שדי חמד/כללים/כ/מא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים מא

כלל מא) כפיה. שהיו כופין ומכין עד שתצא נפשו בארץ ישראל בזמן המקדש. מבואר בדברי רש"י בכתובות ד' פ"ו ע"ב דהיינו דוקא קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים וכן כתב הריטב"א שם בשם רש"י קודם שיעבור ויש בידו לקיים וכן הביא הרב"א באסיפת זקנים (ולפי הנראה הוא בשם הריטב"א עי"ש) וז"ל והא דאמרינן דמכין אותו עד שתצא נפשו ופירש רש"י מכין אותו קודם שיעבור על המצוה ויש בידו לקיים אבל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו משום דכל שעתא ושעתא בקום עשה ואי עבר זמן המצוה לא מלקינן ליה כלל עכ"ל וכן כתב הריב"ש בסי' צ' עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו וזה משום דבכל שעתא בקום עשה קאי ואם עבר זמן מצוה לא מלקינן ליה כלל שאין מלקין למי שעבר על מצות עשה עכ"ל וכן כתב הרב החינוך בפרשת בא סי' ו' וכלל גדול בכל התורה לכל שאומר שיבטל מצות עשה כופין אותו בית דין אם יש כח בידם עד שיקימנו וכבר ראיתי שהרב יד מלאכי במערכת העי"ן אות תקי"ד הביא דברי רש"י דכתובות והאסיפת זקנים והחינוך הנז"ל והוסיף ידו המלאה שכן כתב הרב כנסת הגדולה יו"ד קובץ ג' ופשיטא שאם עבר ראש השנה ולא עשה שופר וכיוצא שאין מכין אותו עד שתצא נפשו כיון שכבר עבר על העשה וכן כתב בשם הרשב"ץ ח"ב סי' נ"א ובספר זהר הרקיע במצות לא תעשה סי' מ"ד ולא נזכר מכת מרדות גבי עשה רק קודם שיעבור עליו אם אינו רוצה לקיים מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו לקיימה וכן כתב בשם הרב ראש יוסף לסי' תפ"ד ס"ג ועוד הביא בידו דברי מי שגדול אדונינו הרמב"ם בספר המצות סוף שרש י"ד וז"ל וכל מה שלא נזכר בו עונש מן העונשים דע שאם היא מצוה ממצות לא תעשה כמו שאמרו בעובר על מצות המלך ואין לנו לענשו אמנם מצוה עשה בכללם כל מצוה מהם כשתתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותה עד שימות או יעשה וכשיסתלק זמן החיוב נמנע מזה כמו שעבר ולא ישב בסוכה אין לנו להלקותו אחר הסוכות על עבירתו ודע זה עכ"ד היקרים וסיים על זה הכהן הגדול י"מ המל"ך שם דכל זה מעיקר הדין אבל משום מגדר מלתא אם נראה בעיני הב"ד וכו' עי"ש ולמרן החבי"ף בספר נשמת כל חי ח"א סי' כ' (אגב ריהטאי לא ראיתי שהזכיר בזה דברי הרב יד מלאכי) והאריך קצת בענין זה להוכיח מדברי כמה פוסקים דהא דמכין אותו עד שתצא נפשו לא נאמר אלא קודם שיעבור על העשה ויש זמן לקיימו אלא שצריך ליישב מה שכתב הרמב"ם בהלכות חמץ פרק ו' דין י"ב מי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו עד שתצא נפשו ופשט דבריו מורין דעל מה שאכל כבר מכין אותו עד שתצא נפשו אף אחר שכבר פירש מהעבירה והוא היפך ממה שכתבו כל הרבנים הנ"ל והוא עצמו בספר המצות שרש י"ד הנז"ל ותימה על הרב יד מלאכי שלא העיר בזה ועיין לקמן:

והרב מוהר"ץ הירש חיות בהגהותיו למסכת מועד קטן ד' ג' ע"ב על מה שאמרו בש"ס יכול ילקה על התוספות הביא בשם הריטב"א שכתב בשם רש"י וז"ל יכול ילקה מכת מרדות על התוספות כמו דנקיטינן לולב ואינו עושה מכין עד שתצא נפשו וכתב על זה ברש"י שלפנינו ליתא דבר זה וביותר זה דברים תמוהים שכתב דמכין בתוספת שביעית עד שתצא נפשו וחלילה לומר כן דרק היכא דכופין לקיים מצות עשה ובידו לקיים רק דאינו רוצה ומקרי מבעט עיין רמב"ן פרשת יתרו ובזה הדין דכופין עד שתצא נפשו והך דכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות חמץ בערב פסח מכין אותו עד שתצא נפשו הנה לא כתב מי שאכל כבר ובודאי בכי האי גוונא ליכא מכת מרדות רק האוכל אז מכין אותו בשעת אכילה למען ימנע מלאכול ויקיים מצוה כתיקונה מקרי מצה ואינו אוכל אבל היכא דכבר עבר ואין בידו לתקן כגון בנדון דידן שכבר חרש בתוספת שביעית הנה מה שעבר אין ואין כאן רק מכת מרדות ל"ט מלקות כמלקות של תורה אבל לא עד שתצא נפשו דלא מצינו רק בכופין על קום ועשה וצריך עיון גדול עכ"ל ובעניותי אומר אני אם גירסת הרב בדברי הרמב"ם היתה כגירסתינו במחכתה"ר אין מקום לדבריו בזה דז"ל הרמב"ם בפרק ו' דין י"ב אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח וכו' ומי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דעל מה שאכל כבר קאמר דמכין אותו עד שתצא נפשו דאם לא כן מי שאוכל או האוכל מיבעי ליה והרב מדקדק מדלא כתב מי שאכל אלא האוכל ואינו כן בגירסא שלפני:

ולפי הנראה נעלמו ממנו דברי הר"ן בהלכות בפרק ד' דכתובות אההיא דאמרינן מוציא שם רע ולא בעל לוקה מכת מרדות (בד' מ"ה סוף ע"ב) שהערוך בערך מרד כתב מלקות תורה הוא על חייבי לאוין באומד ובהתראה ומכה משולשת וכו' אבל עובר על מצות עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו בלא אומד ובלא מכה משולשת וכן העובר על דברי חכמים מכין אותו בלא מספר ובלא אומד ונקרא מרדות שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים נראה מדבריו דמכת מרדות היא עד שתצא נפשו אף הרמב"ם כתב דמי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו עד שתצא נפשו ולפי דבריהם יש בזה חומר בדברי סופרים מבדברי תורה אבל הרמ"ה כתב שמכין אותו באומד להקל ממלקות של תורה ונראין דבריו ומיהו ודאי מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכת מכין עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים אבל כל שאינו אלא כדי לענשו על מה שעשה נראין הדברים שמכין אותו כפי אומד בית דין ולהקל ממלקות של תורה עכ"ל הרי מפורש יוצא מדברי הר"ן הללו שמבין מדברי הרמב"ם דאף על דרבנן שכבר עבר מכין אותו עד שתצא נפשו סבירא ליה ובעבירה נמשכת פשוט בעיניו כן אליבא דכולי עלמא וכדברי הר"ן כתב גם כן הריטב"א בחידושיו שם וז"ל מכת מרדות מדרבנן פירש בעל הערוך דמכת מרדות מכין אותו עד שתצא נפשו וכן כתב הרמב"ם גבי האוכל מצה בערב פסח ובפירוש המשנה במסכת נזיר משמע שמכין אותו לפי אומד בית דין וכן כתב הרמ"ה שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה ונראין דבריהם שכל מה שהוא על עבירה נמשכת ויש בו לחוש לסכנה מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו כראוי דברי חכמים וכל שהוא על עבירה שאינה אלא ליסרו על שעבר דנין אותו באומד בית דין ובפחות ממלקות של תורה עכ"ל והריב"ש בסי' צ' כתב דלא מצינו לשון עד שתצא נפשו בעובר אדרבנן וכתב הרב פרי חדש בסי' תע"א ס"ב דנעלם ממנו דברי הרמב"ם והר"ן הנ"ל וכתב סמך לסברת רבינו הערוך והרמב"ם מדאמרינן בפרק ג' דתענית ההוא גברא דבעל מצרית נגדיה רבא ומית ואם כן לא נפלאת לומר דגם רש"י במועד קטן יסבור כן (אף שהרב פרי חדש שם מסיק דאין דברי הרמב"ם עיקר בזה אלא כדברי הריב"ש והרמ"ה שהביא הר"ן) ונתיישבה תמיהת הרב מוהר"ץ הירש חיות הנ"ל:

אמנם מה שיש לתמוה על מה שכתב בחידושי הריטב"א דמועד קטן הנ"ל בשם רש"י הוא שהרי מפורש בדברי רש"י דכתובות שהבאתי בראש האות דדוקא כשיש בידו לקיים הוא דמכין עד שתצא נפשו אבל לא על מה שעבר וכן כתב הריטב"א עצמו בכתובות בשם רש"י ואם כן איך יכתוב במועד קטן בשמו בהיפך וזה שנים רבות אנא נפשאי כתבית משום יתובי דעתא דאין כונת רש"י (לפי גירסת הריטב"א) דעל תוספת ילקה עד שתצא נפשו אלא כונתו ללמוד בהדרגה דכי היכי דבאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו הכי נמי ילקה מכת מרדות מדרבנן אלא דבעשה סוכה לוקה עד שתצא נפשו כדי שיקיים והכא שכבר עבר ילקה מיהא מכת מרדות וכמו שפירש הרב יד מלאכי באות תקי"ד דברי הרב המגיד בפרק א' מהלכות איסורי ביאה עי"ש וכתבתי כן לפי סגנון דברי הריטב"א שהביא הרב מוהרצה"ח הנז"ל (ולא ראיתי דב"ק בגופן שלהם כי לא היה אצלי חידושי הריטב"א הנ"ל) שהם בסגנון דברי הרב המגיד שהביא הרב יד מלאכי כיעי"ש אמנם עתה ראיתי דברי הריטב"א וז"ל ואם תאמר ואיך לוקין על עשה לכן פירש רש"י ילקה מכת מרדות דרבנן עד שתצא נפשו דומיא דאמרו לו עשה סוכה ואינו עושה ויש לומר מלקות ממש וקרא הכי קאמר בחריש תשבות בשאר מלאכות שכתבתי לך שהן בלאו עכ"ל הרי שכתב מפורש גבי העברת העשה שמכין אותו עד שתצא נפשו ועשה את דמו דומיא למי שאומרים לו עשה סוכה וכו' ובאמת הדברים תמוהים מה דמות יערוך לאומרים לו עשה סוכה שמכין אותו עד שתצא נפשו כדי שיקיים המצות עשה מה שאין כן במי שכבר עבר לא מצינו בו מכין עד שתצא נפשו וצריך לדחוק דבעומד במרדו ומלבד אשר חרש בזמן התוספת עוד ידו נטויה ורוצה לחרוש הוא דאמר דילקה עד שתצא נפשו על דרך שפירש הרב מוהרצה"ח דברי הרמב"ם שבהלכות חמץ הנז"ל:

והנה הר"ב הפלאה לכתובות ד' מ"ט ע"ב (על דברי התוספות ד"ה אכפייה רבא) כתב משמע דפסיקא להו דהיכא דאיכא לאו כופין אותו שלא יעבור ולא דאמרינן לקמן ד' פ"ו במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה וכו' צריך לומר דלא מיירי התם קודם שיעבור בלא תעשה דודאי כופין אותו דלא תעשה חמור מעשה כדאיתא בריש פרק האשה רבא אם לא רצה דפנו וכו' אלא מיירי התם במלקות לאחר שעבר הלאו עכ"ל. ואין לפרש בדבריו שכונתו לומר דכולה בריתא מיירי בלאחר שעבר דאם עבר על לא תעשה לוקה ואם עבר על עשה מכין אותו עד שתצא נפשו דזה לא יתכן דלא מצינו בעבר על עשה בשב ואל תעשה וכבר אין בידו לקיימה דמכין אותו עד שתצא נפשו כי אם כשיש זמן שיוכל לקיימה כמו שנתבאר מכל הרשום למעלה אלא ודאי גם הרב מודה במצות עשה שאין מכין אותו עד שתצא נפשו אלא קודם שעבר הזמן ויש בידו לקיימה כפשט לכון הבריתא אומרים לו עשה ואינו עושה ואף שבנשמת כל חי בסי' כ' (בד"ה איברא שראיתי) כתב בשם הר"ן בחידושיו לחולין ד' קל"ב וז"ל נראה לי דמצות לא תעשה ועשה לאו דוקא אלא הכי קאמר במה דברים אמורים דמלקין ארבעים ותו לא במצוה לא תעשה רוצה לומר שמכין אותו ואומרים לו לא תעשה עוד מה שעשית ואז כיון שעבר סוכות ולא נטל לולב או שלא ישב בסוכה כיון דלית ליה תו למיתב בסוכה וליטול לולב מלקינן ליה ארבעים חסר אחת ותו לא וכן אם אכל בפסח אחר שהעבירה עשויה אבל אם היה בפסח והיה אוכל חמץ מלקינן ליה אם לא רצה לעמוד מלאכול חמץ אף דמצות לא תעשה היא מחינן ליה או עד שיאמר רוצה אני או עד שתצא נפשו עכ"ל דמתבאר שסובר הר"ן דגם מי שעבר אעשה של תורה כגון לולב וסוכה אחר שאין בידו לקיים המצוה כלל מכל מקום לוקה ארבעים חסר אחת כמי שעובר על לאו אמנם מלבד מה שהרבה להשיב על זה בנשמת כל חי שם ועוד גם לפי דברי הר"ן הללו לא שמענו דמלקין אותו על עשה שעבר זמנה עד שתצא נפשו כי אם מלקות ארבעים כמו בעובר על לא תעשה אבל לא עד שתצא נפשו:

וראיתי עוד להרב מוהרצה"ח בהגהותיו למסכת נזיר במאי דתנן בדף כ"ג ע"א הפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה ביין אינה סופגת את הארבעים ר"י אומר תספוג מכת מרדות שכתבו התוס' (בדף כ' ע"ב ד"ה ר"י אומר) דמספקא לר' דהכא שלוקה על שכבר עברה אם הוא הכאה עד שתצא נפשו או אינו אלא ארבעים וכו' כתב על זה בהגהות הנ"ל וז"ל מה שמסופק בתוס' בעבירה שכבר עבר אם שייך מכת מרדות עד שתצא נפשו כבר מבואר בארוכה בתשובת רשב"ם והוזכר בפתיחה כוללת להפרי מגדים חלק א"ח דמכין עד שתצא נפשו לא שייך רק במצות עשה שבתורה לולב ואינו עושה ומה שכתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות חמץ האוכל מצה בערב פסח מכין הינו גם כן מידי (כדי) שיאכל מצה לתיאבון שעל ידי שיאכל מצה בערב פסח ימנע מן המצוה והוי כמי שאינו רוצה לקיים מצות עשה דמצה ועיין ריב"ש סי' צ' ותשובת רשב"ץ ח"ג סי' נ"א עכ"ל ואזיל לשיטתיה שבחידושיו למועד קטן הנז"ל בפירוש דברי הרמב"ם וכבר כתבתי דנעלם ממנו דברי הר"ן והרב פרי חדש והגירסא בדברי הרמב"ם היא מי שאכל ולא האוכל ומה שנראה מדבריו שכונתו לומר דליכא מכת מרדות עד שתצא נפשו אלא במידי דאורייתא ולא בדרבנן עיין במה שכתבתי באות ט"ל וצ"ע:

ומקרוב השגתי אור הגנוז פירוש רבינו מנוח על הרמב"ם שהביאו לבית הדפוס רב גדול ומופלא בדורנו מוהר"ר שמעון סידאן יצ"ו עם הגהות וחידושים רבים תוספת נופך משלו וקראו בשם בית מנוחה ואעתיק דב"ק אשר כתב בזה להודיע כי כיונה דעת הרב מוהרצה"ח לדעת מי שגדול רבינו מנוח בכונת דברי הרמב"ם וז"ל ויש מספרי הרב שכתוב בהם מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו ורוצה לומר כשאומרים לו שלא יאכל מצה ואוכל שאינו שומע לדברי חכמים אבל כל זמן שמקיים מצות חכמים ונמנע מלאכול מכין אותו מכת מרדות לבד פחות מארבעים לפום מאי דחזו בית דין ואי קשיא לך והא אמרינן בפרק הזרוע במה דברים אמורים במצות לא תעשה כלומר כי אמרינן שיש קצבה ארבעים למלקות במצות לא תעשה שכבר עבר עליה ואי אפשר לחזור וכבר ענשו הכתוב אבל במצות עשה כגן עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו פירוש או יקבל עליו לעשות והא מצות לא תעשה היא תריץ הני מילי לאו דאורייתא אבל לאו דרבנן מכין אותו עד שתצא נפשו ודוקא כשאינו מקבל עליו דברי חכמים והכי אמרינן במסכת נזיר ירושלמי גבי כהן שנכנס לבית הפרס או למדור העמים או שיצא חוצא לארץ שמכין אותו מכת מרדות ואמרינן התם מכת מרדות חובטין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו ואותם שמחקו מספר הרב הא דעד שתצא נפשו אילו ידעו פירוש הדבר לא עשו כן עכ"ל. וגירסתו בדברי הרמב"ם היתה גם כן כגירסתינו מי שאכל מצה בערב פסח ובכל זאת מפרש דהכונה שאומרים לו שלא יאכל ואוכל ואינו שומע לדברי חכמים ואם כן מה שמכין אותו עד שתצא נפשו היינו כדי שלא יעבור עוד והיינו עבירה נמשכת וכדמתרגם הרב מוהרצה"ח לדברי הרמב"ם הללו אלא שיש חילוק ביניהם דהרב מוהרצה"ח הוצרך להמציא דחשיב זה כאומרים לו אכול מצה ואינו אכול דמשמע דדוקא בשמבטל עשה דאכילת מצה דאוריתא הוא דמכין עד שתצא נפשו אבל משום דרבנן בעלמא אין מכין עד שתצא נפשו ואילו מדברי רבינו מנוח נראה דבכל מידי דרבנן הדין כן אמנם דברי רבינו מנוח לא זכיתי להבינם בעניותי דלפי מה שמפרש דברי הרמב"ם בעומד במרדו ומכין אותו עד שתצא נפשו היינו כדי שיפרוש מהעבירה שאינו רוצה לפרוש ממנה אם כן מאי קשיא ליה מדאמרינן במה דברים אמורים במצות לא תעשה וכו' והא נמי לא תעשה היא והוצרך לחלק בין לאו דאורייתא ללאו דרבנן הלא ההיא דבמה דברים אמורים וכו' איירינן בעבר על לא תעשה דהיינו שאכל נבלה וכיוצא שאין בידינו לתקן מה שעבר משום הכי הוא דאינו לוקה אלא מה שענשו הכתוב ואין הכי נמי דאם הוא אוכל נבלה וטרפה ומוחין בו ואינו שומע מכין עד שתצא נפשו כדי להפרישו דאין סברא לומר דבכי האי גוונא בלאו של תורה אין מכין אותו עד שתצא נפשו כדי להפרישו וצ"ע:

ודע שלשעבר ראיתי שקלא וטריא בספר אחד אם הא דכופין אותו וכו' הוא דוקא על ביטול מצות עשה אבל לא באיסורי לאוין או לא שנא וכתבתי אז דאפשר לפשוט ספק זה מדברי הרב בית חדש בח"מ ריש סי' רכ"ח בשם המרדכי בפרק מי שמת אהא דתנן התם ד' קנ"ו ע"ב בני רוכל תקברם אמם שלפי שרשעים היו לא חשו לקיים צואת אמם שהקשה הראמ"ר היכן מצינו שיהא מותר לגזול ממון של העובר על דברי תורה ותירץ דאין הכי נמי היכא דאין בידינו לכופו בענין אחר לקיים דברי תורה דהשתא גופו מכין ממונו לא כל שכן עכ"ל וההיא דבני רוכל מה שהיו רשעים היינו שהיו מקיימים קוצם בכרם דלר' אליעזר קדשי וקאמר דאם גופו מכין וכו' מתבאר דלאו דוקא משום ביטול מצות עשה אלא גם משום העברת איסור מכין כדי שלא יעבור וכן הוכיח הרב בהפלאה לכתובות על ד' מ"ט ע"ב (על דברי התוס' ד"ה אכפייה) מדברי התוס' במסכת בבא בתרא דמשמע דפסיקא להו דהיכא דאיכא לאו כופין אותו שלא יעבור ומה שאמרו בגמרא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כופין אותו וכו' דמשמע דבמצות לא תעשה אין כופין היינו אחר שעבר הלא תעשה אבל קודם שעבר אלא תעשה כופין אותו דלא תעשה חמור מעשה וכו' וכן מבואר בדברי הר"ן בחידושיו לחולין ד' קל"ב שהביא הרב נשמת א חי בח"א סי' כ' בד"ה איברא עי"ש (הבאתי דב"ק לעיל בד"ה והנה) ונראה דלאו דוקא קודם שעבר כלל אלא אף אם כבר עבר כל שעדין הוא עובר ויש בידינו לכופו שלא יעבור כופין אותו כמו במצות עשה כמו שמתבאר ממה שכתב במרדכי הנ"ל. ועתה אנכי הרואה שדבר זה לימוד ערוך בפי הפוסקים שארשום דב"ק פה כי המעיין בדברי הרב פרי מגדים בספר שושנת העמקים כלל ט' (בד"ה יש להסתפק) יראה דפשוט בעיניו דאין חילוק בזה בין מצות עשה למצות לא תעשה ואף שמדברי הרב חוט השני בסי' צ"ב מתבאר דאין כופין על מצות לא תעשה הניתק לעשה הנה הרב חכם צבי בסי' ק"ה כתב על דבריו דאף בלאו שניתק לעשה אם הוא דבר שאפשר לתקן ודאי בית דין היו כופין אותו שלא יעבור הלאו מכאן ולהבא ולא מצינו אלא מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה עכ"ל מתבאר מדבריו דגם על לא תעשה כופין אותו שלא יעבור ואחר שעבר נידון בדינו מלקות וכיוצא אבל קודם שעבר ודאי הי' מכין אותו שלא יעבור:

והרב מוהר"ן טריויטש בקובץ על יד בחידושיו על הרמב"ם בהלכות חמץ פרק ו' דין י"ב על מה שכתב הרמב"ם דמי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו עד שתצא נפשו כתב וטעם רבינו שהחמיר כאן מה שלא מצינו במקום אחר יראה קצת ראיה למה שכתב החק יעקב בשם יש מי שאומר שהאוכל מצה בערב פסח הוא מן התורה מדכתיב בערב תאכלו מצות ולא ביום ולאו הבא מכלל עשה הוא אף דכתב רבינו אמרו חכמים אין מזה סתירה עיין ריש הלכות יום טוב (על דבריו אלו עיין מה שכתבתי בשדי חמד ח"א במערכת האל"ף אות רג"ע בס"ד) עכ"ל והנה על פי דבריו היה אפשר ליישב תמיהת הרב פרי חדש בסי' תע"א ס"ב על דברי הריב"ש בסי' צ' שנעלם ממנו דברי הרמב"ם הללו עי"ש ולדברי הרב הנ"ל לא קשיא מידי כיעי"ש אלא דלעניות דעתי במחכתה"ר דבריו תמוהים שנראה שנעלם ממנו דברי הר"ן בהלכות פרק ד' דכתובות אמה שאמרו בש"ס ד' מ"ה הוציא שם רע ולא בעל לוקה מכת מרדות (והבאתי דבריו לעיל בד"ה והרב מוהר"ץ) שמפורש שהבין מדברי הרמב"ם דמשום שעובר על איסור דרבנן הוא דסובר דמכין אותו מכת מרדות והיותר תימה שכבר ציין שם בראש דבריו לעיין בפרי חדש סי' תע"א ושם בפרי חדש הביא דברי הר"ן הנ"ל:

גם מה שהביא שהחק יעקב כתב דיש מי שאומר שהאוכל מצה בערב פסח הוא מן התורה הנה עיינתי בחק יעקב ולא מצאתי דברים אלו רק ראיתי שהרב פרי חדש בסי' תע"א ס"ב (בד"ה כתב הרוקח) כתב בשם רבינו הרוקח דאסור לאכול מצה בערב פסח דכתיב בערב תאכלו מצות ובתחלה הבין מדבריו דאסור מדאוריתא קאמר דהוי לאו הבא מכלל עשה אבל הרבה להשיב על זה דודאי אינו אלא מדרבנן ומסיק דהרוקח מדנפשיה אסמכיה אקרא עי"ש ואם כונת הרב קובץ על יד היא על דברי רבינו הרוקח הללו הרי לא כתב בפירוש שהוא מדאורייתא ושפיר יש לומר דכונתו כמו שכתב מרן הפרי חדש ועל כל פנים למדנו מדבריו דפשיטא ליה דמשום לאו הבא מכלל עשה מכין עד שתצא נפשו וגם מדברי הר"ן בהלכות בפרק ד' דכתובות שהבאתי למעלה (בד"ה והרב מוהר"ץ) מתבאר כן שהרי כתב שעל עבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו וכן מתבאר מדברי התוס' בנזיר ד' כ' ע"ב בד"ה ר' יהודה אומר (השייך לד' כ"ג ע"א) וכן מתבאר מדברי הריטב"א בחידושיו למועד קטן ד' ג' ע"ב בשם רש"י (עיין מה שכתבתי לעיל בד"ה אמנם) וממה שכתב בחידושיו לכתובות שם שכתב ככל דברי הר"ן עי"ש:

וראיתי בספר עמודי אש לידידי הגאון מוהרי"א יצ"ו בכלל ד' סי' ז' (ד' כ"ט ע"ד) שכתב וראיתי בספר ארחות חיים למוהר"ג ליפשיץ ד' ח' ע"ב דהא דעשה חמור מלא תעשה היינו היכא שכבר עבר אבל קודם עשה חמור טפי (ספר זה לא ידעתיו ונראה שיש טעות סופר וק"ל) דמכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל והא ליתא דגם על לא תעשה מכין אותו מקודם עד שתצא נפשו וכמו שכתב הר"ן בחידושיו לחולין (קל"ב ע"ב) והפלאה לכתובות (מ"ט ע"ב) ואמת שגם במגילת אסתר שרש ד' והאבני מילואים (וקונטריס משובב נתיבות) ס"ג כתבו כן אבל הם לא ראו דברי הר"ן הללו ועיין יד המלך פרק ו' מהלכות חמץ שהקשה על הגירסא שם ברמב"ם דעל דרבנן מכין עד שתצא נפשו דכי חמור הוא מלא תעשה עי"ש אולם גם בלא תעשה באמת הדין כן עכ"ל יצ"ו והנה במה שכתב דגם בלא תעשה הדין כן הנה אמת נכון וכבר כתבתי למעלה שכן כתבו כמה פוסקים אמנם מה שכתב ליישב בזה תמיהת הרב יד המלך (כונתו לפי הנראה היא על יד המלך למר נכדו של הרב נודע ביהודה שאינו מצוי אצלי כי ביד המלך להרב מוהר"א פאלומבו עיינתי וליתנהו להני מילי כיעי"ש) דבריו תמוהים במחכתה"ר דנהי דגם בלא תעשה הדין כן מיהו היינו בעובר על לא תעשה דומיא דעשה סוכה ואינו עושה דמכין אותו עד שתצא נפשו כדי שיקיים המצות עשה ודכוותא במצות לא תעשה כדי שיפרוש מהעבירה וקושית הרב יד המלך היא על מה שכתב הרמב"ם מי שאכל מצה בערב פסח דהיינו שכבר עבר העבירה ולא שעודנו עומד במרדו כמשמעות לשונו וכמו שהבינו מדבריו הר"ן והריטב"א והרב פרי חדש כמו שכתבתי למעלה ובכי האי גוונא בלא תעשה שבתורה אין מכין אותו עד שתצא נפשו ולכן קשיא ליה להרב יד המלך וכי חמור הוא מלא תעשה ואם כוונת הרב יצ"ו לפרש דברי הרמב"ם כמו שמפרשים רבינו מנוח והרב מוהרצה"ח אין זה במשמעות דבריו והעיקר חסר מן הספר ותימה הוא בעיני שנעלם מעיניהם דברי הר"ן והריטב"א הנז"ל:

ועל כל פנים לדאתאן עלה הנך רואה שגם מני"ר יצ"ו אף שהביא לנו דהרבנים מגלת אסתר ואבני מילואים כתבו לחלק בזה בין מצות עשה ללא תעשה מכל מקום מני"ר גופיה סובר דאין חילוק בין מצות עשה ללא תעשה ויפה אמר רב שהם כתבו כן לפי שלא ראו דברי הר"ן בחידושיו לחולין וכבר הבאתי עוד אמבוהא דרבנן קדישי דסברי הכי גם במאמר הלכות גדולות (שבספר כנסת הגדולה החדש שרשמתי למעלה באות מ' בסוף ד"ה אלא דמאי דמשמע) כתב שדברי החוט השני נשגבים דמשמע מדבריו דאין כופין על קיום מצות עשה המנתקת ללאו וקשה שאם על מצות עשה שאין מלקות בהעדרה כופין קל וחומר למצות עשה המנתקת לאו שלולא ההנתקה יש בו מלקות בהלאו דכופין לקיים המצות עשה כדי להפקיע הלאו ובחידושי הר"ן לחולין ד' קל"ב ע"ב מפרש מה שאמרו בבריתא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה מכין אותו וכו' אין הדברים כפשטן רק רוצה לומר קודם שעבר ואחר שעבר ואם הרוצה לעבור בשב ואל תעשה מכין אותו כל שכן כשבא לעבור על מצות לא תעשה בקום עשה שאין מניחין אותו לעבור והביא לנו מה שכתב בספר החרדים בהקדמה דעשה חמור ממצות לא תעשה מדכופין על עשה ולא על מצות לא תעשה אבל האמת תורה דרכה כמו שכתב הר"ן ואם כן ודאי כל שבידו לינתק הלאו כופין אותו שיקיימנה וינתק הלאו ודברי הרב חוט השני צ"ע עכ"ד יצ"ו הא למדת שדבר זה שנוי במחלוקת והעיקר נראה דגם שלא לעבור על מצות לא תעשה כופין וכל דברי הרב עליון יצ"ו טובים ונכוחים ובמה שכתבתי למעלה על דברי הרב עמודי אש הנה עתה ראיתי מה שכתב בדף ד' אות י"ג בעניינים אלו וכתב שהפוסקים חלוקים אם מכין מכת מרדות על מצות עשה אחר שכבר עבר ולא פניתי לעיין בבקיאותו לך נא ראה נפלאות תורתו ועיין לקמן (בד"ה עתה יוצא לאור) מה שהבאתי בענין אם היו מכין משום מצות לא תעשה:

ועל דברי הר"ן בפרק ד' דכתובות הנז"ל כתב לי ידידי הגאון מוהר"ר יצחק דיסקינד מעיר אומען יצ"ו וז"ל הר"ן בפרק ד' דכתובות תמה על הרמב"ם בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה שכתב מי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו עד שתצא נפשו דאם כן מכת מרדות חמור ממלקות של תורה ובאמת בכל דוכתא לא כתב הרמב"ם עד שתצא נפשו רק מכת מרדות סתם ונראה לפי עניות דעתי ליישב על פי דברי הרוקח דאיסור אכילת מצה בערב פסח מן התורה בלאו הבא מכלל עשה בערב תאכלו מצות ולא ביום והתוס' בפרק ב' בפסחים ל"ה ע"ב ד"ה מי פירות כתבו בשם רבינו תם דאיסור אכילת מצה בערב פסח נוהג דוקא במצה הראויה לצאת בה ידי חובה והנה נקיטינן דמצה של טבל אין יוצאים בה ואפילו טבל דרבנן כדמוכח מדמאי אליבא דבית שמאי שאין יוצאים ודברי בעל תפארת ישראל שם תמוהים שהם נגד הגמרא עי"ש והנה נקיטינן להלכה דתרומה בזמן הזה דרבנן והגאון בעל מקור חיים כתב דמשום הכי חשיב חמץ דבר שיש לו מתירין אף דחמץ שעבר עליו הפסח נמי אסור משום דנגד איסור דאוריתא חשיב איסור דרבנן היתר ע"ש והתוס' בפרק ה' דכתובות הקשו כיון דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד אם כן כל בעל חוב יאסור נכסים בקונם ויפקיע שעבודו ותירץ בשטה מקובצת שם דכופין אותו שישאל על הקונם ועל פי כל הנ"ל יצא כנגה טעם שיטת הרמב"ם דמכין אותו עד שתצא נפשו דמקור הדין בירושלמי פרק ערבי פסחים מימרא דר' לוי שם ובארץ ישראל קאי היינו עד שישאל על תרומת ומעשר של המצה ויהיה למפרע טבל דרבנן ואין יוצאין בה ידי חובת מצה. וממילא אין נוהג בה איסור לאו הבא מכלל עשה של אכילת מצה בערב פסח כמו שכתב רבינו תם ואף שלא ימלט על כל פנים מאיסור דרבנן של טבל בזמן הזה מכל לענין איסור דאוריתא חשיב היתר וכמו שכתב המקור חיים ואם כן שאני איסור זה דמצה בערב פסח דחשיב יש לו המשך כיון שיש היתר לאיסורו על ידי שאלה כן יש לומר בדרך פלפול:

ודרך אגב נסתפקתי להלכה האוכל מצה בערב פסח ואחר כך עשה מלאכה ביום טוב שני דמכין מכת מרדות אם חייב שתים או לא משום תרתי דסתרי וכי האי גוונא בספק חלל בדין המבואר בש"ע אהע"ז סי' ז' סעיף כ' וברמב"ם שאם אכל תרומה או נשא גרושה מכין אותו מכת מרדות ולא כתבו רבותא דמשכ"ל שתים אם אכל תרומה ונשא גרושה אך זה יש לומר דלדידן דנקיטינן התראה ספק שמא התראה ובמלקות לכולי עלמא ואם כן בכי האי גוונא משכחת לה חיוב מלקות מן התורה על ידי התראה בממה נפשך או משום זר שאכל תרומה או משום גרושה לכהן ואם נאמר להאי גיסא דחייב שתים אף דהוי תרתי דסתרי יש מקום ליישב בזה קושית הש"ך ביו"ד סי' של"ד ס"ק פ"ח דמשום הכי חשיב שם מלאכה ביום טוב שני ומלאכה בערב פסח ללמדנו דבכי האי גוונא שעשה מלאכה בערב פסח ואחר כך ביום טוב שני של פסח דחייב שתים אף דהוי תרתי דסתרי:

באמת לפי דברי הד"ג בחבורו בשם האחרונים דהאי טעמא דליכא בל תוסיף באוכל מצה בשמיני משום דמצה כל שבעה אינו מצוה רק רשות אם כן בערב פסח אמאי לא יגעו בה משום בל תוסיף דהא לילה ראשונה חובה ומה לי אם מוסיף לאחר זמן המצוה או לפני זמנה עכ"ד יצ"ו:

עתה יוצא לאור חוברת כנסת חכמי ישראל וראיתי בסי' כ"ט בקונטריס קהלת שלמה (לידידי הגאבד"ק ליאדי יצ"ו) מה שכתב באות ג' ד' ל' ע"א אף הוא היה מתכוין להשיב על דברי הגאון קצות החשן בקונטריס משובב נתיבות וז"ל במשובב נתיבות כתב בח"מ סי' ג' דבמצות לא תעשה לא היו כופין בזמן הבית עד שתצ"נ וראיה מדאמרינן גבי עריות ניתן להצילו בנפשו משמע דבשאר לא תעשה לא היו מכין אותו עד שתצ"נ והובא בתורה מציון חוברת ד' סי' כ"ב ולא הבנתי ראיתו דמה שבזמן הבית היו מכין אותו משום עשה עד שתצ"נ הוא רק מדרבנן כדכתב הפרי מגדים בפתיחה הכוללת חלק ד' אות ח' ואם כן שפיר נוכל לומר דגם בלא תעשה היו מכין אותו בזמן הבית עד שתצ"נ מדרבנן אבל גבי עריות הוי חידוש דמדאורייתא ניתן להצילו בנפשו עכ"ל ומי כהחח"מ הידע כבוד עושר בקיאות ידידי הגאון הנ"ל יצ"ו די כל רז לא אניס ליה ובטח ראה וידע מכל אשר רשמתי אני הדל למעלה בענין זה אלא שלא נטפל רק להשיב על ראית הגאון משובב נתיבות ודבריו נכונים דודאי הא דניתן להצילו בנפשו הוא מדין תורה כנודע וכיון דמה שהיו מכין על מצות עשה אינו אלא מדרבנן כדכתב בשם הגאון פרי מגדים (אלא שאין זה פשוט עיין לקמן) הא ודאי טובא איכא בינייהו וכן לפי מה שכתב הרא"ם בספר היראים במצוה רע"ח דהא דהיו כופין אותו הוא דיני קנסות ואין דנין אותו אלא בארץ ישראל אבל לא בחוצה לארץ הרי אם כן יש הפרש גדול בין שאר מצות לרודף:

ואני הדל מצאתי שעמד בחקירה זו הגאון מנחת חינוך בפרשת בא ד' ח"י קרוב לסופו אם גם בבא לעבור אלא תעשה היו מכין אותו שלא יעבור ואחר שכתב שנראה ברור ופשוט שגם אלא תעשה היו מכין עד שתצ"נ הוקשה לו מההיא דרודף וכתב ליישב בכמה פנים עי"ש דב"ק ולפום ריהטא יש לתמוה שנראה פשוט מה שתירץ ידידי הרב בקהלת שלמה הנ"ל וגוף דברי הרב מנחת חינוך הנ"ל אביא לקמן באות ק"ו איה"ש ושם אתה מוצא שדעתו היא שגם מה שהיו מכין עד שתצ"נ הוא מן התורה ולפי שיטתו שפיר הוצרך ליישב בענין אחר עי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף