שדי חמד/כללים/כ/מ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים מ

כלל מ) כפיה. שהיו בית דין כופין במקומות ובזמנים שהיו ישראל נוהגין ודנין ע"פ ד"ת למי שאינו רוצה לקיים מ"ע חדש הרב חכמת אדם בקונטריס בינת אדם שער איסור והיתר סי' ז' (בד"ה מה) שלא היו כופין אלא על גוף המצוה כגון שאינו רוצה לעשות סוכה וליטול לולב וכיוצא אבל דבר שאינו אלא ענף מצוה כגון במצות כיסוי שענף מצוה הוא שמי ששחט יכסה וכן במילה ענף מצוה שהאב עצמו ימול את בנו אם אינו רוצה לכסות בעצמו ולמול בעצמו לא היו כופין אותו אלו תורף דב"ק עי"ש שהאריך. ואין להקשות על זה ממה שכתב מוהר"ם הובא בהגמ"יי ריש הלכות תלמוד תורה(גבי חיוב האב ללמד את בנו תורה) כתב מוהר"ם דכפינא ליה ללמדם או להשכיר להם מלמדים דמאי שנא האי עשה דולמדתם אותם משאר עשה דכופין לקיים עשה דסוכה וכן למאן דאמר פריעת ב"ח מצוה אמרינן בפרק הכותב דכופין אותו וכשם שהאב חייב בבנו למולו ולפדותו דכופין אותו לקיים הכי נמי כפינן ליה ללמדו תורה וכו' עי"ש דמדנקט תרי מילי (ללמדם או להשכיר להם מלמד) ולא סגי ליה דלימא כפינא ליה להשכיר מלמד משמע לכאורה דלצדדין קאמר דאי בר הכי הוא ללמדם בעצמו כופין אותו ללמדם ואי לאו בר הכי כופין אותו להשכיר מלמד ונשמע מזה דגם על הלימוד האב בעצמו שאינו אלא ענף המצוה ס"ל למוהר"ם דכופין דלא כמו שחדש הרב חכמת אדם אבל באמת אין דקדוק זה כדאי להוליד מזה דין כפיה אענף מצוה דיש לומר דאז כונת מוהר"ם שכופין אותו שימול בעצמו ושילמד בעצמו רק שכופין אותו אם אינו רוצה כלל למולו או ללמדו לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים בזה כופין אותו שישתדל בבנו למולו וללמדו וכו' ואם יסכים למולו וללמדו על ידי אחרים אין לנו עליו אלא תרעומת שבטל ענפי המצוה אבל לא לכופו על זה כיון שאינו אלא ענף מצוה כן נראה פשוט:

והרב לחם משנה פירש כונת מוהר"ם דדוקא אם האב יוכל ללמד את בנו הוא דחל עליו התקנה דלשכור מלמד לבנו אבל אם הוא אינו יודע ללמד אינו חייב גם לשכור דלא חלה עליו התקנה וכבר כתב בעצמו שהוא דוחק וכן מתבאר מדברי הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ה ס"ד והרב הלבוש שפסקו דינו של מוהר"ם ונקטו רק שהיו כופין לשכור מלמד לבנו והשמיטו מה שכתוב בדברי מוהר"ם כפיה ללמדו (או להשכיר) להורות דאין כוונת מוהר"ם לכופו שילמדנו הוא בעצמו אם בר הכי הוא דאין זה אלא ענף מצוה ואין כופין אענף מצוה ושמעינן נמי דאף אם אינו יודע ללמד בעצמו חייב לשכור דלא כדמשמע ליה להרב לחם משנה ומדברי הרב באר המים שאביא לקמן (בד"ה ועל פדיון) נראה ואינו סובר לחלק כמו שכתב הרב חכמת אדם אבל לי הדל נראין דברי הרב חכמת אדם וכן מוכח מדברי הרב פרי מגדים באשל אברהם סי' תרפ"ז סק"ב שהרי על קריאת המגילה דלילה כתב דאין כופין וכו' לפי שאינה עיקר הקריאה אלא ביום אף דפשוט דגם קריאה דלילה מצוה היא ומברכין עליה וכל שכן במה שאינו אלא ענף המצוה דפשיטא דאין כופין:

אלא דמאי דמשמע מדברי הרב חכמת אדם דעל עיקר מצות מילה מיהא כופין וכן מתבאר מדברי מוהר"ם הנ"ל קשה לכאורה ממה שאמרו בירושלמי פרק קמא דקידושין הלכה ז' דמסקינן התם דמצות הבן על האב אינם לעכב אלא למצוה ואין כופין על זה ולפי מה שפירש הרב פרי מגדים דלא אמרו כן אלא גבי להשיאו אשה דהדרשא היא אסמכתא בעלמא אבל בשאר דברים שהן מדאורייתא כופין עליהם ניחא אבל לפי מה שפירש הרב קרבן העדה דאכולהו קאי ואכולהו אין כופין וכן צריך לומר לדעת רוב הפוסקים שאין חילוק בכפיה בין מצוה דאוריתא לדרבנן קשה דמפורש בירושלמי דאין כופין ואף שראיתי להרב אהל יעקב במערכת החי"ת אות ה' שכתב דהש"ס דילן פליג על הירושלמי וסובר דבכולהו כופין עי"ש אבל לא ראה דברי הרשב"א בתשובה ח"ב סי' שכ"א שכתב מפורש דכל מצות הבן על האב אין כופין עליהם וכדאיתא בירושלמי וכו' עי"ש והביא דבריו הרב שנות ימין בח"א ד' ע"ח ע"א דשמעת מיניה דסובר דתלמודין לא פליג בהא אירושלמי דאם כן הוה ליה למינקט כתלמודין והאריך שם הרב ליישב דעת מוהר"ם ופסקו הרמ"א הנ"ל עי"ש:

וראיתי למרן חיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' רס"ה שכתב בשם הרשב"ץ בח"ג סי' ח' דאם מתעצל האב למול את בנו בזמנו ב"ד היו כופין אותו אף על ידי מכות ולכאורה הוא היפך תשובת הרשב"א הנ"ל ואין לומר דאף דאין עלינו לכופו כשאר מצות עשה במ"מ עד שתצא נפשו וכו' כפיה פורתא מיהא עבדי ליה והרשב"ץ לא אמר אלא שכופין אותו, על ידי מכות ורוצה לומר כל דהו ולא כדין מכת מרדות למי שאינו רוצה לקיים מצות עשה כו' כי תשובת הרשב"ץ עצמה הביאה הרב מעשה אברהם בחיו"ד סי' ב"ן (בד"ה ואף שראיתי) ושם כתב מפורש דעיקר מצות מילה אינה אלא ביום ח' וביום ח' למילתו היה מותר לכם להכותו ע"י עכומ"ז כו' לעשות המצוה בזמנה עכ"ל וצ"ע ועוד קלע"ד במ"ש הרשב"ץ היה מותר לכופו דמשמע דאינו אלא רשות אם ירצו כופין אותו ולא משמע הכי מלשון הש"ס והפוסקים אלא חייבים ב"ד לכופו אם יש כח בידם וז"ל הרב החינוך בפרשת בא סי' ו' וכלל גדול בכל התורה לכל האומר שיבטל מצות עשה שכופין אותו בית דין אם יש כח בידם עד שיקיימו עכ"ל ומשמע דחייבים לכופו כל שיש כח בידם לכופו או בעצמם או על ידי עכומ"ז דאין סברא לחלק בזה:

גם רבינו הגדול הרמב"ם בספר המצות בסוף שרש י"ד כתב אמנם מ"ע בכללם כל מצוה מהם כשתתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותה עד שימות או יעשה כו' עכ"ל מבואר דחובה מוטלת להכות באגרוף רשע הנמנע מלקיים המצוה וכיון שבנדון הרשב"ץ היה כח בידם לכופו על ידי עכומ"ז היה צריך לומר שהיו חייבים לכופו למול בשמיני שעיקר המצוה בו יש ליישב בדוחק. ותמיהני על מר"ן חיד"א שלא העיר שדברי והרשב"ץ הם היפך דברי הרשב"א וכן על מה שכתב הרשב"ץ היה מותר לכם לכופו ועיין לקמן (בד"ה אמנם) מה שהבאתי בשם הרב חכם צבי ומה שכתבתי על דבריו וק"ל. והנה עתה ראיתי בספר כנסת הגדולה החדש בחלק שלישי במאמר הלכות גדולות לידידי הגאון אד"ר יצ"ו שחקר אם כופין להשו"ב שאינו רוצה לכסות והאריך בזה וכתב גם כן כסברת הרב חכמת אדם דאין כופין אענף מצוה וגם על דברי הרב חוט השני סי' צ"ב המובא בדברינו לקמן ראיתי שם פלפול עצום ואגב ריהטאי לא ראיתי שהזכיר דברי הרב חכם צבי שהבאתי להלן והוא חידוש אחרי שהובאה סברתו בפתחי תשובה בסי' ש"ה עי"ש ומה שלא הזכיר דברי שאר רבנים המובאים בדברינו להלן אין לתמוה על הרב יצ"ו שלא הזכירם כי אין מצוים אצלו אך חידוש הוא שלא ראה דברי הרב חכמת אדם הנז"ל:

ועל פדיון הבן אם כופין ב"ד את האב על זה הנה הרב בית אהרן בחלק יו"ד במערכה זו אות ד' ציין בזה הירושלמי פרק קמא דקידושין אמתניתן דכל מצות האב על הבן ברשב"א בח"ב סי' שכ"א וחוט השני סי' צ"ב וחכם צבי סי' ק"ה ותועפות ראם על השאלתות ד' קפ"א רע"א וסיים ומידי פלוגתא לא נפקא עכ"ל וחידוש הוא שלא ראה דברי מוהר"ם שבהגמ"יי שהבאתי למעלה שכתב מפורש דכופין את האב לפדות את בנו. ושו"ת הרשב"א ח"ב אין אצלי לראות דב"ק וכפי מה שכתב הרב שנות ימין בח"א ד' ע"ח ע"א מובן שדעת הרשב"א היא דאין כופין אותו ששם הביא מה שכתב מוהר"ם שהבאתי בראש אות זו דכופין את האב ללמד את בנו תורה ותמה עליו ממה שאמרו בירושלמי פרק קמא דקידושין (גבי דברים שהאב חייב לעשות לבנו למולו ולפדותו וכו') מה למצוה או לעכב נשמיעינה מן הדא בר תרימה אתא לגבי ר' אמי א"ל פייס לאבא דיסבוני אתא פייסיה ולא קביל עלוי הדא אמרה למצוה אין תימר לעכב הוה ליה לכופניה וסיים בשנות ימין והרשב"א בח"ב סי' שכ"א הביא הירושלמי הלז וכתב וז"ל ונראה שעל כל מצות הבן על האב השנויות שם למולו ולפדותו להשיאו אשה ללמדו תורה ללמדו אומנות ולהשיטו בנהר אמר כן ולא על להשיאו אשה לבד דאם כן הוה ליה לפרש ולהוציאו להשיאו אשה למצוה או לעכב עכ"ל הרשב"א הרי שכתב בשם הרשב"א דעל כל אשר שנו חכמים ממצות שהאב חייב על בנו אמרו דאינו לעכב ואין כופין עליהן ואם כן מצות פדיון הבן שהיא אחת מהן אין כופין עליה לדעת הרשב"א:

וראיתי להרב באר המים (בשו"ת ליו"ד) בסי' מ"ג שהביא מה שכתב הרב ש"ך בח"מ סי' שפ"ב דאב שיודע למול ומכבד את אחר למולו מבטל מצות עשה גדולה ויש לב"ד לבטל דבר זה והוקשה לו על דבריו דלפי שיטתו למה לא כתב שב"ד כופין אותו שלא יתן לאחר אלא הוא עצמו ימול את בנו ככל מבטל שאר מצות עשה סוכה ולולב וכו' (לפי מה שחדש הרב חכמת אדם הנ"ל בראש האות דכל שאינו רוצה לבטל המצוה אלא ענף המצוה לא כייפינן ליה והכריח שגם לדברי הש"ך שאב המכבד את אחר למול בנו מבטל מצות עשה וכו' אין הכונה שמבטל גוף מצוה אלא ענף מצוה עי"ש לא קשיא מידי כמובן ויתכן דהרב באר המים לפי שהבין בדעת הש"ך שמבטל מצוה ממש קאמר לכן קשיא ליה דהיה לו לומר שב"ד יכופו על זה אבל יודה גם הוא דאין כופין אותו אענף מצוה) וניחא ליה דכיון דמצות מילה היא אחת מכל מצות הבן על האב אין כופין על זה כמו שאמרו בירושלמי וכו' וכמו שכתב הרשב"א בח"ב סי' שכ"א שפסק בבכור שהוכר ויש לו נכסים ולא רצה האב לפדותו הוא חייב לפדות את עצמו וכופין אותו ולא את האב שדבר זה למצוה נאמר ולא לעיכוב וכתב שכן גם כן דעת הרא"ש אליבא דרב ש"ך עי"ש מתבאר שגם הוא סובר שדעת הרשב"א דאין כופין את האב על פדיון בנו (וצ"ל דמה שכתב בספרו אהל יעקב דש"ס דילן פליג אירושלמי כנז"ל לא כתב כן אלא טרם שראה תשובת הרשב"א הלזו):

אמנם אנכי הרואה דנעלם מעיני הרבנים הנ"ל דברי הרב חכם צבי דממקום שהכריחו הם שדעת הרשב"א היא שאין כופין הכריע הוא שדעתו שכופין והוא שבסי' ק"ה נשאל לחכם אב שאינו רוצה לפדות את בנו כופין אותו לפדותו או לא והשיב לא ידענא מאי מספקא לך מאי שנא מצוה זו מכל מצות שבתורה שמכין אותו כו' ולא עוד אלא דנחתינן לנכסיה וכו' והביא מה שכתב הרב חוט השני בסי' צ"ב ומה שתהמת למה לא נכוף לאביו למפרקיה כמו בכל מצות עשה שבתורה היינו טעמא כיון דגמרינן דכתיב תפדה תפדה דהיכא דלא פרקיה האב חייב לפדות את עצמו הוי כאילו נתנה לו התורה ברירה שיכול לסלק מצות פדיון הבן מעליו ולהניחו לבן עצמו והוא דומה ללאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו ופשטות דבריו הם בבן קטן ואם כן אין להם מקום שכבר הוכחנו שכופין את האב וכו' וכו' וכן מצאתי מפורש בתשובת הרשב"א החדשות סי' שכ"א שכתב בהדיא שכופין את האב ודוקא כשהגדיל הבן ויש לו נכסים לבן ואנו יכולים לכופו אזי אין כופין את האב ועל זה הוצרך להביא ראיה מהירושלמי ואי לאו הירושלמי בכי האי גוונא נמי הוה סליק אדעתיה למיכפייה לאב אבל בבן קטן פשיטא ופשיטא דכופין עכ"ל הרב חכם צבי הרי שכתב שמפורש בתשובת הרשב"א הנ"ל שבבנו קטן כופין אותו לפדותו היפך ממה שייחסו הרבנים טובים השנים הנ"ל בדעת הרשב"א וגם על הרבנים חוט השני וחכם צבי יש לתמוה שלפי דברי הרב חוט השני גם במילה כיון שלא מל אותו אביו חייב הוא למול את עצמו הוי כאילו נתנה לו התורה ברירה ואין כופין עליו ולדעת הרב חכם צבי כופין ולא ראו דברי מוהר"ם שהבאתי בראש האות שכתב מפורש דלמולו ולפדותו כופין אותו ולמר הוי תיובתא ולמר הוי סיעתא והרב מעשה אברהם (הנז"ל בד"ה אלא) כשהביא תשובת הרשב"ץ על דבר האב שאינו רוצה למול בנו בשמיני כתב דדוקא במילה דיש לה זמן קבוע דמי שלא מל בשמיני בכל יום עובר בעשה משום הכי כתב דחייבים לכופו (עיין לעיל בד"ה אלא מה שדקדקתי על דברי הרשב"ץ) אפילו על ידי הכאה מה שאין כן במצות פדיון הבן דאחר שלשים יום כל יומא זימניה הוא ואינו עובר על מצות עשה וכו' ע"כ נראה שכונתו לומר דבפדיון הבן אין כופין והוא חידוש שנעלם ממנו מחלוקת החוה"ש והח"ץ והביא מחלוקת זו מרן חיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' ש"ה ולדברי הרב ח"ץ גם הרשב"א סובר כן ולא כתב שאין כופין את האב אלא אחר שהגדיל הבן אבל בהיותו קטן כופין וכבר כתבתי שכן מפורש בדברי מוהר"ם ועתה ראיתי בספר מר ואהלות הנדפס חדש ממ"ש (לרב גדול חריף ומפולפל מוהר"א פוסק יצ"ו) בקונטריס אהל ברכות והודאות סי' כ"ה שהאריך בזה ולא פניתי לעיין באמרות טהורות ואתה תחזה:

ובמה שכתבתי בראש אות זו בשם הרב חכמת אדם דדוקא משום קיום גוף המצוה היו כופין ולא משום ענף מצוה הנה ראיתי עתה בשו"ת הגאון מוהר"ם שיק בחלק א"ח סי' שכ"ב שכתב כיוצא לזה וגדולה מזו דאף במצוה עצמה כל שאין עיקרה אלא למשמרת וסייג לתורה לא היו כופין עליה עי"ש והבאתי תורף דב"ק לקמן בסי' ק"ו (בד"ה גם אשור בס' מוהר"ם):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף