שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

א

(א) ראובן מכר חמצו לעכומ"ז וצוה לשמעון שיכתוב לו שטר מכירה כפי הדין כי ראובן הוא איש פשוט שאינו יודע איך לכתוב על פי שורת הדין ושמעון כתב לו את ספר המקנה וחתם בו ומסרו להקונה ואחר החג ראה אותו אחד מהחכמים והנה השטר ההוא עלו בו קמשונים האי שטרא חספא בעלמא הוא לא יועיל ולא יצליח לא בדיני ישראל ולא במשפטי הקיר"ה וכמאן דליתא דמי שאל השואל מה יהיה משפט החמץ שעבר עליו הפסח הנה כיוצא לזה ראיתי להרב זרע אמת ח"ב סוף סי' ע"ב בשם הרב גנת ורדים יו"ד כלל ז' סי' ו' בשטר עיסקא להתיר איסור רבית שכתבו הסופר שלא כדין דהוי אונס ואמרינן דל מהכא האי שטרא ויהבינן ליה מה שמותר לפי דיני עיסקא שהתירו חז"ל והוא כתב דאין לסמוך בזה דהיא סברא מחודשת ויש לגמגם דסוף סוף הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד דאם יפסיד כל הקרן. יאמר המלוה לא נתתי המעות אלא שיהיו בטוחים וכו' עי"ש והרב פתח הדביר ח"ג סי' רמ"ה סוף אות ז"ו בדין ישראל ועכומ"ז שקנו שדה בשותפות שצריך להתנות שיהיה שכר שבת לעכומ"ז לבדו וכו' כתב וז"ל ולענין אם הלכו אצל סופר מומחה שיכתוב שטר כשר על פי הדין וטעה וכתב השטר בדרך איסור אי חשיבו כאנוסים והוי כאילו נעשה הענין כדין ויקח חלקו בריוח עיין גנת ורדים וכו' וזרע אמת וכו' דון מינה ואוקי בדינא דקמן ע"כ אף אנו נאמר דון מינה ומינה ואוקי באתרין ובאנו למחלוקת הנ"ל ואף דיש לומר שבנדון זה גם להרב גנת ורדים לא מהני וחשיב חמץ שעבר עליו הפסח דהא כל חיליה דרב הוא משום דהוא אנוס ומאי הוה ליה למיעבד ואילו גבי חמץ קיימא לן בסי' תמ"ח דאפילו הניחו שוגג או אנוס אסור ואם כן בנדון דידן אף דנימא דהוי אנוס אסור:

אך יש לומר גם כן בהפך דבנדון דידן גם להרב זרע אמת מהני דכיון דמדינא בביטול סגי אלא דחשו חכמים להערמה וגזרו שגם אם הניחו אנוס ליתסר כדי שלא יערים להניחו מזיד ויאמר שוגג או אנוס הייתי וזה שייך כשהניחו הוא באונס אבל אם הניחוהו אחרים אין שייכות להערמה הגע עצמך הרי שיש לו חמץ והוציאו מרשותו קודם זמן איסורו והניחו במקום שאינו משתמר והפקירו הפקר גמור ובא חבירו ולקחו שלא מדעתו והחזירו לרשות בעל החמץ במקום המוצנע ובעל חמץ לא ידע מזה כלל עד אחר הפסח האם נאמר בזה דהוי חמץ שעבר עליו הפסח וליתסר הא אין כאן שום חשש הערמה כלל הכא נמי בנדון זה הרי האיש הזה סמכא דעתיה על הסופר כי שיח וכי שיג לו שיכתוב שטר כדין והוא סובר שכתב כן ועל זה חתם בו ומסרו להעכומ"ז הקונה והרב חק יעקב סי' תמ"ח סק"ך כתב דהעלה בתוה"ש שלו דכשיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי הפסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אונס כל כך ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר על כל פנים בהנאה אחר הפסח דלא כמקצת אחרונים שהחמירו וכו' ולפי הנראה הא דקמן היינו הך שגם זה היה סבור שמכר חמצו כדת וכהלכה ויש להתירו בהנאה (ועיין בסי' זה אות זיין מסק"ב והלאה מ"ש ע"ד התוה"ש הנ"ל ובסק"ח כתבתי דבעושה שליח לבער ולא ביער אין שייך קנס והערמה עי"ש וק"ל):

עוד נראה דאין לדמות פיסול שטר מכירת חמץ לשטר עיסקא משום דגבי רבית כל עיקר ההיתר הוא אם נעשה כפי תקנת חז"ל וכשהשטר בטל יש לומר דאף דהוא אנוס סוף סוף לא נעשה דבר היתר להתיר הרבית אבל בשטר מכירת חמץ דזה האיש ביטל חמצו וגם מכרו לעכומ"ז בכסף וכל עיקר השטר הוא לאפוקי נפשין מפלוגתא דרש"י ור"ת אם קניינו של עכומ"ז בכסף או במשיכה וצריך למכור להעכומ"ז המקום של החמץ שיהיה זה במקום משיכה ולפי שאין עכומ"ז קונה קרקע בכסף לבד הצריכו שטר מכירה ואם כן נהי שהשטר פסול וממילא לא הועיל קנין הקרקע שיהיה במקום משיכה מכל מקום נמצא החמץ קנוי להעכומ"ז בכסף מיהא ויש לנו אילן גדול לסמוך על סברת רש"י והרמב"ם דעכומ"ז קונה בכסף לבד וידוע דיש מי שכתבו שכן דעת רוב הפוסקים וגם יש סוברים דלכולי עלמא מהני בחמץ כסף בלבד משום גילוי דעת דלא ניחא ליה סגי בקנין כל דהו ואם כן בחמץ שעבר עליו הפסח יש לומר דל מהכא השטר מכירה הרי נקנה להעכומ"ז בכסף ומהני בדיעבד אחר שעבר עליו הפסח כמ"ש בחי' סי' תמ"ח ס"ק י"ד וכ"כ רבים ונכבדים מרבנן בתראי (עיין במ"ש לקמן אות ט"ו):

ואחר החיפוש ראיתי בשואל ומשיב בח"ב סי' מ"א שנשאל בנדון כזה בשטר מכירה שנכתב בפיסול ובעל החמץ הוא עם הארץ והוא עצמו כתב השטר כפי נוסח המודפס וחשב שהשטר נכתב כהוגן וסמך עליו והשיב דלא שייך בכי האי גוונא הערמה ולא גזרו בזה אך חלילה לסמוך על זה בלבד ומסיק להקל בחמץ נוקשה דוקא ולא בחמץ גמור עי"ש ואם כן בנדון שלפנינו שהוא חמץ גמור ואין שום סניף להקל כי אם בסברא זו דלא שייך הערמה וכן מאן ספין להקל בדבר ואף שיש לחלק בנושאים דבנדון שבשואל ומשיב לא חשיב אנוס גמור דאדרבה כיון שהוא ע"ה לא היה לו לסמוך על עצמו וילך אצל חכם ויכתיב שטר כהוגן ולדעתי זה נקרא פושע ולא אנוס אבל בנדון דידן מאי הוה ליה למיעבד הרי עשה כל מה שמוטל עליו לעשות ובאנוס גמור כי האי אפשר דכולי עלמא מודו דאין להחמיר עליו מכל מקום כיון שאין שום סניף בדבר אין להתיר ואפשר דאם הוא הפסד מרובה ובטל חמצו יש להתיר כמו שנראה דעת הרב שערי תשובה סי' תמ"ח אות ח' קרוב לסופו בדין מי שהשהה חמצו על פי הוראה בטעות ועבר עליו הפסח (ועיין מה שרשמתי בסי' זה אות ז' ס"ק י"א בענין זה):

אלא דמכל מקום תמיה לי על הרב שואל ומשיב הנ"ל דלא נחית לסברא זו לומר כדכתיבנא בעניותין דדל מהכא השטר הרי החמץ קנוי להנכרי בכסף ואם כן כשעבר הפסח יש לסמוך על קנין כסף בדיעבד וראיתי שם בח"א סי' פ"ד ועוד בכמה תשובות כעין עובדא דנדון דידן (עיין לקמן אות קטן ג') ושם כתב סברא להתיר דקנה הנכרי מן היאוש וגם על זה לא סמך לדינא והצריך לבטל ברוב עי"ש ואנכי לא ידעתי מה כל החרדה דדל מהכא השטר הרי נקנה לנכרי בכסף לבד ומהני בדיעבד לאחר הפסח מיהא וצ"ע אחר זמן השגתי שו"ת בית שלמה וראיתי מה שכתב בסי' ס"ב והבאתי דבריו לקמן בס"ק ט' בענין שטר שלא חתם בו המוכר דיש לסמוך על קנין הכסף בדיעבד בחמץ שעבר עליו הפסח ודבריו נכונים וברורים כמו שיראה הרואה ובמה שכתב בשואל ומשיב במהדורא תניינא ח"ב סי' ע"ז דגילה דעתו דלא ניחא ליה לקנות בכסף עיין לקמן באות קטן ה' מה שכתבתי בענין זה בס"ד:

ואם המכירת חמץ לא היתה על ידי אגב קרקע מכור רק אגב קרקע מושכר עיין לקמן באות קטן ב':

וכל זה הוא כשקבל כל דמי החמץ בזה הוא דיש לומר דל מהכא השטר וקונה בכסף אבל אם לא קבל אלא זידאטי"ק תלוי בחומרת הרב מקור חיים עיין מה שרשמתי בסי' ה' אות כ"ה ומתבאר מהרשום שם שהרב שואל ומשיב אינו חושש לחומרת המק"ח אף ללכתחלה וכל שכן לעבר עליו הפסח עי"ש וק"ל:

ב

(ב) והוה עובדא שטעה הסופר הי"ו שבהשטר מכירה שנכתב בערב פסח כתב הזמן שלשה עשר לחדש ניסן ונמשך לו טעות זה לפי שהיה לפניו הנוסח של שטר מכירה דאשתקד שחל ערב פסח בשבת ונכתב השטר ביום י"ג ואמרתי לו וכתב שטר אחר ונפל הספק באם לא היינו מרגישים בטעות זה עד אחר הפסח איך היה הדין נותן אם להתיר החמץ שעבר עליו הפסח או לא דאין לומר דכיון דפיסול שטר מוקדם הוא מדרבנן אם כן הרי הוא כחמץ נוקשה דאם עבר עליו הפסח מותר ויהיה מותר באכילה או בהנאה לכל מר כדאית ליה שהרי מצינו בכמה ענינים דרבנן דאסור החמץ אחר הפסח והרב מגן אברהם בסוף סי' תמ"ז חילק בין חמץ שביעורו מן התורה ואמרה תורה שבענין זה מועיל הביעור וחז"ל אמרו דאינו מועיל דבזה אמרינן דאסור אחר הפסח ובין כשאין לו ביעור מן התורה כלל כחמץ נוקשה דלא אצרכה תורה ביעור כלל דבזה מותר אחר הפסח והרב פרי חדש כתב לחלק בין ראוי לבא לידי איסור תורה להיכא דאין ראוי לבא לידי איסור תורה עיין מה שרשמתי לעיל באות א' ובאות יו"ד זבין למר ובין למר נראה דבנדון זה אף דהפיסול של שטר זה הוא מדרבנן כיון שהוא חמץ גמור שטעון ביעור מן התורה הרי הוא אסור אחר הפסח ולא דמי לחמץ נוקשה כלל ואחר החיפוש מצאתי להרב בית שלמה סי' ע' שנשאל מעין נדון זה בשטר מכירת חמץ שנכתב בארבעה עשר בניסן והשמיט הסופר תיבת עשר וכתב ארבעה לחדש ניסן ונודע אחר הפסח ודעת הרב השואל דהשטר פסול לפי שהוא מוקדם והגאון המחבר כתב דכמעט פשוט לו בהפך דכיון דהשטר הוא רק בחתימת יד המוכר בלא עדים לא נפיק חורבא ממה שהקדים הזמן ושוב הביא דברי התוס' גיטין ד ג' סוד"ה כתב דנראה מדבריהם דמועיל תפיסה בזה וא"כ יש לומר דנפיק חורבא וכו' ואחר שנשא ונתן בזה דלפי מה שפירש הרב מוהר"ם לובלין בכונתם אין ראיה מדבריהם אלא שהרב קצות החשן בריש סי' ס"ט דחה פירושו וכו' מסיק דאין להחמיר בספק חמץ שעבר עליו הפסח שהוא רק מדרבנן משום קנסא ובסי' ע"א כתב דרב אחד רצה להתיר החמץ משום כיון דהפיסול מדרבנן הוי כחמץ נוקשה ותמה עליו שנעלם ממנו דברי המג"א וכו' וכל שכן דנדון דידן גרע יותר וכו' ועוד כתב בשמו דרצה להכשיר השטר לפי דברי מרן בח"מ סי' מ"ג ס"ז דשטר מוקדם גובה בו מבני חרי אם כן חשיב שטר לקנות על ידו והשיב לו דבנתיבות שם סקי"ב ביאר דאם הוא שטר מקנה הוי חספא בעלמא וכו' עי"ש וסיים וגם אני הכשרתי השטר כיון דלא היה רק כתב ידו ולא נפיק חורבא אלו תורף דב"ק ולפי מה שכתבתי בס"ק א' על כיוצא בזה דנמצא השטר פסול דיש סברא לומר דל מהכא השטר מכל מקום כיון שקבל כסף מעכומ"ז היינו הערבון כנהוג יש לסמוך בדיעבד לענין חמץ שעבר עליו הפסח אקנין כסף לחוד הוא הדין בנדון זה דאף אי נימא דהשטר הזה פסול הוא מ"מ החמץ מותר והרב בית שלמה לא נחית לזה אולי סובר כיון דנחית למכתב שטרא אמרינן דגלי דעתיה דלא ניחא ליה דליקני בכסף וכדעת השו"מ שרמזתי בס"ק א' ועיין מה שכתבתי לקמן בס"ק יו"ד וק"ל. ולפי הנראה ממה שכתב בבית שלמה הנ"ל בסוף הסי' דמיירי דלא קבל מהעכומ"ז כל דמי החמץ אלא זידאטי"ק לבד ובכי האי גוונא באנו לחומרת המקור חיים שרשמתי בסי' ה' אות כ"ה והבית שלמה חושש לדבריו שלא להתיר אלא בהנאה עי"ש אתי שפיר מה שלא הזכיר להתיר מטעם זה לסמוך אקנין כסף וכו' וק"ל:

ולפי מנהגנו שמוכרים החמץ אגב קרקע בשכירות לעכומ"ז ולא במכר נראה דאין חשש במה שיופסל השטר מכירה דהא שכירות קרקע נקנה בכסף בלבד כמו שכתב הרמ"א בסי' צד"ק וכן כתב הרב מקור חיים בסי' תמ"ח סק"ט (תוך ד"ה וגם יש תקנה למכור) עי"ש ובנדון הרב בית שלמה צריך לומר שהיה הקנאת החמץ אגב מכירת הקרקע שלזה ודאי אי אפשר בלי שטר וזה פשוט (עיין לקמן בסי' ט' אות ו' ד"ה וכל זה הוא וכו' ובאות כ"ב):

וראיתי בקובץ יגדיל תורה קונטריס ט' סי' קכ"ז במי שמכר חמצו לעכומ"ז וקבל האדרוי"ף ובהשטר שכתב לו שכח לכתוב זמן כלל שנה חדש יום ונזכר בפסח עמד בזה רב אחד יצ"ו לבאר מה דין החמץ והביא מה שכתבו הפוסקים דדוקא בשטרי הלואה המאוחרין כשרין אבל בשטרי קנין מאוחרין פסולין וכתב דהוא הדין לאין בו זמן כלל לפי טעם הדבר ושוב הביא דבשער המשפט סי' מ"ג אות ה' העיר בזה ותלי לה בפלוגתא וכו' ולפי זה בנדון דידן יש לאסור החמץ דהאי שטרא חספא בעלמא הוא שוב כתב דלפי דברי הש"ך שם סק"ל דאם השטר מאוחר נכתב בידיעת המוכר ומרוצה לזה הוא כשר אם כן בלא זמן נמי כשר אם הוא בידיעת המוכר וכן הביא בשע"מ שם ואם כן כאן מחמת איסור חמץ דרביע עליה גמר ומקני וציין לעיין במחנה אפרים הלכות זכיה סי' ג' ותוס' בבכורות י"ח ד"ה דאקני ואנן סהדי ע"ז וקנאת סופרים להגאון מוהרש"ק וסיים ולפי זה יש להתיר החמץ לאחר הפסח עי"ש והנה לא פורש בהשאלה אם הקנאת החמץ אגב קרקע היה אגב שכירות הקרקע או אגב מכירת הקרקע שאם הוא אגב שכירות הקרקע הרי שכירות הקרקע נקנה בכסף לבד ואם כן אף אם השטר פסול לית לן בה ומשום דגלי דעתיה דבשטר ניחא ליה דליקני אין לחוש עיין לקמן סק"ה וגם אם היה הקנאת החמץ אגב מכירת הקרקע ובהא לא סגי בלא שטר ומכל מקום יש לומר דל מהכא קנין הקרקע ונקנה החמץ בכסף בלבד דמהני להתיר החמץ לאחר הפסח מיהא רק דאיכא למיחש לחומרת הג' מקור חיים למאן דחייש ליה וכמו שכתבתי למעלה ותו לא מידי:

ג

(ג) ואם השטר מכירה נכתב כדין אלא ששכח לחתום בו ונודע זה אחר הפסח ואינו כתב יד המוכר אלא כתב איש אחר כתב בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' פ"ד דיש לומר דקונה העכומ"ז מחמת שנתייאשו הבעלים מכי מטא זמן איסורו דדוקא בישראל אמרינן בבבא קמא ד' ס"ו דאינו רוצה לקנותו מן היאוש כיון דאיסורא הוא מה שאין כן בעכומ"ז ואם כן אין צריך שטר ולא שום קנין ואף דבעינן מטא לידיה הרי זה מטא לידיה כיון דאחר אינו יכול לזכות בו כיון שזה נתן זידאטי"ק וקבל שטר אף שזה שכח לחתום בו ואף דלא רצה להקנות אלא בכסף ושטר עיין ח"מ סי' רס"ח מכל מקום כיון דנתייאש קנה העכומ"ז מטעם הפקר ומסיק אמנם לדינא אין לסמוך בזה רק על ידי שיערב ויבטל ברוב ועוד דשכחה הוי אונס ואף דגם באונס אסור היינו משום הערמה אבל כאן שמכר וכתב שטר ולקח זידאטי"ק רק ששכח לחתום לא שייך הערמה ובצירוף כל הטעמים נראה דעל ידי שיבטלנו ברוב מותר לסמוך על דעת הפנ"י אלו תורף דב"ק ומיירי במי שמכר עסק פאבריק עי"ש ובסי' צ"ה באחד שמכר ביתו וחמצו קודם הפסח ושכח לחתום שמו ונודע אחר החג כתב דכיון דהיה בת"כ (נראה ט"ס וצ"ל בכת"י היינו בכתיבת ידו) מהני אף בלא חתם וכן כתב המקור חיים סי' תמ"ח אלא שיש לומר דכיון שכתב חתימתי דלמטה וכו' וגם באתי על החתום וחתימתו נשארה מעל מיגרע גרע ושוב כתב דמועיל מטעם יאוש וכו' (כמו שכתב בסו' פ"ד הנ"ל) איברא דאכתי לא יועיל להקנין שהיה לו במגאזי"ן כמה מאות מדות וגם בפאטיק כמה מאות מדות דזה צריך לקנות אגב קרקע והקרקע לא קנה דלגבה לא שייך הסברא דיאוש ולא נקרא מטא לידיה וכתב ויש לדון בדבר חדש דשכחה מיקרי אונס וכו' ובאונס כזה לא גזרו וליתר שאת יערב היי"ש שבפאטיק ברוב יי"ש היתר ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה וכו' ושאר היי"ש ושאר הדברים מותרים בלי פקפוק אלו תורף דב"ק והנה דבריו סותרים למה שכתב בסי' פ"ד דשם לא התיר אלא בעירוב ובצירוף כל הטעמים והכא שאר החמץ (חוץ משבפאטיק) מתיר להדיא בלא עירוב ומלבד זה איני מבין מה שכתב דלא יועיל להקנין שהיה לו במגאזין ובפאטיק משום דלא מטא לידיה וכו' והלא גם החמץ שבביתו אף שמכר ביתו להעכומ"ז והחמץ הוא שם מכל מקום כיון שאין עכומ"ז קונה קרקע בכסף וצריך שטר והשטר הזה אינו מועיל לפי שכתוב חתימתי וכו' ואינינו אם כן נמצא שהחמץ אינו ברשות של עכומ"ז כלל ובכל זאת אמר מר דקונה העכומ"ז ביאוש וחשיב ליה דמטא לידיה מפני שאין אחר יכול לזכות כיון שזה נתן זידאטיק וכו' ואם כן גם של מגאזין ושל פאטיק יש לומר שקונה מטעם זה ובמהדורא תניינא ח"ב סי' ע"ז בעובדא כי האי שהשטר מכירה נכתב על יד איש אחר ונכתב בו שם העכומ"ז הקונה ושכח המוכר לחתום בו כתב דהשטר כמאן דליתא ואף אם נרצה לסמוך על הכסף כדעת הפוסקים דכסף קינה בעכומ"ז כאן גרע שהרי ראינו שלא רצה להקנות בכסף כי אם על ידי השטר ועיין ח"מ סי' רס"ח היכא דגילה דעתו שרוצה לקנות בקנין אחר שהובא שתי דעות בזה ועל כל פנים מידי ספיקא לא נפיק ואדרבא בזה נראה שהכל מודים דלא רצה להקנות בכסף בלבד דבשלמא אם היה קנין ברור יש לומר דמכל מקום קנה בקנין זה אבל כיון שאינו ברור אמרינן דבודאי לא מחית איניש נפשיה לספיקא ורפיא בידיה ורצה להקנות באופן היותר מועיל בשטר וכיון ששכח לחתום בשטר לא קנה ושוב כתב טעם להתיר משום דאף אם היה כותב האחר השטר שלא מדעתו מסתמא הוה ניחא ליה נחותא דמצוה שלא לעבור בבל יראה וכו' ועוד מטעם שקנה העכומ"ז ביאוש וכו' ודשכחה הוי אונס וכו' (ככל דבריו שבמהדורא קמא הנ"ל) וסיים לכן לדעתי מותר בלא עירוב וראיתי במקור חיים סי חת"ם בביאורים שכתב שכל שלא חתם שמו לא מהני ויש לומר דקאי באם לא נזכר שם הקונה בשטר ואם כן אין יכול הקונה לקנות אבל כל שמוזכר שם הקונה רק המוכר לא חתם ודאי מועיל זה כתבתי בלי עיון בספר אלו תורף דב"ק ובמכ"ת הרמה מה שכתב בכונת הגאון מקור חיים אין נח לי שהרי כתב וז"ל וכשמוכר לו בשטר צריך שיכתוב שם המוכר והלוקח אבל ביתי מכורה לך בלבד שכתוב בשטר אינו מועיל כדכתב הסמ"ע ריש סי' ס"ו אם לא שהיה בעדי מסירה או שהשטר היה בכתב ידו של מוכר או חתם ידו וכו' עי"ש והנה ודאי מה שכתב הסמ"ע דשדי מכורה לך לא מהני לאו דוקא כשלא הוזכר שם הקונה דאף אם הוזכר שם הקונה מכל מקום כיון שאינו כתב יד המוכר הרי יכול לומר אני לא מכרתי ומה יועיל מכירת האחר ובעלמא לא שייך ניחותא דמצוה שכתב הרב כמובן ואם כן כשכתב הרב מקור חיים דאם לא הוזכר השם אלא כתב ביתי מכורה לך לא מהני כדכתב הסמ"ע וכו' ודאי דכונתו לומר דאף אם יזכיר שם הקונה לא מהני כבההיא דהסמ"ע:

ד

(ד) ומה שכתב (בשואל ומשיב) הנ"ל מטעם שקנה הנכרי מן היאוש הנה הרב בית שלמה סי' ע"ו במי שלא פרט אחד מהמינים בשטר המכירה כי המוכר שכח אז ממנו כתב בשם הרב השואל להתיר דאף אם לא נמכר כלל כיון שהיה עומד במקום שנמכר לנכרי כיון דמטי זמן איסורו אייאושי מייאשו הבעלים מניה והוי הפקר וקני ליה חצרו לנכרי והשיב כל דברי כ"ת הם דברי המקור חיים סוף סי' ת"מ כדמותם כצלמם (ואני מוסיף שכן כתב גם בסי' תמ"ג סק"ה ד"ה ועוד נראה) אך דברי המק"ח תמוהים שהם נגד דברי התוס' בבבא בתרא ד' נ"ד ע"א שכתבו דאף חצרו אינו קונה לו באינו מתכוין לקנות וכן משמע בתוס' ב"ק כ"ט בד"ה אלא אר"א שכתבו משום דהוי האי גלל בכליו עי"ש וכליו מטעם חצר הוא ואפילו הכי קאמר בש"ס דאם לא נתכוון לזכות בהם פטור אלמא דחצרו בלא כונה לא קנה ואם כן בישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי דאיירי ביה המק"ח וידע שהחמץ בחצרו ולא נתכוון לקנות לא קנה לכן דברי המק"ח תמוהים ובנדון דידן אף שהנכרי אינו יודע אם הוא בחצרו כלל מכל מקום הא כתבו התוס' בב"ב הנ"ל דחצרו קונה שלא מדעתו הוא דוקא באופן שאם היה יודע שהוא בחצרו היה מתכוין לזכות אבל בנדון דידן ודאי אף אם היה הנכרי יודע שהחמץ הנ"ל הוא בחצרו ולא נמכר לא היה מתכוין לזכות דאטו הנכרי יודע שבזמן איסורו נתייאשו בעליו מניה והוי הפקר הא ודאי ליתא ואם כן אין זה היתר כלל. ועוד דאף אם היה נתוודע להנכרי שיש שם חמץ זה וכי היה זוכר אם לא נמכר לו בעת המכירה ובודאי היה סבור שכבר נמכר לו ובכי האי גוונא לא קני עכשיו על ידי קנין חצר מחדש כדאמרינן ביבמות ד' ב"ן העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם לא קנה ואין חילוק בין קנין אחר לחצר באינו מתכוין לקנות כמבואר בדברי תוס' ב"ק וב"ב הנ"ל ועוד דהא פסק רמ"א בח"מ סי' רס"ח ס"ג דאין חצרו קונה שלא מדעתו אלא דאסיק אדעתיה שהוא שם ולא בדבר שאינו רגיל לבא שם ובנדון דידן ודאי לא אסיק אדעתיה שהישראל שכח למכור חמץ זה ובלאו הכי המק"ח החליף שיטתו שבספרו נה"מ סי' ר' ס"ק ט"ו כתב דבנכרי לכולי עלמא אין ידו או חצרו קונה שלא מדעתו ואם כן נסתרו דבריו שבמק"ח וחוץ מכל הנ"ל כיון שעל כל פנים אנן לא קיימא לן כהגאונים אלא ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי עובר עליו ככתוב בסס"י ת"מ מוכרח דלא אמרינן חצרו של נכרי קונה לו:

ה

(ה) ומ"ש (השו"מ הנ"ל) דאין לסמוך אקנין כסף משום דבכי האי גוונא דקנין כסף אינו ברור יש לומר דלכולי עלמא אמרינן גלי אדעתיה דלא ניחא ליה אלא בשטר לי ההדיוט אין נראה כן ואדרבא יש לומר דנהי דמספקא ליה אי קנין כסף מועיל או לא ומפני זה רצה להקנות גם בשטר שיהיה באופן היותר מועיל מכל מקום אין כונתו לדחות הקנין ראשון כלל רק משום שהוא מסופק אם יועיל הראשון או לא לכן עשה הקנין השני ואילו הוה ידע דקנין הראשון יש בו כח להקנות לא היה נזקק לקנין השני כלל ואם ו יש לומר הסברא בהיפך דאף להסוברים דאמרינן גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בקנין זה אלא בקנין האחר היינו דוקא כשהקנין הראשון הוא קנין ברור ויש בו כדי לסמוך עליו וזה מחזר אחר קנין אחר בהא אמרינן גלי דעתיה דלא ניחא ליה בקנין הזה ובחר לו קנין אחר כנפל על המציאה דקנין ארבע אמות הוא קנין ברור ומה לו בנפילה וכן בשכיב מרע שנתן בקנין בסי' ר"ן ס"ט והרי דברי שכיב מרע ככתובים וכו' ומה צריך לקנין אם לא דרצונו שלא להקנות אלא בקנין מה שאין כן כשהקנין הזה הוא מפוקפק ומספקא ליה אי מהני או לא יש לומר דמפני זה הוא שעשה הקנין השני ולא היה כונתו לדחות הקנין האחר שלא לחפוץ בקנייתו כלל וכיון דלפי האמת הקנין הראשון הוא קנין טוב ומועיל בדיעבד לאחר הפסח וזה לא דחה אותו הקנין אלא אחז מזה וגם מזה מהיכא תיתי לומר דמשום שרצה לעשות הקנין האחר גם כן כדי שיהיו מעשיו קיימים בלי פקפוק שלא יועיל לו הקנין הראשון זה אין סברא כלל ועל כן לכל היותר אין לנו להחמיר אלא לומר דזה גם כן תלוי במחלוקת הקדמונים אי קיימא לן כי האי שינוייא דכיון דנפל גלי דעתיה וכו' (דלומר דאמרינן בכי האי גוונא לכולי עלמא גלי דעתיה וכו' זה אין סברא כלל) ואם כן פשיטא ודאי דלענין חמץ שעבר עליו הפסח יש לנו לסמוך על הסוברים דלא אמרינן גלי דעתיה ואיכא קנין כסף מיהא:

ו

(ו) ואחר החיפוש מצאתי בשואל ומשיב מהדורא קמא ח"א סי' צ"א באחד שהיה לו פרה מבכרת אצל הרועה ומכר לו הפרה באנדשלאה"ק ולא לקח אדרוי"ף ואמר להרועה שיהיו אצלו בבית למען ימסרנה לו וימשכנה ואחר כך נשכח הדבר ובין כך ילדה בכור וכתב דאנדשלאה"ק קונה כמו שכתבו כני"ח ונטע שעשועים ואין לומר כיון דאמר ליה שימסרנה למושכה גלי דעתיה דלא רצה להקנות באנדשלאה"ק רק במשיכה וכההיא דאמרינן גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני וכו' שהרי מבואר בב"י סי' רס"ח דנקיטינן כשיטת הרא"ה דאפילו בקנין דרבנן לא אמרינן גלי דעתיה ואין לומר דשם גם הקנין ארבע אמות (אין הלשון מדוקדק דמשמע דנפילה היא קנין דרבנן וזה אינו) אינו אלא מדרבנן לכך לא אמרינן גלי דעתיה מה שאין כן בקנין תורה וסטומתא דסטומתא הוא רק מנהג ומסירה ומשיכה הוא קנין תורה ושייך לומר דלא ניחא ליה בקנין סטומתא דזה אינו דכל דחזינן שעשה אנדשלאה"ק ולמה עשה אנדשלאה"ק אם לא רצה להקנות בזה ושאני התם דנפל גלי דעתיה דלא ניחא ליה קנין ארבע אמות דהא כבר היה לו קנין ארבע אמות אבל כאן כל שעשה אנדשלאה"ק בודאי נתרצה רק שליתר שאת רצה שיהיה גם במשיכה אבל לא בטל קנין הסטומתא לכן נראה דפטורה מבכורה עכ"ל וגם בסי' צ"ג כתב ובלאו הכי יש לומר כיון דבאמת הקנה לו אגב קרקע וכו' ואין לומר דכאן גרע כההיא דב"מ ד' י"א כיון דנפל גלי אדעתיה וכו' דכבר מתבאר בסי' רס"ח דלא קיימא לן כהך סברא ונקיטינן כהרא"ה דאף בקנין דרבנן לא אמרינן כן עי"ש בב"י וא"כ אף שכתב לו שטר לא גרע בזה וקנה מצד שהקנה לו אגב קרקע וכו' עכ"ל הנך רואה דהני מילי דמר סתרא"י נינהו ולי הדל דבריו שבתשובות אלו הם עיקר ואם כן אם לגבי הפקעת קדושת בכור פשיטא ליה דיש לסמוך על קנין סטומתא שאינו קנין תורה לפי דעתו (ועיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים מערכת הקו"ף אות ס"ה בזה) ולא נחוש לומר דגלי דעתיה וכו' כל שכן לענין חמץ שעבר עליו הפסח והקנין שעשה הוא קנין כסף דהוא קנין דאורייתא דודאי לא נחוש לומר דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בקנין דאורייתא דהרי הר"ן בחידושיו והביא דבריו מרן בב"י סי' רס"ח כתב בשם יש אומרים (שלא כדעת הרשב"א) דאף מאן דאית ליה סברא דגלי דעתיה וכו' לא אמר אלא נגד קנין ארבע אמות דרבנן ולא לגבי קנין תורה והרב מים חיים ראפפורט באו"ח סי' ז' (ד"ה ועוד) כתב גם כן בנדונו דאין לחוש משום דגלי דעתיה וכו' דהא לא קיימא לן הכי בסי' רס"ח ועוד דהא כתב בשטר המכירה בכל אופן המועיל יותר לתקנת חז"ל ואם כן חזינן דגלי דעתיה לכל אופן המועיל יותר למכירת החמץ עכ"ל ובשו"מ ח"א סי' רי"ד שהבאתי לקמן אות י"ד במי שכתב שקבל אדרוי"ף ובאמת לא קבל ונמצא שלא נקנה לו הקרקע ולא החמץ אגבו כתב דלפי סברת המחנה אפרים דחזקה דשכירות היא על ידי השתמשות אם כן קנה העכומ"ז הקרקע בחזקה ודחה זה כיעי"ש ולא נחית כלל לסברא זו לומר דכיון שכתב שקבל זידאטיק גלי דעתיה דרצונו להקנות בכסף ואיננו מוכח דאזיל לשיטתו שבתשו' הנ"ל דאין חשש בזה כלל ועיין עוד בתשובותיו שארשום להלן בס"ד והרב חיי אדם בקונטריס נשמת אדם סוף סי' ג' מסיק בצ"ע אם נאמר גלי דעתיה וכו' בכיוצא לזה או נימא אדרבה בכל דהו ניחא ליה ולא הזכיר כלל ההיא דבנפילה ניחא ליה דליקני וכו' ודברי הפוסקים בזה כיעי"ש ובשו"ת זכרון צבי מנחם רס"י ד' הובאה תשובת הג' מקאזמיר וז"ל בדבר שמכר החמץ אגב קרקע של המרתף והמרתף לא היה שלו לפע"ד אם קבל זידאטיק אף אי אמרינן דבטל מכירת המרתף וגם קנין אגב קרקע עם כל זה נשאר קנין כסף לחוד דמהני בדיעבד לענין חמץ אחר הפסח ואף שכתב בשטר אגב קרקע היינו שרצה לצאת גם לדעת הפוסקים דלא מהני כסף לעכומ"ז אבל הקנה גם כן בכסף ומהני בלי אגב קרקע בדיעבד וכו' עי"ש ועיין עוד שם סי' ט' שאביא דבריו להלן בס"ד:

ז

(ז) ושם (בשואל ומשיב מהדורא תניינא) ח"ד סי' פ' במי שמכר חמצו והבית שבו החמץ בכסף וכתב שטר ונזכר בחול המועד שלא חתם ואמר לו המורה שיחתום בחול המועד כיון שהשטר הוא לראיה מועיל אף שחותם בו אחר כך ונקנה למפרע והוא לא חתם ועבר הפסח והשיב דאם נאמר דאינו מועיל כסף בעכומ"ז כמחלוקת הפוסקים מה יועיל שיחתום אחר כך מי יודע אם היה בדעתו למפרע להקנותו וגם אם היה בדעת המוכר להקנות סוף סוף העכומ"ז לא סמך על זה עד שיהיה לו שטר כתוב ומה שאמר המורה כיון שהיה גם סטומתא בודאי מועיל אדרבא גרע דגלי דעתיה וכו' עיין מחלוקת הפוסקים בסי' רס"ח אמנם לדינא וכו' (כתב שם ההיתר מצד דשכחה הוי אונס וכו' וגם כ' דדברי המק"ח דאינו מועיל הוא כשלא הזכיר גם שם הקונה וכו' ומסיק וז"ל) אמנם ליתר שאת יוכל לערב ברוב וכו' ואף דזה נזכר בפסח והוי מזיד וכל הטעמים הנ"ל אינם אלא לנזכר אחר הפסח מכל מקום יש לומר כיון שאמר לו המורה שיש להתיר החמץ על ידי שיחתום שמו הוי כשוגג בהוראה וסמך עליו עיין מג"א סי' שי"ח סק"ג ועוד נראה להוסיף דאף אם נאמר דכתיבה בלא חתימה אינו מועיל היינו דוקא בשאר דברים כיון דיכול להכחיש ולומר דאינו שלו ונדמה לשלו אבל בחמץ דאנן סהדי דלא ישקר ואדרבא ניחא ליה דימכור חמצו בודאי סגי בדיעבד אף כשלא חתם וגם כשהוא כתיבת יד אחר והוא צוה לו לכתוב גם כן מועיל בזה לכן ודאי מותר בדיעבד ועל כל פנים בעירוב ברוב היתר ודאי מועיל עכ"ל:

והנה מה שכתב משום דגלי דעתיה וכו' כבר כתבתי למעלה בזה ומה שכתב על דברי הרב השואל דמה מהני לחתום שיקנה למפרע וכו' הנה לפי הנראה כונת הרב השואל היא לפי מה שכתב מרן בב"י ח"מ סי' ק"ץ על הדין שבסעיף ז' דבאתרא דכתבי שטרא אינו קונה עד שיכתוב השטר שהביא שם דברי הר"ן לחלק בין שטרי קנין לשטרי ראיה דבשטר קנין אינו קונה למפרע אבל בשטר שהוא לראיה אם נתן כסף ואחר כך כתב השטר נקנה הדבר משעה שנתן את הכסף למפרע עי"ש והכא נמי לפי מה שהניח הרב השואל דשטר זה הוא לראיה וגם הרב המחבר לא חלק עליו בזה אם כן נראה דשפיר קאמר דמהני בזה דלא בעינן דעתו אלא ממילא הרי הוא קנוי לו למפרע שאין הקנין על ידי השטר אלא על ידי הכסף שנתן מעיקרא והשטר לראיה בעלמא (ועיין בשו"ת אגודות אזוב מדברי בסי' י"ג ד' ה' ע"ב שנסתפק בזה אי מהני למפרע אם יחתום אחר כך כיון שהוא שטר ראיה שהרי כתוב חתימת ידי תעיד וכו' ומסיים ולראיה ביד הקונה חתמתי וכו' ושם בע"ד אות ד' כתב גם כן ספק זה עי"ש והרב יפה ענף ד' ס"ה ע"ד אות יו"ד כתב וז"ל באתרא דכתבי שטרא דלא קנה בכסף לבד מכל מקום היכא שנכתב קונה למפרע משעת נתינת הכסף כן כתבו הרמב"ן והריטב"א והרשב"א בגיטין ד' יו"ד ע"ב ועיין הר"ן שם ובפרק קמא דקידושין ושמחת יום טוב סי' כ"א ומטה שמעון סי' ק"ץ הגב"י אות ד'):

ומה שכתב הרב שואל ומשיב דאף שנזכר בפסח הוי כשוגג בהוראה וכו' הנה אמת שכן כתב הרב מגן אברהם בשם הרב מוהרד"ך ושלמים וכן רבים נקטי הכי כמו שמתבאר ממה שרשמתי בקונטריס הכללים מערכת הטי"ת אות ז"ך ובקונטריס זה בסימן זה אות ז' ס"ק י"א בשם הרב שערי תשובה מכל מקום נראה דיש לפקפק בזה דהניחא אם היה עושה כפי מה שהורה לו המורה והיה חותם השטר אף אם נאמר דמה שחותם אחר כך אינו מועיל לפום דינא מכל מקום יש לומר דזה הוי שוגג בטעות דהוראה כי סמך על דברי המורה אבל בנדון זה שצוה לו המורה לחתום והוא לא חתם (ולא נזכר שם שמפני שום אונס לא חתם) מוכח דלא סמכא דעתיה על המורה ואדעתא דנפשיה הוא דעביד וכיון שלא נאמרו טעמי ההיתר אלא לנזכר אחר הפסח וזה נזכר בפסח והיה לו לבער ולא ביער היה לנו לאוסרו דאין שום אונס מחמת הוראה בטעות כאמור ועיין עוד בשואל ומשיב הנ"ל סי' י"א הבאתיו בסי' זה באות הנ"ל ושם בסי' ק"ב השיב גם כן להתיר במי ששכח לחתום ולא ידע עד אחר הפסח וכתב כבר התרתי כמה פעמים וכו' (הזכיר קצת מטעמים הנ"ל) ונדון זה עדיף שהיה כתיבת יד המוכר עצמו וכו' עי"ש:

ח

(ח) גם במהדורא תליתאה ח"א סי' ס"ג במי שאמר לאחר לכתוב לו שטר מכירה על דגן וקמח וסימן המצרים של הבית שמכר לו ומכר אגב קרקע עם זידאטי"ק רק שלא נכתב שם המוכר וגם לא חתם בהשטר אבל שם העכומ"ז הקונה נכתב והשיב כמו שכתב בתשובותיו הנ"ל דאם נאמר דהשטר מכירה אינו כלום אין צד היתר משום קנין כסף כיון דגלי דעתיה וכו' אלא שיש לומר כיון שהזכיר שם הקונה מהני וכו' וגם משום ניחותא דמצוה וכו' וששכחה הוי אונס ושקנה ביאוש וכו' ואף שקשה לסמוך על זה למעשה מכל מקום על ידי ביטול ברוב ודאי מותר ואף דקמח בקמח לקצת פוסקים הוי לח בלח יש לסמוך על הפוסקים דלא מיקרי לח בלח עכ"ל ועיין מה שכתבתי בשמו לקמן סעיף קטן ח"י:

ט

(ט) ורפי שלא הרוו צמאוני דברי הג' שואל ומשיב בכל תשובותיו הנ"ל כי יושב בסת"ר ממקום למקום וגם כי יש לפקפק ולגמגם בדבריו כנז"ל אמר יאמר העבד ל"ו אצא חפש"י בסיפרי רבנן בתראי בתשובותיהם ומצאתי להג' מוהר"ש בשו"ת בית שלמה סי' ס"ב שנשאל בעובדא דאתא לקמיה באיש אחד שמכר חמצו לעכומ"ז בקנין אגב קרקע בשטר וקבל אדרוי"ף והשאר זקף עליו במלוה כנהוג ואחר הפסח כשקבל השטר מכירה בחזרה מן העכומ"ז ראה שלא חתם בו והוא הפסד מרובה כי החמץ עולה לסך רב ושאל השואל מה דין החמץ והשיב דהשטר ודאי חספא בעלמא הוא כיון שהוא כתב איש אחר ולא חתם שמו המוכר וכו' וא"כ יש בדבר זה שלש חששות והאריך לבאר החששות וצדדי ההיתר בהם היינו:

א') כיון שנתבטל השטר אם כן מכירת הקרקע בטלה דהא עכומ"ז אינו קונה קרקע בכסף לבד וכיון שלא נקנה הקרקע לא נקנה לו החמץ אגב קרקע אלא בכסף לבד ודעת רוב הפוסקים דעכומ"ז אינו קונה מטלטלין אלא במשיכה והביא לזה דברי הרב משאת בנימן סי' ט"ן דבחמץ הכל מודים דמהני קנין כסף לבד דבגילוי דעתא דלא ניחא ליה סגי ומהני קנין כל דהו ופקפק על דבריו שנראה מדברי הרמב"ן במלחמות בסוגייא דהרהינו אצלו דגם בחמץ בעינן משיכה למאן דאמר דקניינו של עכומ"ז במשיכה וכתב דמכל מקום אף אם אין דברי הרב משאת בנימן מוכרחים וכמחלוקת בעלמא כן מחלוקת לענין חמץ מכל מקום מידי פלוגתא לא נפיק דיש פוסקים כסברת רש"י דעכומ"ז קונה בכסף ובחמץ שעבר עליו הפסח הוי ספקא דרבנן ולקולא ומה שגמגם בספר פרי מגדים דכיון דבפסח עצמו הוי ספקא דאורייתא אין להקל אחר הפסח דהוי ספק דרבנן על ידי גילגול אינו גמגום בנדון זה לפי מה שהסכימו האחרונים דאם לא נודע הספק איסור עד אחר שנעשה דרבנן מותר אמנם בפרמ"ג (אולי הוא באשל אברהם סי' תמ"ח סק"ג ד"ה ודע אם) מחמיר באם עבר על ספק בל יראה לאסור החמץ אחר הפסח משום קנס דכיון דעל כל פנים עבר על ספק בל יראה ועבד איסורא קנסוהו רבנן ולזה האריך (הב"ש) לפלפל ומסיק דדל מהכא קניית הקרקע הרי נשאר על גוף החמץ קנין כסף ובדיעבד מותר ובפרט שכל האחרונים הסכימו לדינא להמשאת בנימן דסמכינן בדיעבד על קנין כסף אף בנודע בפסח דיש חשש איסור דאורייתא כל שכן בנדון זה שלא נודע עד אחר הפסח שהוא מדרבנן פשיטא דיש לסמוך על קנין כסף וזה ברור:

החשש ב) כיון שקנה הקרקע והחמץ בקנין אחד הוי כקני את וחמור וכיון שהקרקע לא נקנה גם החמץ לא נקנה ואף דבקני את וחמור נקיטינן דקנה מחצה מכל מקום יש לפקפק לדעת הרמב"ם ובה"ג שהביא מרן באה"ע סי' מ"א ס"ג בקדש נשים רבות והיו בהם שתי אחיות דאף האחרות אינן מקודשות וכתב הר"ן דהיינו אף למאי דנקיטינן דקנה מחצה מטעם וכו' ולכאורה כן הוא בנדון דידן ואף דמידי פלוגתא לא נפיק מכל מקום קשה להקל כל כך לכאורה כיון שבקנין כסף עצמו יש דעות דלא קנה די להקל בקנין כסף עצמו אבל בהצטרף ריעותא זו אולי יש להחמיר אלא דבבית מאיר כתב דדעת הר"ן יחידאה היא דיש לומר לדעת הרמב"ם כמו שכתב הרמב"ן דטעמו דבדיבור אחד כולל כולם שאמר כלכם וזה אינו בנדון דידן והוא כתב דנראה ברור דטעם הר"ן לאו משום דכללם בקנין אחד דגם בזה יש לומר דקנה מחצה וכו' אלא הטעם הוא משום דכללם בסך אחד ובזה כיון שבטל אחד מהם לא קנה השאר משום דמקח אחד הם ומכרם בסך אחד יכול לומר במקח שלם אני רוצה וכו' מה שאין כן בנדון דידן שקצב סך הקרקע בסך בפני עצמו וערך החמץ גם כן בסך מיוחד אם כן למאי דנקיטינן דקנה מחצה אף דנתבטל מקח הקרקע קיים לגבי החמץ (מצאתי חבר להרב בית שלמה בחילוק זה רב אחד הובא בספר זכרון צבי מנחם סי' ב' בד"ה ומעתה וכו' וז"ל ועוד שמחמת הקרקע והמטלטלין בודאי אינו ענין לבטל המכר כיון שהקרקע מכר בסך בפני עצמו בודאי שתי מכירות הם וזה אין צריך לפנים ע"כ וכן כתב שם בד"ה ואולם עי"ש) ונדון דידן עדיף מדרבינו שמחה במרדכי פרק מי שמת בהקנה בקנין סדר מטלטלין ומטבע כאחד שקנה מטלטלין משום דאף מטבע בת קנין היא בשאר קניינים וכאן עדיף טפי דהא קנין כסף בקרקע גם כן קנין הוא אלא דבנכרי לא מהני משום דלא סמכא דעתיה וכו' ועל כל פנים גם הכסף קנין הוא ולא דמי לאת וחמור אלא שלסברת הר"ן וכו' ועל כל פנים מכירת החמץ קיים וזה ברור (בענין זה עיין לקמן באות כ"ג):

החשש ג) על פי דברי המקור חיים דכשמקנה החמץ לעכומ"ז אגב קרקע צריך שיקנה לו אגב קרקע שהחמץ בתוכו שאם לא כן אף שמקנה לו אגב קרקע (אחר) לא מהני כיון דהחמץ הוא ברשותו של ישראל הוי כישראל שקבל חמצו של עכומ"ז ברשותו וקבל אחריות דכיון דהעכומ"ז חייב לו מעות הוי כמו משכון ובההיא הנאה דתפיס ליה אדמי הוי שומר שכר ואף דאין דין שומרים לעכומ"ז מכל מקום במשכן אף בעכומ"ז הוי שומר שכר וכו' וכיון דבנדון דידן לא נמכר הקרקע לעכומ"ז (כיון דהשטר חספא בעלמא ואינו קונה קרקע בלא שטר) נמצא שהחמץ הוא ברשות המוכר וקבל עליו אחריות שהרי הנכרי לא סילק כל המעות ואסור לדעת המקור חיים ועל זה האריך שדברי המקור חיים תמוהים דמאי דתפיס אדמיה לא חשיב קבל עליו אחריות וכו' וכתב עוד בשם הרב מקור חיים דאפילו אם התנה בפירוש שפטור מאחריות מכל מקום כיון שידוע שהעכומ"ז לא ישלם כשיאבד הוי כאחריות אלם עליו ושקיל וטרי בזה ובמה שנחלקו הרבנים מגן אברהם וחק יעקב בסי' ת"מ בישראל שקבל אחריות על חמצו של עכומ"ז ועבר עליו הפסח אם הוא מותר והאריך ליישב דעת החק יעקב ממה שהקשו עליו האחרונים ומכל מקום לדינא קשה לסמוך אהיתרא דחק יעקב (דסובר דבקבל עליו אחריות מותר אחר הפסח) דמתבאר מדברי הרמב"ם פרק ד' הלכה ג' דכשקבל אחריות אסור לאוכלו אחר הפסח אלא דמכל מקום אין סתירה לדבריו אלא לענין אכילה אבל לענין הנאה אין סתירה מדברי רמב"ם ויש לסמוך על החק יעקב בהנאה וגם האליהו רבה מביא דעת ראב"ן שמכריע לאסור באכילה ולהתיר בהנאה (בענין זה כתבתי בסי' ה' אות כ"ה דעות רבני האחרונים בחומרת המקור חיים עי"ש):

ועוד האריך דבנדון דידן דאין הישראל מקבל עליו אחריות בפירוש רק מצד שהעכומ"ז אלם כדברי המק"ח הנה דעת האחרונים דאף דרוב הפוסקים הסכימו לאסור כדעת הרמב"ם מכל מקום בלאחר הפסח יש להקל כדעת הראב"ד ושקיל וטרי אם יש לאסור גם לדעת הראב"ד מטעם דינא דמלכותא וביאר שבנדון זה אין חשש מזה ועוד כתב דאף אם נאמר דחשיב כקבל הישראל אחריות מכל מקום כיון דבשיעבוד סמכינן אדר"ת דייחד לו בית מהני וזה שמכר לו הקרקע שהחמץ בו אף שלא הועיל מ"מ הוי כייחד לו בית ועוד האריך ומסיק דלהנאה פשיטא דיש להקל דהא אף בחמצו של עכומ"ז ברשות ואחריות ישראל הסכימו האחרונים דעכ"פ מותר בהנאה לאחר הפסח ואף באכילה יש לצדד להקל בהפסד מרובה כזה מחמת הטעמים שכתבתי אמנם למעשה אין לסמוך עד שיסכים אחד מהמפורסמים והסכים על ידי הגאון מבראד שודאי מותר בהנאה ואף באכילה יש להתיר אם הוא הפסד מרובה מטעמי דכתיבנא עד כאן דבריו הנך רואה שהגאון הנ"ל חקר ברוחב שכלו כל מה שיש לפקפק בנדונו וישב על הבא"ר בא"ר רחובו"ת שאין לחוש בדבר ולא העלה על דל שפתיו לחוש שגם קנין כסף נתבטל משום דגלי דעתיה וכו' כדחייש הגאון שואל ומשיב מוכח מזה דפשיטא ליה דלא שייך בזה לומר גלי דעתיה וכמאי דכתבינן בעניותין:

י

(יו"ד) שוב ראיתי שם סי' ס"ח באחד שמכר לנכרי חמצו בליל ערב פסח ולא קבל ממנו כסף רק קנאו הנכרי במשיכה שהוליכו אל ביתו ואמר לו הישראל מחר תבא ואתן לך שטר מכירה ולא בא הנכרי עד אחר הפסח וכתב הרב השואל דבדיעבד מועיל משיכה לבד ואין לומר דכיון דאמר לו שיכתוב שטר גלי דעתיה וכו' דאנן סהדי דאילו ידע הישראל דמהני משיכה לבד לא היה מזכיר שטר כלל והמחבר השיבו על זה דזה אינו וראיה מש"ס בבא בתרא ד' קנ"ב דאמר שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אף דסתם שכיב מרע רוצה שתתקיים מתנתו דמטעם זה תקנו דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ועוד דאף אם נאמר דהוא גמר ומקנה מחמת איסור חמץ מכל מקום כיון שאמר כן להעכומ"ז איהו לא גמר וקנה כיון דלדידיה לא אכפת ליה איסור חמץ וסברא זו כתב המקור חיים סי' חת"ם סק"ה והארכתי במקום אחר ליישב דבריו אמנם בלאו הכי אין זה חשש דהא נקיטינן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה רק כשאומר על מנת כדאמרינן בבבא בתרא ד' ע"ז ועיין סמ"ע סי' גר"ם סקי"ג וט"ז אה"ע סי' נו"ן סקי"ב וכן מוכח להדיא מדברי המקור חיים שם סק"ט דבשכירות קרקע אין חשש כלל דכשנתבטל שטר המכירה משום דנקנה בכסף ולא אמרינן דכיון שכתב לו שטר גלי אדעתיה דאין רצונו להקנות בלא שטר וכל שכן בנדון דידן עכ"ל ויש לתמוה בין על הרב השואל ובין על הרב המשיב דנראה דנקטי בעלמא בפשיטות בכל כי האי גוונא דאמרינן גלי אדעתיה וכו' ולא זכרו שרים ההיא דסימן רס"ח דנחלקו הפוסקים בזה ולפי הנראה העיקר הוא דלא נקיטינן כי ההוא שינוייא דגלי אדעתיה וכו' כמו שכתבתי לעיל ודברי הרב השואל נראים נכונים ואינו דומה לההיא דשכיב מרע דהכא משום שהוא קנין מסופק השתדל לעשותו באופן המועיל בלי פקפוק ועיין בפתחי תשובה סי' רס"ח שרמז שו"ת מוהר"ם רוטרונבורג האחרונים באור"ח סי' יו"ד שכתב ליישב דלא תקשי אדעת רוב הפוסקים דלא נקיטינן כשינוייא דגלי דעתיה וכו' מההיא דשכיב מרע שעשה בו קנין דאמרינן דלא קני משום דגלי דעתיה וכו' עי"ש ומכל מקום בנדון זה אין לחוש משום דגלי דעתיה וכו' בין להרב השואל משום דאנן סהדי דאילו ידע שמועיל קנין כסף לא היה מקנה על ידי אגב קרקע ובין לדעת הרב המשיב דאף אם נתבטל השטר הוי כאומר זכו בשדה לפלוני וכתבו לו השטר בלא על מנת דחוזר בשטר ולא בשדה כמובן:

יא

(יא) ושם (בבית שלמה) בסי' ס"ג נשאל גם כן כעין שאלה הקודמת (במי ששכח לחתום שמו בשטר המכירה) אלא שהיה עוד סניף גדול להקל היינו שהיו שם שני עדים כשרים שראו המכירה וגם מסירת השטר וכתב המקור חיים בסי' תמ"ח דמהני בעדי מסירה אף דבגט אם לא כתב שמו ושמה בטל היינו משום דבעינן ספירת דברים וכו' ומסתברא כוותיה וכן נראה להדייא מתשובת הרשב"א שהביא מרן סי' ל"ב וכתב לפקפק מטעמים אחרים ודחאם וכתב דבנדון זה השטר מעליא ועוד דהא להרשב"ם וסייעתו עכומ"ז הוא כישראל וקונה קרקע בכסף לחוד באתרא דלא כתבי שטרא ומאי דמבואר בש"ס דעכומ"ז לא קני בלא שטר הוא באתרא דכתבי שטר קנין אבל באתרא דלא כתבי שטר קנין מהני שטר ראיה ואם כן אף שלא ייחדם לעדים הוי על כל פנים שטר ראיה על ידי העדים שראו המסירה ושטרי דידן שטר ראיה הם ולא שטר קנין כמ"ש הקצה"ח רס"י קצ"א דהא הלוקח נותן שכר הסופר וכו' ועכ"פ יש כמה צדדים דבנד"ד השטר מעליא ויש להקל ואף שבנוסח השטר מתחיל בלשון חתימת ידי דלמטה וגם סיים באתי על החתום פשוט דאין זה מגרע כח עדי מסירה דל"פ בזה בעדים אחרים ע"כ וגם בסי' ס"ד בנדון שלו היה ריעותא זו ג"כ דשכח לחתום שמו בשטר אלא ששם אין שייך לומר דקנה העכומ"ז החמץ בכסף לפי שהמכירה היתה אחר חצות דלא מהני כסף ותורף הענין הוא שמכר אחר חצות המרתף עם החמץ וגם מכר לו יי"ש שהיה לו במקום אחר והשכיר לו אותו מקום וכתב דמה שמכר לו החמץ עם המרתף לכאורה ודאי לא הועיל כיון דאין מכר לאיסורי הנאה וגם היי"ש שבמקום אחר לא הועיל בו המכירה אבל מה שהשכיר לו מקום היי"ש ודאי מועיל דהא שכירות קרקע נקנה בכסף לבד דאין לומר דכיון דלא הועיל המכירה להמרתף והחמץ הנ"ל (זה לפי שאינו נקנה לעכומ"ז בלא שטר וזה לפי שאינו ברשותו למכרו) נתבטל גם שכירות מקום היי"ש ע"פ דעה ראשונה שבהרמ"א ח"מ סוף סי' ג"ר דזה אינו (והאריך קצת בחילוקים בזה) וכו' ובלא"ה הא נקיטינן להלכה דקנה מיהא מה שמועיל בו קנין וכו' ואחר שכתב דהועיל שכירות מקום היי"ש עמד לבאר מה משפט היי"ש אחר הפסח אי אמרינן דנקנה להעכומ"ז בקנין אגב קרקע או בחצר והאריך מאד בכל פרט עי"ש:

יב

(יב) ובשו"ת זכרון צבי מנחם סי' ט' הן ל"ו הובא שם שו"ת הרב מפאטשינוב באחד שמכר החמץ עם החדר שבו החמץ לישראל חברו (לפי הנראה הוא כדי שימכרנו לעכומ"ז) והקונה מכרו לעכומ"ז ולקח זידאטי"ק וכתב שטר ושכח לחתום בו ולא מסר בפני עדים ובשעת קבלת העירבון אמר לו שמוכר לו כל הכתוב בשטר מכירה והוא הפסד מרובה (ומובן מתוך התשובה שנשאל על אחר הפסח) וכתב לפי דברי המק"ח תמ"ח בחידושים סק"ח דאם לא הקנה החדר ולא נתן רק מקצת דמים אסור החמץ אחר הפסח דהוי כאחריות אלם וכיון דעכומ"ז אינו קונה קרקע בכסף בלא שטרא והאי שטרא כמאן דליתיה דמי כיון שלא חתם ולא מסר בפני עדים וכיון שנתן רק מקצת דמים נשאר באחריותו ואסור וגרע עוד נדון זה לשיטת הרמב"ם הובא בח"מ סי' רט"ז ס"ה בהקנה קרקע ודקלים ונתבטל המכר של דקלים נתבטל כלו וכן בנדון זה שהקנה הקרקע והחמץ בקנין אחד כשנתבטל קנין הקרקע נתבטל כלו ושוב הקשה על המק"ח דפסק דבקנין שיש בו פלוגתא מותר אחר הפסח דהוי ספקא דרבנן בפלוגתא דרבותא ואם כן גם באחריות אלם הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ומסתבר טעמיה דהראב"ד וכו' ואם כן יהיה מותר אחר הפסח ועוד המק"ח סותר את עצמו למ"ש בביאורים סק"ה דאם החמץ במקום אחר יכול להקנותו באגב קרקע וכו' וקשה הא גם שם נשאר אחריות אלם ודוחק לומר דמיירי בנתן כל הכסף או שהחמץ מונח ביד עכומ"ז וכתב ליישב דנתן מקצת מעות אוסר משום דאיכא ספק ספיקא לאיסורא ספק הלכה כר"ת דבעי משיכה וספק הלכה כהרמב"ם באחריות אלם אבל בביאורים דהקנה לו גם באגב קרקע ליכא אלא חד ספק לאיסורא משום אחריות דאלם לכן מותר אחר הפסח ולפי זה בנדון דידן דאיכא ג' ספקי לאיסורא דילמא כר"ת דבעי משיכה וספק הלכה כהרמב"ם באחריות אלם וספק כרמב"ם בנתבטל מקצת המקח נתבטל כולו כל שכן דיש לאסור אלא דלפי מה שנתבאר בסמ"ע סי' צד"ק דלרשב"ם והראב"ד והר"ן קונה העכומ"ז קרקע בכסף בלא שטר ואם כן נקנה החמץ להעכומ"ז אגב קרקע שצבור בו החמץ ואין לומר דמקנה לו כל הכתוב בשטר וכיון שהחמץ ברשות העכומ"ז לא איכפת לן תו מה שהוא באחריות האלם ויש לנו רובא להיתר דילמא עכומ"ז קונה קרקע בכסף לבד ואז מותר החמץ ואם תמצא לומר כרמב"ם דצריך שטר נשאר החמץ בספק הנ"ל אם אסור או מותר ועדיף מספק פלוגתא דרבוותא ומותר אחר הפסח וליכא למשדי נרגא דמאחר דמסר לו שטר גלי דעתיה דרוצה להקנות בכסף ושטר וכו' דהא לא נקיטינן כי ההיא שינוייא דבנפילה ניחא ליה דליקני וכו' כמבואר בסי' רס"ח ועוד דהתם כיון דלא היה מוכרח לנפילה ונפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה וכו' אבל במכירת חמץ דחז"ל הצריכוהו לשני קניינים כסף ושטר אם כן אף שמסר השטר לא הוי גילוי דעת שאינו רוצה לקנות בכסף לבד ויש לומר דקנה הקרקע בכסף לבד לרשב"ם ודעמיה ועוד דמתבאר מדברי הרב המגיד שפירש טעם הרמב"ם דבעי שטר שהוא משום שמא יכריח את ישראל למוכרו לו אבל להכריחו שיכתוב לו שטר כולי האי לא עביד מובן מזה דמן התורה קונה עכומ"ז בכסף לבד וכיון דרק מדרבנן לא קנה העכומ"ז בכסף לבד לא עבר בבל יראה ולמה נקנוס אותו ואף דכתב הר"ן דבעבר על בל יראה מדרבנן אסור אחר הפסח הנה לפי דברי מוהריב"ל הובא במשנה למלך פ"א דמכירה דאם נשבע למכור לו הוי כפריש לקנות בכסף לבד דמהני והכא נמי הוי כהתנה וכו' ובזה לא תקנו רבנן וכו' והר"ן לא אסר בעבר בבל יראה מדרבנן אלא היכא שתקנו בפירוש שיעבור וכו' אלו תורף דב"ק:

יג

(יג) מה שהקשה על דברי המקור חיים ממה שכתב בביאורים דיכול להקנות אגב קרקע חמץ שיש לו במקום אחר דהרי גם שם נשאר אחריות אלם וכו' הנה בהגיגי דברי קושייתו תכף אמרתי דלפי המתבאר ממה שכתבתי למעלה בשם שו"ת בית שלמה סי' ס"ב בהחשש השלישי דעד כאן לא חייש המק"ח לאחריות אלם אלא כשהקנה לו חמץ אגב קרקע אחר אבל אם מקנה לו החמץ אגב קרקע שהחמץ צבור בתוכו דהוי חמץ של עכומ"ז וברשותו לא איכפת לן משום אחריות אלם אם כן שפיר יש לומר דכשיש לו חמץ במקום אחר יקח פרוטה מעכומ"ז ויקנה לו בה אותו המקום שהחמץ בו ואגבו יקנה החמץ והוי חמץ של עכומ"ז וברשותו ולא חיישינן תו לאחריות אלם ואם כן אינו מובן מאי קשיא ליה על המק"ח ואמרתי דאולי מה שכתב ודוחק לומר וכו' או שהחמץ מונח ביד עכומ"ז בהכרח לומר דכונתו דמונח ביד עכומ"ז מחמת שהקנהו לו על ידי המקום שצבור בו ולזה הוא שכתב שזה דוחק דאם כן הוה ליה לפרש אלא דלא הונח לי דמלבד דאין זה במשמעות דבריו אלא משמע שרצונו לומר דנמצא מכבר ביד העכומ"ז ועוד דלפי דבריו שזה דוחק אם כן צ"ל דמה שכתב המק"ח דמהני להקנות אגב קרקע החמץ שבמקום אחר היינו אפי' אגב קרקע שאין החמץ צבור בתוכו והדבר תמוה דמדברי כמה מרבנן בתראי שמביאים סברת המק"ח הנ"ל מתבאר דאין שום תקנה לינצל מחשש אחריות דאלם בנותן מקצת דמים אלא אם כן מקנה ו החמץ אגב קרקע שהחמץ צבור בו אבל אם מקנה לו אגב קרקע אחר הוי אחריות דאלם ואסור אחר הפסח וכן מבואר בדברי המק"ח שהביא בבית שלמה שם וז"ל בסי' תמ"ח ואם לא הקנה הרשות שהחמץ בתוכו אף שהקנה לו אגב קרקע לא מהני כיון דאחריות על הישראל כיון שעומד ברשות ישראל והעכומ"ז חייב לו מעות הוי כמשכון ובהנאה דתפיס ליה אזוזי הוי שומר שכר ובמשכון אף בעכומ"ז הוי שומר שכר וכו' עכ"ל (ואחר זמן בא לידי ספר מק"ח וראיתי דבריו בסי' תמ"ח סק"ט בד"ה וגם יש תקנה למכור חמץ שיש לו וכו' והם כמ"ש הבית שלמה וסיים עוד ואפילו אם התנה בפירוש שפטור מאחריות מכל מקום כיון שידוע שהעכומ"ז לא ישלם לו כשיאבד הוי כאחריות אלם וכו' ואחר פסח גם כן אסור החמץ דאף דנגד איסור החמץ שאחר הפסח שהוא מדרבנן סמכינן דמעות בלבד קונות מכל מקום מצד אחריות אסור וכו' עד כאן הרי מבואר דמה שמקנה לו אגב קרקע אחר לא מהני ואסור אחר הפסח ולכן נראה דמ"ש המק"ח להקנות החמץ שבמקום אחר אג"ק היינו אג"ק שהחמץ בו דוקא דאז אין לחוש לאחריות אלם דהוי חמץ עכומ"ז ברשות עכומ"ז ומ"ש עוד בשם המק"ח דבספק פלוגתא מותר אחר הפסח וכו' לפי הנראה הוא מ"ש בביאורים סי' תמ"ח סק"ה ששם הביא מ"ש המג"א סק"ד בשם המ"ב דקנין כסף לחוד מהני בחמץ אף לר"ת דקניינו של עכומ"ז במשיכה דוקא משום כיון דבגילוי דעת דלא ניחא ליה סגי מהני קנין כל דהו והרבה להשיב על זה וסיים ולכן נראה דבעינן תרווייהו אך בדיעבד נראה מטעם אחר דמותר אחר הפסח כיון דפלוגתא דרבוותא הוי ספקא דרבנן ואפי' בפסח כיון דבגילוי דעת שוב אין עליו איסור דאורייתא ובדרבנן מותר בספק פלוגתא דרבוותא עכ"ל ומשמעות הדברים הוא דעל שני הקניינים קנין כסף ומשיכה אמר רב דבדיעבד מותר אחר הפסח באחד מהם דבקנין משיכה אף דאיכא משום אחריות שרי כיון שהוא ברשותו של עכומ"ז ובקנין כסף צריך לומר דמיירי כשסילק כל הכסף דאם לא כן לא מהני להמק"ח דחשיב ליה כמקבל אחריות וכן מתבאר ממ"ש בסק"ט ד"ה וגם יש תקנה וכו' וז"ל דאף דמצד איסור חמץ שאחר הפסח דהוא דרבנן סמכינן דמעות בלבד גם ק קונה מכל מקום מצד אחריות אסור עכ"ל) והנה גם הרב הנ"ל קאי בשיטתינו דלא אמרינן בכי האי גוונא גלי דעתיה וכו' אי משום דלא נקיטינן כההוא שינוייא דבנפילה ניחא ליה דליקניה ואי משום שיש לחלק בנושאים כנז"ל ומ"ש לפקפק מדין קרקע ודקלים נתבאר בדברי הגאון בית שלמה הנ"ל דאין בזה חשש ומ"ש על פי דברי מוהריב"ל בנשבע וכו' עיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא ח"א סי' פ"ד מ"ש להרב השואל בענין זה ועל כל פנים למדנו מדברי הרב שבתשובה זכרון צבי מנחם הנ"ל דדעתו להתיר בשכח לחתום על השטר מכירה ולא נתבאר בדבריו אם היה כתב יד המוכר או כתב יד אחר (ועכ"ל דהיה כתב יד אחר דאם היה כתב יד המוכר הרי כתב המק"ח בסי' תמ"ח סק"ט בד"ה וגם יש וכו' דמהני עי"ש):

יד

(יד) והרב המחבר כתב לו דיפה הורה לסמוך בדיעבד אקנין כסף להתיר למכרו לעכומ"ז ומה גם שבתודת השלמים מיקל כשביטל והיה סבור כל ימי הפסח שמכר החמץ דהוי אונם מפורסם והטיב אשר דיבר דהוי ספקא דרבנן אף די"ל דהוי ספק דרבנן על ידי גלגול דאזלינן לחומרא עם כל זה י"ל דגוף איסור חמץ אחר הפסח הוא רק קנס שעבר על בל יראה אבל בספק אף דהוי דאורייתא לא אמרינן קנסא קניס כי בספק איסור דאורייתא דפסקינן לחומרא נשאר באיסורו לעולם אף אם יצמח מזה איסור דרבנן אבל בחמץ שאחר הפסח ממילא מותר מן התורה ורק משום קנסא אין לך בו אלא חידושו בתוך הפסח ספק לחומרא אבל אחר הפסח ספק לקולא ובלאו הכי שדיתי נרגא בסברת המק"ח דכשלא הקנה החדר הוי כאחריות אלם דנראה דלא דמו דהנה מדאורייתא מהני ביטול דכיון דאסור להשהות החמץ אמרינן דביטל בלב שלם וחז"ל הוסיפו שימכור לעכומ"ז אף בלי מעות כי דעתו למכור לעכומ"ז בלב שלם אף אם לא ישלם כי אינו רוצה בהחמץ ואם העכומ"ז יבזבז החמץ בתוך הפסח לא ימס לבבו וממילא אינו רוצה בקיומו כי המכירה לדידן עדיף מהפקר לדין דאורייתא כי מתיאש מהחמץ בפסח ואם אחר הפסח ישלם לו מה טוב ובאם לא לא גרע מהביטול שביטל בעצמו אבל בקבל אחריות עכומ"ז שלא נכנס בהביטול אז ממילא עובר משום אחריות כי לא גילה דעתו בהביטול וי"ל ועל כל פנים אין להוסיף לאסור בהנאה עכ"ד ומתוך דבריו מתבאר דהמעשה לא נודע עד אחר הפסח (מהביאו לנדונו מהתודת השלמים) ואם כן אין חשש בכי האי גוונא משום ספק דרבנן על ידי גלגול כמ"ש הבית שלמה סי' ס"ב הנ"ל שכן הסכימו האחרונים ועיין לקמן בסי' זה אות ל' ד"ה והנה:

טו

(טו) ובשו"ת אגודות אזוב מדברי ראיתי שבסי' י"ג נשאל בענין זה במי שהכתיב שטר מכירת חמץ על ידי אחר ושכח לחתום בו ושם הלוקח נכתב בו ולא שם המוכר וכתוב בו שמכר לו החדר ואגב קרקע מכר לו החמץ שבתוכו וקבל ממנו זידאטי"ק והשאר זקף עליו במלוה וגם מסר לידו המפתח ובלשון השטר יש לצדד אם נתינת הזידאטי"ק היה רק על החמץ או גם על הקרקע וכתב על זה דאם באמת הזידאטיק לא היה אלא להחמץ צריך להבין במאי נקנה הקרקע לנכרי דאין לומר דנקנה בהשטר דשטרי דידן לקנין הם כמבואר בח"מ סי' קצ"א דהא בהשטר הנ"ל היה כתוב חתימת ידי תעיד עלי וכו' ולראיה ביד הקונה וכו' הרי שהוא לראיה ועוד שהשטר חספא בעלמא הוא כיון שאינו כתב ידו ולא נמסר בעדי מסירה ולא חתם וכו' ואם כן אף אם הזידאטיק היה גם על הקרקע לא מהני דנכרי אינו קונה קרקע בכסף בלא שטר ואי משום מסירת המפתח שכתב החק יעקב סי' תמ"ח ס"ק י"ח דנתפשט המנהג שלא למכור החדר רק החמץ שסומכין על מסירת המפתח וכו' נראה דדוקא לקנות החמץ מהני מסירת המפתח ולא לקנות הקרקע ואף לתירוץ השני שבסמ"ע סוף סי' ר"א (הובא בבאה"ט שם דמחמת מנהג גם בקרקע) מכל מקום בנכרי לא קנה במסירת המפתח דלא עדיף מקנין חזקה שקונה על פי הדין ולא מהני בנכרי בלא שטר וכי האי גוונא מביא הקצות החושן בסי' ר"א בשם המרדכי דסיטומתא לא קני בדבר שלא בא לעולם שאין המנהג מועיל להחשיבו כקנין גמור אלא דלפי מ"ש הח"י בשם הנחלת שבעה דמסירת מפתח מהני דלא בעינן שיכתוב שטר או שיתנה שיקנה בכסף בלבד אם כן אם בנדון זה הזידאטיק היה על הקרקע שפיר קנה הנכרי הקרקע עכ"ד ואיני מבין דבריו דהרי בתחלה כתב דודאי מסירת המפתח מהני לקנות המטלטלין (אלא שפקפק על קניית הקרקע) ואם כן אף אם לא היה הזידאטיק על הקרקע דל מהכא קנין הקרקע הרי נקנה לו החמץ בהזידאטיק ומסירת המפתח דמה לנו אם יקנה הקרקע או לא הלא אין אנו צריכים להקנות לו הקרקע אלא כדי שעל ידי הקנאת הקרקע תתקיים קניית החמץ דלא סגי בכסף לבד למאן דאמר משיכה קונה בנכרי ולא כסף ולכן צריך להקנותו אגב קרקע ואז הוא דצריכים לקניית הקרקע אבל כל שנקנה החמץ במסירת המפתח אין לנו צורך שיקנה הקרקע כלל ואם כן אף אם הזידאטיק לא היה על הקרקע נראה דמהני למאי דפשיטא ליה להרב עצמו דמהני מסירת המפתח למטלטלין וכדעת הח"י על פי פסק הרמ"א בסוף סי' ר"א ועיין בקונטריס הכללים במערכת הקו"ף אות ס"ו שכתבתי בשם הכנה"ג סי' קב"ץ וסי' ר"א דשלמים וכן רבים נקטי הכי דמהני מסירת המפתח ודוחק לומר דסמך על מה שיכתוב אחר כך דלא מהני קנין כסף בלא הקנאת מקום משום חומרת המק"ח וצ"ע ומ"ש על פי דברי המרדכי דלא מהני סטומתא בדבר שלא בא לעולם הנה אין זה מוסכם ובמרדכי עצמו והובא בב"י יו"ד סי' סד"ר מובא מחלוקת בזה ועיין במה שרשמתי בקונטרים הכללים מערכת הקו"ף אות ס"ה:

טז

(ט"ז) שוב שקיל וטרי דמה שכתוב בשטר המכירה חתימת ידי תעיד וכו' הוי אודיתא והביא דעות הפוסקים אי מהני קנין אודיתא ואם יש לחלק בין מטלטלין לקרקע וכתב דבנדון זה אין נפקא מינה מזה דכיון דלא חתם על השטר הרי ליכא אודיתא וכתב דיש סברא לומר דבמכירת חמץ אינו מעכב השטר להקנאת הקרקע לנכרי דאף דבעלמא אינו נקנה אלא בכסף ושטר היינו לטובת הישראל שלא יעשה אלמות מה שאין כן בשטר דכולי האי לא עביד כמ"ש הרב המגיד בטעם הרמב"ם וא"כ בחמץ שטובת הישראל הוא שיקנה בכסף לבד מהני וכעין זה כתב במקו"ח סי' תמ"ח סק"ה ד"ה ולענין וכו' גבי קנין דרבנן למאן דאמר דלא מהני דיש לומר דכשהוא לטובת ישראל מהני וכתב די"ל וכו' ועוד דלא פלוג רבנן בתקנתם ושוב כתב דאף אם הזידאטי"ק היה על החמץ ונסמוך על הפוסקים דסגי כסף לחוד מכל מקום אסור משום אחריות כמ"ש המק"ח לחלוק על הח"י והסכים עמו החמדת שלמה סי' א' ואפילו באחריות אלם גם כן אסור ורצה לצדד היתר לפי שבטל והיה אנוס גמור שסבר שמכר והעלה בחק יעקב דמותר אלא שהמק"ח בסק"ט אוסר ועוד גמגם על הביטול דלא מהני לחמץ ידוע וגם שאין דעתו לבטל זה החמץ וכו' וסוף דבר לא העלה דבר ברור לנדונו וכבר כתבתי למעלה דברי הרב בית שלמה דחולק על המצאת המק"ח דמה שאינו מקבל מהעכומ"ז כל המעות הוי כאחריות אנס וכו' ועיין במה שרשמתי בזה סי' ה' אות כ"ה:

יז

(יז) ושם הובא תשו' הגאון מוהר"י יוסק שהביא אעובדא הנ"ל וז"ל נראה שבמכירת חמץ באגב קרקע היא בשכירות להעכומ"ז כל ימי הפסח לחמצו שקנה שנקנית בכסף לבד וכו' ולא במכירה ובשטר כמו שכתב הח"י סי' תמ"ח סקי"ד דזה אינו דמבואר בתוספות קידושין י"ד ד"ה הואיל ובבא בתרא ד' ד"ן ד"ה עכומ"ז דאין קנין לעכומ"ז בשטר ואיני רואה הקפד ממ"ש המקו"ח דהוי כאחריות אלם דהא אחריות לא מצאנו אלא כשצריך לשלם מכיסו לא היכא דיפסיד ועוד דתינח לעבור בפסח על בל יראה אבל בעבר עליו הפסח הוא מבואר בח"י סי' ת"מ סק"ד וכ"כ הפני יאושע ואף שמדברי הרמב"ם פ"ג ה"ג לא משמע כן אלא שבנדון שאלתו יש לעיין איך נקנה החמץ לעכומ"ז דאם בכסף מלבד שהח"י בסקי"ד חולק אמשאת בנימן שהביא המג"א בסק"א ועוד דהכא גרע דלפי הנראה לא היה פיסוק דמים על החמץ בעל פה אלא בשטר וכיון שלא חתם והוא כתב חתימת ידו דלמטה וכו' אין בו ממש וחספא הוא ואין כאן לא כסף ולא קנין אגב קרקע ואף אם היה פסיקת דמים בעל פה יש לדון דכיון דכתב לו שטר לא גמר להקנות אלא בשטר וכו' אלא דבזה י"ל דחמץ שאני כמ"ש האחרונים דבגילוי דעת סגי ואף דשדי נרגא המק"ח בסק"ה יש לסמוך על האחרונים אבל אם לא היה פסיקת דמים בעל פה כי אם בשטר החמץ אסור בהנאה אלו תורף דב"ק והמחבר השיג עמ"ש דמכירת החמץ אגב קרקע הוא בשכירות דלשון מכרתי לא משמע שכירות ועוד דשכירות לא מהני אלא לקרקע שהוא בשכירות בידו ולא לקרקע שלו ואם כן אם החדר שמכר הוא שלו ממש לא מהני לומר מטעם שכירות (איני מבין השגתו בזה דהא דלא מהני שכירות בקרקע שלו אפילו בדיעבד הוא משום חשש אחריות ישראל בבית הישראל לדעת המק"ח ועל זה כבר כתב הג' מוהר"י לחלוק על המק"ח כנז"ל) ומ"ש דנכרי אינו קונה על ידי שטר כמ"ש התוס' וכו' היינו לקנות בשטר לחוד אבל כשיש כסף או חזקה מהני השטר לקנות קנין גמור שלא יהיה חשש אלמות ומה שחילק בין כשיצטרך לשלם וכו' לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי לחלק בזה והאריך קצת בשקלא וטריא עמ"ש בתשובה הג' הנ"ל עפי"ד הח"י ופנ"י ובמ"ש בענין פיסוק דמים אם לא היה בעל פה דיש לאסור נראה דמודה לו אלו תורף הדברים שנאמרו שם ומכלל כל הכתוב לחיים מראש ועד סוף נראין דברי הגאון בעל בית שלמה הנז"ל בנדון זה טובים ונכוחים ותו לא מידי:

ומה שכתבו הרבנים הנ"ל לדבר פשוט דעכומ"ז אינו קונה שכירות קרקע בשטר על פי דברי התוספות בבבא בתרא ובקידושין כנז"ל כן כתב גם הגאון שאילת שלום בתניינא סי' ר"ל והבאתי דב"ק לקמן בסוף אות י"ד (בד"ה עתה) ושם כתבתי קצת בזה בס"ד עי"ש:

יח

(חי) ואם השטר מכירה נכתב ונחתם כדין אלא שבשעת מסירה להעכומ"ז טעה ונתן לו שטר אחר שהיה מונח לפניו וחשב שהוא השטר מכירה ואחר הפסח כשהחזירו העכומ"ז ידע בהטעות וחפש בין שטרותיו וראה את השטר מכירה הנה הוא בפי אמתחתו נשאל הרב שואל ומשיב במהדורא תניינא חלק ד' סי' יו"ד ד' ד' ע"ג (ד"ה והנה ביום) והשיב כיון דעיקר הטעם דאינו קונה רק בשטר משום שאין דעתו סומכת אם כן כשבאמת חשבו שזה שטר מכירה גמור מה בכך דטעו מכל מקום הא היה קנין כסף על ידי הדרא"ן וגם סמכו דעתם על השטר שחשבו שהוא שטר ואנן סהדי דאילו ידע הישראל היה מוסר לו השטר מכירה כי באמת קרא לפניו ואם כן למה לא יקנה בכסף כל שסמך דעתו אף שסמיכה בטעות עכ"פ קנין כסף היה ואף שסמך בטעות גם על השטר מכל מקום מועיל וכן נראה שהוא הדין במאי דקיימא לן דבמקום שכותבים שטר לא קנה עד שיכתוב אם כתב לו שטר וטעה ונתן לו כתב אחר והוא חשב שזה היה שטר קנה בכסף לבד עכ"ל ולפי דבריו בהמצאה זו נראה דבכל גוונא דאתרמי איזה ריעותא בהשטר מכירה והרי הוא כאילו אינו אין לנו לומר דנתבטלה ההקנאה שהקנה אגב קרקע מחמת שלא נקנה הקרקע לעכומ"ז כיון שלא היה שטר דכיון שהמוכר והקונה חשבו שהוא שטר מעליא הרי סמכא דעתם ואף שהיה בטעות מהני ובאמת עינינו הרואות כמה דיות נשתפכו בדברי רבנן קדישי קמאי ובתראי ומכללם מני"ר השואל ומשיב בכמה תשו' הנ"ל דשקלו וטרו בכיוצא בזה ולא אחד בהם שיאמר להתיר החמץ אחר הפסח על פי סברא זו וצ"ע לענין מעשה:

יט

(יט) הן עתה השגתי ספר שו"ת מוהר"ם מרוטרונבורג האחרון וראיתי בא"ח סי' יו"ד שנשאל במי שמכר החמץ אגב מכירת הבית אשר היא אצלו רק בשכירות וכלל את הכל בסך אחד וכתוב שקבל הזידאטיק והשאר זקף במלוה ושכח לחתום בהשטר מכירה ולא נודע לו מזה עד אחר הפסח ובתשובתו האריך אם יש לומר דלא מהני בזה קנין כסף משום דגלי דעתיה דניחא ליה בשטר כההיא דאמרינן כיון דנפל וכו' ועוד כתב דיש לפקפק לכאורה מאחר שעתה המנהג הוא לכתוב שטר על מכירת חמץ שמקנה לו אגב קרקע ואם כן הוי כאתרא דכתבי שטרא דלא קני אלא בשטר וכתב על זה דבחמץ לא חיישינן משום גילוי דעת דאנן סהדי דמשום איסורא ניחא ליה להקנות בכל מאי דאפשר וגם אין עיכוב מצד השטר דגם בלא השטר סמכא דעתיה ועוד מאחר שמה שעושים קניינים אלו לא מחמת מנהג בעלמא שהנהיגו ההמון כן הוא אלא הוא מנהג שנתייסד על פי ותיקין שהנהיגו כן לאפוקי נפשין מידי פלוגתא ולעשות על צד היותר טוב וזה שעושה כן על פי תקנתם ודאי שרוצה בכל טצדקי דמצי למיעבד להוציאו מרשותו ואם נתבטל קנין אחד על ידי איזה סיבה ודאי דרוצה הוא בקנין האחר ואין לך גילוי דעת גדול מזה דניחא ליה בקנין האחר ובלאו הכי הרי דעת כל הפוסקים דלא קיימא לן כי האי שינויא כיון דנפל גלי דעתיה וכו' וכן פסק מרן בש"ע והרמ"א וכן הוא דעת רמב"ם גם כן דלא כדברי הרב המגיד אלא כהרב כסף משנה והש"ך שוב שקיל וטרי אם יש חשש משום שכלל מכירת החמץ והחדר וכיון שנתבטל קנין מכירת הבית מתבטל מכירת החמץ גם כן ובאנו למחלוקת הפוסקים במוכר קרקע ודקלים ואין לו דקלים וכו' והאריך להוכיח דמ"מ אין המקח בטל אם מתרצה הלוקח ליקח הקרקע לבד או שהמוכר נותן לו שניהם וא"כ במכירת חמץ אנן סהדי דשניהם מתרצים על החמץ לבד ונקנה לו בכסף הזידאטיק ואין שום חשש לא משום דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בקנין כסף ולא משום דהוי כאתרא דכתבי שטרא ולא משום מחלוקת הפוסקים בקרקע ודקלים ואין לו דקלים וסיים לעיין בתשובה שאחר זה והוא דשם גם כן נשאל מעין עובדא הנ"ל במי שמכר חמצו לעכומ"ז על ידי כסף זידאטיק והקנאה אגב קרקע כדין רק שלא חתם מחמת טירדא אך הסופר השמיט איזה תיבות מעסק מכירת הקרקע (היינו וגם מסרתי לו המפתח) ועור איזה שטות וכתבם המוכר בכתב ידו ביני שיטי ונכתב בהשטר חתימת ידי תעיד וכו' ולראיה באתי על החתום וכו' ומסר השטר לעכומ"ז בפני עד אחד (שלא במתכוין ליתנו בפני עד) כי היה סבור שנכתב כהוגן ושוב אחר פסח ידע ששכח לחתום והשיב דעל השלשה חששות הנ"ל כבר ביאר בתשובה הקודמת דאין כאן בית מיחוש וכתב עוד ובלא זה כהאי דנדון דידן דנעשה בטעות והמוכר והלוקח היו סבורים כל הפסח שנכתב השטר כהוגן לא דמי כלל לאתרא דלא סמכא דעת הלוקח דסובר דהמוכר לא גמר והקנה ולוקח מידו המעות שיהיה הברירה בידו לחזור מהמקח כל זמן שלא נכתב השטר וזה לא שייך בנדון דידן (אם כתב כן בדקדוק כאן בנדון דידן לאפוקי מעובדא קמייתא לא אדע מה בין זו לזו דלפי הנראה גם בעובדא קמייתא שייך סברא זו וכמו שכתבתי בס"ק ח"י ולכן נראה דלא בא למעט העובדא דסי' יו"ד אלא דשם לא אסיק אדעתיה עדיין סברא זו) שוב כתב לפקפק דכיון דלא סילק כל הכסף לא מהני אף אם מקנה לו אגב קרקע אחרת אלא צריך להקנות לו החדר שהחמץ בו וכדברי המקור חיים וכו' וכאן דלא נקנה לו המקום ההוא וגם לא סילק כל הכסף לא מהני קנין כספו והאריך לסתור כל דברי הרב מקור חיים בזה וגם כתב דכיון דהמוכר עצמו כתב איזה תיבות מעסק מכירת קרקע חשיב שפיר כאילו כתב השטר בכתב ידו ואינו מעכב מה שלא חתם והאריך בכל זה בפלפול נפלא מענין לענין וסיים מכל הילין טעמי נראה להתיר ובפרט בהפסד מרובה כזה ואיני רוצה ליכנס בפילפולים של האחרונים בענין ביטול כל חמירא הנהוג שיש אומרים דכיון שביטל ואמר כל חמירא שוב לא שייך חשש ערמה ויש אומרים דלא מהני ודי במה שבארתי בזה עכ"ל:

ומי שמכר חמצו לעכומ"ז וכתב שטר וחתם בו ושכח למסור השטר להקונה עד יום ראשון דחול המועד ואז מסרו להקונה ועבר הפסח עיין לקמן באות ה"ן:

ואם בשטר המכירה כתוב קנין אגב והמקנה לא ידע מקנין אגב והבין שהכונה היא לקנין חצר וכן הסביר להעכומ"ז עיין בתשובת הגאון מוהר"ם שיק סי' רל"ב והבאתי תורף דב"ק לקמן באות ע':

ובמה שכתבתי למעלה מסעיף קטן ה' והלאה בהיכא שהשטר פסול אי מצינן למיסמך בדיעבד על קנין הכסף או נימא כיון דגלי אדעתיה דניחא ליה לקנות בשטר אמרינן דמסתמא אין דעתו להקנות בכסף הנה הגאון מוהר"ם שיק שם כתב לנדונו שהיה חשש פיסול בהשטר וז"ל ואם נסמוך על המעות שנתן על הפוסקים דקנין עכומ"ז במעות זה היה אפשר אם לא היה נותן לו שטר והיה דעתו לקנות בקנין מעות אף שלא היה אלא דראה"ן גאב"ע מכל מקום אם נתן בתורת קנין קונה כבח"מ סי' ק"ו אבל זה שנתן שטר אם כן לא היה הערבון בתורת קנין ולא קנה וכבר פקפק בעבודת הגרשוני סוף סי' ק"ב דאולי אין כונת העכומ"ז לקנות בזה וגם המחצית השקל בסי' תמ"ח האריך בזה ועל זה כתב מרן החתם סופר ביו"ד סי' ש"י דאף אם לא היה דעתו לקנות מכל מקום כיון שמעשיו סותרים מחשבתו ואין המחשבה מוכרחת ונודעת חשיב רק כדברים שבלב שאינם דברים אמנם כאן לענין ערבון לא שייך תירוץ זה:

ובשו"ת משיב כהלכה להגאון אזו' פרענקל אבד"ק רישא בסי' ב' נשאל במי שלא חתם עצמו בשטר המכירה אלא במסירת הקולמוס וכתב הרב השואל שהיה נראה דאף שאין השטר מועיל כלום מכל מקום נקנה החמץ לעכומ"ז בכסף ובדיעבד יש לסמוך אקנין כסף וכו' אלא שחשש א') משום קני את וחמור ב') משום הא דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בכסף אלא בשטר וכו' והגאון המחבר אחר שכתב לפלפל בסברות הפוסקים אם לגבי קנין של תורה אמרינן גלי דעתיה או דוקא בקנין דרבנן דהוי כאומר אי אפשי בתקנת חכמים וכו' סיים בדף ד' סוף ע"א וז"ל ובנדון דידן ניחזי אנן הקפידה לא מצאה מקום לנוח מצד הלוקח דעכומ"ז בודאי אינו מקפיד אם בקנין זה או בקנין אחר רק מצד המוכר שרצה להקנות דקנין אגב קרקע ובאמת קפידת המוכר ודאי מהני כמו דאמרינן בבבא בתרא פרק המוכר את הספינה ד' ע"ו גבי לך משוך וקני מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום אך שם שינה ממה שציוה לו אך בכאן לא שינה הלוקח עוד זאת דלא שייך גילוי דעתא רק במקום שאינו רוצה הקנין אחר ומגלה דעתיה לקנות בנפילה וכדומה לזה אבל במקום שרוצה לקנות בשתי קניינים וא' לא מהני מכל מקום זכה בו מן הקנין הב' כיון דבשניהם רוצה לקנות והנה נודע דאנו צריכין ב' קניינים אגב דחוששין דכסף אינו קונה בעכומ"ז גם קנין כסף צריך לשיטת הפוסקים דכסף קונה בעכומ"ז ואגב קרקע רק קנין דרבנן ואם כן מתכוון מתחלה לשני קניינים ואף דנפל האחד קנה בקנין השני הן אמת דיש לומר לשיטת המכילתא דחמצו של ישראל ביד עכומ"ז אין צריך ביעור מדאורייתא רק מדרבנן כמו שכתב הר"ן אם כן כיון דמוכר החצר הוי חמצו ביד עכומ"ז שוב הביעור רק מדרבנן וקונה בקנין דרבנן לבד ואין צריך לומר לקנין דאורייתא ובזה נכון בעיני לתרץ הא דאמרינן אביי אמר למפרע הוא גובה והקשו הא מטלטלין לא קני למפרע ותרצו א"ק והקשו הא הוי קנין דרבנן אך כיון דקרקע קונה למפרע והוי ברשות עכומ"ז ואין צריך ביעור רק מדרבנן ומהני קנין דרבנן אמנם לשיטת שאר פוסקים שחולקים על המכילתא (גם כן ניחא) דהקונה נתכוון לקנות בשני קניינים ולא שייך גילוי אדעתא ובסוף התשובה כתב וז"ל גם יש להביא ראיה דלא אמרינן דגליה דעתיה דלא ניחא לקנות בקנין זה דהא בקדושין ד' מ"ח בקידשה בשטר שאין עדים חתומים בו סברי חכמים דשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה דמקודשת מטעם כסף אף דהוא לא רצה לקדש אלא בשטר דהא כתב שטר אלמא דלא אמרינן דגליה דעתיה דבשטר ניחא ליה דליקני בכסף לא ניחא ליה דליקני דהא מקודשת בתורת כסף אף על גב דכתב שטר וכן משמע בירושלמי דאמר על מתניתין דאשה נקנית בשטר והוא דלית ביה שוה פרוטה הוי מקודשת בתורת כסף אף דהוא לא רצה לקדשה אלא בשטר נימא דגליה אדעתיה דבשטר ניחא ליה דלקני ולא בכסף אלמא דלא אמרינן סברא דגליה דעתיה והדבר צריך ביקור בש"ס ופוסקים עכ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף