שדי חמד/אסיפת דינים/חתן וכלה וחופה/כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חתן וכלה וחופה כא

כא) מה שנהגו שאין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה כמו שכתב מרן ביו"ד סי' קע"ט ס"ב והרמ"א באה"ע סי' ס"ד ס"ג כתב הרב מעשה אברהם בחאה"ע סימן ה' דף קמ"ו ע"ד דאין זה אלא בבחור ובתולה אבל באלמון ואלמנה אין מקפידים על זה כמו שאין נוהגים בנישואי אלמון ואלמנה להקפיד בכמה דברים שנוהגים בנישואי בחור ובתולה כגון לזרוק על ראשם תטים ואורז ומיני מתיקה והוא לסימנא טבא וכן לעשות החופה תחת אויר השמים שיהא זרעם כככבי השמים לרוב כמו כן לענין נישואין שלא במלוי הלבנה וכתב שהעידו לפניו שכן נהגו מימי עולם ומשנים קדמוניות וכתב טעם לזה ויש לפקפק בטעמו ואין לה להאריך בזה אמנם ראה זה חדש אצלי כי מלשון הפוסקים המדברים בענין זה (תשובה להרמב"ן במיוחסות סי' רפ"ג והרב הנמקי יוסף שהביא מרן בב"י ובש"ע והרמ"א והרב הלבוש שכתבו בלשון נישואין לישא במילואה שלא לישא עד מילואה וכיוצא) היה נראה לי שההקפדה היא על יום כניסה לחופה שזהו משמעות לשון נישואין ובמקומות שנוהגים לעשות הקידושין וברכת אירוסין יום או יומים לפני החופה ידקדקו שיהא יום הכניסה לחופה שהוא יום הנישואין במלוי הלבנה דכניסה לתופה בעינן שתהיה במלוי הלבנה ואולי על הקדושין אינם מדקדקים שיהיו במלוי הלבנה ויקדשו בסוף חדש זה ויכנסו לחופה בתחלת חדש הסמוך כן הייתי מבין ממנהג זה עד עתה שראיתי במעשה אברהם שם בתחלת הסימן שכתב וז"ל ומה שכתבו שלא לישא נשים לאו היינו יום ז' ברכות שהוא יום א' מהחופה דהא קחזינא רובא דעלמא אין מקפידין לעשות) מלפשית) יום א' של חופה בחסרון הלבנה לפי שזה תלוי בנשים כמובן אלא עיקר המנהג ואיכא קפידא הוא בשעת הקידושין וכן נהגו פה מימי עולם לקדש אשה במלוי הלבנה שם עכ"ל:

הנך רואה גדול הנאמר באברהם מעיד בגדלו דרובא דעלמא לא זהירי בכניסה לחופה שלא תהי בחיסור הלבנה ועל פי זה היה אפשר ליישב קצת מה שדקדק הרב בספר המקנה הביא דבריו הרב פתחי תשובה שם בסק"ה על מה שכתב הרמ"א בא"ח סי' תקנ"א ס"ב נוהגים להחמיר שאין נושאין נשים מי"ז בתמוז תיפוק ליה שהוא אחר חצי חדש דיש לומר דקמשמע לן דאף במקומות שנוהגים לקדש איזה ימים לפני יום החופה עיין בדברי הרמ"א באה"ע סי' ס"ב ס"ג ולהרב פתחי תשובה שם סק"ה בשם ספר המקנה ואם כן מצד חיסור הלבנה אם קידש אותה במילוי החדש יכול לישא אותה בי"ז לחדש מכל מקום להיות אתחלתא דתלתא דפורענותא נוהגים להחמיר שלא לישא מי"ז בתמוז ואף אם נאמר דבעל המנהגים והרמ"א לא ידעו ממנהג איזה מקומות בהספרדים שמקדשים יום או יומים לפני החופה מכל מקום בלא זה גם כן יש ליישב דהא גם להרמ"א משכחת קידושין בלא חופה עיין בדבריו שבסי' ל"ג ואם כן יש לומר דאף אם קידש כמה ימים מקודם ובא אחר כך לכונסה כבאופן ההוא או על ידי חופה ממש מי"ז בתמוז נוהגין להחמיר משום תלתא דפורענותא אף שאין חשש בענין זה משום חיסור הלבנה כן היה אפשר ליישב על פי דברי הרב מעשה אברהם:

אלא דלעניות דעתי אין כן משמעות לשון הפוסקים אלא על הכניסה לחופה הוא דקפדי דהוא עיקר בנין ביתם ואם תמצא לומר דקפדי על הקידושין מכל מקום גם על הכניסה לחופה ודאי קפדינן דלשון נישואין מורה על הכניסה לחופה כמו שכתב מרן הבית יוסף בסי' כ"ז בשם תשובת הרשב"א דהאומר הרי את נשואתי אינו כאומר הרי את אשתי דמקודשת דלא מתקריא נשואה עד שתבעל או שתכנס לחופה ואף למה שכתב הרב קהלת יעקב בקונטרס מענה לשון ח"ב אות שצ"ג בשם הר"ש חאקאן שבכנסת הגדולה בכללים נפרדים סי' ע"ה ובשם התוס' והרדב"ז דלשון נישואין כולל גם קידושין עי"ש מכל מקום כניסה לחופה לא אימעיטא מלשון נישואין אלא דגם קידושין בכלל נישואין שקולים הם ויבואו שניהם וכיון דנקטי הפוסקים במאי דקמן לשון נישואין מוכח ודאי דגם על הכניסה לחופה קפדינן ובקונטרס הכללים במע' הנו"ן אות כ"ט הבאתי דברי הפוסקים לענין אם אירוסין נכללין בלשון נישואין ואיני מופנה כעת להתיישב בדב"ק כי נראה לי הדל פשוט דבמאי דקמן בכניסה לחופה ודאי קפדינן ולהלן איה"ש אכתוב מה שנראה לי הדל ליישב דקדוק זה ולגבי דידן אין נפקא מינה מאחר שהקידושין והחופה סמוכים בשעה אחת:

ומה שתירץ הרב המקנה על דקדוקו על הרמ"א כנז"ל על פי מה שכתב הרב מגן אברהם בסי' ת"ץ סק"ט בשם הרמ"א בתשו' (וז"ל לכן דקדקתי וכתבתי והעם נהגו ולא כתבתי סתם וכן נוהגין) לא זכיתי להבין דלעניות דעתי נראה דכונת הרמ"א היא לחלק בין נוהגין סתם דהכונה דנוהגין כן על פי בית דין שהנהיגו להם כן ובין והעם נהגו דמשמע שהם נהגו כן מעצמם שלא על פי הוראת בית דין כבההיא דסי' ת"ץ שהביא הרמ"א בתשובה דכמה פוסקים כתבו לברך והעם נהגו שלא לברך ואם כן בהא דסי' תקנ"א שכתב ונוהגין להחמיר מי"ז בתמוז ולא כתב והעם נוהגין וכן במאי דקמן שכתב ונהגו שלא לישא נשים אלא בתחלת החדש ולא כתב ונהגו העם הכונה בשתיהם היא שנהגו על פי מורים שהנהיגום כן ולא שנהגו מעצמם שלא תורה כונה זו אלא כשנאמר נהגו העם או העם נהגו אבל נהגו לבד משמעותו כנוהגים דלפי הנראה כונת הרמ"א בחילוק זה הוא על דרך דאמרינן בתענית (דף כ"ו ע"ב) דרב אמר הלכה כר"מ ור"י אמר נהגו העם כר"מ ורבא אמר מנהג כר"מ ואמרינן דלמאן דאמר הלכה דרשינן לה בפרקא ולמאן דאמר מנהג בפרקא לא דרשינן אורויי מורינן ומאן דאמר נהגו אורויי נמי לא אורינן ואי עביד עביד ופירש רש"י דנהגו העם משמע שהם מעצמם נהגו כן פסע עי"ש:

ובדרך זו בחר לו הרמ"א שעל מנהג שאינו כשר וראוי להורות כן יכתוב ונהגו העם או והעם נהגו שמשמעות לשון זה הוא שנהגו מעצמם אבל לשון מנהג או נהנו נוהגים בלא כינוי העם יתפרש שנוהגים כן על פי בית דין שהורו להם והנהיגום בזה וא"כ כשכותב איזה מנהג בלשון ונהגו בלבד הרי הוא כאילו אמר ומנהג או ונוהגין דאורויי נמי מורינן ומדקדוק לשון הרמ"א בתשובה שלא כתב דקדקתי וכתבתי ונהגו ולא כתבתי ונוהגין דמזה הוא משמע דהחילוק הוא בין נוהגין לנהגו) אלא כתב לכן דקדקתי וכתבתי והעם נהגו ולא כתבתי סתם וכן נוהגין עכ"ל להורות נתן דכונת חילוקו הוא בין סתם (נהגו) למפרש (ונהגו העם) אבל בין נהגו לנוהגין אין שום חילוק ומשמעות שניהם שוה כן נראה לי הדל בכונתו ואם כן אינו מתיישב דקדוקו על הרמ"א בזה (ולקמן בד"ה והנה בעל כתבתי שנראה לי הדל שאין כונת הרמ"א בכתבו לשון ונהגו העם לומר שאין עיקר לאותו המנהג כהוראת הלשון בההיא דתענית אלא אף שהאמת הוא שהעם נהגו כן מאליהן יש למנהג ההוא טעם כעיקר לכן ראוי לנהוג עי"ש):

ועוד יתכן דלא כתב הרמ"א בתשובה שדקדק לכתוב וכו' שמורה מזה שאין המנהג ההוא מוסכם מכל הפוסקים אלא אם כותב והעם נהגו כההיא דסי' ת"ץ והעם נהגו שלא לברך אבל אם כותב ונהגו העם אף שבלשון הש"ס בתענית הנ"ל נהגו העם רוצה לומר אורויי נמי לא מורינן מכל מקום הפוסקים ישתמשו בלשון זה אף על מנהג שהוא הלכה והן מורין כן כמו שמצינו בדברי רבותינו בעלי התוס' במסכת ברכות ד נ"א ד"ה מעיקרא נהגו העם לברך כל הברכות אחר הנטילה והוא דין מוסכם גם הרמ"א בסי' תקס"ב ס"ח כתב מיהו נהגו העם לקבלם בקבלה אחת וסגי בהכי וכן דעת מקצת רבוואתא עכ"ל ופשיטא דאורויי נמי מורינן הכי שהרי לא מצינו מי שחולק בדין זה כי אם הרא"ש נסתפק בו כמו שכתב מר בריה הריב"ה וכיון שדעת מקצת רבוואתא דסגי בהכי הרי כלל גדול הוא בידינו במילתא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה נקטינן כמאן דפשיטא ליה דאין ספק מוציא מידי ודאי וכלל זה שריר וקיים בין בלשונות הש"ס בין בלשונות הפוסקים כמו שמתבאר ממה שרשמתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' ט"ז אות י"ט:

ואם כן בההיא דסי' תקס"ב הדין נותן דאורויי נמי מורינן ובכל זאת כתבו בלשון נהגו העם וכן הוא לשון המרדכי והגמי"י שהביא מרן בב"י נהג העם וכו' ולכן צ"ל דדוקא בוהעם נהנו הוא דאפשר להבין שתהיה הכונה כנהגו העם שבש"ס דתענית אבל לא בנהגו העם שבלשון הפוסקים כיון שמצינו שמשתמשים בו בדבר שהוא נכון להלכה אבל לשון זה והעם נהגו כעת לא ראיתי שנשתמש בו הרמ"א אלא בההיא דסימן ת"ץ ולכל הדברות תמיה לי על הרב המקנה שבנה דיוקו על דברי הרמ"א בסי' תקנ"א ולמה לא דקדק כן גם על מה שכתב מרן ברס"י תצ"ג נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר וכו' דתיפוק ליה דאחר הפסח הוא זמן החיסור ולא היה לו לכתוב אלא נוהגים שלא לישא מר"ח אייר וכו' כדקשיא ליה בההיא דסי' תקנ"א דלא היה לו לכתוב אלא שנוהגים שלא לישא מר"ח אב. ואף שבישובו מתיישב גם זה מכל מקום היה לו להעיר בדבר ולא ניחא לי לומר דמשום דימי החיסור שבההיא דסי' תצ"ג הם מועטים נגד שאר ימי הספירה לא ק"ל על מה שמרן כללם בהדי רוב ימי הספירה מה שאין כן בההיא דסי' תקנ"א לא הוה ליה למיכללינהו כי ברבים היו נגד ימים שמר"ח עד התענית:

וגם היה לו להעיר על מה שכתב הרמ"א שם ברס"י תצ"ג מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי והיכי שרי מל"ג בעומר ואילך לישא אשה והרי הם ימי החסור ודוחק לפרש דהכל שרי דקאמר ר"ל דשרי מצד המנהג של ימי הספירה ואין הכי נמי דמצד המנהג של חיסור הלבנה אינו מותר לישא אלא ביום ל"ג עצמו שהוא כמו יום טוב כמו שכתב הרמ"א שם בס"ב ונפקא מינה בהיתר זה לענין שיהא מותר מר"ח סיון שאז אין בו משום חיסור וקא משמע לן דאין בו גם משום מנהג בימי הספירה דכל זה דוחק וגם מדברי רבני האחרונים שם מתבאר שהבינו מדברי הרמ"א כמשמעות לשונו שבכל יום שמיום ל"ג ואילך מותר לישא אלא שכתבו שזה הוא להנוהגים היתר בתספורת וכו' עיי"ש בדב"ק ואין להאריך ואיך שיהיה מה שכתבתי לחלק בין נהגו סתם לנהגו העם נראה לי הדל נכון דרק בנהגו העם הוא דאמרינן בההיא דתענית דר"ל דנהגו העם מעצמם ואין עיקר להמנהג:

ובאמת שבעיקר דברי הש"ס דתענית הנ"ל דנהגו העם מורה דאין למנהג ההוא עיקר ואורויי לא מורינן קשיא לעניות דעתי דהא אמרינן בחולין (דף קל"ו ע"ב) והאידנא נהוג עלמא כתלת סבי כר' אילעי בראשית הגז כר"י בד"ת כר' יאשיה בכלאים ונקטינן כוותייהו עיי"ש בתוס' ובדברי הפוסקים ומה בין נהגו העם לנהוג עלמא הן אמת דבקונטרס כללי הפוסקים סי' י"ד אות ח' הבאתי מה שכתבו הרבנים ארח מישור ופרמ"ג כלל מחודש בדברי הרמ"א דכשכותב והכי נהוג כונתו דראוי לנהוג כן ואם נאמר כן בנהוג עלמא שבש"ס שר"ל שראוי שינהגו לא קשיא מידי דנהגו העם לחוד ונהוג עלמא לחוד אלא דמלבד דאנא עניא שדינא נרגא בהאי כללא שאינו פשוט לומר כן כיעי"ש ועוד דלישנא דהאידנא נהוג עלמא אינו מורה על העתיד וצ"ע. ואולי יש ליישב בדוחק דלא בכל המקומות משמעות לשון נהגו העם הוא שאין למנהג ההוא עיקר אלא דוקא בההיא דתענית דקים ליה להש"ס דרבי יוחנן אתא לאפלוגי אדרב ורבא אתרווייהו הוצרך לפרש דבהא פליגי אבל בעלמא לשון נהגו העם אפשר לפרשו כההיא דנהוג עלמא כתלתא סבי שיש לו עיקר ונקטינן נמי הכי ועוד יתכן לחלק דלשון נהגו העם יתכן לפרשו על דלת העם (כאמרם עם הארץ) שעמי הארץ נהגו כן ואם היה אומר רבא נהגו העולם לא היינו מפרשים דלא מורינן דהעולם כולל גם התלמידי חכמים והיינו הך דנהוג עלמא (נחזור לדברי הרב המקנה) ועל כל פנים מתבאר מכל הרשום בכתב דדקדוקו של הרב המקנה אינו מתיישב על פי דברי הרמ"א בתשובה כמבואר וגם מה שחשבתי ליישב על פי דברי הרב מעשה אברהם דלא הקפידו בזה אלא על הקידושין לא הכניסה לחופה כבר כתבתי דלא נתקררה דעתי בו לפי שנ"ל מלשון הפוסקים דיש קפידא בזה בכניסה לחופה שלא תהיה בחיסור הלבנה. אמנם מה שנראה לי ליישב בפשיטות הוא על פי מה שמתבאר מדברי התשובה להרמב"ן ריש סי' רפ"ג שמנהג זה להקפיד על מילוי הלבנה לא היה פשוט בכל המקומות (שכן כתב שם וז"ל מה שנוהגין שאין נושאים נשים עד מילוי הלבנה באלו הארצות אינו ניחוש אלא כשם שמושחין את המלכים וכו') ואם כן שפיר קאמר הרמ"א בא"ח דנהגו שאין נושאין נשים מי"ז בתמוז וכו' דאף במקום שלא נהגו להקפיד על מילוי הלבנה מכל מקום משום ימי בין המצרים קפדי שלא לישא משבעה עשר בתמוז:

וגם לפי מה שכתב הרב מעשה אברהם שנהגו במקומו מימי עולם שאין מקפידים על מילוי הלבנה אלא בבחור ובתולה ולא באלמון ואלמנה מתיישבים גם כן דברי הרמ"א דודאי לגבי ימי בין המצרים מקפידים גם באלמון ואלמנה ועיין מה שכתבתי בקונטרס זה במערכת בין המצרים סי' א' אות י"ג בשדי חמד ח"א) אף שאין מקפידים בהם בשאר החדשים משום חיסור הלבנה ויתכן דבעל המנהגים שממנו מקור דברי הרמ"א בסי' תקנ"א לא שמיעא ליה האי מנהגא דחיסור הלבנה כלל או כי במקומו לא היו מקפידים בזה כמו שלא היו מקפידים בשאר ארצות בזמן הקודם (כפי המבואר בתשובות הרמב"ן הנ"ל) או כי ידע מהמקומות ההן לכן כתב דמי"ז בתמוז מיהא נוהגין שלא לישא אשה והרמ"א אף כי כל יקר ראתה עינו דברי התשו' להרמב"ן ודברי הנמק"י שהביאו מנהג זה אף אם בזמנו כבר פשט מנהג זה בכל מושבות בני ישראל בכל זאת צדיק עת"ק לשון בעל המנהגים כמות שהוא כיון שהדבר אמת משה אמת ותורתו אמת:

וקרוב לזה נראה דאפשר ליישב בדרך אחרת דאף אם נאמר דמרן והרמ"א ובעל המנהגים כבר נתבאר להם שמנהג זה שלא לישא בזמן החיסור פשט בכל ישראל מקדם קדמתה ואם היו דבריהם (שבימי הספירה ותלתא דפורענותא) רק על ימי החיסור ודאי לא היו צריכים לכתבם דתיפק לי משום שהם ימי החיסור שאין נושאין בהם בלאו טעמא דימי, הספירה ודפורענותא אבל כיון שדבריהם מיצרך צריכי לימים שאינם מהחיסור כמר"ח אייר עד ל"ג בעומר ומר"ח אב עד התענית אינו מן הקושי אם יכתבו המנהג בכולל ימי החיסור כיון ששייך לאומרו גם בהם אף שאינו צריך ומצאתי און לי מדברי הרב ב"ח בסי' תקע"ג שכתב דלפי מ"ש הרמ"א שם דחתן ביום החופה מתענה בר"ח ניסן מפני שהוא יום תענית צדיקים בסי' תק"ף הוא הדין דחתן הנושא ביום כ"ח כסליו שהוא גם כן אחד מן הימים שמתענים בהם ולא עדיף מר"ח ניסן מתענה בו ביום חופתו ומה שלא הזכירו הרמ"א הוא לפי שאין רגילין לעשות נישואין בסוף החדש עכ"ל ולכאורה יש לתמוה איך נתיישבה דעתו בזה והרי מצינו להרמ"א שכתב דבר לימי החיסור אף שאין רגילין לעשות חופה בסוף החדש והיינו ההיא דסי' תקנ"א אמנם לפי מה שכתבתי לחלק בין פרט לכלל ניחא כמובן (ועיין לקמן בד"ה ולפני איזה שנים):

ודאתאן עלה (בעיקר מנהג זה שלא לישא בחיסור הלבנה) לפי הנראה נתפשט בתפוצות ישראל למקפידים על זה כמו שכתב הרב מעשה אברהם ומוכח מדבריו שם להמעין בגופן שלהן) דבנדונו שכבר היה טבחו טבוח והכל מזומן לסעודה והיה ביום י"ז לחדש אב הנחמות והנושא בא לשאול אחר כל אלה לולא שהיה הנדון אלמון שבא לישא אלמנה היה מורה לדחות את הנישואין אף שהיה הפסד מרובה כמובן דשמעת מינה דקפידא טובא איכא במילתא אלא דלפי הנראה אפשר דאין להחמיר בזה וכמה דברים שיש בהם חשש איסור הותרו במקום הפסד מרובה וכל שכן בזה שאין שום נדנוד איסור ורק מנהג בעלמא לסימנא טבא ויש לומר דלא נהגו כן אלא לכתחלה אבל לא במקום הפסד מרובה ופשיטא דאין שייך לומר דנתפשט המנהג אף בענין זה דכל כי הא מילתא דלא שכיחא ואין בזה תורת מנהג ומכל מקום לכתחלה ודאי קפדינן:

וכן ראיתי למרן החבי"ף בספר לב חיים ח"ב סי' כ"ו שהזכיר מנהג זה שכתב (בד"ה אצל זה תינח) דזמן הנישואין של כל ימות השנה לא יעלו ימי מספר של ד' חדשים שלמים דדל מנייהו חצאי החדשים שאין נושאין בהם מפני חיסור הלבנה ומפסח עד י"ח לחדש אייר מפני הספירה ותלתא דפורענותא וכו' עי"ש. וזה הסכים עם מ"ש במעשה אברהם דמנהג מקומו (אזמיר) להקפיד שלא לישא בזמן חיסור הלבנה ולא תעזוב נפשי שאול במה שנראה מדבריו דמי"ח אייר ואילך נושאין נשים באייר הלא הם ימי החיסור והיה נראה להכריח מזה כדברי הרב מעשה אברהם דאין מקפידין על הכניסה לחופה רק על הקידושין ואם כן יכולים לקדש קודם החיסור וליכנס לחופה אחר ל"ג בעומר (אלא. דלזה קשה דאם כן היכי מדלו מנייהו כל ימי החיסור של כל החדשים, והרי אפשר להתנהג כן בכל החדשים לקדש קודם החיסור וליכנס לחופה בימי החיסור) או הכריח כמו שכתבתי דמקום הפסד מרובה לא קפדינן בהא והוא הדין אם הוא שעת הדחק מצד אחר דאין להקפיד אף שאין הפסד ממון ומאחר שרבים מקפידים שלא תהיה חופות שני חתנים בשבת אחת ויש גם כן מקפידים על ימי אג"ה (יום א' יום ג' יום ה') שבכל חודש ומקפידים על ימי הגבלה שלא לישא בהם ואם לא יהיה להם היתר בימי החיסור שבחדש זה יהיה להם דוחק גדול ולכן לא הקפידו בחיסור שבחודש זה אבל האמת דאין להכרית לא זה ולא זה שהרי גם לשון הפוסקים בסימן תצ"ג נוהגים שלא לישא בין פסח עד ל"ג בעומר דמשמע דמל"ג ואילך שרי תיקשי לן ומי שרי והלא ימי החיסור הם אלא ודאי צ"ל דכונתם דמצד הספירה אינו אלא עד ל"ג בעומר ונפקא מינה לאלמון ואלמנה דלא קפדי אחיסור ועם שמה שכתב בלב חיים הוא על בחור ובתולה כמו שיראה הרואה בדב"ק נמשך אחר לשון הפוסקים בהא דימי הספירה:

ועל כל פנים למדנו מדבריו גם כן שמנהג פשוט הוא ביניהם שלא לישא בימי החיסור ואם זכרוני אינו מכזיב בזה כמדומה לי שזה מנהג פשוט שמקפידים על זה בעיק"ו ירושת"ו ציון היא עיר מולדתי ובעי"ת קושטא יע"א אשר גרתי בה קרוב לי"ד שנה (כי בשנת התרי"ג גרשוני עוני להבדיל בין קודש לחו"ל עם ב"ב ודרתי שם עד מקצת שנת התרכ"ז):

ואני בבואי מחרן לגור בארץ הזאת גר אנכי בארץ ודעתי לשוב לשלום אל בית אבי אל ארצנו ונחלת אבותינו איה"ש) ראיתי שבני העיר הזאת ובפרטות עדת הקרימצאקים יחיו אין מקפידין בזה והרבה מהם יחיו נושאים נשים אחר חצי החדש ומיעוטא דמיעוטא מדקדקים על זה והדבר תמוה בעיני שאחר שהוזכר מנהג זה בדברי מרן ובדברי הרמ"א שמעינן דמנהג כשר הוא ונתפשט בין בספרדים בין באשכנזים הי"ו ואלה הצאן עדת הקרימצאקים הי"ו מתנהגים על הרוב כמונו הספרדים ובאיזה דבר מתנהגים כמנהגי האשכנזים שהנהיגום כן (להשערתי הרבנים ומ"ץ שהיו להם מלפנים מרבני אשכנז ומדוע לא ינהגו מנהג זה שהוא מנהג בספרדים ובאשכנזים ובכל זאת הרעשתי עליהם כי כפי המובן מדברי הרב המקנה שכתב בשמו בפתחי תשובה הנז"ל מנהג שנהגו העם מאליהם הוא ולא על פי הוראת ב"ד ואורויי לא מורינן אף דשדינן נרגא בעניותין ולדידי חזי דמנהג זה לא נופל הוא משאר המון מנהגי ישראל וקרוב לומר דמה שאין מקפידים בזה הוא מחסרון ידיעת בית רבם אהני לן שיטתיה דסבא דאורייתא הרב ספר המקנה דלא למידרשה בפרקא ושלא למחות ביד חזקה על שאינם מדקדקים בזה ולכן אם אדע שאיש פלוני יחזר לעשות חופתו בזמן החיסור בודאי חיובא רמיא להודיעו אך על הרוב לא אדע עד אחר שהזמינו כל צרכי החופה או אפילו מקצת הכנה והתחלת החופה אין דעתי נוחה למחות בהן וה' הטוב לא ימנע טוב מהם בכל ימי הלבנה המלאה החרבה:

ותלמידי היקרים האחים המבורכים ידידי נפשי הגבירים ר' משה ור' מאיר פסח הי"ו הם המדברים להמליץ טוב בעד מנהגם כי לא זו בלבד שאין לפקפק עליו כי אדרבא מנהג הגון וכשר הוא שלא להקפיד בזה לפי דעתם כי נכון יותר לעשות חופה בחיסור הלבנה מבמילואה והוא על פי מה שהראוני מאמר מסופר אחד במכ"ע הצפירה תרמ"ה ותורף דברי הכותב הם להכריח ממה שכתב בספר מנורת המאור סי' קל"א ומספר צרור המור בפרשת בא ובד"ה ואמר ראש חדשים) ממה שכתב בהצופה להמגיד שנה רביעית (מאמר השפעת הירח על הארץ ואלאיה) כל בתר איפכא מהמנהג הזה ואדרבא לישא אשה במילוי הלבנה מגרעות נתן ויש חשש סכנה ח"ו וסיים דבריו ואמר ולו ידע ההמון את כל הרעות ההן אשר יפעול מילוי הלבנה לא נשא אשה בלי ספק כי אם בעת חסרון הלבנה ובליל חשך ואפלה ואשר הובא מנהג זה בש"ע יו"ד ואבן העוזר וכו' הוא בעבור אשר כבר החזיק בו ההמון ולא יכול עוד לפרוש ממנו ולכן לא כתבו עליו בש"ע שכן ראוי לנהוג אך נהגו ובתענית (דף כ"ו ע"ב) ומאן דאמר נהגו וכו' ובפי' המיוחס לרש"י נהגו משמע מאליהם א אינו עיקר עכ"ד הסופר לדעתו וכונתו לומר דגם לדעת בעלי הש"ע (מרן והרמ"א) אשר כל בית ישראל נשען עליהם אין למנהג זה עיקר ולכן לא כתבו שכן ראוי לנהוג רק נהגו וכמו שאמרו בתענית וכו' כן נראית כונתו וקצת סיעתא לדבריו מדברי הרב ספר המקנה שבפתחי תשובה הנ"ל כמובן אלא שהרב המקנה לא אמר לבטל את אשר נהגו מפני זה ויוכל להיות שסובר שמנהג זה הוא כמו המנהג בההיא דסי' ת"ץ שרבני האחרונים הסכימו עליו וההוא ספרא בקש לעקור את הכל:

ואנכי לא ידעתי את האיש ואת שיחו אך עכ"פ ידוע היא מליצת הקדמונים אין חולקים כבוד לרב ואין נושאין פנים בהלכה ורשות ביד כל אדם לגלות דעתו וסברתו והבוחר יבחר וההכרח יאלצני לבוא במשפט להוכיח שאין לסמוך על דבריו הללו לפי שדברים שבכתב (מכתבי העתים בישראל) יד הכל ממשמשין בהם, אף מאן דלא גמיר סברא וגמרא וסומכין על המאמר ההוא להבדיל כמשה מפי הגבורה ולא יצטרכו לשאלת חכם כאשר באזנינו שמענו בכמה עניינים כיוצא לוה יכחישו הבעלי בתים יודעי קרוא מקרא במכ"ע את דברי רבניהם על פי מאמר שקראו במכ"ע לא כדברים הנאמרים בספר (דלאו כולי עלמא ידעי לה ויצטרכו לשאול פי הרב והמו"ץ והוא יברר וילבן אם לסמוך על אשר אמר עם הספר ועל פיו יקום דבר) הם דברים שבמכ"ע כי עליהם יסמכו ראשם ורובם בלתי שאלת חכם כידוע ומפורסם (ועליהם נאמר ומקלו יגיד לו וכדרשת חז"ל כל המיקל נעשה מגיד לו):

ואף גם זאת כל הרואה ושומע מאמר במכתבי עתים הנ"ל והוא לא ידע להעמיק בדבר לא זו בלבד שיקל ראש נגד מנהג זה כי גם יבוא לתת דופי בדרך כלל במנהגי ישראל כי יאמר לכו חזו מנהג שתפסו בו אבותינו ואבות אבותינו כמה מאות שנים שוא שקד שומר המנהג כי הביא עליו קללה ולא ברכה והפרט יעיד על הכלל מדהא ליתא וכו' ויהרסו אל ה' לפרוץ גדר כל המנהגים אשר נצטוינו אליהם מאל תטוש תורת אמך שאל אביך ויגדך ואפילו מנהג שנראה גרוע לעין כל לאו כל אדם זוכה לערער עליו ולבטלו ומנהג מבטל הלכה אמרו חז"ל וכבר הפליגו הפוסקים במקומות רבו מספר שאין רשות ביד שום אדם לבטל מנהג מקומו אף כי מנהג שנתפשט בכל ישראל מכמה מאות שנים אפס קצהו תראה במה שרשמתי בקונטרס הכללים במערכת המ"ם אות נ"ח בעניינים אלו הנה הבאתי דברי רבותינו גדולי האחרונים מוהריק"ו והרדב"ז שאין לבטל בקל שום מנהג המקום שאם כן בעיר זו יבטלו מנהג זה ומנהג אחר בעיר אחרת ועל ידי זה יבוטלו מנהגי ישראל שהם תורה ורב לא רצה לבטל קריאת ההלל בר"ח אף שהיו מברכים ולדעתו היא ברכה לבטלה כיון שכבר נהגו אבותיהם אלו תורף דבריהם ונמשכו אחר דבריהם כל רבני האחרונים שהבאתי שם והרמ"א בתשו' סי' כ"א כ' בשם מוהרי"ק בשרש קמ"ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטל אפילו בשעת הדחק אין לשנות המנהג אפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמו שכתב מוהרי"ק בשורש ט' ובמנהג דהכאת המן שמוהרי"ל לא היה חושש לו כתב הרמ"א בסימן תר"ץ סעיף ז' שאין לבטלו ולא שום מנהג כי לא לחנם הוקבעו:

ועוד הבאתי מה שכתב רבינו מוהרשד"ם דכל אדם בריא בחיובא לחפש ולבקש טעם להצדיק המנהג אף שהוא נגד הדין ואם כך במנהגים פרטים בעיר פלוני ובעיר פלוני קל וחומר בן בנו של ק"ו במנהג כולל שנתפשט בכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם כמנהג זה שעליו אנו דנים שהוא מאושר ומקויים מפי סופרים וספרים זה כמה מאות שנים מדור דורים עלי דידן רמיא להיות מהדרים שכן ראוי להיות חוזר אחר קיומו ויחזקהו במסמרים ולא תהיה כלה דוחקא וחתן נאה חמד בחורים נעצבים בפרק הכונס בימים המאורים ונהפוך הוא שמחה וששון ישיגו קול ששון וקול שמחה ושר בשירים. כי באלה חפצתי יאמר ה' אדיר אדירים וירא אלהים את האור כי טוב השמים מספרים והלכת בדרכיו כי זה כל האדם מילדי העברים האמנם לא נודעתי במאמרים גלויים במכתבי העתים ומה אני לאטרוחי רבנן קדישי גאוני דורנו יצ"ו לשאול בעצתם מה יאמרו בדברי הסופר ולא בעינא בזה פן אהיה כחוכא להם דבר פשוט וברור שאם יבואו כל רוחות שבעולם לא יזיזו זיז כל שהוא ממנהג גלוי וידוע ומפורסם מאבות אבותינו לקדושים אשר בארץ ומה ידענו ולא ידעהו וכחס על הנייר ועל איבוד זמן יקר ישיבונו אחור ותשובה תולה וכשאני לעצמי עצור במלין לא אוכל להתאפק אמרתי אשפוך שיחי בקונטריסי ואולי יזכינו האל יתברך להוציא ספרי זה לאור הדפוס ויהיו דברי אלה קרובים רצויים ומקובלים לפני חכמי ישראל רבני גאוני דורנו ישמח לבי גם אני:

והנה בעל המאמר יסד ארש לכסות עינים שלא יטפחו על פניו דברי רבותינו המאורות הגדולים מרן הב"י והרמ"א אשר העלו על שלחנם מנהג זה ואמר שכתבו נהגו לומר שאין מנהג זה עיקר וכההיא דתענית וכו' ולכן לא כתבו שראוי לנהוג כן וכו' והלא מראש כבר כתבתי בראשית מאמר שיש לחלק דההיא דתענית הוא בנהגו העם וכן הם דברי הרמ"א בתשובה (דקדקתי לכתוב והעם נהגו) דבלשון זה הוא שיש להבין שהעם מאליהם נהגו כן ואין כל הפוסקים מסכימים לזה ואף בלשון זה ממש (כלומר שלא יכתבו ונהגו בלבד אלא יצרפו אליו תיבת העם לומר העם נהגו או ונהגו העם בלשון זה כשישתמשו בו הפוסקים אין כונתם לומר שאין למנהג זה כל עיקר (כמשמעות הלשון בהש"ס דתענית) וממקומו הוא מוכרע מדברי הרמ"א בתשו' בההיא דסי' ת"ץ כמו שיתבאר להלן בס"ד אבל אם כותבים הפוסקים איזה מנהג בלשון נהגו לבד (בלא העם) משמעותו כאילו כתבו ונוהגים או והמנהג וכיוצא ללשונות שמשתמשים בו במנהגים מוסכמים מהפוסקים ועם כי דבר זה ברור בעיני שבמקומו רבו מספר משתמשים הפוסקים ומכללם רבותינו בעלי הש"ע בלשון זה (נהגו) במנהגים ישרים ונכונים ומוסכמים ולהטריח הקולמוס בזה הוא שלא לצורך לפי דעתי ויש לחוש מפני ביטול בית המדרש. בכל זאת להוציא מלבן של מחוסרי אמונה אשר למראה עיניהם ישפוטו ולא ישמעו לקול מלחשים שכן הוא האמת ארשום פה איזהו מקומן בדברי מרן ובדברי הרמ"א מאשר ראו עיני בדב"ק לידע ולהודיע כי כן ארחות צדיקים לכתוב ונהגו במנהגים מצודקים מאושרים ומקויימים כראי מוצק חזקים ומזה ישמע חכם ויבין זאת דמה שכתבו בש"ע במנהג זה בלשון נהגו לא משום שאין לו עיקר כדברי הסופר ואתן מקום לדברי אלה בסוף האות הזאת במדור בפני עצמו שלא לבלבל את הקורא וכעת אכתוב מה שיש להכריח מדברי הפוסקים שדברו במנהג זה שכונתם לקרב את המנהג הזה:

הנה במאי דקמן לשון רב הנמק"י הוא כמו שנהגו לישא אשה במילואה לסימן טוב ובד"מ באה"ע כתבו בזה הלשון כתב הר"ן בסוף פרק ד' מיתות ואשגרת לישן הוא וצ"ל נמקי יוסף כמו שכתבתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' ד' אות ד') דנוהגים שלא לעשות נישואין אלא כשהחדש במילואו ואין בזה משום ניחוש עכ"ל עכ"ד הד"מ וכן הוא לשון תשובות המיוחסות להרמב"ן בסי' רפ"ג מה שנוהגים שאין נושאין נשים עד מילוי הלבנה באלו הארצות אינו ניחוש אלא כשם שמושחין המלכים. על המעיין דתמשך מלכותייהו כן עושים במילוי ולא בחסרון לסימנא טבא הוא כדרך שמושכין יין בצינורות לפני חתנים ואין בו משום דרכי האמורי עכ"ל הרי דמ"ש בנמק"י בלשון מה שנהגו כתבו הרמ"א בד"מ בשמו בלשון נוהגין ובמפה כתבו בלשון ונהגו והרב הלבוש ביו"ד כתבו בלשון מה שנהגו העולם (שהוא כלשון נהגו העם) ומסיים ואין זה משום ניחוש אלא לסימן טוב וכו' מכל זה מוכח ודאי דנהגו או נוהגים הכל אחד ומפורש בתשובה להרמב"ן דמ"ש וסימנא טבא הוא הם דברי עצמו שמסכים להמנהג ולא כמו שאפשר לפרש בלשון הנמק"י והרב הלבוש שמ"ש לסימן טוב ר"ל שהעם העושים כן חושבים זה לס"ט ודחה הדוחה לומר שהוא אינו מסכים שהוא סימן טוב רק דעת העם הוא כותב אבל בתשובות להרמב"ן אי אפשר לפרש כן אלא דברי עצמו הם) ואף אם היה הרמ"א כותב בזה ונהגו העם לא היינו יכולים לפרש שכוונתו שאין למנהג זה עיקר כמו שנפרש בההיא דתענית שהרי גם בההיא דסי' ת"ץ שכתב בדקדוק והעם נהגו אין כונתו לומר שאין למנהג ההוא עיקר שהרי המעיין בתשובתו עיניו תחזנה אשר הרבה להשיב והראה פנים מסבירות לקיים את המנהג שלא לברך מכמה טעמים נכונים לא אחת ולא שתים ולא שלש כי הולך על ארבע טעמי תריצי ישרים וברורים ומאירים מזהירים כמו שיראה הרואה בדברי תשובתו בגופן שלהן (וכדבריו הסכימו האחרונים בדן ההוא הלא בספרתם):

ואם כן בהכרח לומר שלא נשתמש בלשון זה אלא להורות שהמנהג הזה אין כל הפוסקים מודים בו אלא העם נהגו כן מאליהן ומכל מקום המנהג יש לו על מה לסמוך וכן ראוי להורות זאת היא כונתו בההיא דסי' ת"ץ וכן נמי בהא דקמן אך אם היה כותב ונהגו העם לא היה לנו הכרח לומר שכונתו שאין לזה המנהג עיקר אלא היינו מפרשים כמו העם נהגו שבההיא דסי' ת"ץ שאם היתה דעתו שאין למנהג זה עיקר לפי שיש בו חשש סכנה ורעה נגד פני המנהג לא היה לשתוק אלא לפרש ולומר שראוי לבטלו שאפילו במנהג שאין שום חשש איסור ולא חשש סכנה בקיומו כשאין דעת הרמ"א נוחה בו כותב בפירוש שאין לחוש לאותו המנהג עיין לדוגמא בא"ח סי' תע"א ס"ב ויש מחמירין שלא לאכול פירות כדי לאכול חרוסת לתיאבון ואין לחוש למנהג ההוא ויש מחמירין שלא לפרר המצות וכו' ואין לחוש גם לזה ועוד ארשום בזה איה"ש בסוף האות הזו (בד"ה מכלל) וק"ו במנהג שלדעתו יש בו צד איסור בעצמו משום חשש סכנה שהוא גם כן איסור משום ושמרתם מאד לנפשותיכם דודאי לא ידום ולא יקבל שכר על השתיקה ומצינו לרבינו הרמ"א בסי' תרס"ד במה שכתבו הראשונים שיש סימן בליל הושענא רבא בצל הלבנה כתב על זה דמפני שם החשש דלא ליתרע מזליה נראה לו שיותר טוב להיות תמים עם ה' ולא לחקור עתידות ואם כך מפני חשש בעלמא ודלא ליתרע מזליה) ק"ו בדבר שהסכנה מרחפת בו שעליו להגיד לאדם ישרו שלא להתנהג כן ואם מפני הרגל ההמון לא יוכל לפרוש אולת זה הוא יעשה את שלו והשומע ישמע ואם כן היתה חובה עליו לגלות דעתו שאין ראוי לקיים המנהג הזה:

ובפרט לפי מה שכתבתי דמוכרח מלשון תשובה להרמב"ן דרוצה בקיומו של מנהג זה כי השבח השביח את בני ישראל כי הוא לסימנא טבא וגם דברי הרב נמקי יוסף מטין לזה אם כן אחר שראה הרמ"א דב"ק ואם אין דעתו מסכמת לזה (על פי חכמת הטבע וספר מנורת המאור וצרור המור וכו') פשיטא ודאי שצריך להודיע דעתו שראוי לבטל המנהג הזה ולא לבד שלא הועיל לנו בהביאו המנהג הזה שתיקתו היתה יפה לו מדבור כי עתה שהעלה על השלחן הטהור את המנהג הזה יעלה על דעת הרואה והשומע שמנהג הגון וישר הוא ככל המון מנהגי ישראל שהם תורה וכמו שהוא האמת לדעתי ותהי האמת נהדרת) דלאו כ"ע גמירי דנהגו העם ר"ל דאין לו עיקר ורב גדול בדורו של הרמ"א לא נחית לזה ושאל לו שדעת מוהרי"ל היא בהפך והוצרך להשיבו כי בדקדוק כתב והעם נהגו כלומר דאין כן דעת הפוסקים ולא הספיק לו בזה משום שהיה קשה עליו ואם כן למה הביאו למנהג זה אחרי שאין כן דעת הפוסקים לכן הוצרך לבאר שלדעתו אין להזניח המנהג ויש לו קיום והעמדה מכמה טעמים שבאר בתשובתו עי"ש הרי שלולא שהמנהג ההוא ראוי והגון הוא לא היה עולה על שלחן מלכים כלל:

ומרן בש"ע כתבו בלשון זה נהגו שאין מתחילין בב"ד ואין נושאין נשים אלא במלוי הלבנה הנה כלל שני עניינים בדבור אחד ועל שניהם הוא אומר נהגו ועל אין מתחילין בב"ד לא מצינו שום פקפוק אף לדברי הסופר הי"ו וכתב עליו בלשון נהגו א"כ גם המנהג דאין נושאין וכו' יגיד עליו רעו דאין בו שום פקפוק לדעת מרן וכן היא דעת הרמ"א והפוסקים שקדמום והבאים אחריהם כל ישרי לב קיימו וקבלו המנהג הזה והוא שריר וקיים בלי ספק ומה שהוכיח הסופר הי"ו ממה שלא כתבו על המנהג הזה שכן ראוי לנהוג אין זה כלום לפי דעתי הדלה שלא בכל המקומות יכתבו שכן ראוי לנהוג (כי אם במקומות מועטים ונער יכתבם על צד איזה הכרח שראו באותו המנהג מאן דשדי ביה נרגא כההיא דסי' תר"ץ סי"ז שמוהרי"ל לא חשש למנהג להכות המן והוצרך הרמ"א לכתוב דאין לבטלו כי לא לחנם הוקבע) ועל הרוב בכל המקומות יביאו המנהג בסתם וסתמו כפירושו דיש מקום למנהג ההוא וכשלא הוטב בעיניהם יכתבו בפירוש שאין לחוש לו או שאין לקיימו ושראוי לבטלו וכיוצא:

ולפני איזה שנים (בשנת תרל"ח או תרל"ט) במכתב ששלח לי ידידי רב מופלג הסמוך למדינה זו מר ניהו הרב הגדול מוהר"ר שניאור זלמן פינסער האבד"ק חארסאן נ"י ראיתי שהוציא מכלל זה נישואין בזמן חיסור הלבנה) חדש אדר וחדש אלול דבשניהם לית דחש להא דחיסור הלבנה והעיד שפעמים רבות מזדמן שנושאין נשים בכלה דאדר ובכלה דאלול גם בימי החיסור והעיד כן בשם גדולי הרבנים בעיירות גדולות ואמר מר דנ"ל הטעם שהקלו בהם לפי שבחדש אדר נאמר בו והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליו"ט וכל החדש במשמע ומשנכנס אדר מרבין בשמחה ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי וכו' דבריא מזליה וכן חדש אלול איתא במגילת תענית פרק ו' וז' דבי"ז בו איתנטיל רומאי מיהודה וירושלים שהיו מצירין להם מלכי יון מושיבין קסטראות בעיירים ומענים את הכלות ואח"כ היו נשואות לבעליהן ולא היה אדם מבקש לישא אשה מפני הקסטראות וכו' ובת אחת למתתיהו בן יוחנן כהן גדול כשהגיע זמנה להנשא וכו' ולא הניחו אותו וכו' וגברה ידם על מלכי יון וכו' ובאותו היום שבטלוהו עשאוהו יום טוב ואף דבטלה מגלת תענית עם כל זה ודאי דנעשה מזלא דנישואין בריא בחדש אלול ומזלו הוא גם כן מזל בתולה אשר על כן בודאי דעל ידי הנס הזה נתבטל לגמרי החשש דמילוי הלבנה בחדש זה שהרי הנס נעשה בי"ז בו וגם הוא מכלל ימי רצון שעלה משה בהר לקבל לוחות אחרונות ובתשב"ץ סי' תס"ד ותס"ה נתן טעם לכל מנהגי אירוסין ונישואין שהם דומה בדומה ממש לכל העניינים שנעשו במגלת תענית וסיים דבריו נקוט האי כללא בידך כל המנהגים של חתן ושל כלה אנו למדין ממתן תורה עכ"ל ויום ל"ג בעומר ידוע שהוא יום טוב גמור ועל כל פנים לא נראה ולא נשמע במדינתנו מי שיפקפק בדבר עכ"ד הרב הנ"ל נ"י בענין זה:

ולפי דבריו יש ליישב מה שדקדקתי למעלה (בד"ה ועוד יתכן) על מה שכתב מרן בריש סי' תצ"ג דנוהגים שלא לישא מפסח ועד ל"ג בעומר דלא הוה ליה למימר אלא מר"ח אייר דעד ר"ח אייר תיפוק ליה משום שהוא ימי האיסור ולדברי הרב נ"י אתי שפיר דחדש ניסן שנעשו בו נסים ונפלאות לישראל בריא מזליה ואין בו משום חיסור הלבנה ויש בו מצד המנהג בימי הספירה אבל מה שדקדקתי בדברי הרמ"א שם לפי משמעות לשונו דבכל הימים שמיום ל"ג שרי לישא וכו' לא יתיישב בזה דנהי דיום ל"ג עצמו חשוב יום טוב ושרי לישא בו ואין בו משום חשש איסור כמו שכתב הרב נ"י מכל מקום כאן שלא נעשה בו נס לכללות ישראל לא חשיב בריא מזליה שימשוך אחריו את כל ימי החדש שלא יהא לחוש משום החיסור (כמו בכל חדש אלול ואדר) ואין סברא לומר דמשום שיום ל"ג עשאוהו כיום טוב מושך את ימי כל החדש שאחריו אף שלא נעשה בו נס כללי דחשיבות היום טוב מהני לזה שאם כן גם בחדש סיון ותשרי לא יהיה לנו לחוש שבהם ימים טובים לישראל וגם במה שכתב דחדש שנעשה בו נס לישראל כחדש אדר חשיב כולו כימים טובים ומבורכים ולא חיישינן ביה משום החיסור יש לפקפק דאם כן נוציא מן הכלל הזה גם את חדש כסליו שנעשה בו נס גדול לישראל ומאי שנא דנהגו להקל בכלה דאדר ודאלול ולא גם בכסליו ובפרט בימי חנוכה עצמם לא היה לנו לחוש משום חיסור הלבנה וכבר הבאתי למעלה (בד"ה ולפי דברו) מה שכתב הרב בית חדש בסי' תקע"ג דמה שלא כתב הרמ"א החתן ביום חופתו בכ"ח בכסליו יתענה שהוא מתענית צדיקים היינו משום שבלאו הכי אין רגילים לעשות נישואין בסוף החדש מתבאר יפה דגם בחנוכה שנעשה בו נס גדול תשועה ופורקן נוהגים שלא לישא בימי החיסור:

והן אמת דהרבנים מגן אברהם בסי' תקע"ג סק"ב ופרי מגדים באשל אברהם סי' תק"ף סק"ה חלקו על הרב ב"ח וכתבו דחתן ביום כ"ח כסליו לא יתענה משום שיש חילופי נוסחאות אם מה ששרף יהויקים המגלה היה בכ"ח כסליו או ביום אחר ושמעת מינה דסברי דאפשר לעשות חופה בסוף החדש אבל אין מזה הכרח שלא נתפשט המנהג בחנוכה דאינהו דאמור כאשר יצטרך על פי איזה הכרח לעשות החופה ביום כ"ח כסליו לא יתענה בו דודאי מפני איזה הכרח כאשר יהיה האופן יתכן לעשות החופה בימי החיסור כמו שכתבתי למעלה שאם לא כן לא היה צריך הרב ב"ח לכתוב דינו כמובן ואם כן שפיר נוכל להוכיח מדברי הרב ב"ח דפשט המנהג גם בימי חנוכה. ובאמת לולא שהעיד הרב הנ"ל שכן מנהג פשוט אצלם על פי הוראת הגדולים לא היתה דעתי העניה נוחה בזה ומשמעות דברי כל הפוסקים המדברים במנהג זה (דשלא לישא בחיסור הלבנה) הוא דכל חדשי השנה שוים בזה וגם צריך לעיין בגוף מס' מגלת תענית ן (כעת אינה בידי) אם אין בשאר חדשי השנה כיוצא להא דבחדש אלול ואין להאריך עוד על כל פנים למדנו מפי עדות הרב הנ"ל נ"י דגם גדולי דורנו לא הזניחו את המנהג הזה כדברי הסופר הי"ו אך בחלקות ישיתו ויחנו בחסרות שני חדשי השנה הנ"ל ובכן לי הדל כבוד הסופר הנ"ל במקומו מונח ואין לנו לזוז ממנהג זה כי הוא שריר וקיים ככל מנהגי ישראל שהם תורה ואף אם לפי חכמת הטבע מילוי הלבנה תפעל רק רע וקללה במקום ברכה אנחנו מאמינים באמונה שלמה ותגזר אומר ויקם לך צדיק גוזר והקב"ה מקיים והרי כמה גדולים צדיקים הרמב"ן והרב הנמקי יוסף ובעלי הש"ע וכמה אלפים רבנים שמכמה דורות שלפני פנינו ברכו את המנהג הזה באמרם שהוא לס"ט בטח יהפוך ה' את הקללה לברכה לטוב לנו ולבנינו עד עולם טבא הוא וטבא ליהוי נס"ו:

מוצא שפתי אשמור ובא לציון מקומות שראיתי בדברי רבותינו מרן והרמ"א שמביאים מנהגים שאין עליהם פקפוק בלשון נהגו או ונהגו ולא אטפל לרשום כי אם אשר ראיתי בדב"ק בחלק א"ח ומהחלק הזה נלמוד דרכם בקודש בשאר החלקים כי הוא מקור מים חיים וזה החלי בס"ד. הנה מרן הב"י בעשרים וחמשה מקומות הגיד שדרכו בקדש בשלחנו הטהור לכתוב נהגו ונהגו במנהגים טובים וישרים ואלו הם. א) בסי' י"א סי"ד ונהגו לעשות בסוף כל חוט קשר והוא מנמקי יוסף והרקח ורבינו ירוחם ואין שום מפקפק על המנהג וכן הוא בכל מה שארשום אי"ה כאשר יראה הרואה (ושם בסט"ו ויש מתירין וכן נהגו וכן בכמה מקומות כיוצא לזה ואלו לא ארשום לפי שיש ביד הדוחה לדחות כמובן וארשום רק מ"ש נהגו ונהגו). ב) בסי' ל"ב סל"ו נהגו שפרשת קדש לי וכו' ובב"י באר הטעם והעלהו על שלחנו הטהור ג) שם סעיף מ"ד ונהגו שיהא שער של עגל. ד) סי' ל"ה נהגו במנין השיטין וכן לשון הטור. ה) סי' ל"ו ס"ב נהגו שלא להניחם כל היום וכן לשון הטור. ו סי' מ"ו, ס"ב נהגו לסדרם בבית הכנסת. ז) סי' מ"ז ס"ט נהגו לומר פרשת ברכת כהנים. ח) סי' קכ"ח ס"ד נהגו שלא ליכנס לביה"כ. ט) סי' קל"א ס"ד נהגו שאין נופלים על פניהם לא בבית החתן וכו' י) שם ס"ו נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב. יא) סי' קל"ה סעיף יו"ד נהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל יב) סי' קל"ט ס"ג ונהגו ששליח צבור כשרוצה מברך וקורא יג) שם ס"ה נהגו לכסות הכתב בין גברא לגברא. יד) סי' חק"ן סעיף י"א ונהגו שלא לברך עד אחר ניגוב טו) סי' רכ"ה ס"ג ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה. טז סי' רצ"ז ס"ד נהגו לברך על ההדס יז) סי' שמ"א ס"ג נהגו להתיר גזרות הקהל. יח) סי' תע"ג ס"ד נהגו שיהיה זרוע ונהגו שיהיה צלי ועי"ש בב"ח ס"ה. יט) סי' תצ"ג ס"ד נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה וכן הוא לשון הטור. כ) סי' תק"ב ס"א נהגו היתר במפוח של בעלי בתים. כא) סי' תקנ"א ס"ב ונהגו לאסור וכו' כב) סי' תקנ"ב ס"ז נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת ובטור כתב זה בלשון דין בלא מנהג והוא מוסכם מכל הפוסקים. כג) סי' תרי"א ס"ב והאידנא נהגו לאסור וכן הוא בטור על פי הש"ס. כד) סי' תרכ"א ס"ה נהגו לידור צדקות וכו' ובב"י מביא דברי המרדכי שיש ראיה מהספרי כה) סי' תרל"ט ס"ח נהגו שאין מברכין על הסוכה אלא בשעת אכילה והוא על פי סברת ר"ת שהביאו הרא"ש והמרדכי והרב המגיד כתב שכן נהגו העולם:

כה תאמר לבית יעקב לידע ולהודיע שלשון זה (נהגו) נאמר על מנהגים טובים שיש להם טעם כעיקר ועוד מצינו באיזה מקומות שכותב בלשון ונהגו העולם והוא מנהג שריר וקיים ופשוט בכל ישראל עיין בסי' כ"ה סי"ג נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון וביום שיש בו ס"ת. נוהגים וכו' וביום ר"ח וכו' ובסי' כ"ז ס"ח ונוהגין העולם לכרוך על הזרוע וכו' ובסי' רכ"ה ס"ג נהגו שלא לברך וכו' הם דברי הרא"ש שהביא בב"י בלשון ונהגו העולם ובסי' ל"ו ס"ג והסופרים נהגו ובסי' תק"ב ס"א ונהגו היתר במפוח וכו' הוא מהתוס' שכתבו זה בלשון והעולם נהגו והשמיט מרן תיבת העולם ובסי' י"ב ס"ג מנהג העולם כרש"י והיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר"י ובסי' ל"ד ס"א ומנהג העולם כרש"י והרמב"ם ובסי' רע"ב ס"ז ומנהג העולם כסברא הראשונה:

והוסיף משה (רבינו הרמ"א) על הסכום הנ"ל אחד עשר כוכבים כלם ברורים כלם אהובים לא רחוקים והיו הקרובים למען דעת כי כן דרכו גם כן לכתוב לשון זה על מנהגים טובים ואלו הם. א) בסי' ג' סי"א ועכשיו וכו' נהגו לקנח וכו' ופוק חזי מאי עמא דבר. ב) סי' ד' ס"א וי"א וכו' וכן נהגו ובב"י הביא מרן שכתב הרד"א שנהגו לברך וכו' וכתב מרן ואיני יודע טעם לברך והרמ"א בד"מ ישנו בנו"ט לקיים המנהג וכתב סברתו במפה וסיים וכן נהגו. ג) סי' מ"ו ס"ט ונהגו לסדר ברכת התורה. ד) סי' נ"ז סעיף א' ונהגו שהשליח צבור מאריך בברכו. ה) סי' קכ"ג ס"א ונהגו לומר אח"כ יהי רצון. ו) סי' קכ"ז ס"ג ונהגו לומר בשחרית שים שלום. ז) סימן קכ"ח ס"ה ונהגו להקל בקצת מקומות. ח) שם סעיף כ"ג על כן נהגו לשלשל הטלית ונהגו גם כן לומר הפסוקים אך יותר טוב שלא לאמרם. ט) שם סמ"ד ונהגו שנושא כפיו אף שאינו נשוי. י) שם נהגו בכל מדינות אלו שאין נשיאות כפים אלא ביום טוב. יא(סי' קל"ד ס"ב ונהגו לעשות כן אחר קריאת ס"ת. יב) סי' קנ"ד ס"ח ונהגו ליהנות בכמה הנאות. יג) סי' קס"א ס"ג ונהגו קצת להקל אבל יש להחמיר וכו'. יד) סי' רס"ט א' ונהגו לעמוד כשמקדשין בבית הכנסת. טו) סי' רע"ג ה' נהגו ליתן לתינוק. טז) סי' ער"ה י"ב נהגו לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים. יז) סי' ר"ף ד ונהגו להזכיר אחר קריאת התורה. יח) סי' רצ"ה א' ונהגו להזכיר אליהו הנביא. יט) סי' רצ"ו א' ונהגו לומר קודם הבדלה כ) סי' ש"ג סכ"ו נהגו לאסור. כא) שם נהגו להקל. כב) סימן שי"ח ט"ז ונהגו להחמיר מיהו במקום צורך. כג) סימן שנ"ה ג' הולכי ספינות נהגו לעשות. כד) סי' תכ"ט ס"ב ונהגו שאין מתענים בו תענית כלל. כה) סי' תס"ז ס"ח ולכן נהגו ובד"מ אות ד' כתבו בלשון וכן המנהג. כו) סי' תק"ט ס"ג ונהגו וכו' ובד"מ באר שכן שורת הדין. כז) סי' תקל"ו ס"א וכן נהגו וכו' ובב"י שם וכן נוהגין העולם וסומכים וכו' והכי נקטינן. כח) סי' תקנ"א ס"ז ונהגו להקל. כט) סי' תקס"ה ס"ג ונהגו בכל הצומות שלא לאומרו כי אם במנחה ומרן בב"י כתב בשם ר"י שנהגו העולם כן וכתב הרמ"א בד"מ אות ב' וכן הוא המנהג. ל) סי' תקצ"ב ס"א לומר היום הרת ובד"מ כתבו בשם מוהרי"ל בלשון פסק דין בלא מנהג לא) תרי"ג ס"ד ונהגו בזה וכו' ובד"מ כתבו בשם מוהרי"ל בלשון ואנו נוהגין. לב) סי' תרמ"ח ס"ב ונהגו להכשיר וכו' לג) סימן תרנ"א ס"ז ונהגו להסיר התפילין. לד) סימן תרס"ט עי"ש כמה פעמים. לה) סי' תרע"ד ס"א נהגו להחמיר. לו) סי' תרצ"א ס"ב ונהגו שלא לתייגה גם נהגו וכו' ונמצא גם כן שכותב בלשון זה על נוהגים פרטיים בסי' ל"ב סל"ב מיהו נהגו הסופרים. ובסי' תקמ"ז ס"ו ונהגו בני אשכנז וכו' ושם בד"מ כ' זה בשם התה"ד שכ' וכן נוהגים באשכנז וכו' ושינה הלשון בהגהותיו וכתב ונהגו במקום נוהגין להורות דהכל אחד היינו נהגו היינו נוהגין וכשם שיש המון רב מנהגים שונים בלשון נוהגין ושרירים וקיימים כן גם כן בלשון ונהגו וזה ברור:

מכלל הדברים אתה תשמע שלא בכל המקומות שיביאו רבותינו מרן והרמ"א מנהגן של ישראל יתנו עדיהן לומר שראוי המנהג הזה (כמו שנראה מדברי הכופר הי"ו) דהא ודאי ליתא כמו שמתבאר מתוך כל הרשום למעלה (במנהגים שהביאו בלשון נהגו מלבד שיש כמה מאות מנהגים שכתבום בלשון נוהגים ונוהגים המנהג ומנהג וכיוצא הרבה מאוד) שהביאו המנהג בסתם וסתמו כפירושו שהוא עיקר שאל"כ היו מערערים במנהג ההוא כמו שמצינו למרן בכמה מקומות. א) בסי' כ"ג ס"ב. ב) בסי' ל"ב סט"ו. ג) סי' מ"ו ס"ו לברך הנותן ליעף כח ואין דבריהם נראין. ד) שם ס"ז יש נוהגים לברך וכו' וטעות בידם. ה) בריש סי' ס"ח יש מקומות וכו' ונכון למנוע מלאומרם ו) סי' קנ"ד הנוהגים וכו' מוחים בידם. ז) ר"ס רס"ט נוהגין וכו' ויותר טוב להנהיג וכו'. ח) סי' תצ"ג ס"ג נוהגין וכו' וטעות בידם. ט) מה שנהגו וכו' יש למנוע המנהג. י) סימן תרצ"ו ס"ב לאסור של זה אינו מנהג:

עיניך הרואות שדרך מרן הוא הקדוש שמנהג שלא הוכשר כ"כ בעיניו לא יביאנו בשתיקה כהודאה ויאמר מפורש שאינו נכון וכיוצא גם הרמ"א יאחוז צדיק דרכו כי במנהג שיש לו לפקפק כותב שאינו נראה שאינו נכון ויש למחות וכיוצא ללשונות אלו. א) סי' מ"ז ס"ו וכן נהגו אבל יותר טוב וכו'. ב) סי' קכ"א ס"ג המנהג הפשוט וכו' ואינו נראה ג) סי' קכ"ח סכ"ו נהגו גם כן לומר וכו' אך יותר טוב שלא לאומרו. ד) סי' קנ"ט ס"ו ונהגו להקל אבל הסברא ראשונה עיקר. ה) סי' קס"א ס"ז ונהגו קצת להקל אבל יש להחמיר. ו) סי' רמ"ב נהגו וכו' ולא ראיתי לחוש לזה. ז) סי' רנ"ג ס"ב ונוהגין להקל וטוב להחמיר. ח) שם והמנהג להקל אך טוב להחמיר ט) סי' רנ"ז ס"ג אין לנהוג כן. י) סימן רע"ו ס"ב נהגו וכו' ויש להחמיר. יא) סי' רצ"א ס"ד פשט המנהג וכו' אבל יש להחמיר. יב) ובסי' רצ"ט ס"י המנהג להקל אבל העיקר כסברא הראשונה. יג) סי' תרכ"ד, ס"ב ואין לנהוג בחומרא זו. יד) סי' תרס"ד ס"ז והמנהג פשוט וכו' ויותר טוב וכו'. וכבר כתבתי למעלה (בד"ה והנה בעל המאמר) מ"ש בסי' תע"א ס"ב ומתבאר שכן ארחות צדיקים טובים השנים מרן והרמ"א לגלות דעתם כשאין המנהג הגון בעיניהם ואם כן מוכת ודאי הא סתמא שתיקה כהודאה דמיא שאין על אותו מנהג פקפוק וממילא במנהג זה שאנו דנים עליו שלא כתבו עליו שום ערעור דעתם מסכמת לנהוג כמנהג זה כי נכון הוא:

ולא אכחד כי נמצא בדברי מרן בש"ע שעל כמה מנהגים כותב עליהם הנפק (אין לערער מנהג יפה מנהג כשר וכיוצא) וארשום אשר ראיתי והם בסי' ו' ס"ד ובסי' כ"ד ס"ה ומנהג יפה וכו' והכל הוא חיבוב מצוה ובסי' נ"ג ס"י ובסי' ס"א סי"ב ובסי' קמ"ד ס"ב ובסי' קנ"ד ס"י ובסי' ע"ר ובסי' ש"ך סי"ח ובסי' תי"ז ובסי' תמ"ב ס"ו ובסי' תנ"ה ס"ה ובסי' תס"א ס"א ובסי' תקנ"א סעיף ב' ובסי' תקס"ו ס"ד ובסי' תקצ"א ס"ו ובדברי הרמ"א נמצא כהנה וכהנה. עיין בסי' ג' סי"א ובסימן ח' ס"ו ובסי' ט' ס"ה ובסי' ל"ז ס"ג ובסי' מ"ו ס"ח ושם ס"ט ובסי' ס"א ס"ג ובסי' קל"ט ס"ה ובסי' קפ"ב ס"ב ובסימן קפ"ח ס"ב ובסי' קצ"ג ס"ג ובסי' קצ"ט סעיף יו"ד ובסימן רל"ד ס"א ובסי' רל"ו ס"א ובסי' רמ"ב ובסי' רמ"ח ס"ג ובסי' רנ"ו ובסי' רנ"ז ס"ו ובסי' רס"ב ס"א ובסי' ער"א סי"ב ובסי' רע"ט ס"ד ובסימן רפ"ב ס"ד ובסי' שכ"ה ס"י ובסי' של"ז ס"ב ובסי' של"ט ס"ג ובסי' שס"ו ס"ג ובסי' תנ"ג ובסי' תנ"ה ובסי' תק"ד סעיף א' ובסי' תקפ"ה ס"ד ובסי' תק"ץ ס"ד ובסי' תר"ה וכן נוהגין במדינות אלו ואין לשנות כי הוא מנהג ותיקון יש מקומות וכו' והכל מנהג יפה ובסי' תרי"א ס"ב ובסי' תרנ"א ס"ט ובסי' תרנ"ד ובסי' תרע"א ס"ז ובסי' תר"ץ סי"ז ובסי' תרצ"ה ס"ב ועם כי לא נוכל לידע טעם פרטי על כל ענין מהנז"ל למה הוצרכו לזה נוכל לומר דרך כלל כמו שכתבתי למעלה, דכשנראה בעיני קדשם שיש מקום לגמגם במנהג ההוא ואולי ראו ג"כ באיזה מהם שהיה מי שגמגם הוצרכו לומר בפירוש שמנהג הגון וכשר הוא ואין להרהר אחריו על כל פנים מיעוטא דמיעוטא הוו דוכתי הנ"ל נגד כמה מאות מנהגים שהוזכר בדבריהם בלתי סעד ולא דחיה כאשר רשומים אצלי כל המקומות שנזכר איזה מנהג בדבריהם בלשון והמנהג או ונוהגים וכן נוהגים וכן המנהג ולא יכולתי לפרטם פה כי ברבים היו ולא כתבתי אלא מקומות שכותבים ונהגו ולא ערערו בדבר דמוכח ודאי דלדעתם אין חשש ופקפוק במנהג ההוא וכן הדבר במנהג הזה שכתבו מרן והרמ"א בלשון נהגו אין בו חשש כלל כן נראה לי הדל ברור בס"ד:

הודעתי הן כתיב כאן כי כל אשר כתבתי לפלפל בלשון זה נהגו העם אם משמעותו הוא דאורויי לא מורינן או דמורינן נמי הכי היה מפני שנעלמו ממני אז דברי הראשונים התוס' והרא"ש ורבינו יהודה החסיד ורבינו בצלאל בשיטה מקובצת שלו וחידושי הריטב"א והבאתי דב"ק בקונטרס הכללים במערכת הנו"ן אות ל"ט באריכות ועיני הרואות תחזנה מישרים כי דעת כל הראשונים שוה בזה שעל הרוב לשון ונהגו העם דאמור רבנן בש"ס הכונה דאורויי נמי מורינן וההיא דתענית שאני משום דקאי אפלוגתא דמר אמר הלכה ומר אמר מנהג ומר אמר נהגו העם ובזה נסתר בנין הרב הסופר הי"ו עד היסוד בה שאף אם רבותינו בעלי הש"ע היו כותבים נהגו העם לא היה לנו לפרש אלא שנהגו ומורים כן ורק בוהעם נהגו הוא שכתב הרמ"א בתשובה שדקדק לכתוב כן וכו' כמו שכתבתי למעלה בעזר ה' אלהים חיים:

אף גם זאת להודיע כי בספר כנסת הגדולה החדש בחוברת רביעית נדפסו כל הדברים האלה בשמי הדל במאמר מנהג שנהגו נומר מ' ובסוף המאמר בנומר נ"א נשמט שם סיום המאמר ונמנה החסרון בנומר צ"ב עי"ש אמנם יש שם שיבושים רבים ונדפסו דברים אלו גם בספרי דברי חכמים בסי' קי"ח וגם שם יש כמה טעיות ועתה הכל מתוקן בקונטרס זה בס"ד ואחר שנדפס כל הנ"ל נתוסף עוד בענין זה מאיזה ספרים שהשגתי אחרי כן ואיזו הערות מרבני דורנו יצ"ו כאשר אבאר בס"ד:

הנה ידידי הגאון אבד"ק יאסי יצ"ו בקבלתו את הספר דברי חכמים כבדני בספר היקר אורי וישעי וראיתי שם בסימן קכ"ה שנשאל שלפעמים נחוץ לעשות חופה ונישואין בימים אחר מולד הלבנה (כן כתוב בספר ונראה שיש איזה טעות סופר וכונתו על ימי חיסור הלבנה כמובן בתשובתו) שאם לא יעשו יוכל לבא לידי ביטול הנישואין אי שפיר דמי להעמיד החופה ובתשובתו הביא דברי מרן והרמ"א שביו"ד סי' קע"ט ושבאהע"ז סי' ס"ד והביא גם דברי הרב המקנה שדקדק על מה שכתב הרמ"א בסי' תקנ"א בשם המנהגים דאין נושאין מי"ז בתמוז דלא מסמני דתיפוק לי דהם ימי החיסור ומה שתירץ על פי דברי הרמ"א בתשובה דוהעם נהגו משמעותו שאינו מנהג מוכשר ומוסכם (כמו שהבאתי למעלה בראש אות זו בד"ה ומה שתירץ) דמובן שלדעת הרב המקנה אין מנהג זה מוסכם ונכון כל כך וסיים הרב יצ"ו שנראה לו גם כן ראיה להתיר מדקימא לן דאין נושאין נשים בחול המועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה או משאר טעמים שנאמרו במועד קטן דף ח' ע"ב ואם איתא דאסור לעשות נישואין בחיסור הלבנה למה הוצרכו לאסור מטעמים הנ"ל תיפוק ליה שהם ימי חיסור הלבנה אלא ודאי דאין אסור מן הדין כלל וגם מדברי מרן והרמ"א דקדק דלא החליטו לאסור מן הדין אלא מטעם מנהג שכן משמע מדכתבו בלשון ונהגו דאי איכא איסורא הוה להו למימר לישנא דאסור בהדיא ומדנקטי לשון מנהג משמע דחומרא בעלמא הוא מחשש שהכוכבים הצומחים בהם קשים הם וכמבואר בטורי זהב סי' קע"ט והיינו היכא דאפשר להמתין אבל לצורך גדול ודאי דאין לחוש וכדקימא לן בכל מידי דחשש סכנה דשרי לדבר מצוה דשומר מצוה לא ידע דבר רע כמבואר בסי' תנ"ה לענין מים ללישת המצות וכן בקטלנית יש הרבה דעות דמותרת להתיבם מטעם זה והביא לשון הזהר הקדוש בפרשת עקב דף רמ"ג גבי הא דאין מתחילין ביום שני (עיין בש"ע יו"ד כי' קע"ט אין מתחילין בב"ד) שהיקל מטעם דשלוחי מצוה וכו' וכמו כן כאן לענין נישואין ועל כל כבוד חופה דיש להתיר לצורך הרבה אלו תורף דב"ק:

והצדק אתו דאין בזה שום צד איסור מן הדין ורק מנהג הוא שנהגו כן וגם לא בכל הארצות (כמו שכתבתי למעלה דמוכח כן מלשון הרמב"ן שכתב מה שנוהגים שאין נושאין נשים עד מילוי הלבנה באלו הארצות עיין לעיל בד"ה ובאמת) ודבר זה היה פשוט אצלי עד שלא היה צריך להטריח הקולמוס בזה. וגם מה שכתב דיש להתיר משום צורך גדול לעשות החופה בימי החיסור הדין אמת וכן כתבתי אני הדל למעלה לדבר פשוט דמפני איזה הכרח וסבה עושים החופה בימי חיסור הלבנה (עיין בד"ה והן אמת):

ומה שהכריח דמן הדין מותר מדאמרינן דאין נושאין בחול המועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה או משאר טעמים ותיפוק לי משום שהם ימי החיסור אלא ודאי דמן הדין מותר הנה אף שיש ביד הדוחה לדחות דשאני ימי חול המועד שהם ימים טובים ומבורכים על דרך שכ' האבד"ק חארסאן שהבאתי למעלה (ב"ה ולפני איזה שנים) כבר כתבתי דמדברי הרב בית חדש בסי' תקע"ג מתבאר יפה דגם בימי חנוכה שהם כימים טובים ומוצלחים ומבורכים שנעשה בהם נסים ונפלאות שייך מנהג זה שלא לישא בימי החיסור ועיין לעיל בד"ה ולפי דבריו והוא הדין לימי חול המועד. ועוד דסברא זו לחלק בין ימים סתם לימים מבורכים מהניא רק לכשנאמר דאין איסור מן הדין אלא מצד המנהג אבל אם נאמר דמן הדין אסור נראה דאין סברא לחלק כן ואם כן הוכחתו דמן הדין מותר היא נכונה רק שהיא משנה שאינה צריכה דפשוט דאין צד איסור אלא מנהג נכון הוא דאיכא ומה שכ' בטעם ההיתר משום דסמכינן אשומר מצוה לא ידע דבר רע הנה אם נאמר דחשש הסכנה בזה הוא על פי דרך הטבע בטבע העולם יש לפקפק אם מועיל בכגון זה הא דשומר מצוה לא ידע דבר רע לפי מה שכתבתי לחלק בזה בקונטרס הכללים במערכת השי"ן אות ח"ן ונדפס בדברי חכמים סי' פ"ב לחלק בין ענין סגוליי לענין טבעי עי"ש והבאתי שם דיש סוברים דדוקא כשעושה המצוה לשם שמים ומצוה כתקנה אפשר לסמוך בזה ולא כל אדם זוכה:

ובשו"ת דבר אליהו להגאבד"ק טרלא בסי' ט"ז (בד"ה ובדרך אגב) כתב וז"ל אמרתי ליישב מנהג העולם שאין משגיחין ונושאין נשים אף לאחר חצי חודש והלא הדין מבואר ביו"ד סי' קע"ט ובאהע"ז סי' ס"ד שאין לישא אשה אלא במילוי הלבנה ורציתי לומר מדמתיר כאן הש"ע (בא"ח סי' תצ"ג) לישא לאחר ל"ג בעומר דהוא לאחר מילוי הלבנה שמעינן דאין קפידא וגם מדאסרו לישא בחול המועד והא בלאו הכי אסור דהוא לאחר מילוי הלבנה ולמה הוצרכו לאסור מטעם יום טוב וגם מדמותר להחזיר גרושתו מכל זה מוכת דאין קפידא כל כך אף בבתולה או אפשר דבאלמנה או גרושה אין להקפיד כלל ומזה גם כן יש להוכיח מדמותר בחול המועד לישא גרושה אלמא דאין לו שמחה כל כך אם כן היה הסברא דאף בימי הספירה מותר בכי האי גוונא אף קודם ל"ג בעומר אך מסתימת הפוסקים נראה דאסור:

והנה לכאורה לפי זה יסתרו פסקי הש"ע אהדדי אך יש לומר שאין סתירה מזה כלום דהא עיקר הטעם במילוי הלבנה הוא משום סימן ברכה וסימנא טבא אבל כד חזינן דהיום בעצם הוא מבורך וטוב אין להשגיח כלל על חסרון הלבנה לכן בחול המועד אי לאו מטעם דאין מערבין שמחה בשמחה היה מותר דהימים בעצמם המה מבורכים וכן בל"ג בעומר דהיום בעצם הוא מוצלח וכן ממנו ואילך לכן אין להקל בשאר חדשים אם לא ביום שאירע בו הצלחה או קדושה והיה בזה שלום וכו':

וראיתי דבר תימה בתשובה המיוחסת (סי' רפ"ג) וז"ל תשובה לרמב"ן מה שנוהגים שאין נושאין נשים עד מילוי הלבנה אינו ניחוש וכו' עיי"ש הרי דבזמנו היה מנהג שלא לישא כלל אף בחצי חודש הראשון אלא עד מלוי הלבנה ממש ולא מקודם ולא מלאחריו ודבר תימה הוא הלא שעת המלוי אינה אלא רגע אחד וברגע שנתמלאה מילואה בשלימות התחיל מיד להתחסר וכמדומה לי שטעות סופר יש בדבריו וצריך להיות מה שנוהגין שאין נושאין נשים אלא עד מילוי הלבנה וחסר שם תיבת אלא וכתבתי זאת מחמת שראיתי להאחרונים שהאריכו בדברי הרמב"ן אלו והנראה לענ"ד כתבתי ע"כ דברי הרב יצ"ו ולי הדל גם בלא הגהה מובן שאין כונתו לומר שאין נושאין נשים אלא ברגע המילוי אלא הכונה שממתינים מעשות החופה בימים של חיסור הלבנה עד אשר יבואו ימי המילוי ומיום המולד והלאה הכל הם בכלל מילוי הלבנה עד גמר חצי חדשה וזהו שסיים הרמב"ן כן עושים במילוי ולא בחסרון ומה שכתב לחלק בין בחור ובתולה לאלמנה וגרושה יש לו רב מעשה אברהם שסובר כן כמו שכתבתי בראש אות זו ומה שכתב על אחר ל"ג בעומר שכל הימים הבאים אחריו מתברכים מיום הל"ג וכו' עיין במה שכתבתי למעלה (בד"ה לפי דבריו) ואההיא דאין נושאין בחול המועד כבר כתבתי בסמוך על דברי הגאון אורי וישעי יצ"ו:

עתה ארשום בס"ד איזו הערות שקבלתי מרבני דורנו יצ"ו במכתב לחזקיהו בענין זה:

א

א') ידידי הרב הגדול מוהר"ר דוד שור אבד"ק טאלנא יצ"ו כתב וז"ל ומידי דברי לכת"ה מצאתי עצמי חיוב בדבר לבא בקול תודה לפני כ"ת כאשר עברתי על בתרי אמריו כי נעמו הגם כי ת"ל יש לי לפלפל פלפולים עצומים בהם לא היו ברצוני להטרידו שיקדיש חלק מעתותיו לשית מהלכי עשתנותיו בהם וכו' אך הדבר הזה כאבן מעמסה וכו' חזיתי בספר דברי חכמים סי' יק"ח אשר הביא מהצפירה. אשר הא דאיתא בש"ע דאין נושאין רק במילוי הלבנה דהיא היפך מספר צרור המור וספר מנורת המאור עי"ש והגם דכ"ת בא בלבו בוער כאש לבלי לבטל מנהג ישראל רק לא ראו עיניו ספר צרור המור לא רצה להכות קדקדם אשר שגו או זדו ברואה ותהי בם היפך להפוך דברי אלקים חיים לכן הנחוץ כרוך להעתיק דברי הרב צרור המור פרשת בא וז"ל ואמר ראש חדשים להורות שעתידים להתחדש כמו הלבנה המתחדשת ובזכות זו יזכו לאור וכו' וכן רמז להם להורות להם שהיו כמו בריה חדשה וכו' כמו היום נולדו כמו הבע"ת שמתחדש ונולד מאותו זמן והלאה וכו' וזהו לכם ראש חדשים וזהו סימן טוב לכל החדושים בעולם וכן רמז החודש הזה וכו' להרחיקם מחוקי מצרים כי מ"כ כי בעבודת מצרים וכו' והחודש להם ועבודתם הוא בהיות הלבנה בשלימות אורה ותקפה מאז מתחילין ומונין החודש ממילוי למילוי וכו' הם מתחילין ממלוי הירח ותוקף אורה אתם מתחילין החודש בעת מולדתה עכ"ל הנה מבואר ההיפך וכל רואה בו יחכם ויערב ויבוסם לו כל דברי חז"ל ומנהג ישראל תורה היא ובספר מנורת המאור חפשתי ולא מצאתי עכ"ל יצ"ו:

ב

ב) ידידי הגאון מוהר"ר דוד שיפמאן מעיהק"ו טבריא יצ"ו כתב לי לעיין בדרשת בנו לחתונתו הנקרא בשם דורש וקבל שכר באחרית דבר שם ימצא השייך לענין זה ועיינתי שם וראיתי שציין לעיין בשו"ת בנין ציון ויש אתי ספר בנין ציון שו"ת החדשות אך לפי הנראה כונתו לשו"ת בנין ציון מהדורא קמא שאינו מצוי אצלי:

ג

ג) ידידי הגאון מוהר"ר יאודה ליב איסתירין אבד"ק שעדרין יצ"ו כתב לי וז"ל הנה בדברי חכמים האריף כלשון הזהב של משה רבינו הרמ"א לענין נהגו ובסוף מסקנתו לחלק בין נהגו העם להעם נהגו והביא מגמרא דתענית דף כ"ב ונפלאתי על כת"ר אמאי לא זכר כלל דברי תשובת הרב מים חיים בסי' כ"ז תשובת הגאון מוהר"ם בן יעב"ץ מה שהשיב לקדוש ד' מהר"י הבעש"ט זצלה"ה וכתב שם גם כן לדייק בלישנא דרמ"א ממש כהך לישנא דגמרא תענית דיש חילוק בין נהגו למנהג והלכה ע"ש בד"ק כי טוב. עכ"ד יצ"ו ועמו הסליחה. הפלאה זו איני יודע מה היא אחרי שכבר כתבתי למעלה (בד"ה הודעתי הן כתיב) שבקונטרס הכללים במערכת הנו"ן אות ט"ל הארכתי בס"ד בענין זה ולא רציתי להאריך עוד בקונטרס זה שכבר ארכו הדברים יותר מדאי וקבעתי להם מדור בפני עצמו בחלק הכללים כאחד משאר כללי הש"ס ומקומו מוזכר בקונטרס זה למען יעיין הקורא שם כשאזכה להדפיס אותה המערכה בעה"י ומעתה אין לו להתרעם גם מקום ללון על מה שלא זכרתי דברי הגאון הנ"ל טרם שיראה את הכתוב במערכת הנו"ן כי אולי שם הובאו גם דבריו. אמנם האמת אגיד כי נעלמו ממני דברי הגאון מים חיים ועתה רשמתי שם דב"ק לעיין בדב"ק כשאגיע לסידור אותה המערכה איה"ב ואפריון נמטייה ומחזיקנא טיבותא לידידי הרב יצ"ו בזה:

ד

ד) וידידי הגאון משה מישל שמואל שפירא אבד"ק ראגאווא יצ"ו במכתבו אלי כתב וז"ל בכנה"ג ח"ד במאמר מנהג שנהגו כתב הדר"ג חקירות שונות בענין נישואין בחיסור הלבנה והנני לציין איזה הערות בזה:

א

א') ס פר אחד במכה"ע הצפירה ערער מאד על שנושאין נשים במילוי הלבנה שיש חשש סכנה בדבר על פי מה שכתב במנוה"מ סי' קל"א ובספר צרור המור בפרשת בא ואשר הובא מנהג זה בש"ע יו"ד סי' קע"ט הוא בעבור אשר כבר החזיק בו ההמון ולא יכול עוד לפרוש ממנו ולכן לא כתבו בש"ע שכן ראוי לנהוג אך נהגו ובתענית כ"ו ע"ב ומאן דאמר נהגו כו' משמע מאליהם אבל אינו עיקר ע"כ תו"ד הסופר והדר"ג הרם נפשו בשפק תנוח. אם כדאי הסופר לדחותו כלאחר יד ונשא ונתן בהם והנה כשאני לעצמי אם אין מאמר הסופר הלז לפני אך רוב הסופרים במכה"ע כפי אשר שמענו ונדעם יש רשות ורשות בידנו לדין בחקירותיהם הבל ובפקפוקיהם כפי מה שעינינו רואות ומה גם כטענתם הוא להורות ולדין היפוך הכתוב בשו"ע ונו"כ אשר מפיהם אנו חיים והמה לנו למאורות בספרי התורות:

והנה עיינתי בספר מנוה"מ סי' קל"א ואינני רואה בדבריו שום מאמר שיורה שיש סכנה בנישואי מילוי הלבנה וספר צרור המור איני תחת ידי לעיין בו מה הוא שח בזה והנה הסופר סיים ולו ידע ההמון את כל הרעות ההן אשר יפעל מילוי הלבנה לא נשא אשה בלי ספק כי אם בעת חסרון הלבנה כו' עכ"ל. ואנכי הרואה אתר דהסופר תלי זייניה עליה מנוה"מ סי' קל"א הלא כה דבריו ונהגו לקרות בר"ח מזמור ברכי נפשי את ה' שיש בו פסוק עשה ירח למועדים ללמדינו שמילואה ומיעוטא אינו לעשות רושם בבנ"א כמו שחושבים החוזים בכוכבים, אלא לספור בחידושה המועדים הנקראים מועדי ה' שצונו לעשות כסדר מהלך כוכבי ללכת. להודיענו שהוא יתברך שליט ומושל על הכל וכו' ובידו להחליף כפי ערך הכלל או הפרט והכל כרצונו ונרמז בכתוב וחנותי את אשר אחון וכו' יעי"ש ויעו"ש בסי' קל"ב שגם ברכת הלבנה מורה על כך שאל יחשוב שום אדם שיש ברשות שום גברא לעשות שום דבר בעולם טוב או רע בלתי מאמר קונו ועושה ויעויין שבת דף קנ"ו באורך מה שהורונו חז"ל דאין מזל לישראל וכמה מאורעות לזה יעו"ש ובמחברים הקדמונים שנו"נ בגדרי המזל לישראל. והנה שפתי הרמב"ן ברור מללו בתשובה סי' רפ"ג מה שנוהגין שאין נושאים נשים עד מילוי הלבנה באלו הארצות אינו נחוש אלא כשם שמושחין המלכים על המעין דתמשך מלכותו כן עושין במילוי ולא בחסרון וסימנא טבא הוא כדרך שמושכין יין בצינורות לפני חתנים ואין בו משום דרכי האמורי עכ"ל הרמב"ן וכבר אמרו בחולין צ"ה אע"פ שאין ניחוש יש סימן ויעיין בשילהי הוריות ובמס' כריתות השתא דאמרת סימנא מילתא יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא קרא רוב"י וסילקא כו' ודאי דיש לנו לעשות נישואין במילוי החודש שהוא סימן טוב להזיווג שילכו הלוך וגדול בהוספת אורה ולא בחיסור החודש שמורה סימנא מילתא כמו הלבנה שהולכת הלוך וחסר ואם גם עפ"י סדר מערכת הכוכבים היה איזה ענין לפי ההשקפה מורה לא כן יותר יש לנו להשגיח על הסימן טוב של מילוי הלבנה לעשות הנישואין דוקא במילוי דברכת הלבנה וקביעות ר"ח הכל מורים שהשי"ת מחליף את הזמנים לטובה לעם ישראל שאינם נתונים תחת המזל כמש"כ בזה בעל מנוה"מ והחשש שחש הסופר ממערכת השמים כבר נצטוינו מאותות השמים אל תחתו וגו':

ב

ב) ראו זה מצאתי וראיתי בספר בנין ציון מהדורא קמא סי' קמ"א נשאל הגאון מוהרי"ו עטטלינגער מהרב ר' פנחס שיפער וזה תו"ד השאלה דמלשון הרמב"ן בתשו' סי' רפ"ו שכתב מה שנוהגין שאין נושאין נשים עד מילוי הלבנה באלו הארצות אינו ניחוש אלא כשם שמושחין המלכים על המעין דתמשך מלכותו כן עושין במילוי ולא בחסרון וסמנא טבא הוא וכו' יעי"ש מפשטות לשונו משמע דהנוהגים לדקדק בענין הנשואין אין עושין הנישואין רק בחצי כ"ט י"ב תשצ"ג הלבנה במילואה לא קודם ולא אח"כ שאז הלבנה היא בחסרון ע"כ:

והגאון מהרי"ו עטלינגער זצ"ל השיבו שדוחק לומר שכונת הרמב"ן על הרגע של מילוי הלבנה כו' ולכן ודאי כוונת הרמב"ן כמו שפירש הרמ"א שאין נושאין בחצי האחרון של החודש שאז הלבנה הולכת וחוסרת אלא ממתינין עד תחלת החודש עת מילוי הלבנה דהיינו כשהלבנה מתמלאת והולכת וכו' ומקור המנהג שחושבין מילוי הלבנה לסימן טוב יצא ממש"א בסנהדרין דף מ"ב ולברך הטוב והמטיב (פירש רש"י הטוב והמטיב שכל שעה היא מטיבה לנו במילואה תמיד שמוספת להאיר לעולם) ומתרץ אטו כי חסר מי מברכינן דיין האמת ויעי"ש בפירש"י, ועוד סמך משמור פרשת בא החודש הזה לכם הלבנה בראשון של ניסן מתחלת להאיר וכל שהיא הולכת מאירה עד ט"ו ימים ומט"ו עד שלשים אור שלה חסר כך ישראל ט"ו דור מן אברהם ועד שלמה כיון שבא שלמה נתמלא דוס קוס של לבנה כו' ומשם הולכין פוחתין והולכין וכו' יעי"ש הרי שבעת מילוי הלבנה הוא סימן לעליה וחסרונה סימן לירידה וכן מפורש בתיקוני זוהר סי' ס"ט יעי"ש ועל פי זה נתיסד המנהג במקום שנהגו שלא לישא רק עד ט"ו לחודש וכדעת הרמ"א ע"כ תו"ד הבני"צ. ודברי הבני"צ האלו הם בטעמן ונועמן להראות ולהורות כי יסודתו של המנהג הלז ממקום קדוש תהלך בבבלי ומדרש ותיקוני זוה"ק ואשכחנא תנא רבא דמסייע למר הדר"ג הרם העומד בפרץ בעד המנהג הלז:

ג

ג) והנה המחברים הקשו על המנהג הלז שלא לישא בחיסור הלבנה ממש"א מ"ק ח' כמה טעמים על המשנה דאין נושאין נשים במועד ולמה לא אמרו הטעם משום דחוה"מ הוא בעת חיסור הלבנה. והנה לפי דברי הרב מעשה אברהם שהביא הדר"ג דבאלמן שנשא אלמנה שאין מקפידים לעשות הסימנים לטובה כגון לזרוק על ראשם חטים ואורז ומיני מתיקה ולהעמיד החופה תחת השמים שיהיה זרעם ככוכבי השמים לרוב כן לענין נישואין שלא במילוי הלבנה אין להקפיד באלמון ואלמנה יעו"ש ויש להסמיך קצת ממה שאמרו בכתובות י"ד ארמלתא מאי תני רב יוסף ארמלתא לית לה כיסני ויעיי"ש. אולם לפי זה תיהדר הך דינא גם על בחור שנשא אלמנה וזה לא שמענו ויל"ה בזה ועל פי דברי הרב מעשה אברהם אפשר ליישב גם הקושיא הנ"ל ממ"ק ח' י"ל דקאי אאלמון שנשא אלמנה ואף שבמשנה נאמר להדיא לא בתולות ולא אלמנות וי"ל בדוחק דקאי על אלמנה מן האירוסין והיא בתולה ועיין יבמות מ"ב מה דמפרש הגמרא המשנה אחד בתולות ואחד בעולות שנתארמלו או שנתגרשו בין מן האירוסין בין מן הנשואין וה"נ דכוותיה. אולם באמת נראה לפי עניות דעתי מאחר דהמנהג הלז הוא משום סימנא טבא ולא מעיקר הדין יש לומר דהתנא שנה המשנה לפי עיקר הדין אם בא האיש לשאל לפי שורת הדין וזה ודאי דבמקום שיש חשש מכשולות באיסורי לאווין וחייבי עשין דוחין המנהג מפני המכשולות ויעויין בנחל אשכול להגאון מוהרצ"ב אורבאך זצ"ל על ספר האשכול להראב"ד קדמון בסוף ה' שלוח הקן שכתב, וגם אנחנו שנות ראינו רעה יוצאה מהחזק במנהג שלא לישא אלא במילוי הלבנה שגרם חופת נדות ויחוד ואיסורי כרת בדור תהפוכות לא החזקנו כלל עכ"ל. והמחבר נחל אשכול היה גאון וצדיק כאשר הרבה בשבחו הגאון מוהר"ר ישראל סאלאנטער זצ"ל וסיפר לנו בשמו הגריע"ק קראזער ועל פי זה חיסר גם קושית המקנה מא"ח סי' תקנ"א ס"ב שכתב להחמיר שאין נושאין מי"ז בתמוז ואילך תיפוק ליה שהיא לאחר חצי חודש כן מה שדקדק הרד"ג הרם ממש"כ הרמ"א בסי' תצ"ג נוהגין שלא לישא אשה מר"ת אייר וכו' ולפי מש"כ י"ל דהרמ"א קאי במקום שרואין הב"ד שיש חשש מפשילות דאי משום המנהג על חיסור הלבנה היו הב"ד מרשים לעשות נישואין בלא הקפדה אבל משום אבילות דבין המצרים או ספירה מחמירים אף בכי האי גוונא כן נראה לעניות דעתי לכאורה:

ד

ד) ויעויין בשו"ת יהודה יעלה חלק אה"ע סי' כ"ד שגם הוא דרך קסתו נגד המנהג הלז ופשיט אליה שגם הש"ע לא אמר דיש לנהוג כן אלא אשמעינן דנהגו כן בזמנם ואין למחות בידם משום או מעונן ומהאי טעמא לא כתב כן מרן המחבר הדין הלז בש"ע אהע"ז רק ביו"ד בדין מנחש ומעונן ואך הרמ"א העתיקו באה"ע כמזכיר שאין למחות בהנוהג כן משום ניחוש וראיה לזה ממ"ק ח' משיטת דגמרא על הא דאין נושאין נשים במועד ומא"ח סי' תקנ"א ס"ב כו' והאריך בזה ועוד אפילו היה בדברים אלו לחוש מדין הגמרא מכל מקום במקום מצוה אין לחוש דשומר מצוה לא ידע דבר רע וגדולה מזו התיר בנו הגאון חר"ץ והנוב"י סכנתא דקטלנית במקום יבום מה"ט דשומר מצוה לא ידע דבר רע אף על גב דקטלנית סכנתא ואיסורא הוא מדין המשנה והגמרא ואם כן הוא הדין נמי וכל שכן האי דאין נושאין אלא במילוי הלבנה דלדבר מצוה אין לחוש כלל ואם כן מי שכבר הגיע לעשרים שנה ולא נשא שהקב"ה אומר תפח עצמותיו פשיטא דשהויי מצוה לא משהינן ואדרבא משום חסרון הלבנה סימנא בעלמא הוא וחששא שמא השעה וזמן מוצלחת היא ושמא לא אבל קללת הקב"ה הנ"ל היא ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי עד כאן תורף דברי היהודה יעלה בקוצר אמיר ומעין דבריו כתב גם כן הגאון אבד"ק יאססי נ"י בספר אורי וישעי ס"א והנה הראיות שהביא ממ"ק ת' ואו"ח סי' תקנ"א כבר כתבתי מה שיש להשיב ולדחותם ומה שכתב דאין לחוש בזה בנישואין משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע לכאורה יש להשיב ע"ז דמאחר שהרמ"א כתבו המנהג הלז להלכה וכל עיקרו אינו אלא בנישואין הלא התקנה הלז נתקן במקום מצוה דהא בכל נישואין איכא מצוה חוץ ביש לו אשה ובנים (ועיין ביצה ל"ז ברש"י דגם בזה איכא קצת מצוה משום לערב אל תנח ידיך ובתוס' שם בזה) ומש"כ כשהגיע לעשרים שנה יש לחיש ביותר לקללת הקב"ה מעל הקפדת הזמן לדעתי י"ל מאחר דנותנין לבתולה יב"ח הכנה של החתונה בכל ענין אף אם כבר הגיע לשנות ך' ולא חיישינן לקללת הקב"ה ולישהויי מצוה וצ"ל מאחר דהוא הכשר אל הנישואין לית לן בה ויעיין כתובות דף ז' ע"ב מפ"מ אמרו בתולה נישאת ליום הרביעי כו' שקדו חכמים על תקנות בנו"י שיהא אדם טורח ג' ימים בסעודה כו ויעיין שם וה"נ דכוותיה לענין זמן חיסור הלבנה מאחר דממתינן לעשות החתונה בעת שמסומן יותר למזל ולברכה אין כאן משום שהויי מצוה ויל"ה קצת זכר לדבר ממש"א פסחים דף צ"ב ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת ויעיין תוס' שבת דף ד' ע"א וה"נ י"ל דמאחר שיש לעשות נישואין בעת מצלחת ומסמנא מילתא וכמש"א הכ' ביום טובה היה בטוב שוב אין בהמתנת איזה ימים על זמן המסומן חשש קללת הקב"ה מאחר דגם ההמתנה נעשה ברצון חכמים ובצדיקים נאמר ותגזר אומר ויקם לך ולא יהא ענין רוחניי גרע מענין גשמיי דעל כמה עניינים שפלים מעניינים הגשמיים מאחרים זמן החתונה ועל ענין רוחניי לעשות זמן החתונה בעת מסומן ומוצלח אשר גם דעת רז"ל הורונו שסימנא מילתא ודאי דיש לנו להשהות קצת לעשות בזמנו ומועדו:

ה

ה) ויעי"ש עוד בשו"ת יהודה יעלה שכתב שקצת משמע שגם נישואי יצחק אבינו את רבקה אמנו היה אחר מילוי הלבנה לפי מש"כ בפדר"א פט"ו ובמד"ר פ' נ"ז דרבקה נולדה בשעת עקידה והעקידה היה ביו"כ כמו שכ' בע"מ ובמסכת סופרים פכ"א בת ג' שנים וג' ימים היתה כשיצאה מבית אביה ואע"ג שבאותו היום באו לביתו של יצחק סתמא ביום שלאחריו הוציא יצחק בתוליה באצבע כמש"כ בפרק דר"א שם שהרי שעת ערב באה ואח"כ נשאה לאשה או בי"ד בתשרי או אחר עבור ימי החג דהיינו בכ"ג בתשרי כיון דאין נושאין נשים במועד ולא בערב הרגל עכ"ל היהודה יעלה.

והנה במסכת סופרים שלפנינו נמחק שתי מלות "וג' ימים" וכן במסכת סופרים הנדפס עם פי' מקרא סופרים ליתא כלל לשתי מלות אלו ובאמת מאחר שהיתה כבר בת ג' שנים כבר היתה עומדת להבעל ולמה המתינו לו בני עירו של בתואל עוד ג' ימים ויעיין בנחלת יעקב שיגע לתרץ שבתואל טעה והיה סבור שהיא אך בת ג' שנים ודוחק אולם אף לפי הגיר' של ג' ימים י"ל בפשיטות דמאחר דנולדה ביוה"כ א"כ יוכ"פ של קץ שנה השלישית שלה הוא יום ראשון של שנה רביעית שלה ויום י"א וי"ב בתשרי הרי כבר כלו הג' ימים וביום הי"ב באה ליצחק ונשאה באותו יום או נשאה למחרת ביום י"ג הרי גם כן עדיין בעת חיסור הלבנה וקודם ערב הרגל:

ו

ו) סוף דבר לענ"ד הנכון הוא דודאי יש במנהג זה חלוקי מנהגים כמש"כ הרמב"ן שאין נושאין נשים עד מילוי הלבנה באלו הארצות כו' משמע דבארצות אחרות אין מקפידים על מנהג זה וכ"כ הבנין ציון דבמקומות שנוהגין מנהג פולין אין מקפידין ואין איסור בדבר ויוכל היות שבמקומות ההם עושין סימנים אחרים טובים ויעיין כתובות י"ז ביהודה חילוק קליות ראיה בבבל דרדוגי משחא ארישא דרבנן וכמה סימנין טובים שהם עושים לנישואין ויעיין גיטין נ"ז ע"א דהוו עבדי גנזא מארזא דנטעי כי מתילידיו החתן והכלה וגם עתה יש כמה חלוקי מנהגים לסימנא טבא בארצות שונות זה מזה ולפי זה על אותן ארצות שאין מקפידין על חיסור הלבנה ודאי יש לומר עליהם מאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה ויוכל לזרז א"ע להמצוה של נישואין והזריז לדבר מצוה מוקדם לברכה אולם בארצות אשכנז ואנו שנמשכין אחר מנהגי אשכנז ודאי דיש לנו לחוש אל המנהג הלז בכל תוקף וכמש"א שם בערבי פסחים מאן דקפיד קפדי בהדיה וה"נ דכוותיה אך גם באשכנז והנגררים אחר מנהגם לדעתי אין הדבר לעיכובא ורשות ביד ב"ד השופטים צדק ומשפט משום חשש מכשולות וכיו"ב להתיר המנהג לפרקים ולשון חכמים מרפא ותיכף לת"ח ברכה שלוחי מצוה שנאמנין בשליחותם לציית את הוראת רבם אינם ניזוקין בזה ובבא וכל רעה להם לא יאונה ויעיין ביערות דבש להגאון ר' יונתן זצ"ל מה שצווח ככרוכיא על הקרובות של החתן והכלה ורצה לגדור גדר לעשות ת"כ בשעת התנאים שלא יגעו החתן והכלה עד ימי החתונה ויעיי"ש ויעיין בספר חופת חתנים סי' א' מש"כ בזה:

ז

ז) והנה הרה"ג מ' שניאור זלמן נ"י הגאב"ד חארסאן כתב לו להעיד שראה מעשה שבחדשי אדר ואלול נושאין בכל החודש ואף מגדולי הרבנים ראה שאין מקפידים על כך והרה"ג הנ"ל טעמא טעים דבחודש אדר נאמר בו והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה כו' (הכל ככתוב אצלי למעלה בד"ה ולפני איזה שנים) וסיום דבריו נקוט האי כללא בידך כל המנהגים של חתן ושל כלה אנו למדין ממתן תורה עכ"ל הרה"ג מוה' ש"ז נ"י. והנה אף שלא נזכר בפוסקים מעליותא דחדשי אדר ואלול לענין נישואין בימי חיסור הלבנה מ"מ נאמן עלינו הרה"ג מו"ה ש"ז נ"י ודבריו דברי טעם ושכל טוב הן. ומה שהרהר הרד"ג הרם נ"י אם אין במגילת תענית גם בשאר חדשי שנה כיו"ב להא דחדש אלול אנכי הרואה בגוף מגלת תענית ואין בשום חדש כיו"ב דחדש אלול עוד יתרה בו נלע"ד עפ"י המבואר בחז"ל דחדשי אדר ואלול הן המה היו ירחי דכלה שבם נקבצים הישיבות מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה וכו' עכ"ל המדרש תנחומא בפרשת נח ויעויין בפירש"י בברכות דף י"ז ע"ב ד"ה שבחא דאורייתא ובפי' רב ניסים שם ובסדה"ד במנהג הישיבות בסוף דור שביעי של האמוראים ויעיין שם באורך ולפי זה יש לומר על פי זה גם כן סניף להעדר הקפדה של נישואין בחיסור הלבנה בחדשים אלו משום דבחדשים אלו שקבצו ורבצו תורה הרבה בשתי הישיבות לא חשו כל כך לחיסור הלבנה דתורה אגוני מגני ואצולי מצלי בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה ולשון נופל על לשון ירחא דכלה ויעיין במדרש שה"ש במה שהמשיל הדורש לכלה ולכן זכות התורה היא המסיעה להגין מכל רע ואולי בהקבץ כל הבחורים לומדי למד בשתי הישיבות היו כל החרדים ותאבים להשיא בתם לת"ח נאספים גם כן להדבק בד' ולבחור חתנות מרבנן ומפני כבוד התורה והרבנן קבעו כל החדשים אדר ואלול לנישואין על כל פנים סניף מיהו ליהוי ללמד סניגוריא להמנהג הלז שהביא לנו הרה"ג מוהש"ז נ"י:

ח

ח) עוד אחת אביא העירה מה שנסתפקתי בזה זה רבות בשנים אם המולד מתחיל באותו יום ואז שני ימים ר"ח אם נכון לעשות הנישואין קודם המולד באותו יום כיון דהוי ר"ח וסימנא טבא הוא או עכ"פ קודם המולד שייך הוא לסוף החודש שלעבר והוי זמן חיסור הלבנה ואין לעשות נישואין בו והיה נלע"ד דאין להקפיד בו כל כך מאחר דעכ"פ כבר נחקדש החודש וכבר קרא השם שהוא מועד ר"ח לא תנוח ההקפדה על חיסור הלבנה וכבר כתבתי דאין הקפדה משום מערכת המזלות דהא עיקר קביעות ר"ח וברכת הלבנה מורה שהשי"ת מחליף הזמנים וקפדת הנישואין במילוי הלבנה הוא רק משום סימנא טבא ואם כן ודאי כיון שנתקדש החודש הוי סימנא טבא שיתחדש המזל לששון ולשמחה ואף המערכת השמים תלוי בקידוש ב"ד החודש והמחברים בארו בזה כמה אגדות חז"ל ובתוכם גם מאמר המדרש רבא פרשת ואתתנן כשמתכנסין מה"ש לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה אימתי יום הכיפור אומר להם מה אתם שואלים אני ואתם נלך אצל ב"ד שלמטה מנין דכתיב אשר לו אלהים קרובים אליו אשר לו אומה קרובה אין כתיב כאן אלא אשר לו אלהים קרובים אליו הוא וכל פמליא שלו בארו דכוונת המאמר לומר דכל סדר הנהגה העליונה למשטריהם וסדריהם לזמניהם ולמועדם תלוי הכל רק בקביעות ב"ד שלמטה והן עתה דברתי בזה עם ידי"ן הגאון פה"ד מוה' אליה דוד ראבינאוויץ שליט"א גאב"ד פאניוועז הי"ו והגיד לי גם הוא כי באה מעשה בשם איזה רב להקפיד בזה מלעשות הנישואין אף בר"ח קודם המולד אך הוא אין דעתו נוחה מהקפדה זה ומשעה שנתקדש החודש נתחדש החודש גם לזה לסימן טוב ומזל טוב:

ט

ט) כן עמש"כ הדר"ג בענין נהגו שנזכר בפוסקים וכן במלת ונוהגין ואסף מלא חפנים ציונים מש"ע א"ח בזה הנה תוכן דברי הסופר במכה"ע הצפירה לחלק בין ונהגו ובין ונוהגין כבר כתוב עלי ספרים ספר המקנה וספר תשובה מאהבה וספר תשובת מהרי"א אסאד ומחדש בספר אורי וישעי סי' קכ"ה וע"ד הכללים בענין לשון ונהגו ונוהגין העירני רב גדול אחד מידידי ש"י הוא ניהו הגאב"ד ע"ת הסמוכה לפאניוועז מוה' אברהם ברוין נ"י בעל המחבר ז"ז כ' בספר מים חיים להגאון מוהר"ח ראפפורט כתוב שמה תשובה מהגאון מו"ה מאיר בהגאון החכ"ץ ודקדק מלשון הרמ"א ביו"ד סי' נ"ה סעיף ה' שכתב ומזה נתפשט המנהג באלו המדינות להטריף שבורה בעצם וכו' מכל מקום המנהג להטריף וכו' אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר וכמושי"ת עכ"ל הרמ"א בשינוי הלשון בין המנהג ובין נוהגין יעיי"ש והאריך בציונים עוד מכמה מקומות בפוסקים ואין הספר תחת ידי לעיין בו:

וידידי הרה"ג משה קאצענעלענבויגען דומ"ץ במעזריטש מח"ס שו"ת אהל משה יצ"ו כתב לי וז"ל סיוע למה שכתב בסי' יק"ח שמעתי בשם הגר"א עת לחבוק ועת לרחוק מחבק עת לחבוק הוא הח"ו שבעיתים (ושנת סי' ג') לרמוז כי עד מלוי הלבנה יעשה נשואין ולרחוק מחבק שהוא עת ט"ז לאחר מלוי הלבנה ירחיק מחבק וכן מצאתי בפירושו לתקונים עכ"ד יצ"ו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף