שדי חמד/כללים/ח/ס

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים ס

כלל ס חינוך מה שחייבו רז"ל חינוך לקטן דעת הרמב"ן דהחיוב הוא לאב אבל דעת התוס' דהחיוב לקטן ודעת הר"ן כדעת התוס' עיין בפ"ב דמגילה על משנת הכל כשרין וכו' ועיין להריטב"א שם ובדברי הר"ן בקידושין דתרל"ד ובפ"ב מסוכה על משנת קטן שאינו צריך לאמו ועיין להרב תרומת הדשן בכתביו סי' ס"ב ועיין להרב כ"מ פ"ו מהל' חמץ דין יו"ד כן כתב הרב משנת ר' אליעזר בח"ב הנד"מ בזכרונותיו ד' י"א ע"ג אות ב' ואני ההדיוט מזה זמן רב (טרם שנדפס ס' משר"א ח"ב הנ"ל) כתבתי מסברא דלא הטילו חיוב החינוך על הקטן עצמו אלא על האב דחיובא לדרדקי מי איכא ובזה כתבתי לבאר דברי הגאון פרי מגדים בא"ח סי' י"ד במשבצות סוף אות א' שכתב דלדעת ר"ת ודעמיה שפסלו עשיית ציצית על ידי אשה משום דכל שאינו בלבישה אינו בעשיה טומטום כשר לעשותם משום דספק תורה לחומרא מן התורה וישנו בלבישה מיקרי מן התורה ולכן ישנו בעשיה וסיים דלהרמב"ם דחומר הספקות הוא רק מדרבנן יש לעיין עי"ש דלכאורה אינו מובן למה לא כתב בפשיטות דלדעת הרמב"ם דחומר הספקות מדרבנן טומטום פסול לעשיית ציצית דמה שחייב מדרבנן לא מהני לקרותו ישנו בלבישה כדמוכח מדקיימא לן בסי' ט"ל דקטן אם כתב תפלין פסולין אף אם הגיע לחינוך וטעמא דהתם נמי משום דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה אף על גב דישנו בקשירה מדרבנן אלמא חיוב דרבנן לא משוי ליה ישנו בקשירה ואם כן הוא הדין לציצית טומטום לדעת הרמב"ם דחיובו רק מדרבנן לא מקרי ישנו בלבישה ופסול לעשיה לדעת ר"ת ולמה תלה הדבר ביש לעיין. וכתבתי שטעמו משום שיש לחלק בין טומטום לקטן דקטן היינו טעמא דחיוב דרבנן לא מהני ליה למישווייה ישנו בקשירה משום שעליה דידיה ליכא שום חיובא אפילו מדרבנן דמצות חינוך היא על האב ולא על הקטן משום הכי לא חשיב כלל ישנו בקשירה אבל טומטום דחייב מספק אף שחיובו הוא רק מדרבנן אפשר לומר דסוף סוף ישנו בקשירה מיקרי וכן ישנו בלבישה מיקרי וישנו גם בעשיה לכן לא החליט דפסול וכתבתי ששוב ראיתי שהרב פתח הדביר בח"ב סי' רי"ט אות ו' ד' ע"ח(ובד"ה והנה) הביא שנחלקו בזה אבות העולם הרמב"ן והר"ן וסיימתי דהמעיין בגוף דברי הרב פתח הדביר יראה שכיונתי להלכה והוא ששם דקדק מדברי הרב פרי מגדים באשל אברהם ריש סי' רי"ט שאין הקטן נענש על שאינו שומר המצות דרך חינוך דחיוב החינוך מוטל על האב ולא על הקטן והביא שהרב מור וקציעה שם נראה שסובר שחיוב החינוך הוא על הקטן ונענש על זה ושמצא שדבר זה נפתח בגדולים כמבואר בדברי הר"ן בפרק ב' דמגילה במתניתין דהכל כשרים לקרות את המגילה שכתב בשם התוס' דמאי דקטן אפילו הגיע לחינוך אינו כשר לקרות המגילה להוציא אחרים (אף דמגילה דרבנן וקטן חייב מדרבנן) הוא משום דקטן הוי תרי דרבנן ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן ובשם הרמב"ן כתב דהיינו טעמא דחינוך דרבנן קיל טפי דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה דאיהו לא מיחייב במצוה כל עיקר ור' יהודה דמכשיר בקטן היינו משום שאף הם היו באותו הנס (ודברי הריטב"א שציין במשנת ר"א הנ"ל הם כדברי הרמב"ן) והר"ן דחה דבריו דאי איהו לאו בר חיובא אפילו מדרבנן כי היו באותו הנס מאי הוי דהאי טעמא לא שייכא אלא במאן דהוי בר חיובא בשאר מצות כנשים לפיכך נראין דברי התוס' עיקר ומרן כסף משנה בפרק ששי מהלכות חמץ ומצה דין יו"ד דקדק מלשון הרמב"ם (קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה) שסובר כדעת הרמב"ן דהחיוב מוטל על האב ולא על הקטן עצמו וכן כתב בהלכות מגילה פרק ראשון מחנכין את הקטנים לקרותה וכן כתב הרב תרומת הדשן בפסקים סי' ס"ב דקטן אף שהגיע לחינוך לאו בר עונש כלל אפילו שעה אחת קודם שהביא שתי שערות כדמוכח להדיא בפרק ארבעה אחים דקאמר דאייתי שתי שערות בשבת ובפרק חרש נמי מוכח דאפילו עונש כל דהו ליכא עליה מדאמרינן קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו ואי הוה עליה עונש אמאי אין מצווים להפרישו מן העונש והתם איירי בקטן שהגיע לחינוך וכו' עי"ש:

וכתב (הרב פתח הדביר) שהרב חקרי לב בא"ח סי' ע' ד' קכ"ט ע"ג הביא דברי הר"ן ותרומת הדשן הנ"ל וכתב שכן נראה מפירש"י בנדה ד' מ"ו שכתב דקטן לאו בר קבולי עליה מילי דרבנן הוא וכן כתב בברכות דף מ"ח ושהאריך לתמוה על סברת הר"ן ולא עוד אלא שגם דבריו סותרים דבפרק קמא דקידושין כתב כשיטת הרמב"ן ממש והניח דבריו בצ"ע דמבואר מכל זה דהעיקר כדעת הרמב"ן דחיוב החינוך אינו על הבן כי אם על האב ואם כן שפיר כתבתי לבאר דברי הרב פרי מגדים שבסי' י"ד דמלבד מה שנראה דהעיקר כדעת הרמב"ן ואם כן שפיר יש לחלק בין טומטום לקטן ועוד שמדברי הרב באשל אברהם סי' רי"ט הנ"ל מתבאר שכן היא דעתו כאמור וגם אם נאמר דהעיקר כסברת התוס' והר"ן דעל הבן עצמו הטילו חובת החינוך כתבתי שם דיש לחלק בין קטן לטומטום דקטן ברור דאין חיובו אלא מדרבנן אבל טומטום יש בו ספק חיוב של תורה וכל שיש ספק חיוב דאוריתא עדיף מודאי דרבנן כדמוכח בפרק בתרא דראש השנה ד' ל"ד ע"ב גבי מצוה בתוקעין מבמברכין לא צריכא אף על גב דהא ודאי והא ספק וכמו שכתב הרב ארעא דרבנן באות תל"ח ועוד יש לחלק דקטן היינו טעמא דחיוב דרבנן דידיה לא חשיב מידי משום דבעת הזאת לא יבא ולא יהיה לו שום חיוב מן התורה בשום אופן עד שיגדל מה שאין כן בטומטום דבכל זמן יכול להיות שיבא לידי חיוב דשמא יקרע וימצא כר וכן כתב הרב שיבת ציון בסי' ד' לחלק בין קטן לחרש עי"ש ובאור לי סי' נ"א ד' מ"ג ע"ג ובהשמטות ד' קמ"א ע"ב ובפרק מי שמתו ד' כ' ע"א נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש כתב רש"י (וכן רבינו עובדיה בפירושו) קטנים אפילו קטן שהגיע לחנוך לא הטילו על אביו לחנכו בקריאת שמע לפי שאינו מצוי תמיד כשיגיע זמן קריאת שמע מתבאר דאזיל לשיטתו הנז"ל דחיוב החינוך הוא לאביו:

וכן מתבאר מדברי הר"ן בנדרים (ד' ל"ה ע"ב) דאין שום סברא להטיל חיוב על הקטן עצמו והוא שכתב שם בד"ה שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כר"י כלומר אי לא אשכחן דאדם מביא קרבן על אשתו לא הוה מרבינן שוטה דלמאן קא מזהר רחמנא בשלמא בקטן לאבוה קא מזהר אלא שוטה למאן וכו' עי"ש דמבואר דאין שום סברא לומר דהתורה הטילה חיוב על הקטן עצמו ואם כן גם בחינוך מצות שחייבו חכמים אין סברא לומר שהטילו החוב על הקטן עצמו אלא את האב חייבו לחנך את בנו ומצאתי בשו"ת מנחת שי לגאון בדורינו יצ"ו שבסי' כ"ב כתב לענין חיוב אכילת קטן בקרבן פסח דגם למאן דאמר שה לבית אבות דאוריתא אין הכונה דהתורה הטילה חיוב על הקטן לאכול קרבן פסח דהיכן מצינו בכל התורה חיוב לקטן והוא אינו בר מצות ובר דעת ולמאן דאמר שה לבית אבות דאוריתא היינו דמן התורה האב חייבת למנות בניו הקטנים על פסחו. והרמב"ם בפרק ה' מהלכות קרבן פסח דין ז' כתב קטן שהגדיל בין שני פסחים דאם שחטו עליו בראשון פטור והקשה הרב מוהר"י קורקוס. (שהביא מרן כסף משנה שם) אטו קטן בר חיובא ופטורא הוא ותירץ כיון דרחמנא רביה לקטן שישחטו עליו וממנים אותו נפטר הוא בכך מן השני דמבואר דאין החיוב על הקטן רק על האב והביא דברי הר"ן דנדרים הנ"ל דמן התורה אין הקטנים צריכים להמנות בשה עם בני החבורה וכו' ולמאן דאמר שה לבית אבות דאוריתא החיוב הוא על האב למנות בנו על פסחו עי"ש והוא הדין לחיוב החינוך דמדרבנן נראה דצריך לומר לדעת הר"ן בנדרים הנ"ל דאינו אלא על האב:

ומה שכתב הרב חקרי לב בשם הר"ן בפרק קמא דקידושין (ולא הראה מקומו והרב משנת ר"א ציין הדפים כפי הדפוס אשר היה לפניו ואי אפשר לכוון הדפים לדפוסים חדשים שלפנינו) לפי הנראה דבריו הם שם בסוף ד"ה צאו וראו מה עשה עכומ"ז אחד וכו' וז"ל וכי תימא מכל מקום בדלית ליה עיקר בדאוריתא אתי דרבנן ומפיק דרבנן (גבי סומא איירי שם) וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע והא כל שהגיע לחינוך חייב מדרבנן איכא למימר דקטן אינו חייב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחינוך עליה דאבוה רמיא וכו' ע"כ לעניינינו הרי שכתב מפורש דמצות חינוך היא על האב ומחלק בזה בין סומא לקטן ובפרק הישן במאי דתנן קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה כתב פירוש ואנו חייבים להושיבו בסיכה והוא כשיטת הרמב"ן דהחיוב הוא על האב ולשון רש"י בסוכה ד' מ"ב ע"א (חייב בלולב לחנכו מדבריהם) מדוקדק לכונה זו שהחיוב הוא על אחר ולא שהוא חייב לחנך עצמו ולפי מה שדקדק מרן כסף משנה מלשון הרמב"ם (דמחנכין אותו) שסובר כדעת הרמב"ן מוכח גם כן שזו היא דעתו בש"ע ריש סי' תרפ"ט שכתב ומחנכים את הקטנים לקרותה וכן יש לדקדק מלשונו בסי' תר"מ ס"ב קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצות ובסי' י"ז ס"ג קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו ובסי' ל"ז ס"ג קטן היודע לשמור תפילין וכו' חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו משמעות הלשון היא שחיוב החנוך הוא על אביו (שדוחק לומר שרק לקנות ציצית ותפלין שמסתמא אין להבן במה לקנות הטילו על האב אבל חיוב העיטוף בצצית והנחת התפילן הוטל על הבן עצמו) גם בסי' תרנ"ז קטן היודע לנענע אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצות וכן נראה דעת הגאון חכם צבי בסי' קט"ז שכתב דלדברי המפרשים במשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן היינו בקטנותן סמוך לגדלותן חיובא לאו עלייהו דקטנים רמיא אלא אאביהם:

ורבינו הטור בסי' י"ז כתב קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו וכתב בחידושי מוהרל"ח בריתא וכו' ופשוט דחייב בציצית דקתני רוצה לומר שאביו חייב לחנכו שאין חיובא לדרדקי וכו' וכן כתב הב"ח ועיין בא"ר שהשיג ע"ז (אין ס' א"ר מצוי אצלי) עכ"ל גם בסי' ל"ז כתב אביו חייב לקנות לו תפלין ובסי' תר"מ ותרנ"ז לשונו הוא כלשון מרן בש"ע עי"ש דמכל זה משמע שדעתו כדעת הרמב"ן דאין החיוב על הקטן אלא על האב ויתכן שזו היא כונת הרא"ש בתשובה בכלל רביעי סוף סי' כ"א שכתב גבי סומא דכיון דחייב מדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן וסיים ואע"ג דקטן שהגיע לחינוך מחוייב מדרבנן אינו פורס על שמע שאני חיובא דקטן דאינו אלא לחנכו עכ"ל וכונתו דאין החיוב עליו אלא אביו הוא שחייב לחנכו וכדברי הר"ן בפרק קמא דקידושין הנ"ל ובהלכות ברכות פרק חמישי דין ז' כתב מרן כסף משנה והטעם שלא הזכיר בבריתא וקטנים מזמנים לעצמן לפי שהקטנים אינם חייבים בשום מצוה אלא על אביהם מוטל לחנכם וכו' והרב ערך השלחן בסי' קפ"ו אות ג' הביא דעת הרמב"ן דאין החיוב על האב (ונראה מדבריו שסובר שאין כן דעת מרן ומכל מה שכתבתי מתבאר שכן היא דעת מרן בזה דאין החיוב על הקטן אלא על אביו) והביא דברי רש"י בברכות דף מ"ח שכתב אפילו מדרבנן לא מיחייב דחיובא רמי עליה דאבוה וכן כתב בשם הרא"ם בהלכות מגילה דחיובו מוטל על האב ותמה על מה שהקשה הרב מג"א (בסי' רס"ז) על המרדכי מדין קטן דאישתמיט מיניה פירוש רש"י דקטן אפילו מדרבנן לא מיחייב וחיובו מוטל על אביו לחנכו וכן כתב הרמב"ן במלחמות בפרק מ"ש והרב המאירי בפסקי מגילה ד' י"ט ע"ב וכן חלק הרא"ש בסוף כלל ד' בין סומא לקטן במצוה דרבנן וחדוש הוא שלא הזכיר שיטת הר"ן בפרק ב' דמגילה הנז"ל:

וראיתי להרב צרור החיים בהלכות ברכות דף כ"ה ע"א (בד"ה והנה) שהביא דברי רש"י בברכות דף מ"ח דאין החיוב על הקטן אלא על אביו ולכן אף שהגיע לחינוך לא מקרי חייב בדבר ואינו מוציא אחרים והתוס' כתבו על פירושו שדוחק לומר דקטן שהגיע לחינוך מיקרי אינו מחוייב בדבר והוא הקשה על רש"י דבסוכה פרק לולב הגזול אההיא דבן מברך לאביו פירש"י דמשהגיע לחינוך מוציא למי שאכל שיעור דרבנן ועוד דבכמה דוכתי אמרינן דקטן שהגיע לחינוך חייב מדרבנן וכו' ושוב (בד"ה ועתה) כתב שהרמב"ם בריש פרק חמישי מהלכות ברכות כתב הקטנים חייבים בברכת המזון מדברי סופרים כדי לחנכן במצות וכתב מרן בכסף משנה דקטנים הם ודאי מדרבנן ע"כ וכן פסק רבינו גבי לולב וסוכה דקטן חייב מדבריהם מוכח מזה דדעת רבינו דקטן שהגיע לחינוך הוא בר חיובא דרבנן שלא כדעת רש"י דאין על הקטן חיוב כלל רק דעל אביו מוטל לחנכו וכו' צריך להבין דבפרק ה' מהלכות ברכות דין ז' כתב מרן שהקטנים אינם חייבים בשום מצוה אלא על אביהם מוטל לחנכם וכן כתב בפרק ו' מהלכות חמץ דין יו"ד לדעת רבינו ואילו רבינו בכל פסקיו מורה באצבע היפך מזה שהקטן בר חיובא הוא מדבריהם אלא דכיון שהקטן גופיה כשהגיע לחינוך חיובו מדרבנן לפיכך הטילו גם כן חיוב על אביו שישתדל לחנכו מצות וקשה נמי ממה שכתב רבינו בדין י"ו דקטן מברך לאביו כשאכל שיעורא דרבנן וצריך ישוב בזה אלו תורף דב"ק. ולי הדל נראה דמה שכתב בריש פרק ה' דברכות דהקטנים הם ודאי דרבנן כונתו על חיוב האבות ולא שהקטנים עצמן חייבים ויש לתפוס בדעתו מה שכתוב מפורש שם בדין ז' ובפרק ששי מהלכות חמץ וכדעת כל הפוסקים הנז"ל:

עתה נדפס ס' כורת הברית לידידי הגאון מוהר"א פוסק יצ"ו וראיתי שם בדף כ"ח ע"ג סי' רס"א אות ג' שכתב דלא מצינו מצות חינוך לקטן גופיה עיין רש"י נדה ד' מ"ו דקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא עכ"ל יצ"ו ועם שיש להרגיש עליו שלא זכר דבדבר זה נחלקו אבות העולם כמו שנתבאר למעלה על כל פנים נראה שכיון להלכה דהכי אית לן למינקט כי ברבים היו הסוברים כן וראיתי שם בקונטריס דברי שלום לידידי הגאון שלום מרדכי אבד"ק ברעזאן יצ"ו בד' קמ"ו ע"א אות ו' שכתב על דברי הרב המחבר וז"ל הנה רש"י לשיטתו בברכות מ"ח סוע"א אבל בתוס' ורא"ש חלקו שם עליו ובר"ן פ"ב דמגילה בשם רמב"ן כרש"י והוא חולק ובר"ן סופ"ק דקידושין כ' בעצמו כהרמב"ן וע"ע במלחמות פ"ג דברכות ובמג"א תקצ"ו סק"ג בשם הרא"מ בפשיטות דהקטן עצמו זוכה ועי' פמ"ג ודג"מ רע"א וצ"ע שלא הזכירו מכל הנ"ל עכ"ד יצ"ו. והנה אמת דהתוס' שם הביאו דברי רש"י והקשו עליו אבל אינו מוכרח שהוא מפני שסוברים שחיוב החינוך הטילו חכמים על הקטן עצמו רק שכלפי מה שכתב רש"י דקטן שהגיע לחינוך לא מיקרי מחוייב מדרבנן משום שאין החיוב אלא על אביו על זה חולקים וסוברים דמיקרי מחוייב מדרבנן מצד חיוב אביו בחינוך והרא"ש שם הביא דברי רש"י בזה כמו שיראה הרואה ואולי כונתו להרא"ש בתוספותיו בס' ברכה המשלשת ששם הביא דברי רש"י ותמה עליו כדברי התוס' עי"ש ומה שכתב בשם המג"א (סי' תקצ"ו) היינו שעל מה שכתב הרמ"א דאף דאין לתקוע לחנם אחר שכבר יצאו ידי חובתם מכל מקום מותר לומר לקטן שהגיע לחינוך שיתקע כתב הרב מג"א בשם הרא"ם דאף דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ואם כן איך עובר באמירה משום חינוך לקטן יש לומר שהוא עצמו זוכה בכך שמחנך לקטן ופירש דבריו הרב מחצית השקל דעיקר חיוב החינוך הוא על האב ולא על הקטן ולפי הנראה הרב הנ"ל יצ"ו לא הבין כן בדברי המג"א לכן כתב בשמו שהקטן עצמו זוכה:

גם אשו"ר לידידי הגאון מוהרש"ך מח"ס בנין שלמה יצ"ו בתשובתו שבספר ידי משה הנספח לספר הפרנס (הנדפס בוילנא שנת תרנ"א) שכתב בד' פ"ו סק"ז וז"ל גם מה שהביא מהא דשבת ד' צ"א ומסוכה דחייב לחנכו במצות והוכיח מזה דבר כפרה הוא לא הבנתי שיחתו דהתם הטילו חכמים על האב מצות חינוך שחייב לחנך בנו במצות אבל על הקטן אינו מוטל שום חיוב כלל וכן בשבת דחיישינן שמא יאכל חגב טמא היינו משום דאף דאין ב"ד מצווין להפרישו אסור להאכילו בידים מכל שכן דמצות חינוך וכו' אבל לא דמוטל עליו שום איסור ומה ראיה מזה דבר כפרה הוא וכו' אלו תורף דב"ק. ועם כי לפי האמור נראה שכיונה דעתו להלכה דהכי אית לן למינקט כנז"ל מכל מקום חידוש הוא בעיני דכל רז לא אניס ליה ואיך סתם וכתב כן והאיכא מרבוותא דסברי דחובת החינוך על הקטן עצמו הטילו ולפי שיטתם משה שפיר קאמר (ידידי הרה"ג המחבר ידי משה יצ"ו) להוכיח דבר כפרה הוא ובעיקר המשא ומתן שלהם אי קטן בר כפרה הוא יש לשאת ולתת הרבה בזה ואיה"ש יתבאר במערכת הקו"ף אות ב"ן ששם כתוב אצלי בזה בס"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף