שדי חמד/כללים/ב/סד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים סד

סד באמת אמרו הלכה היא הכי אמרינן בש"ס דילן בב"מ דף ס. הדא אמרה כל באמת אמרו הלכה היא (ובשבת דף צב: תניא כל באמת הלכה) ומשמע מדברי רש"י דאין הכוונה לומר שהדבר ההוא הוא הלל"מ אלא הכוונה לומר דאית לן למינקט כדין ההוא ואין לגמגם בדבר וכן מבואר בדברי הרב בפיה"מ בריש פ"ב דתרומות שכתב כל היכא דתנינן באמת אמרו כאילו היא הלכה למשה מסיני אבל לאו דוקא הלל"מ שהרי שנינו באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות קורין ומדרבנן היא, וכתב הרב תיו"ט שלמד כן מההיא דב"מ ש"מ דמשמע ליה דלאו הלכה למ"מ קאמר, וכן מתבאר לענ"ד מדברי רש"י בסוכה דף ל"ח ע"א בד"ה באמת אמרו כל באמת הלכה היא ואין חולק בדבר כונתו שהוא דין ברור ומוסכם ולא שהוא הלכה למ"מ כנלע"ד אלא שהרב חק"ל בזכרונותיו שבסו"ס ישרי לב דף ק"ד אות ל' נראה שהבין מדברי רש"י דהלכה למ"מ ממש קאמר וכתב דקאי בשיטת הרמב"ם והתוס' דבדבר שהוא הללמ"מ לא יפול בו מחלוקת והקשה על שיטה זו כיעי"ש ולפי מה שפירשתי מסולקת קושיתו מעל רש"י, והרב תפארת ישראל בפיה"מ דב"מ הנ"ל כתב כל באמת הלכה פסוקה ומכוון להנ"ל אך בפ"ב דתרומות מבין שהוא הלכה למ"מ ממש אלא שכתב שזהו על הרוב ונראה שהבין כן בכונת רבינו שמשון שאחר שהזכיר מ"ש בירושלמי בכל מקום ששנו באמת הללמ"מ סיים ומיהו לאו דוקא והבין שר"ל לאו דוקא בכל מקום אלא ר"ל ברוב מקומות, אבל לענ"ד יותר נכון לומר שכונתו דמ"ש הלכה למשה מסיני לאו דוקא אלא ר"ל כאילו הוא הללמ"מ וכמ"ש הר"ב וכן צ"ל שהבין רש"י במס' מציעא הנ"ל בכוונת הירושלמי שאל"כ היה לו לפרש מ"ש בש"ס דילן ג"כ כשיטת הירושלמי דמ"ש הלכה ר"ל הלמ"מ אלא דזה אינו מוכרח לפי שאם היה מפרש כן לא היה מובן היכי קאמר הדא אמרה כל באמת הלכה כלומר הלמ"מ דבשלמא לפירש"י יש הכרח לזה ממשנתינו אבל אם נפרש דר"ל הלכה למ"מ הלא אין לזה הכרח ממתניתין כמובן. והרא"ש בסוף מס' נדה בריש הלכות מקואות כתב דמ"ש גבי פיסול מקוה הללמ"מ כלומר דבר ברור כאילו הוא הלכה למשה מסיני וסיים וכן כל באמת הלכה היא שאומר בש"ס גבי מילי דרבנן כגון ההיא דהחזן רואה היכן תינוקות קוראים שכתוב בירושלמי שהוא הלכה למ"מ אע"ג דאיסור רואה לאור הנר מדרבנן אלא דבר ברור כהלכה למ"מ קאמר עכ"ל וציינו הרב יד מלאכי במערכת הכ"ף אות שכ"ו הרי דמפרש מ"ש בירושלמי הלכה למ"מ דל"ד הוא אלא כלומר דבר ברור כאילו הוא הללמ"מ וגם מדברי רבינו יהונתן שהביא באס"ז לב"מ והובא ביד מלאכי שם שבאמת הוא לשון שבועה ומדנשבע שכן הוא ש"מ להודיענו בא שהלכה כמותו ואין לגמגם בדבר עכ"ל מתבאר ג"כ דמפרש דהלכה לאו הללמ"מ קאמר אלא שהלכה כמותו גם הרב שו"מ בגליון הש"ס לירושלמי בפ"ב דמס' כלאים הלכה א' אחר שהביא מ"ש הר"ב דהלכה למ"מ לאו דוקא וכו' הוקשה לו לשון הירושלמי בכמה מקומות דקאמר כל באמת אמרו הלכה למ"מ וכתב דלפי מ"ש מרן כ"מ בהלכות מתנות עניים פ"ו דין ה' דמ"ש הרמב"ם שם הלכה למ"מ לאו דוקא אלא ר"ל כאילו הוא הללמ"מ י"ל שגם בירושלמי הכונה היא כן ולאו הללמ"מ ממש קאמרי והביא שכ"כ במש"ח מסברא דנפשיה. שוב הביא דברי הרא"ש שבהלכות מקואות הנ"ל וציין לעיין בשו"ת חו"י (סי' קצ"ב) עי"ש ובהשמטות מציון ירושלים אשר לו בריש ס' זרעים ע"ד הירושלמי דכלאים הנ"ל וחידוש הוא שראה דברי הר"ב ברפ"ב דתרומות ולא ראה דברי הרש"מ שם שכתב דמ"ש בירושלמי הללמ"מ לאו דוקא כמש"ל שו"ר מ"ש בגליון הש"ס הנ"ל בשבת פ"ק הלכה ג' אההיא דבאמת אמרו החזן רואה וכו' שאמרו בירושלמי כל מקום ששנינו באמת הללמ"מ) וז"ל כן אמרו בירושלמי לקמן פ"י הלכה ד' ובתרומות פ"ב הל' א' אמנם שם ניחא אבל כאן דאינו רק משום גזרה דרבנן שמא יטה היאך שייך בזה הלמ"מ ובאמת בש"ס בבלי בשבת דף צ"ב וב"מ דף ס' אמרינן כל באמת הלכה הוא ופירש"י בב"מ שם דאין לגמגם בדבר והיה ניחא כאן אבל לשון הללמ"מ אינו מדוקדק וגם הרמב"ם פ"ה מתרומות ה"ז העתיק לשון הללמ"מ עי"ש ועי' ברע"ב בתרומות שם שנתעורר על דברי ירושלמי כאן. אמנם בר"ש שם כתב דהלכה למ"מ לאו דוקא עכ"ל ונראה שהבין דמ"ש הרש"מ דהללמ"מ לאו דוקא ר"ל דאינו הללמ"מ ממש אלא ברור כאילו הוא הלכה למ"מ (דלא כמו שנראה שהבין הרב תפא"י הנ"ל) ומ"מ מדברי הרמב"ם בפיה"מ בהקדמה לסדר זרעים (בסוף ד"ה וכאשר מת יהושע בן נון) מתבאר דס"ל דבכל המקומות שאמרו בירושלמי שבאמת אמרו הוא הללמ"מ והם ברפ"ב דתרומות ובפ"א דשבת ובפרק יו"ד ובפ"ד דב"מ הכונה שהם הללמ"מ ממש וכן ההיא דמעשרין מעשר עני וכו' דמיירי בה מרן כ"מ בהלכות מתנות עניים הנ"ל היא הללמ"מ ממש דקא כייל להו בהדי שאר מילי טובא דמייתי דאינון הללמ"מ ממש לוג שמן של מצורע וכו' שיעורין חציצין וכו' עי"ש. ותימה הוא על הרבנים הנז"ל שלא ראו דברי הרמב"ם הללו ועיין בהגהות הרב מוהר"ץ הירש חיות לב"מ דף ס' שהבין ג"כ מדברי הרמב"ם בהקדמה דההיא דב"מ היא הללמ"מ ממש מדכייל לה בהדי מילי דהללמ"מ ממש נינהו גם בהגהותיו למסכת שבת דף צ"ב (אההיא דאשה החוגרת בסינר) הבין כן ותמה עליו שזו תקנת עזרא היא דאשה חוגרת בסינר כמ"ש בב"ק דף פ"ב ובשבת שאמרו לשון באמת לא אמרו על עיקר התקנה כי אם על ההוצאה בשבת וצע"ג דברי הרמב"ם עי"ש ובאמת שקושיא עצומה היא לולא שצ"ל שנשמט בדפוס תיבת חייבת וכונתו אההיא דשבת דף צ"ב ולא כיוון לתקנת עזרא וצל"ע בדברי היבין שמועה שציין המגיה בדברי הרמב"ם בהקדמה הנ"ל ומי שנמצא אצלו יעיין בו (עיין לקמן בד"ה ומה):

ומצאתי שמרן חיד"א במחזיק ברכה סי' ער"ה אות ז' העור בזה ששם הביא מ"ש הרמ"ע בס' אלפסי זוטא כ"י דבאמת אמרו היא הלכה פסוקה שאין בה ספק כעין הללמ"מ והביא דברי מרן כ"מ דהלכות מת"ע ודברי הר"ב בריש תרומות ועל כולם תמה מה יענו לדברי הרמב"ם בפיה"מ בהקדמה לסדר זרעים דמני להנך בהדי כמה מילי שהם הללמ"מ ממש ושמצא שכן הק' בס' יד אליהו להרב מוהר"א גאליפאפא בריש תרומות ע"ד מרן כ"מ וציין לעיין בס' ראשון לציון וס' טורי אבן לחגיגה ושו"ת חו"י (סי' קצ"ב) וראיתי להרב מוהר"ץ הירש חיות בהגהותיו למס' ביצה דף י"ז ע"א (אהא דת"ר באמת אמרו ממלאה אשה כל הקדרה בשר) שכתב וז"ל כבר אמרו בירושלמי פ"ק דשבת ובפ' המצניע דכל באמת לשון הללמ"מ, וע' מבוא התלמוד ובהקדמת הרמב"ם לפיה"מ אולם יפה דקדק הרמב"ם דוקא היכא דנמצא לשון זה במשנה דהכא כל עיקר יו"ט ב' ש"ג אינו אלא מנהג ומשום ספק ותני לשון באמת. אולם ראה רש"י סוכה ל"ח ושם ברייתא היא וצ"ע עכ"ל הנך רואה דנקיט דברי הירושלמי כפשטן דהללמ"מ ממש קאמרי ולפי הנראה כ"כ על סמך דברי הרמב"ם שבהקדמה אבל תימה שנעלם ממנו דברי הרש"מ, והר"ב ברפ"ב דתרומות והרא"ש בהלכות מקואות הנ"ל, ומ"ש דיפה דקדק הרמב"ם דוקא כשנמצא לשון זה במשנה כעת אגב ריהטאי לא מצאתי דברי הרמב"ם בזה אך תמיה לי איך יאמר כן הרמב"ם דמי קאמר בירושלמי במשנתינו (דנידוק מינה ולא בברייתא) בכל מקום קאמר ואי משום דק"ל ההיא דביצה הלא אף אי נימא הכי אכתי תיקשי לן ההיא דהחזן רואה דמשנה שלמה היא וכל עיקרו אינו אלא מדרבנן:

וליישב דברי הרמב"ם שבהקדמה שמבין בההיא דהחזן רואה וכו' דהוא הללמ"מ ממש אע"ג דכל עיקרו אינו אלא מדרבנן נלע"ד דיתכן ליישב על דרך שכתב רש"ל ע"ד התוס' בערובין דף ה' ע"ב ד"ה שפרצתו שכתבו דגמירי לה מסיני דמהני וכתב דיש מתמיהין הלא מבוי וחצר מדרבנן הוא דאסירי ואיך שייך לומר בכאן הללמ"מ וכתב ליישב דצריך לומר דהכי גמרי לה מסיני כשיבואו לגזור ולאסור המבוי והחצר אזי יתוקנו המבוי בלחי וקורה והחצר בעומד מרובה וכו' וסיים וכמדומה לי שמצאתי כעין זה עכ"ל ועם שהרב מוהרש"א שם כתב שדבריו דחוקים מ"מ שליש ישוב מיהא הוי ליישב דעת הרמב"ם דמשמע ליה דדבר שאמרו עליו בירושלמי דהוא הלכה למשה מסיני הוא הלכה למ"מ ממש ואע"ג דכל עיקרו הוא מדרבנן כך נאמרה הלכה שכשיבואו לגזור בדבר ההוא שיהא ענין זה מותר. וכיוצא לזה כתב הרב נהר שלום הובאו דבריו בתשו' מר רבו מרן מוהרד"ף בספר מכתם לדוד בחא"ח רס"י י"ז ליישב מה שהקשה הרשב"א לשיטת הרמב"ם דחומר הספקות מדרבנן מההיא דאמרינן גבי ערלה כך נאמרה הלכה ודאה אסור ספיקא מותר דמוכח דמן התורה הוה אזלינן לחומרא אי לאו דבאה ההלכה ואמר מר הרב נה"ש דאי לאו הלכה היו אוסרים חז"ל כמו בכל התורה דספקא דאורייתא לחומרא ובאה ההלכה ואמרה דספקא מותר כדי שלא יבואו חכמים לאוסרו ועם שמרן המחבר כתב דדבריו לא נהירין ותסברא שבאה ההלכה ואיצטריכא לאפוקי חומריהון דרבנן זו לא אמרה אדם מעולם ומה שנסתייע מר תלמידו שדומה לזה כתב הפר"ח בשם מוהרי"ט ליישב לשיטת הרמב"ם ההיא דמפני מה אמרו שתוקי פסול וכו' אינו ענין לזה וכו' עי"ש וכמ"ש במכתב לחזקיהו דף מ' א ודף ע"ט ע"א בהורמנותיה דמר נראה דאין להזניח דברי מר תלמידו ויש לו אילן גדול לסמוך עליו הוא הרש"ל הנ"ל (עיין השמטות) לקצת סמך לזה דמצינו דקרא קאי אהלכתא עיין תוס' זבחים דף ה' ע"ב בד"ה הגהה ניתק אין, ועיין בגליון הש"ס לרבינו עק"א ע"ד התוס' בנזיר דף ס"א ע"ב בד"ה ואימא, ועיין במה שציינתי לקמן מערכת הקו"ף אות כ"ח (נחזור לדברי הרב מוהרצה"ח) ומה שהצ"ע דברי רש"י דסוכה כבר כתבתי דכונת רש"י לומר שהדין הוא כן (ולא כיוון לומר שהוא הלכה למ"מ) וכמו שמתבאר מפירושו בההיא דב"מ דף ס' וגם מ"ש בירושלמי שהוא הלכה למ"מ יתכן דמפרש לה כמו שפירשו הראשונים הנז"ל דברור הדבר כהללמ"מ הוא דאמור רבנן דמערבא, ואעיקרא דמילתא במחכת"ה איני רואה שום הכרח לזה שהרב הבין דרישא דברייתא ומאי דסיים עלה באמת אמרו קאי אמיום טוב לחברו וא"כ לא יתכן שתאמר הללמ"מ דין על יו"ט שני שאינו אלא מנהג אך כבר כתב במכתב לחזקיהו בדף נ' ע"ג די"ל דעיקר הדין נאמר על מיו"ט לחול אלא דלפי האמת שיש עתה ב' יו"ט שנה התנא הדין מיו"ט לחברו ועתה ראיתי בהגהות הרב מו"ה וואלף באסקאוויץ שציין שגירסת הרי"ף והרא"ש אינה מיו"ט לחברו והכריח שכן גם גירסת הרמב"ם בהלכות יו"ט פ"א ה"ט שלא העתיק אלא אין אופין מיו"ט לחול ולא העתיק עדיפא מינה מיו"ט לחברו עי"ש ולא נפלאת לומר דגם גירסת רש"י כן היא וא"כ אין שום הכרח לשיטת הרמב"ם ולא תברא לדברי רש"י דסוכה אף למה שהבין בכונתו הרב מוהרצה"ח הנ"ל כמובן:

ומה שהקשה הרב מוהרצה"ח בחי' לשבת עמ"ש הרמב"ם דהאשה החוגרת בסינר היא הללמ"מ דהלא תקנת עזרא היא וכתב בהגהותיו למסכת ב"ק דף פ"ב שבספרו תורת נביאים כתב על זה באריכות וספר זה לא ראיתיו כלל הנה עתה השגתי ספר ה"ע עם כללי הגמרא למרן הב"י וראיתי להעתיק כל הכתוב בזה כי הספר היקר הזה איננו מצוי ביד כל אדם והוא דבהליכות עולם שער ה' פ"ג בד"ה עדות הלכה כתב וכן כל באמת אמרו הלכה היא וכתב ע"ז מרן הב"י וז"ל ומ"ש וכן כל באמת אמרו הלכה היא בסו"פ הזהב אהא דתנן באמת אמרו ביין התירו לערב קשה ברך מפני שהוא משביחו אמר ר' אלעזר הדא אמרה כל באמת אמרו הלכה היא פירש"י באמת הלכה מדיהב טעמא למילתיה מפני שמשביחו ואין לגמגם בדבר ונקט לה למתני' באמת ש"מ כל היכא דתני באמת הלכה ואין לחסום ולגמגם בדבר עכ"ל והרמב"ם כתב בהקדמת פיה"מ שדין זה הלכה למ"מ וכתב עוד שם שחזן רואה היכן תינוקות קורין הללמ"מ וכן יש לתמוה עמ"ש שם שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית הוא הלכה למ"מ ובמ"ו בסוף מס' ידים מפורש שאינו אלא מעשה זקנים ואע"פ שאמר ר"א שהיא הללמ"מ וכן פי' הרב ר' עובדיה הלכה למ"מ לאו דוקא דאין זה מן התורה אלא כאילו היא הלכה למ"מ אבל כתב מיהו בתוס' משמע דהללמ"מ ממש קאמר עכ"ל. ולפי התוס' נ"ל שמה ששנינו גבי עמון ומואב שהוא מעשה זקנים הוא מאי דס"ד קודם שידע מאי דאמר ר"א. וכתב עוד הרמב"ם שם האשה חוגרת בסינר בין מלפניה וכו' הלכה למ"מ ויש לתמוה עליו שהאשה חוגרת בסינר תקנת עזרא כדאיתא בסוף מרובה ומה ששנינו בפ' המצניע באמת אמרו האשה חוגרת בסינר וכו' לענין הוצאת שבת היא שנויה ומ"ש רבינו עובדיא בתוס' משמע דהללמ"מ ממש קאמר. גם בירושלמי בפ"ב דתרומות אומר בפירוש שכל מקום שנאמר באמת הוא הלכה למ"מ צ"ל דלאו הללמ"מ ממש קאמר וההיא דהחזן רואה תוכיח, וכן נראה מדקדוק לשון הר"ן בפרק לולב הגזול עכ"ל והרב יבין שמועה שם (בכלל רס"ג) וז"ל וכתב עוד הרמב"ם האשה החוגרת וכו' פי' ומה ששנינו בפ' המצניע וא"כ לא תקשי להרמב"ם שהרי שנינו שם באמת אמרו וסובר הרמב"ם דכל באמת הלכה ר"ל הלכה למ"מ וכ"כ הכריתות ימות עולם ש"א סי' י"ט באמת הלכה למ"מ עכ"ל. לזה כתב לענין הוצאות שבת שנויה פי' ההיא דפ' המצניע והרמב"ם לא כיון אההיא דפרק המצניע דא"כ הול"ל האשה החוגרת בסינר בין מלפניה וכו' חייבת ומדלא כתב מלת חייב שהיא גזרה השנויה בהמצניע ש"מ דלא כוון אלא אההיא דפ' מרובה שתקנו שאשה חוגרת בסינר משום צניעות בין מלפניה בין לאחריה וא"כ תקשי להרמב"ם דתקנת עזרא היא עכ"ל הנך רואה דשאלת הראשונים היא שכבר עמד מרן ע"ד הרמב"ם ומה שסיים מרן דצ"ל דלאו הללמ"מ ממש קאמר נראה דכונתו לפרש כן מ"ש בתוס' ובירושלמי, אבל מודה הוא דאין לפרש כן בדברי הרמב"ם בהקדמה דודאי מדכייל להו בהדי שאר מילי דהלכה למ"מ ממש אינון משמע ודאי דהא נמי הלכה למ"מ ממש היא ומ"ש מרן וכן יש לתמוה עמ"ש שעמון ומואב וכו' אינו מובן לענ"ד מאי וכן ונראה דיש חיסור לשון דאחר מ"ש וכתב עוד שחזן רואה וכו' הללמ"מ צ"ל ותימה דהא ודאי מדרבנן היא דכל עיקר איסור קריאה לאור הנר אינו אלא מדרבנן וכן יש לתמוה וכו' ומ"ש בשם רבינו עובדיא אם כוונתו למ"ש ברפ"ב דמס' תרומות הנה בדברי הרב שלפנינו ליתנהו להני מילי (סיום הלשון שהביא מרן בשמו מיהו בתוס' משמע דהלכה למשה מסיני ממש קאמר) ומ"ש שכן נראה מדקדוק לשון הר"ן לפי הנראה כוונתו למ"ש הר"ן בפ' לולב הגזול (אמתני' דמי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול) דמייתי הרי"ף הא דת"ר באמת אמרו בן מברך לאביו וכו' כתב הר"ן וז"ל ת"ר באמת אמרו כל באמת הלכה היא ואין חולק בדבר עכ"ל. ואם לכך נתכוון תמיה לי שלא הזכיר דברי רש"י שם שדברי הר"ן הם ממש דברי רש"י ועכ"פ למדנו שהבין מדברים אלו דלאו הלכה למ"מ קאמר וכמו שכתבתי למעלה ע"ד הרבנים חק"ל ומוהרצה"ח ובס' כל החיים למרן החבי"ף ציין לעיין בעיקר כללין בס' משמרות כהונה דף כ' ע"ב ושבת של מי ונחמד למראה ח"ג דף קפ"א ע"א ובאהל ישרים מערכת הכ"ף ואין גם אחד מהם מצוי אצלי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף