שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

יו"ד) חמץ דרבנן שעבר עליו הפסח באיזה ענין אסור עיין להרבנים באר היטב סי' תמ"ב סק"א ומג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ב וס"ק מ"ו שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ג סי' פ"ג נודע ביהודה מהדורא קמא סוף סי' ח"י רע"ק איגר סי' כ"ג ד' ח"י ע"ד (ד"ה גם) משבצות זהב סי' ת"מ סק"ד ושם מחלק לדעת הרמב"ן והר"ן בין חמץ נוקשה דאי אפשר לבוא בשום ענין לבל יראה שזה מותר אחר הפסח לשאר חמץ דרבנן שאפשר לבא לידי איסור בל יראה דאסור ועיין מה שרמזתי לקמן אות י"א ס"ק ה' בענין זה גם הרב נאות דשא סי' ט"ל (ד"ה אמנם) כתב דלדעת הרמב"ן והר"ן דסברי דחמץ של ישראל מופקד ביד עכומ"ז ולא קבל העכומ"ז אחריות דמן התורה אינו עובר בבל יראה ומכל מקום מדרבנן אסור דקשה דמבואר בכל הפוסקים בסוף סי' תמ"ז דחמץ שאינו עובר בבל יראה אף שעבר ולא ביערו כחמץ נוקשה או תערובת באופן שבטל מן התורה מותר בהנאה וכתב המג"א דאפילו באכילה מותר ולמה נאסור כאן וכו' ושוב הביא דברי הרב משבצות הנ"ל עי"ש ועיין להרב חק יעקב סי' תמ"ח סק"ז בקבל מעכומ"ז חמץ ביו"ט אחרון דהוא מדרבנן אם אסור אחר הפסח ועיין בש"ע הג' מוהרש"ז בסי' ת"מ אות א' בהטמין חמץ בחצר חבירו שלא מדעתו וכו' ובסי' תמ"ב בקונטריס אחרון אות ט' ועיין מה שכתבתי באות א' בענין זה ועיין כתר כהונה סי' ח' הובא בשערי תשובה סי' חת"ם אות ח' דאם אין החמץ שלו מן התורה אלא מדרבנן גם הר"ן מודה ועיין להרב מים חיים ראפאפורט בסי' ד' דאם מכר חמץ בשעה ששית דאינו אסור אלא מדרבנן דומה לחמץ נוקשה דאינו אסור אלא מדרבנן ומותר אחר הפסח וכו' עי"ש ועיין בשו"ת עטרת חכמים א"ח סי' ה' (ד"ה ומלבד) וכתב שם שדברי המג"א ס"ק מ"ו שכתב לחלק דבדבר שמן התורה צריך ביעור אף שביטול חשיב מן התורה ביעור כיון דחכמים אמרו דלא חשיב ביטול משום הכי אסור לא כן חמץ נוקשה שאין צריך ביעור כלל מן התורה לא ישרו דבריו בעיני הגר"א וכו' וגם הוא הקשה מדין דורון שמביא העכומ"ז ביו"ט אחרון דאסור עיין מג"א חת"ם סק"א אף דיו"ט אחרון אינו אלא חומרא בעלמא והרשב"א שנסתפק בסי' קע"ח בדין זה נראה דרק ביום טוב אחרון שאין כלל עוד איסור חמץ דאורייתא נסתפק אבל בגוונא אחרינא אפשר דמודה דאף דאין בשהייתו אלא איסור דרבנן אסור והביא מה שכתב הרב פרי חדש לחלק בין ראוי לבא לידי איסור תורה לאינו ראוי וכו' והאריך בדין מין במינו שנתבטל ברוב מן התורה ואסור מדרבנן אם יש לדמותו לחמץ נוקשה דהא גם בזה אינו ראוי לבוא לידי בל יראה דאורייתא או נימא דהא נמי אתי לידי בל יראה אם נתוסף מעט חמץ בהתערובת עי"ש והגאון עמודי אש יצ"ו בד' נו"ן ע"א (ד"ה בשו"ת) כתב בשם הרב פרי תבואה סי' ט"ו דמה שפסק בש"ע דחמץ נוקשה שעבר עליו הפסח מותר הוא שלא כדעת הר"ן שסובר דגם כשאסור מדרבנן אסור אחר הפסח וכתב על דבריו דשגה בזה וכו' והפנ"י ח"א סי' ט"ו כתב לחלק דחמץ נוקשה עיקרו מדרבנן עי"ש וספר פרי תבואה אין מצוי אצלי לראות אם הזכיר דברי המג"א ופר"ח ועוד מרבני האחרונים החונים סביב השלחן (הש"ע) שעמדו בזה ובאו אל הישוב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ובפנ"י סי' ט"ו עיינתי ולא מצאתי מה שכתב בעמודי אש בשמו רק בסי' י"ג הביא דעת הר"ן דגם כשאסור מדרבנן אסור אחר הפסח ובסוף הסי' כתב לנדונו וכיון שהוא רק מדרבנן לא קנסינן ליה כמ"ש הריב"ש בחמץ נוקשה עי"ש שלא כתב שום חילוק בין ההיא דהר"ן לנוקשה ומה שכתב שהפני יהושע בח"ב סי' ל"ה כתב על ראייתו מההיא דחמצן של עוברי עבירה וכו' הוא טעות הדפוס ודבריו הם בסי' ה' עי"ש ושם בסוף הספר (בתשובות שנעתקו מס' בית אפרים) בסוף סי' ט' כתב לענין יי"ש שני צדדי היתר אחד שהוא זיעה ואינו משקה ממש ולהאי טעמא יש לומר דאחר הפסח מותר כיון דאינו אסור אלא מדרבנן לא גזרו בכי האי גוונא והשני משום שהוא שלא כדרך הנאתן ולהאי טעמא אסור כיון דהוי גוף האיסור ע"כ ובשו"ת דברי חיים סי' כ"א הובא במנחת משה סי' ט"ו דין ו' כתב בחמץ שהיה אצל הטוחן עכומ"ז ונזכר בפסח צריך לבער דקיימא לן כהרא"ש דחמץ של ישראל ביד עכומ"ז חייב לבער מן התורה ואף לשיטת הגאונים והרמב"ן מכל מקום מדרבנן צריכים ביעור ואפילו אחר הפסח כמבואר בהר"ן וכו' ע"כ. ובשו"ת רמ"ץ א"ח סי' כ"ד אות ו' בענין שיש ספק בהמכירה אם הועילה כתב כיון דכעת הנידון הוא על איסור דרבנן שקנסוהו ספק דרבנן לקולא ואף שכתב הר"ן גבי מפקיד לעכומ"ז דאסור מדרבנן ואסור גם אחר הפסח כיון דעבר אדרבנן מכל מקום יש לומר דבנדון דידן שלא בא לביתו כי אם אחר הפסח לא היה בידו לבער וכו' אך מדברי הש"ע סי' תמ"ח משמע דגם בנמצא החמץ אחר הפסח ולא ידע ממנו לבערו ואפי' ביטלו אסור ואם כן בנדון דידן נמי אסור ושוב צידד להתיר בהנאה על פי דברי התודת השלמים סי' ו' במי שהיה בתפיסה וכו' (הבאתיו לקמן אות י"א בד"ה והנה ספר מנחת יעקב וכו') ומבואר בספרו חק יעקב סי' תמ"ח סק"ך דלא התיר אלא בהנאה עי"ש ועיין להרב שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ב סי' ס"ג ד' מ"ח ע"ב מה שכתב על דברי המגן אברהם ועי"ש בח"ג סוף סי' פ"ג ובשו"ת זכרון צבי מנחם סוף סי' ט' והבאתיו לקמן אות י"ג ס"ק י"ב ובשו"ת דבר אליהו להגאבד"ק טארלא סי' י"ג הובא לקמן באות ג"ן ובשו"ת מוהר"ם שיק סי' רי"ח הובאה לקמן אות ס"ג שאילת שלום מהדורא תניינא סי' רס"ז הובאה לקמן אות ה"ן ובשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב בקונטריס אחרון סי' ט' הובאה לקמן אות ס':

והנה במה שכתב הרב מגן אברהם (שרשמתי בתחלת האות) לחלק בין חמץ נוקשה לשאר איסור דרבנן דמשמע מדברי הר"ן שגם בעבר מדרבנן אסור לאחר הפסח ולזה כתב לחלק דבחמץ שמן התורה צריך ביעור וחכמים תקנו שבענין פלוני מיקרי ביעור אף דמן התורה מיקרי ביעור מכל מקום הוי כעובר אדאורייתא אבל בדבר שמן התורה אינו צריך ביעור כלל אף שמדרבנן צריך ביעור אם עבר הפסח ולא ביערו מותר וכמה מרבני האחרונים בתשובותיהם נמשכו אחר חילוק זה הלא בספרתם הנה היום קבלתי ספר נחמד ברית עולם להגאון אבד"ק וויסאקי מאזיאוועצק יצ"ו וראיתי בסי' פ"ו (בד"ה שוב ראיתי) שאחר שהביא דברי הרב מגן אברהם הנ"ל סיים אמנם עיין בביאורי מרן רה"ג הגר"א בסי' תמ"ז סעיף קטן מ"א דנראה דלא ניחא ליה בחילוק המג"א שם ולהרמב"ן באמת גם במחוייב מדרבנן אסור לאחר הפסח והאריך קצת הרב המחבר בעניינא דשקיל וטרי בה ולא פניתי לעיין בדב"ק וגס חידושי הגר"א לא"ח אינן מצויים אצלו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף