שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/לד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

לד) אם מכר חמץ לעכומ"ז ופרט בשטר המכירה המיני חמץ שיש לו וכתב בשטר שאם נשכח ממנו איזה דבר חמץ שיהיה גם הוא בכלל המכירה ובאמת נשכח ממנו איזה מין חמץ ועבר עליו הפסח אם מותר עיין לעיל בסי' ה' אות כ"ט שהבאתי שו"ת שם אריה סי' ט' בענין זה שאם בפסח נזכר חייב לבער אבל על לאחר הפסח כתב שם להתיר בהנאה ותורף דבריו הוא דכיון דבטל והפקיר חמצו אף דנקיטינן דלא מהני הפקר היינו מחשש הערמה וזה שייך כשהוא ברשותו אבל בנדון זה דהיי"ש שפירט ששכח לפרט היה מקודם לכן בחדר של ישראל אחר ואותו הישראל מכר אותו החדר עם החמץ שלו לעכומ"ז בערב פסח וכיון שלא היה החמץ ברשותו אין שייך הערמה וכו' וגם יש לומר דתכף שהפקירו זכתה לו חצירו להישראל שהחמץ היה ברשותו וזכה בו בשעה שהיה עדין היתר והיה אנוס מה שלא מכרו שלא ידע מזה ואף שנפקד חייב לבער כאן לא היה אצלו בפקדון ולא קבל שמירתו (לי הדל צד היתר זה צ"ע דאם נאמר דנקנה החמץ להישראל שהיה ברשותו אם כן כיון שלא מכרו כלל כמו שמפורש בשו"ת שם אריה הנ"ל שכתב שהישראל השני מכר הקאמיר עם חמצו רק השפירט לא מכר שאינו שלו אם כן אף שהיה אנוס גמור שלא ידע מזה מכל מקום הרי זה דומה לנגזל שהיה אנוס גמור שלא היה בידו לבערו ובכל זאת נאסר חמצו אחר הפסח כמו שרשמתי לעיל בסי' זה אות י"ו דלא כהנו"ב עי"ש) וגם יש לומר דהעכומ"ז קנה מטעם חצר וכו' וגם דעת הרבה פוסקים דבתרתי לטיבותא בטל ואנוס מותר וכאן לא שייך הערמה שהשלוחים מעידים שמכר כמה אלפים יי"ש שיש לו ורק זה שכח וכיון שעשה כתקנת חכמים לא חיישינן שמא לא ביטל ואומר שביטל ועוד שפירט זה אין ראוי לשתות מפני חזקו ונמכר רק למלאכת הצבע ובתשו' גב"ש סי' ל"ה מתיר בכי האי גוונא בהנאה לכן מכל הני טעמי יש להתיר בהנאה על כל פנים בנדון זה וליתר שאת יבטלו ברוב אלו תורף דב"ק:

והרב בית שלמה סי' ע' בד' מ"ה ע"ב על דבר שלא נכתב בשטר כל חמץ בפרטות רק שנכתב שמכר כל החמצים כהשער שבשוק כתב במקור חיים מחמיר דהוי כמוכר דבר שאינו מסוים עיין בח"מ סי' ר"ט סעיף ב' ואף שלכאורה יש לומר דדוקא כשאומר כל מה שבבית מכור בסך פלוני הוא דלא קנה דאינו יודע אם שוה הסך הזה וכן נראה שהבין הרב חיי אדם בכלל קכ"ג אות ג' שכתב שהרי אינו יודע אם שוה הרבה או מעט והוי כשוחק בקוביא אבל בנדון דידן שלא מכר בקצבה רק כפי השער יש לומר דאין חשש (עיין לעיל סי' ה' אות כ"ט שכתבתי שכן הוא באמת דעת הרבנים באר יצחק ותפארת יוסף) מכל מקום מסתמיות דברי הרמב"ם והש"ע נראה שאין לחלק ועי"ש בש"ך סק"ב ובביאור הגר"א והארכתי במקום אחר אמנם בגוף הדבר מתשובת החתם סופר סי' ק"ט משמע להדיא דלא כהרב מקור חיים ועי"ש בשם רבו ומשמע שם דכיון שאומר שמוכר לו כל מיני חמץ הוי כמינו ידוע וכן משמע בשו"ת שיבת ציון בנוסח שטר מכירה של הגאון נודע ביהודה ובית דינו ואף שדברי המק"ח מסתברים יותר מכל מקום כיון שהוא אחר הפסח יש לצדד להקל (נראה שסובר דלהמקור חיים במוכר כי האי גוונא אסור החמץ בעבר עליו הפסח ואין כן דעת הרב תפארת יוסף סי' י"ט שהבאתי לעיל סי' ה' הנ"ל) והנה אם יאמר המוכר שאף שלא נכתב בשטר בפרטרות מכל מקום בעל פה פרט לו כל מין ומין ודאי דאין כאן שום פקפוק ומותר החמץ כי השטר אינו אלא להקנאת הקרקע כידוע ואף אם גם בעל פה לא פרט לו יותר מהכתוב בשטר הנה צדדתי בתשו' להקל אם כתוב בשטר מודה אני הח"מ בהודאה גמורה וכו' דקונה מדין אודיתא (עיין לעיל בסי' זה אות יו"ד מדין אודיתא) דאם העכומ"ז יתבענו בדין ויאמר שפרט לו כל המינים בעל פה הדין עם העכומ"ז דכיון שכתב שמכר לו כל מיני חמץ אמרינן שודאי מכרם באופן המועיל ופרטם בעת המכירה ואף אם שניהם מודים שלא הקנה לו באופן המועיל אפילו הכי מהני וכו' והסכמתי בתשובה ההיא דבהנאה ודאי מותר וגם באכילה מותר על ידי ביטול ברוב של היתר ושוב שקיל וטרי אם יש לחלק בין אם החמץ הוא בהחדר שנמכר לעכומ"ז לאם הוא במקום אחר (עיין בזה לעיל סי' ה' אות כ"ה ד"ה ובשו"ת) גם בסי' ע"ו באחד ששכח למכור חבית אחת שהיתה בהחדר שנמכר לעכומ"ז וכתב הרב השואל להתיר משני טעמים האחד דאף שלא נמכר כלל קנה העכומ"ז בשעה שנאסר לישראל דאייאש מיניה על ידי חצרו ועל טעם זה הרבה להשיב דלא מהנו בזה קנין חצר מכמה טעמים עיין שם באורך:

וטעם שני כתב הרב השואל משום שנכתב בהשטר מכירה שאם ימצא חמץ שלא נתפרש שם חייב העכומ"ז לקבלו כפי שומת בקיאים והרי הוא שלו מעכשיו והשיב על זה דמבואר במקור חיים דלא מהני דהוי מוכר דבר שאינו מסוים אף דמוכר רק מין חמץ ונכונים דבריו מאד וכו' וכתב דאין נראה לחלק בין מוכר בסך פלוני למוכר כפי שישומו וכו' (כמ"ש בסי' ע' והאריך קצת בזה) והן אמת מובן מהרבה גדולי מחברים בנוסח שטר מכירה דלא קפדי לפרט כל מין ומין דוקא ולכן סברי דכיון שאומר שמוכר כל מיני חמץ בכך וכך הוי כמינו ידוע אבל דברי המקור חיים מסתברים מאד נוסף על זה שבלשון האמור בנדון דידן יש בו תיוהא גדולה ונלאתי להאריך לכן לא מלאני לבי להקל אמנם אם הוא הפסד מרובה ואי אפשר לבטלו ברוב יוכל להתירו בהנאה ולצרף דעת כמה פוסקים דיי"ש הוי חמץ דרבנן בפרט יי"ש שלנו שעיקרו מקטניות הגם שאין להקל מחמת זה לבד מכל מקום יש לצרף לעשות גם מזה סניף אבל בשתיה אין להתיר וכל זה אם אמר על כל פנים לעכומ"ז בעל פה כן בשעת המכירה כפי הכתוב בשטר או אף אם אינו זוכר בבירור אם ידוע שדרכו לפרש כל פרטי הדברים מענין המכירה בעל פה בעת המכירה אז אם אי אפשר לערבו ברוב ויש הפסד מרובה יוכל להתירו דוקא בהנאה אלו תורף דב"ק ובהגהה מבן המחבר הביא מה שכתב הרב פתחי תשובה בשם הרב באר יצחק דלא חיישינן במכירת חמץ משום דבר שאינו מסוים שכותב כפי שישומו וכתב דבהכרח לומר כן בדעת הרב מקור חיים גופיה שלא יסתור מה שכתב בסי' תמ"ח לדבריו בסי' תל"ז סק"ד (נראה שהוא ט"ס וצ"ל סי' תל"ו סק"ד והוא שכתב שם שיכתוב שטר מכירה על כל החמץ שבבית זה אף שאינו ידוע לו ע"כ וכיון שאין ידוע לו אי אפשר לו לפרוט אלמא מהני ואם כן מוכרח דמה שכתב בסי' תמ"ח מיירי במוכר לו בקצבת סכום מעות ובסי' תל"ו כונתו שימכור על פי שישומו כן נראה כונת הרב בן המחבר והוא דוחק לע"ד ואמנם לפי מה שכתב הרב תפארת יוסף סי' י"ט דהמקור חיים לא אמר אלא לכתחלה יש לומר דההיא דסי' תל"ו חשיב דיעבד עי"ש) וכתב עוד דבחמץ שעבר עליו הפסח אפשר דיש לסמוך על דברי הסמ"ע דאם שניהם אינם יודעים מה שבבית מהני וכן כתב הט"ז והביא עוד דבתשו' גא"ב סי' י"ט מבואר דנקטי חילוק זה הרבנים בעל מג"ש וב"ח ובנו ומוהר"ר מיכל טיימר דכששניהם אינם יודעים דמי ממש למשחק בקוביא דקני לדעת הטור והרמ"א והדעת נוטה להקל בחמץ שעבר עליו הפסח ובפרט כשכתב כפי שישומו שלשה לולא דמיסתפינא מדברי האמו"ר עכ"ל:

ובסימן ס"ה הביא בשם הרב השואל דמדברי הרב חתם סופר מוכח דאם כתב כל החמצים הוי כמינו ידוע ושאין כן דעת המקור חיים ושמסתברא כהמק"ח והוא השיב דהאמת כן הוא כדברי המק"ח ומכל מקום יש לצדד היתר מחמת קנין אודיתא וכו' (כמ"ש בסי' ע' הנ"ל ועוד האריך בזה וגם לבאר פרטי הדינים בזה) וכתב אם לא נכתב בסופו בכולל באופן שמכר לו כל החמצים בסך כך וכך חוץ מהפרטים שהזכיר בראשונה אלא שבתחלה פרט ואחר כך הזכירם בכלל כמו שהנוסח לכתוב אם כן אין בכלל אלא מה שבפרט ואדלעיל מיניה קאי ולא מכר אלא החמצים שהזכיר בתחלה ואין שום צד היתר אמנם אם הלשון הוא שחוץ מהפרטים של מעלה מכר לו גם כן עוד כל מיני חמוצים הנמצאים שם בסך כך וכך או שנכלל דמי המכירה מהחמצים ההם תוך דמי המכירה שלמעלה אז יש מקום לדבר רק נמי באופן שנכתב שמוכר מיני החמוצים בסך כך וכך או שנכלל קצבתם בהסך שהזכיר למעלה שאם לא כן גם כן לא מהני כמבואר בח"מ סי' ר"ז רס"ז ואם בעל פה אמר לו שמוכר החמץ ההוא והחמץ מונח בהרשות שנמכר לעכומ"ז פשיטא דשרי ואינו מעכב מה שלא נכתב בהשטר ואם אינו ברשותו שנמכר להעכומ"ז לסברת המקור חיים חשיב חמצו של עכומ"ז ואחריותו על ישראל וכו' ובזה מותר בהנאה וכו' ואם לא אמר לו בעל פה שמוכר לו גם החמץ ההוא וגם לא אמר לו בעל פה שחוץ מהפרטים מוכר לו עוד דברים חמוצים בסך כך וכך פשוט דהחמץ אסור בהנאה ואף אם היה פורטם בשטר בפירוש לא מהני כלום דעיקר המכירה היא מה שיאמר לעכומ"ז שמוכר לו והעכומ"ז מתרצה אבל אם מוסר לו שטר ואינו אומר לו כלום לא מהני וכשלא פירש החמץ ההוא בעל פה רק אמר לו בעת המכירה בלשון השטר (שבסוף השטר נכתב דרך כלל שמוכר לו כל דברים החמוצים שבבית הנ"ל) הנה אם נכתב כנוסח הנהוג שמוכר לו אגב קרקע כל החמץ שבתוכו הנה אם לא היה החמץ ההוא בהחדר שמכר לנכרי ודאי החמץ ההוא אינו בכלל המכירה ואין אנו צריכים לדון אי חשיב זה כמוכר דבר שאינו מסוים או לא רק כשהיה ברשות הנמכר לעכומ"ז וגם אמר לו בעל פה כלשון הכתוב בשטר בזה יש לדבר אם חשוב מינו ידוע וכו' ואם נכתב בשטר לשון הודאה מהני אודיתא ויש להתיר החמץ ההוא בהנאה היינו לעשות מהמאל"ץ יי"ש למכור לעכומ"ז ולא לישראל ועיין בג"ש סוף סי' ל"ה ואם יסכימו עוד שני רבנים מובהקים אני מצטרף להתיר היי"ש הנעשה ממנו בשתיה אם יערב המאל"ץ מקודם עם המאל"ץ כשר ברוב ויש עוד סניף דעת הרר"י שבהרא"ש דמותר לערב ברוב חמץ שעבר עליו הפסח והרב פני יהושע ח"א סי' י"ג צירף דעת הר"י בעובדא כזו אמנם אם לא נכתב לשון אודיתא איני נמנה להתירו רק בהנאה לעשות ממנו יי"ש למכור לעכומ"ז דלענין הנאה יש לסמוך על הרב חתם סופר ונוסחת רבו והנו"ב שבשו"ת שיבת ציון וכו' בפרט שיש כמה סניפים להקל וגם מה שכתבו האחרונים סניף בבטל ונאנס וכל זה דוקא אם הזכיר על כל פנים בעל פה בעת המכירה בדרך כלל כל החמוצים שמוכר לו בכך וכך חוץ מהפרטים וגם היה החמץ ההוא במקום שנמכר להעכומ"ז אלו תורף דב"ק ובסי' ע"א כתב בשם הרב השואל לחלק מטעם שמכר לו כפי השער והשיבו דאף דלכאורה יש מקום לחלק כן לא עלה לרצון לפני וכו':

והנה כשפרט אחר כך שמכר לו עוד כל החמצים הנמצאים וכלל דמי מכירתם עם החמצים שלמעלה נראה דיש לפקפק דאם נחשוב מכירת כל החמצים כדבר שאינו מסוים יש לחוש על כל המכירה שתתבטל דהוי כמוכר קרקע ודקלים דהוי מכירה אחת וכשאין לו דקלים בטל מקח לדעת הרמב"ם בח"מ סי' רי"ו סעיף ה' וקצת תימה שלא העיר מזה הגאון בית שלמה אלא דלדינא אין לחוש לזה כמו שכתב הרב רמ"ץ סי' ל"ב באחד שמכר חמצו בכסף ושטר והקנאת מקום ופרט כל המינים ומחירם ובסוף השטר כתוב שאם ימצא בהחדר איזה חמץ שלא נפרטו גם כן מכור לו ונמצא אחר הפסח עני"ס שנתבשל עם יי"ש וכתב דלכאורה יש לפקפק כיון שכלל בדמי המכירה גם החמץ שאינו ידוע וכו' נתבטל כל המכירה וכו' ושוב כתב אך לדעת הרשב"א הוו שתי מכירות וכשמנכה לו שיווי הדקלים מתקיים מקח הקרקע והכא נמי כשמנכה לו שיווי החמץ הנמצא מתקיים המקח לשאר חמץ ולענין שעבר עליו הפסח שהוא מדרבנן אזלינן לקולא בספק פלוגתא ואף דיש על כל החמץ חזקת מרא קמא והיא כעין חזקה דמעיקרא וכו' כבר כתבו הפוסקים דחזקה זו לא מהניא בספק פלוגתא דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ועל החמץ שנמצא כתב דיש להתירו על פי דברי הסמ"ע בסימן ר"ט דכששניהם אינם יודעים מהני והט"ז מסכים עם הסמ"ע אף שהש"ך סק"ב חולק מכל מקום בספק חמץ שעבר עליו הפסח יש להקל מטעם ספק דרבנן ושקיל וטרי עוד בדברי הסמ"ע וש"ך וכתב עוד צד היתר להעני"ם הנ"ל לפי מה שכתב הרב חק יעקב בסי' תמ"ב דבטעמו ולא ממשו אינו עובר בבל יראה והאי עני"ס שנבלע בו יי"ש יש לומר דלא מיקרי אלא טעמו דאף דדעת כמה פוסקים דחלב שנבלע בבשר חשיב ממשו מכל מקום שאר פוסקים לא סברי הכי וכן נראה מדברי רש"י פסחים ד' מ"ה נזיר ששרה פתו ביין וכו' וכיון דלא עבר בבל יראה מותר אחר הפסח כמו שכתב החק יעקב ואף דהחמיר לענין אכילה הוא רק חומרא בעלמא ובנדון זה דיש לנו כל הצדדים האלה להתיר אין להחמיר כלל ובאות ו' כתב דאחר התבוננות יש לומר דאין שום חשש דבר שאינו מסוים גבי מכירת חמץ דהא הטעם הוא משום אסמכתא והרי דעת הרמב"ם ומרן בח"מ סי' ר"ז סי"א דערבוני מחול לך מהני כיון שמוחזק בו לא שייך אסמכתא והכא העכומ"ז מוחזק בהחמץ שלא ידעו על ידי שהוא מוחזק בהחדר שהקנה לו הבעל הבית ולא שייך ביה אסמכתא ואף שכתב הרמ"א דיש חולקים יש לסמוך בחמץ שעבר עליו הפסח אהרמב"ם ומרן בש"ע דספק דרבנן לקולא ומצאתי בט"ז ריש סי' ר"ט שכתב דדין זה הוא במשך לסימטא ולא במשך לרשותו ותירוץ זה עיקר (לפום ריהטא נראה שתלוי זה במחלוקת הקדמונים אי אמרינן בעכומ"ז חזקת ממון וצריך להתיישב במה שרשמתי בקונטריס הכללים בשדי חמד ח"א מערכת הגימ"ל אות נ"ה לעת הפנאי בל"ן) ובלאו הכי יש צד היתר לדעת הראב"ד דאין דין אסמכתא בעכומ"ז כיון דבדיניהם מהני המכירה שבנדון דידן מהני דיניהם לסלק חששא דאסמכתא ועיין להרב מגן אברהם סי' תמ"ח אלא שאין אנו צריכים לכל זה וההיתר ברור בלאו הכי אלו תורף דב"ק:

עוד כתב הרב רמ"ץ שם באחד שמכר חמצו כנ"ל ואמר לעכומ"ז בעל פה שאם ימצא עוד בחדרו גם כן שייך לו ואחר הפסח נמצא מיני חמוצים והשיב דודאי זה לשון מתנה הוא כדאמרינן בגיטין ד' מ"ם ובח"מ סי' רמ"ח דאם אמר גבי שדה הרי היא שלו דהוי לשון מתנה וגם במתנה לא קנה בדבר שאינו מסוים כמו שכתב הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות זכיה ובח"מ סי' רמ"א ס"ד ובסמ"ע שם וצדד הרב המגיד דמתנה גרועה ממכר (בחידושי רבינו עקיבא איגר בריש סי' ר"ט כתב וז"ל המקנה נ"ב אבל נותן מתנה קנה תשו' לחם רב סי' י"א אש דת לבעל מוצל מאש בפרשת חיי שרה עכ"ל וספרים הנ"ל אין מצוים אצלי לראות דב"ק דבהדיא מבואר בסי' רמ"א ס"ד דמכר ומתנה שוים בזה ולדברי הרב המגיד שהביא הרב רמ"ץ מתנה גריעא ממכר בענין זה) ויש להסתפק דאף דודאי אין שום חשש לשאר חמץ דאין המכר תלוי במתנה כמובן מכל מקום באותו חמץ עצמו יש להסתפק אי מהני מה שכתבו הסמ"ע וט"ז דכששניהם אין יודעים מהני בדבר שאינו מסוים דיש לומר דדוקא בדבר שהמוכר רוצה בדמים והלוקח בהחפץ שייך לומר אגב דבעי לקנות גמר ומקני אבל במתנה דאינו מקנה דבר לא שייך לומר כן והאריך בזה ושוב כתב דמהני מטעם שהוא מוחזק כההיא דערבוני מחול לך וכו' (כמ"ש לעיל בעובדא קמייתא) עוד כתב לפקפק בהאי עובדא דכיון דמה שאמר לו בעל פה כן הוא אחר שנגמר המכירה הראשונה ואינם עסוקים עוד בה והמתנה מילתא אחריתי ולא יוכל לקנותה מטעם אגב קרקע דהא בעינן שיקנה המטלטלין כאחת כמבואר בח"מ סי' ר"ב ס"א אם כן במאי נקנה להעכומ"ז וכתב דיש לומר דקונה מדין חצר המשתמרת לדעתו שלקח המפתח והארכתי במקום אחר דיש קנין חצר לעכומ"ז במשתמר אפילו אינו עומד סמוך לו ולכן אין שום פיקפוק בנדון זה וחמץ הנמצא מותר ע"כ (בדין קנין חצר לעכומ"ז רשמתי בקונטריס הכללים מערכת החי"ת אות ל"ח עי"ש):

והגאון שואל ומשיב במהדורא תליתאה ח"ב סי' קמ"ח נשאל באחד שמכר חמצו ובתוכו היה חבית חומץ שנעשה מפסולת יי"ש ולא ידע המוכר ממנו שהיה סגור וחתום ונשלח לו מאחד למוכרו בכלל חמצו והוא אמר לעכומ"ז כל מה שיש כאן הכל מכור לך בכלל החמץ ורב אחד רצה לאוסרו כדין חמץ שעבר עליו הפסח שהמכירה לא הועילה כיון שהוא דבר שאינו מסוים וכו' והשיב דלכאורה יש לומר דלמה שכתב הט"ז בריש סי' ר"ט דמיירי שלא משך לרשותו אלא לסימטא ואם כן בחמץ שהוא בידו דהקנה לו אגב קרקע קנה אלא דתירוץ זה הוא דוחק והעיקר כתירוץ הראשון שבט"ז וכו' ורצה להתיר מטעם דהוי חמץ נוקשה אלא שלפי שלא ידע מהות עשיתו לא עשה סמיכא מזה וכתב טעם אחר וז"ל ולכאורה נראה דבר חדש דכאן לא שייך הטעם דלא גמר וקני דהרי מכירת חמץ הוא רק הערמה בדרבנן וכמו שכתב התב"ש וכו' ואם כן בודאי גמר להקנות כל דבר וגם הוא גמור לקנות ובחמץ בגילוי דעת בלבד סגי כמו שכתבו הרבנים המ"ב ומג"א סי' תמ"ח סק"ד ובאמת שזה מנהג בכל תפוצות ישראל שאנשים שיש להם כל מיני חמץ עושים קופה אחת ושולחים לחנות אחת למכור החמץ ומוכרים החמץ וכלים החמוצים וכל דבר שיש בו חשש חמץ וגם בנוסח שטרי מכירת חמץ כתוב כן ואין איש פוצה פה ועל כרחין כמו שכתבתי דודאי כיון דקונה כל החמץ בדבר מועט כל החמץ גמר בלבו לקנות כל דבר ואם ירצה למוכרו יראה מה שיש בו ובכל זה נראה לי לעשות כמו שכתב הפנ"י לערב החומץ בחומץ אחר שיהיה ששים נגדו ובודאי מותר ועדיין צ"ע ועוד כתב דיש צד היתר לדעת הראב"ד דאין אסמכתא לעכומ"ז אלא דבאמת אנן לא נקיטינן כהראב"ד וכו' אלו תורף דב"ק:

ובמהדורא תניינא ח"ד סי' יו"ד (ד"ה והנה בכ"ב) במי שמכר ופרט החמץ ושכח לפרוט מין אחד רק שכתב בשטר המכירה שאם שכח איזה דבר לכתוב הכל יהיה מכור לו עד למדידה והמשקל וכתב לפי זה איני רואה שום חשש בזה דאף אי נימא דצריך לפרט הכל שאם לא כן הוי דבר שאינו מסוים וכמו שכתב הרב מקור חיים הנה מלבד דבסי' רמ"א ס"ד מבואר דלא קיימא לן כהרמב"ם ומועיל דבר שאינו מסוים ועוד וכו' אבל כאן אנן סהדי דרצה למכור כדי שינצל מהביעור דודאי גמר להקנות ואף אם העכומ"ז לא גמר לקנות הרי אף כשפורט אין העכומ"ז גמר לקנות רק שהערמה בדרבנן שרי וכו' וליתר שאת יערבו ברוב מאלטש או שכר כשר וכמו שכתב הפנ"י וכו' והביא דברי הט"ז בסי' רמ"א דנקיטינן דלא כהרמב"ם ומהני דבר שאינו מסוים וכו' ומה גם דכאן שכתב בהדיא כל דבר ששכח הכל בכלל המכירה על כל פנים ידע שהוא דבר החמץ ולא דמי לדסי' ר"ט שאינו יודע אם תבן או זהב דאינו מוכר קודם פסח רק מיני חמץ וסמך דעתו וכו' ועוד כתב דבשכח מין אחד לכתוב וטוען שמחמת שכחה הוא אין שייך הערמה דהא חזינן דכל המינים זכר ומכר בשטר כדינו ומהיכא תיתי לומר שהערים על המאל"ץ ולכן אף דקיימא לן דאף שוגג או אנוס אסור כאן לא שייך זאת וכו' ואף אם נחשבהו לספק דאולי א שכח אזלינן לקולא בדרבנן וכו' עכ"ל ושם (בד"ה והנה ביום א' במדבר) הביא מה שהושג על תשובתו והשיב לקיים דבריו עי"ש:

המורם מכל האמור למעלה דבמוכר לעכומ"ז כל מיני חמץ שלו כפי השער שבשוק או כפי מה שישומו שלשה בקיאים בכסף ובשטר והקנאת מקום כנהוג ועבר עליו הפסח יש צדדים הרבה להתירו ואזכירם בקצרה א') שיש לומר דדוקא במוכר בסך קצוב הוא דיש לחוש משום דבר שאינו מסוים אבל לא במוכר כפי השער או כפי שישומו שלשה ב') דדוקא כשאחד יודע וחברו אינו יודע הוא דיש חשש דבר שאינו מסוים אבל כששניהם אינם יודעים לית לן בה ג') כיון דשניהם יודעים דהמכירה היא רק הערמה דשריא בדרבנן בודאי גמרי ומקנו ד') כיון שהחמץ הוא ברשות הקונה שהקנה לו אגב קרקע אין שום חשש משום דבר שאינו מסוים ה') מה שמוכר רק מיני חמץ חשיב מינו ידוע ו') דהרב מקור חיים לא אמר להחמיר אלא לענין לכתחלה ז') דיש פוסקים הסוברים דקיימא לן דלא כהרמב"ם ויכול להקנות דבר שאינו מסויים ח') דיש פוסקים דאין דין אסמכתא לעכומ"ז ומוכר דבר שאינו מסויים דלא מהני הוא משום דין אסמכתא ט') אם כותב בלשון אודיתא מהני יו"ד) כשפורט כל החמץ ואמר ליה בעל פה או בשטר שאם ימצא עוד מיני חמץ הרי הוא גם כן מכור לו ונמצא שבאמת שכח איזה מיני חמץ ועבר עליו הפסח יש עוד סניף דבכי האי גוונא דמכר ופרט כל החמץ אין לחוש משום הערמה ועל כל פנים בהנאה ודאי יש להתירו אחר הפסח וליתר שאת לערבו ולבטלו והס כי לא להזכיר לנעול שערי היתר ולאוסרו בהנאה כי יש לחוש לאיבוד ממון ישראל במקום שיש ויש עמודי עולם לסמוך עליהם בפרט באיסור קיל דרבנן כחמץ שעבר עליו הפסח:

וראיתי בספר אגודות אזוב מדברי חלק א"ח סי' י"ג ד' ה' ע"ב ד"ה עוד נשאלתי באחד שבטל ומכר קודם פסח בשטר המכירה חתימת ידי תעיד עלי וכו' שמכרתי להעכומ"ז וכו' אגב קרקע וכו' זידאטיק וכו' ומסירת מפתח כל זה נעשה באופן היותר מועיל מכירה גמורה שרירה וקיימת דלא כאסמכתא וכו' וחתם בו רק ששכח לפרוט בשטר את כל המינים של החמץ שלא פרט אלא מקצת ושכח מקצת אלא שהיו מונחים בתוך החדר הנמכר והמטלטלין שבתוכו הקנה לו בשטר מכירה והשיב דבהקנאת המטלטלין בכלל שלא בפרטות כתב המקור חיים דלא מהני ככתוב בח"מ סי' ר"ט ובר מן דין בחמץ שלא ידע ממנו המוכר והלוקח כבר הובא באחרונים בשם שו"ת חינוך בית יהודה סי' י"ג דאסור ושם בע"ג אות ו' בתשובת הגאון יוסף יוסקי שפירא כתב וז"ל הדין פשוט לאיסור וכמו שכתב המק"ח בחידושים סק"ח וכמבואר בח"מ ריש סי' ר"ט עכ"ל ועמהם הסליחה רבה שכתבו לאסור בפשיטות על פי מה שנמשכו אחר משמעות דברי הרב מק"ח דסובר כן לעיכובא ומלבד דאינו פשוט לומר כן בדעתו כמו שרשמתי למעלה מדברי שו"ת תפארת יוסף סי' י"ט שכתב בפשיטות דלא אמר המק"ח אלא לכתחלה וכו' ועוד אף אם נאמר דדעת המק"ח לאסור בדיעבד (וכן משמע מלשונו שבחידושים סק"ח שציין הגאון מוהר"י הנ"ל וכשמוכר החמץ צריך לפרט כל מין חמץ שבחדר אבל אם כותב סתם הוי כמוכר דבר שאין מינו ידוע שהמכר בטל עכ"ל) מכל מקום יש לסמוך להתיר החמץ על פי הטעמים הנז"ל אין צורך לכופלם ומה שהביא משו"ת חינוך בית יהודה דהתם מיירי במי שהניח חמצו בחדר חברו שלא מדעת בעל הבית שיודע הוא שהבעל הבית ימכור חמצו עם החדר ויהיה נמכר גם החמץ שלו שהניח בתוכו ולזה כתב דלא מבעיא אם הבעל הבית לא מכר החדר לנכרי אלא החמץ לבד דודאי לא נמכר בכללו גם החמץ של המפקיד והיינו משום דהבעל הבית לא כיוון למכור לו אלא החמץ שלו ולא את של חבירו שהרי לא ידע ממנו כלל וגם הקונה לא כיוון לקנות מה שלא הקנה לו הבעל הבית אלא אפילו אם מכר לו גם החדר ואם כן נאמר דאף דהבעל הבית לא כיון להקנותו וגם הוא לא כיון לקנות מכל מקום חצרו קונה לו שלא מדעתו לזה כתב דאין חצרו קונה לו בכי האי גוונא עי"ש והבאתיו לעיל בסימן זה אות י"א ואף בזה מפקפק הרב עיקרי הד"ט כמו שכתבתי שם אבל כשמוכר החמץ שלו אף שאינו ידוע לו מכל מקום הוא מתנה עמו בפירוש שכל מה שימצא חמץ שלו שלא פרטו יהיה מכור לו בזה אפשר דגם החינוך בית יהודה מודה דמהני שפיר ועל כל פנים אחר הפסח מותר ואף אם נאמר דהרב חינוך בית יהודה אינו מודה בזה וגם זה אסור לפי דעתו מכל מקום מדברי כל הרבנים הנז"ל מתבאר יפה דלא סברי הכי ושפיר דמי לסמוך עליהם בחמץ שעבר עליו הפסח כמו שכתבתי למעלה:

וראיתי להרב שואל ומשיב במהדורא קמא ח"ג סי' ק"ך שבנדונו שכח לפרט שני מיני חמץ שהיה לו בהחדר שמכר לנכרי אלא שהוליכו אל החדר ההוא ואמר לו ראה כל מה שבהחדר נמכר לך כי לא אוכל לפרט הכל ושקיל וטרי בנדונו על שאר חששות שהיה לחוש כפי הנדון ואילו משום חשש דבר שאינו מסויים לא העיר כלל אלמא דפשיטא ליה דאין בזה שום חשש אלא דמכל מקום היה לו לבאר זה דהא מכל מקום ודאי אינו פשוט כל כך דהא מני"ר גופיה בתשובותיו הנ"ל חש לה רב והצריך להתיר על ידי תערובת. ועיין להרב בגדי ישע סי' ב' אות יו"ד נראה לדינא כשמוכר או משכיר החדרים לעכומ"ז צריך להראות לו כל חדר וחדר וכו' ובאם לאו לא קני כלל ככתוב בח"מ סי' ר"ט ס"ב ואם אי אפשר להראות לו וכו' אזי ימכור או ישכיר לו בלי קצב דמיהם כלל רק כפי שישומו שלשה אנשים וככתוב בח"מ סי' ר' ס"ז עכ"ל מתבאר דסובר כסברת הרבנים באר יצחק ותפארת יוסף הנ"ל דבכי האי גוונא שמוכר לפי מה שישומו לא שייך הדין שבסי' ר"ט וסמכא דעתיה ומהני זה לדעתו אף לכתחלה ושם בסוף סי' ד' כתב שאם הניח חמצו בחדר בעל הבית שלא בידיעתו וכשמכר החמץ התנה עם העכומ"ז בפירוש שמוכר לו כל חמץ שהמצא תמצא בחדר ההוא במקח כפי שישומו פלוני ופלוני או כל ליטרא בסך פלוני אם כיון המוכר להחמץ שהניח שם אדם בלתי ידיעת הבעל הבית הוי מכירה גמורה וכו' עי"ש אלמא דכפי שישומו וכו' מהני ואין בזה משום מוכר דבר שאינו מסוים. ועיין להרב תשואת חן סי' ן' שהבאתי לעיל בסי' זה אות י"א סק"י דמתבאר גם כן דכשמוכר כל החמץ שבחדר אין לחוש משום דבר שאינו מסוים ושם מיירי במוכר בקצבה בסך פלוני כמו שיראה הרואה. וכן כתב הרב שבילי דוד ליו"ד בד' קכ"ז ע"ב אות ט"ו וז"ל ובחמץ צריך לפרט כל מין ולפסוק מקח כפי המדידה ואם כתב בשטר המכירה כי מוכר לו כל חמץ שימצא אצלו כתבתי בחידושי להלכות פסח סי' תמ"א דמהני אף דמוכר דבר שאינו מסוים לא מהני כאן דאינו יודע כלל אם יש לו עדיף וכו' ועל כל פנים פסיקה בעי שיכתוב שמוכר זה עם החמצים שמכר בסך הקצוב עבור הכסף ההוא ועדיף יותר שיכתוב שמוכר כפי אשר ישומו אחר כך עכ"ל. ומשמעות דבריו הוא דגם לכתחלה שפיר דמי לעשות כן וצריך לעיין בחידושים להלכות פסח שרמז ואין מצוי אצלי:

אחר כל אלה הדברים ראיתי בקובץ יגדיל תורה קונטריס א' סי' א' שהוזכר שם שנהגי קצת רבנים לכתוב בשטר מכירת חמץ שמוכרים כל החמץ שנשכח מבעליו למוכרם ורב אחד שם נשתומם על זה דמחלוקת ישנה היא אי שכחה חשיב אונס או פושע והוא הכריע דשוכח לא חשיב שוגג ואת פושעים נמנה ואין לעשות תקנה להפושעים ועוד כתב לערער מצד שהרבנים כותבים כן מדעתם שלא בידיעת הבעל הבית וכו' ועל כל דבריו יפה השיב רב אחד שם בסי' ג' עי"ש. שדבריו נכונים מאד. ועיין מה שכתבתי בסי' ט' אות ב' בענין מכירה שלא מדעת הבעלים ובקונטריס הכללים במערכת השי"ן אות כ"ב לענין שכחה אי חשיבה פשיעה או אונס ובסי' ב' האריך רב אחד מופלא לתמוה על המנהג הזה מטעם אחר לא מצד שמוכרים הבית דין שלא מדעת הבעלים אלא משום דהמין הנשכח כיון שאינו ידוע להבעלים ולא להקונה לא מהני ביה מכירה וסיים דהמין הנשכח אסור אחר הפסח באכילה ובהנאה כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח והמתיר בזה עולה זדון וכו' ויש אתי תשובה בכתב מהרה"ג מלבוב שהסכים לדעתי וכו' עי"ש ולא פניתי כעת לעיין בראיותיו כי הוא הניח כמה יסודות כדי לבא אל מבקשו רק זה אני אומר דלפי מה שרשמתי באות זו מתבאר יפה דמה שיש לחוש במוכר כל חמץ שימצא הוא רק משום מוכר דבר שאינו מסוים ועל זה יש כמה צדדים וטעמים להתיר ומדברי קצת פוסקים שרשמתי מתבאר דגם לכתחלה אפשר לעשות כן לכלול בשטר המכירה שמוכר גם את החמץ הנשכח על פי שומת וכו' או כפי השער וכו' ולכולי עלמא מיהא בדיעבד ועבר הפסח מותר וחלילה לומר על זה שהוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ומה שכתב שיש אתו תשובת מהרה"ג מלבוב אם כונתו על הרב שואל ומשיב הוא תמוה דמדבריו שהבאתי למעלה מתבאר דעתו דמעיקר הדין אין חשש בזה ואיך יאמר שאסור בהנאה ועיין לקמן באות ס"ה מה שהבאתי מתשובת בית יצחק בעניינים אלו:

עתה השגתי שו"ת רבינו עקיבא איגר מהדורא תניינא וראיתי שבסי' ז' נשאל במי שמכר חדר מיוחד עם החמץ שבו לעכומ"ז ואמר לו שכל חמצו שיש לו במקום אחר הכל יהיה קנוי לו אגב קרקע ואחר פסח מצא שעורים כתושים במקום אחר והורה לו המורה להשליכם לאיבוד שלא היו בכלל המכירה דלא סמכא דעת הקונה דשמא לא יהיה לו חמץ יותר והרב השואל פקפק על הוראת המורה ודעתו לומר דקנה עכומ"ז ולא הוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח והגאון המחבר האריך קצת בדברי הרב המפקפק וכתב ובעיקר הדין בנדון דידן פשוט דקנה החמץ דבאומר סתם כל חמצי שיש לי בעולם מכור לך קנה כמו באומר כל נכסי מכור לך כדאיתא בחשן משפט סוף סי' רי"ח (ובאמת איני יודע ההפרש דמאי שנא באומר כל מה שיש בביתי מכור לך דלא מהני לדעת הרמב"ם והשלחן ערוך ריש סי' ר"ט וגם באומר כל מה שיש לי בעולם כדכתב הרמ"א שם והוא הדין לשנים שהחליפו כל אשר להם ואיני יודע ההפרש בין כל נכסי ובין כל מה שיש לי בעולם וצריך עיון גדול) (אמר המחבר כל המוסגר בחצאי לבנה מתיבת ובאמת עד גדול כן הוא בגוף הספר ונראין הדברים שהם דברי הרב עצמו ואתמוהי קמתמה אבל אין כונתו לסתור הדין מפני הקושיא וסיים הרב וז"ל) ואם כן למה יגרע במה שאומר כל חמצי שבחדר זה וגם כל חמצי שבמקום אחר והכא עדיף יותר דכל חמצי הוי מין מסויים דגם להרמב"ם מהני (ומלשון הרמב"ם יראה דחמצי לא מיקרי מין ידוע שכתב דצריך שיאמר ערמה חטים שק תאנים אבל לא ערמה תבואה שק פירות) (גם זה המוסגר כן הוא שם וסיים) לזה הדבר פשוט שהמכירה היה כדינו עכ"ל וכבר כתבתי למעלה כל הסברות והצדדים שיש להתיר על כל פנים בכשעבר הפסח וכן הוא משמעות דברי רבינו עקיבא הנ"ל לענין הדין אף שמתמיה בדבר גם אשו"ר בספר נחמד שנדפס חדש ממש חמדת משה להרה"ג מלאדז יצ"ו שבסי' ד' עמד בדין זה והביא קצת מדברי רבני האחרונים שהבאתי אני הדל ופלפל קצת בדב"ק ושם ראיתי שכתב בסוף הסימן וז"ל וראיתי בס' נ"ח חיו"ד דבכתב מין חמץ לא מהני אבל לא זכר מכל מה שכתבתי לעיל עכ"ל ולא ידעתי איזה ספר הוא ספר נ"ח אולי הוא נשמת חיים להגאון מוהרש"ק מבראדי שראיתי שמזכירים רבני דורנו באיזה עניינים ואינו מצוי אצלי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף