תשובה סי' רס"ו לענין אם מל שלא בזמנה בשבת דאפילו בשוגג אמרינן דלא מהני כמ"ש הנודע ביהודה וכו' וכתב על דבריו וז"ל מה שבנה הפת"ש יסודו על נוב"י שאין חילוק בין מזיד לשוגג זה דוקא על דברים שהקפידה התורה שלא יעשה כמו לקט דקאי הנו"ב וכדומה אם כן מה חילוק אם הוא עושה במזיד או בשוגג סוף סוף נעשה דבר נגד רצון השי"ת שרצה שלא יהיה כן אבל בדברים שאין קפידת התורה רק שהוא לא יעשה מלאכה בשלמא במזיד אמרינן לא מהני מה שעושה נגד רצון השי"ת אבל בשוגג לא שייך להמרות וגם הפעולה לבדה אין זה נגד רצון השם כמילה בשבת וכדומה שפיר אמרינן עשה מצוה עכ"ל ולפי חילוק זה יתכן ליישב איזה מקומות מהנז"ל ולהשוות דברי הפוסקים הנז"ל שאינם חולקים:

והרב תפארת יוסף בשו"ת לא"ח סי' כ"א כתב שהרב השואל נסתפק בהא דמלתא דאמר רחמנא לא תעביד דלא מהני אם גם כשעשה מפני פיקוח נפש אמרינן דלא מהני ושהעלה לדמות זה לאי עביד בשוגג דלא מהני וכתב על דבריו שדימה דמיונות נפרדים דבשלמא בעבר בשוגג דנהי דעצם עשיית האדם לא היה באיסור כיון שהיה שוגג עם כל זה הרי נשאר האיסור עומד על גוף הדבר דבעצם הדבר האיסור קיים כמו שכח להפריש פאה דמצות פאה נשאר עומד על גוף הקמה להפריש ממנה פאה לכן לא מהני עשייתו שיתבטל על ידי עשייתו מצות התורה להפריש פאה ואדרבא אמרינן דעשייתו נתבטל ע"י מצות התורה וכן בפדה הבכור וכו' דגזרת התורה דדבר זה לא יפדה גזרת התורה חל על החפץ שאותו דבר לא יפדה לכן לא יכול לבטל רצון הבורא על ידי עשייתו במה ששכח ופדה ואדרבא נתבטל עשייתו ונשאר הדבר עומד במקדם ובזה אזיל באמת גם ראיות הנוב"י מזה לדין שחט בשוגג בשבת והבן אבל בעבר מפני פיקוח נפש הלא אדרבא אנו מצווין במצות הבורא לעשות מצוה מפני פיקוח נפש כי הכל נדחה מפניו לכן ליכא איסור לא בעצם הדבר שעושה בו מעשה ולא בעשיית האדם ואדרבא איכא עוד מצוה ואם כן מפני מה מבטל מעשה זה אם לא שהוא מעשה כזה אשר נשאר עומד האיסור לעולם דכל זמן שנתקיים המעשה עובר בכל עת ובכל רגע אף אחר שעבר הפיקוח נפש אם כן בזה איכא (ליכא) שום ספק דפשיטא דמבטלין מעשיו למען לא יעבור מכאן ולהבא בשעה שאין פיקוח נפש דעומד עליו גם כן האיסור לקיים מעשה זה ובהכי נראה לי דגם בעבר בשוגג באופן דהאיסור אינו בעצמיות המעשה מצד עצמו רק האיסור מוטל על עשיית האדם שעשהו בזמן שאסור לעשותו אבל בעצם הדבר אין שום איסור מצד עצמו אז ודאי מועיל מעשיו בעשה בשוגג כיון דבשוגג גם בעשיית הדבר לא היה עבירה ועצם הדבר בלאו הכי הרי היתר הוא לכן מפני מה יתבטל מעשיו ובזה הסביר דברי הט"ז בח"מ סי' ר"ח והביא מה שהעיר ע"ד הט"ז בס' ברית אברהם וכו' עי"ש דב"ק העתקתי כמעט כל דבריו בזה שיהיו נקראים לפני מי שאין בידו ס' התורה הזה וידע להקיש ענין שהוא עוסק בו אם שייך לומר בשוגג אי עביד מהני או לא וכן לגבי פיקוח נפש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף