שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/יב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

יב) ראובן הפקיד אצל שמעון כמה שקים מאל"ץ בחדרו המיוחד לתבואה ובערב פסח היה ראובן טרוד באבלו ולא אסיק אדעתיה למכור החמץ הנ"ל ושמעון מכר החדר עם כל התבואה שבתוכו וגם השקים הנ"ל אלא ששכח להודיע לראובן שירשהו למוכרו ונזכרו בחול המועד נשאל הרב נאות דשא סי' ט"ל וכתב דלכאורה יש להתיר דקיימא לן חמץ אינו ברשותו של אדם והוי הפקר ממילא ואם כן כשהגיע שש דאסור מן התורה ואינו עובר אלא בעשה דתשביתו הרי זכה העכומ"ז על ידי קנין חצרו שנמכר לו החדר הנ"ל וכיון דהישראל לא עבר על בל יראה אפשר היה לצדד היתר לדעת הפנ"י סי' י"ב וי"ד דלא קניס ר' שמעון אלא בעבר בבל יראה ואפילו נזכר בתוך הפסח אין חייב לבערו לסברא זו דאינו עובר בבל יראה כיון שזכה בו העכומ"ז והוי חמץ של עכומ"ז אלא דיש לסתור היתר זה משני טעמים א) דחצר דגברא משום שליחות הוא ואין שליחות לעכומ"ז (והאריך קצת בזה) ב) מדברי הרמ"א בח"מ סי' רס"ח ס"ג דאין חצרו קונה דבר הפקר אלא כשיודע לו מציאה או דאסיק אדעתיה אבל דבר שאינו רגיל לבא אין חצרו קונה לו וכו' ובנדון זה נמי דהעכומ"ז ידע מחמץ זה ונתכוון לקנותו קודם שש בתורת אגב מכל מקום הרי אז לא קנהו דעדין לא היה הפקר ואחר שש דנעשה הפקר הא לא ידע העכומ"ז שיש הפקר בחצרו שלא ידע שדבר זה הפקר הוא וגם הוא דבר שאינו רגיל לבא שאין לו לעכומ"ז לידע שיבא הפקר לחצרו דהוא סבור שהחמץ שלו הוא מחמת המכירה ופשיטא דלא קנה לו חצרו ועוד יש לפקפק דאפשר דמה שאמרו חז"ל דחמץ אינו ברשותו וכו' כונתם דפקע כח הממון ממנו ולא כח איסור שבו דומיא למפקיר עבדו דיצא לחירות וצריך גט שיחרור לאפקועי איסורא (ומעין זה כתב הרב יד יוסף בד' ל' ע"ג בשם שו"ת פנ"י שבבי"א והבאתיו באות י"א סק"ב) והאריך בזה וכתב ואין להאריך עוד כי בלאו הכי נסתר ההיתר משני טעמים הנ"ל שוב כתב לצדד היתר על פי דברי הרא"ש והטור בסוף סי' ת"מ דיש מהגאונים שכתבו דחמץ המופקד לא עבר המפקיד והרר"י כתב דעובר המפקיד והרא"ש סתר טעם הרר"י וכתב טעם אחר דכיון דהנפקד קבל הפקדון מושאיל מקום למפקיד והוי ביתו ואם כן בנדון דידן שהעכומ"ז סובר שנמכר ו והוא שלו הרי לא השאיל מקומו לראובן וכן כתב סברא זו בשו"ת מאיר נתיבים סי' נ"א:

שוב כתב דכל זה הוא בקבל העכומ"ז אחריות אבל הכא החמץ הוא ברשות הישראל ואין העכומ"ז חייב באחריותו שמכר לו דבר שאינו שלו ועובר הישראל בבל יראה. וחזר לקיים היתר זה על פי דברי במשבצות סי' ת"מ ס"ק ד' דהרמב"ן והר"ן סוברים דכשהחמץ ברשות עכומ"ז אף שלא קבל אחריות אין המפקיד עובר בבל יראה ושכן דעת הרא"ש והוא הוסיף שכן יש לפרש דברי הטור ושכן מוכח מדברי מרן הב"י וכו' ומגוף דברי הגאונים וכו' ואף שכתבו הרמב"ן והר"ן דאסור מדרבנן יש לומר דזהו לשיטתם דאין המפקיד עובר בבל יראה מן התורה הוצרכו לומר דאסור מדרבנן כדי ליישב מאי דקשה לשיטתם אבל אליבא דהלכתא דקיימא לן דעובר המפקיד בב"י (אלא שבנדון זה דלא שייך טעם הרא"ש דאינו משאיל כלל מקומו דהא סבור שנמכר לו כנז"ל) מנא לן לחדש דאסור מדרבנן כשאין המפקיד עובר עליו וכו' וכן כתב במשבצות הנ"ל וכו' ושם כתב להקל כשאין אסור להשהותו אלא מדרבנן כגון שביטל חמצו בפני עדים והיה אנוס דיש לצדד בהפסד מרובה דליכא הערמה וכו' ובנדון זה נמי בטל והיה אנוס מחמת אבלו ואם הנפקד היה מתראה עמו היה מרשהו למוכרו כמו שעשה עם שאר אנשים שהיה לו בידם מיני חמץ והרשם למוכרם וזה שלא נתראה עמו לא יכול לצוות לו שימכור וחשב שבודאי הוא ימכור מעצמו ושזה יועיל על פי שורת הדין ונהי דבבא להמלך בפסח אין בידינו להתיר לו להשהותו דאף דכתבנו דאין איסור אפילו מדרבנן אליבא דהלכתא מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה וכו' על כל פנים אחר הפסח דהוי תרתי דרבנן דהא ביטלו וגם אין איסור בשהייתו אלא איסור דרבנן לפי דעת הרמב"ן והר"ן וכיון דהוי תרתי דרבנן בתוך הפסח נוכל לסמוך להתיר מטעם דיש לומר דמה שמכר שמעון החמץ הנ"ל אף שהיה שלא מדעת המפקיד המכירה קיימת דקיימא לן דהנפקד יכול למכור חמץ של המפקיד כמו שהתיר רבי ליוחנן חקוקאה ופסקו כן הפוסקים בסי' תמ"ג ומשום דהוי כמשיב אבידה שאם לא ימכרנו הולך לאיבוד נעשה שליח מעצמו לדעת תורה והאריך להסביר דאין חילוק בין אם אין המפקיד בעיר לכשהוא בעיר ההיא ועוד הביא ראיה מדברי הרב תה"ד סי' קפ"ח ופסקו רמ"א ביו"ד סי' שכ"ח דהיכא דהעיסה מתקלקלת וזכות הוא לבעל העיסה יכול ליטול שלא מדעתו וכן משרתת שרגילה לפעמים ליטול שהבעה"ב נותנת לה רשות ושקיל וטרי בדברי הט"ז וב"ח ולאו דוקא ברגילה כמה פעמים אלא אפילו בפעם אחת סגי ובנדון דידן נמי כיון דזכות הוא להמפקיד יש לומר דנעשה שליח מעצמו וגם אשתקד עשאו המפקיד שליח להנפקד למכור חמץ פקדון שהיה בידו והוי כמשרתת והאריך במה שנראין דברי הרב תרומת הדשן סותרים למה שכתב בסי' רכ"ז באשת מומר דאף דזכות הוא לה אינו נעשה שליח לקבלה מעצמו וכן קשים פסקי הש"ע דחלה אדגט וכתב דדוקא בגט החמיר וכו':

ועוד כתב לפקפק לכאורה ממה שכתב הרב נמוקי יוסף בשם הר"ן בפרק קמא דמציעא דבמידי דממונא אין אדם נעשה שליח מעצמו אלא במידי דשייך לומר מיגו דאי בעי זכי לנפשיה כמגביה מציאה לחבירו ואם כן בנדון זה אינו יכול להיות שליח מעצמו וההיא דחקוקאה יש לומר דדוקא אם המפקיד בעיר אחרת דהוי משיב אבידה וכו' ודחה זה מכמה טעמי חדא דיש חולקים אסברת הנמק"י ונקיטינן בשל סופרים הלך אחר המיקל ובנדון דידן אף בתוך הפסח אינו אלא לכל היותר תרי דרבנן שהרי כבר ביטלו וגם שהוא ברשות העכומ"ז וכל שכן שיש לצדד דאפילו חד דרבנן נמי ליכא לפי ההלכה דהמפקיד עובר בבל יראה כששייך לומר דהנפקד משאילו מקום וכשאין שייך טעם זה אף איסור דרבנן ליכא ועוד כיון דמחמת איסור עושה כאיסורא דיינינן ליה ולא כממון כיון שאין מוכרו לעכומ"ז לחלוטין אלא להפקיע האיסור ועוד גם בזה שייך לומר מיגו דזכי לנפשיה וכו' ועוד יש טעם אחר להתיר בנדון דידן לומר דהמכירה קיימת על פי דעת הרמב"ם ופסק כן בש"ע יו"ד סי' של"א סל"א תרם שלא ברשות ובא ואמר לו כלך אצל יפות וכו' ועי"ש בט"ז דמסיק הטעם כיון דלבסוף ניחא ליה ומידי דמצוה הוא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דגם מעיקרא הוה ניחא ליה והוי כשוייה שליח וכן בנדון דידן כיון שכשנודע לבעל החמץ שמכרו הסכים למעשיו אמרינן איגלאי מילתא וכו' ונדון זה דהוא אפרושי מאיסורא דבל יראה עדיף מקיום מצוה דתרומה ומסיק וז"ל הנה זאת תורת העולה שבנדון זה שהחמץ מונח בחדר המכור לעכומ"ז ושהמפקיד היה אנוס מחמת אבלו שלא היה יכול לצאת מביתו ואנשים אחרים שהיה לו בידם חמצו ובאו אצלו לנחמו ציוה להם למכור רק לזה שלא בא אצלו לא צוה ושהנפקד הזה היה נפקד למפקיד הזה אשתקד וצוה לו אז למוכרו וכיון שיש כל האופנים הללו אומר אני בטח שיש להתיר חמץ זה אפילו באכילה שכבר נתבאר שכל אלו העניינים שהיו בנדון זה כלם מועילים להיתר והיכא שחסר אחד מעניינים הללו מוטל על המעיין לברר אם יועילו ההיתרים אחרים על כל פנים בנדון דידן בלי שום ספק שרי:

ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ב סי' ע"ז במי שציוה לאחד שיכתוב לו שטר מכירה לעכומ"ז פלוני וכתב לו וסימן המצרים שיש לו בחדר שהחמץ שם ומכר לו כדין באגב קרקע וזידאטי"ק כנהוג ומסר השטר לעכומ"ז ושכח לחתום שמו בשטר ונודע זה אחר הפסח כתב דהשטר אינו מועיל כלום כיון שלא חתם וגם אינו כתב ידו ממש וגם הקנין כסף אינו מועיל כיון דגילה דעתו דאינו רוצה לקנות בכסף לבד וכו' ובזה כולי עלמא מודו וכו' ושוב כתב לצדד כיון דסימן הבית במצריה וניכר בזה שהוא ביתו של המוכר אף שיכול לטעון אני לא מכרתי כלל ואיש אחר סימן המצרים מכל מקום כיון דזכין לאדם שלא בפניו ואנן סהדי אילו ידע המוכר שזה כותב שטר למכור חמצו אגב קרקע הוה ניחא ליה אם כן מה בכך שאחר כתב הא אף אם אחר כתב שלא בידיעתו הוה ניחא ליה להפקיע איסור חמץ וכיוון שבדיננו מועיל אף אם בדיניהם אינו מועיל אם אתה יכול לזכותו בדינינו וכו' וכל שכן בהפקעת איסור חמץ שאין לך ניחותא דמצוה גדול מזה ועיין ש"ך סי' חש"ן וקצה"ח סי' רס"ב ובט"ז סי' של"א (ביו"ד) לענין תרומה ובעירובין ד' ע"א ומכל מקום קשה לסמוך על זה לכן יערב הקמח ברוב ויש לסמוך על הפוסקים דקמח בקמח הוי יבש ביבש ועל הסוברים דמותר לערב איסור דרבנן וכו' אלו תורף דב"ק ועיין מה שרשמתי בסי' ט' אות ב' ובמערכת בכור בהמה סי' ג' אות ט' (שבאסיפת דינים ח"א) בענין שלא מדעת בעלים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף