שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

ט) נדרשתי ללא שאלוני על אשר נודע לי כי בעיר כוזלב הפאדווא"ל שקונים ממנו יי"ש כל השנה הוא של בני מקרא וקונים ממנו גם תכף אחר הפסח ונסתפקתי אם יש לחוש משום חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח כי מצינו בענינים רבים רבנן קדישי נבוכים הם באר"ש אם הבני מקרא חשובים כנכרי' או כישראל מומר ואלו הם. לענין צירוף לזימון בסי' קצ"ט. מה שכתוב בסי' ש"ל לענין עירוב בסי' שפ"ה. לומר להם שיעשו לנו מלאכה ביו"ט בסי' תקכ"ו. לענין שחיטה בסי' ב'. לענין פתם בסי' קי"ב לענין גבינות שלהם בסי' קט"ו לענין יינם בסי' קכ"ד. לענין רבית בסי' קט"ן. ללמדם תורה. למול בניהם בשבת בסי' רס"ו. ס"ת שכתבו בן מקרא. מירוח לענין מעשר בסי' אש"ל. לענין טומאה בסי' עש"ב. (טו) לענין חיתון באה"ע סי' ד' (טז) לענין קידושין בסימן מ"ב (יז) אם מקבלים אותם אם באים לקבל תושבע"פ (יח) לענין דגל הקי"ל (יט) לענין דינא דבר מצרא בסי' קע"ה (כ) לענין חזקה (כא) לענין קנין סודר. ועיין בקונטריס הכללים מערכת הקו"ף אות ג"ן שם רשמתי ספרי דבי רב המדברים בכל אחד מהפרטים הנ"ל (ונוסף גם פרטים אחרים לענין כתיבת וחתימת גט ולענין ישראל ונכרי שבאו לדין וכו' ועוד עי"ש) והנה אם נדון בהם כדין מומר לענין חמץ ויהיה דינו כמ"ש בח"י ובאה"ט סי' תמ"ח סקי"א הנה אינו פשוט דחשיבי מומר להכעיס ומה גם למ"ש מרן החבי"ף בס' חיים ביד ד' קי"ד ע"ב להוכיח דכל מומר בזה"ז חשיב לתיאבון דלא כהרח"י ועיין מה שרשמתי בזה בקונטריס הכללים במערכת המ"ם אות קע"ה. וכל זה הוא בסתמא. אבל בידוע שעעה"פ כמו נדו"ד שידוע שהיי"ש שמוכר אחה"פ הוא אשר היה לו קודם הפסח מה מהני מאי דחשבינן לתיאבון וגם בסתמא נמי יש לומר דאף אי דיינינן ליה לסתם מומר לתיאבון מידי הוא טעמא אלא משום דלא שביק היתרא וכו' אבל בבמ"ק לפי הנראה לא שייך למימר הכי. אלא שיש לומר כיון דאיסור חמץ שעבר עה"פ הוא משום קנס. בכה"ג דנדו"ד אין שייך לאסור משום קנס עיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ב' הנד"מ בח"ד סי' יו"ד ד"ה והנה ביום א' במדבר שהביא מ"ש המקום שמואל דישראל שמכר חמץ למומר צדד דלא שייך למקניסיה דלא כהט"ז סי' תמ"ח ומ"ש אעפ"י שחטא ישראל הוא היינו לגבי דידן דאסורין אנו להכשיל המומר אבל המומר לגבי נפשו כנכרי חשוב וא"כ בנד"ד ודאי היה מותר ואף שבתשו' דחית דבריו (ועיין בשו"מ מהדו' ג' ח"ב סי' ס') אמנם לענין זה שנקנוס לכל העולם עבורו ודאי לא שייך לקונסו וגם לא ידעתי מה שייך קנס דהמומר לא ישמע לנו וימכור לנכרים ולא יגיע לו הפסד מזה כ"כ ולמה נקנוס להישראל חנם וא"כ לא שייך קנס בזה ע"כ. והני מילי דסברא שייכי בנדו"ד דהבמ"ק לא ישמעו לנו וימכרו היי"ש לנכרים בלי הפסד כלל. ורק להישראלים יהיה קנס שיצטרכו לקנות מעיר אחרת וטוביא חטא וכו':

ועיין בפרמ"ג יו"ד סי' צ"ט בש"ד ס"ק י"ז דמעשה היה שאחד לקח ממומר אחר הפסח כמה חביות יי"ש סך גדול ובודאי נעשה תוך הפסח והורה המורה כיון שי"ל דחבית אחת נעשה אחה"פ אותו חבית מותר דספק חמץ שעה"פ שרי ותו יש לסמוך אהמחבר וט"ז ויש"ש דמותר להוסיף עליו ולבטלו ונראה דיפה הורה במקום הפ"מ ושעה"ד עכ"ל והלשון מגומגם קצת והמובן מדב"ק הוא דאינו מתיר אלא ע"י ביטול להרבות עליו וכו' לפי שהוא בגדר ס' חמץ שעעה"פ אבל אם הוא ודאי חמץ מומר שעעה"פ אין לו תקנה, ובנדון שלפנינו נראה דנכון לומר להקונים מפאדוו"ל של בני מקרא שיקנו קודה"פ יי"ש כדי הצורך להם בשביל איזה ימים שלאחר הפסח וימכרוהו קודם פסח עם החמץ כנהוג. ואחר שיעברו כמה ימים אחר הפסח (שיהיה בהם לתלות שהיי"ש שיקנו עתה נעשה אחר הפסח) יקנו מהם אף בסתם. רק שלא ידעו בבירור שהוא אותו שנעשה קודם הפסח כנלע"ד להלכה ולא למעשה. ולא נעלם ממני שיש איזה צדדים להקל ביי"ש שעבר עה"פ דיש אומרים דחשיב זיעה. ויש שמתיר מטעם שהוא חזק וחריף. ויש מי שחושב דהוי כחמץ נוקשה וכיוצא עוד איזה צדדים אך אין בהם כדאי להתיר באכילה ושתיה רק בהנאה יש לעשות סניף לעת הצורך כמבואר בדברי הפוסקים המדברים בעניינים אלו. ולפי שאיני כדאי להתערב בשל אחרים ודיינו לעמוד בשלנו מה גם כי לא נדרשתי ע"ז והדבר מוטל ע גדולי ישראל אשר עיניהם משוטטות לקרוב ולרחוק להורות להם את הדרך ילכו בה לכן גליתי אזן אחד מגדולי דורינו וזאת תשובתו ע"ד היי"ש חמץ מפאדוו"ל של במ"ק שקונים גם תכף אחה"פ אם יש חשש חמץ שי"ש שעעה"פ. אנכי בעניי איני רואה בהם שום חשש לא מבעיא לדברי הש"ך יו"ד סי' קט"ן סק"ו. ורס"ו ס"ק י"ז. ובסי' ב' סוס"ק כ"ד. ורס"ז ס"ק ט"ן. ובח"מ אה"ע סס"י ד' ובב"ש סמ"ד ס"ק י"ג לענין כותים ה"ה לענין קראים בזה"ז. ובבית הלל בכל המקומות הנ"ל שהסכימו לדברי הרבנים ר' בצלאל בתשו' סי' ג' ומוהראנ"ח ומבי"ט שהם כנכרים גמורים אפי' להקל ודאי דאין כאן בית מיחוש אלא אף אם נחוש לדברי הרב"י באה"ע סי' מ"ד שיש לחוש עליהם לחומרא ואפילו אם נדון בהם דין תינוק שנשבה וכו' עכ"ז מאחר דכל עיקר דין חמץ שעבר עליו הפסח אינו רק מטעם קנס ע"כ אין שייך לקונסם בזה וכן מבואר בתשו' הרא"ם סי' ז"ן שאעפ"י שצדד שם בזכותם בכל אותה תשו' כ' וז"ל והם דומים לתינוק שנשבה וכו' שנשתקע מהם תורת היהידות שאעפ"י ששמע אח"כ שהוא יהודי אין אנחנו מצווים להענישו מפני שהוא אנוס שהרי כך גדלוהו וכו' והעתיק לשון הרמב"ם פ"ג מהל' ממרים הל"ג שכ' שהם כתינוק שנשבה וכו' שהוא כאנוס אף עפ"י ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם וכו' ועוד האריך שם בדברים רבים בזה. וסו"ד אני אומר ממ"ן אם דינם כנכרים גמורים הא ודאי דלענין איסור והיתר דינם כנכרים אף להקל ואם דינם כתינוק שנשבה הא לא שייך למיקניסינהו ואעפ"י שלענין חמץ שעעה"פ לא מהני אונס כמ"ש בסי' חת"ם ס"ג עכ"ז מבואר נגלה בתודת השלמים סי' ו' דבכה"ג לא שייך לקונסו. ומבואר בתשב"ץ ח"ב סי' קצ"ח אפילו לענין אונס סתם שאין לנו לקונסו מאחר שהיה אנוס ובכה"ג ודאי אזלינן לקולא:

וחוכך אני לומר עוד דבמילתא דרבנן כי האי ודאי דהנכון הוא להחזיק אותם לנכרים גמורים שנמצא קולו חומרו והא חזינן אשר כל גדולי ראשונים ואחרונים חתרו בכל עז ותעצומות להרחיקם מאתנו. ובבה"י אה"ע סס"י ד' כ' על לשון ר' שמשון שהעתיק הרב"י שם בדין הקראים שאין מקבלים אותם וז"ל ולכן כ' שאין מקבלים אותם מה"ט שמא יתערבו בישראל וישאו נשים וישאו בניהם לבנות ישראל אעפ"י שרוצים לחזור ולקבל עול מצות כשאר ישראלים אעפי"כ אסור לקבל אותם דהיינו להכניס אותם לבהכ"ן אתנו שמא יהיו סוברים הרואים שהוא ישראל גמור ויבואו להתחתן עמו אבל אם אינו מקבל עול מצות רק נוהג כמקדם שאינו מניח תפילין מותר להכניסו אתנו לבהכ"ן ואין לחוש דהא יודעים כ"ע שאינו ישראל מדאין תפלין בראשו עכ"ל הא קמן שיותר מתקבל הוא להתנהג עמהם כמו עם נכרי גמור וזהו תקנתינו דוגמת מ"ש הריב"ש בסי' תכ"ה וז"ל ומה שנפלאת איך לא תקנו טבילה לפנויה כדי שלא יכשלו בה רבים אין כאן תימה וכו' אדרבה אם היתה טובלת היה בה מכשול שהיו מקילין באיסורא וכו' ונר' שנהגו בטבילה בדורות ראשונים משום טהרות וכו' ועוד דאפשר דס"ל טבילה בזמנה מצוה ואעפי"כ כ' הרמב"ן שבטלוה בדורות אחרונים משום דהיא חומרא דאתי לידי קולא שיבואו בה לידי מכשול להקל באיסור דרבנן עכ"ל הריב"ש הובא בקיצור בב"י יו"ד סוס"י קפ"ג ובודאי שלענין או"ה כל מה שנחמיר עליהם מכח חומרא שנחזיק אותם כישראל יותר התקרבות הוא ממה שנתן עליהם קולי נכרים שזו הקולא הוא סייג וגדר לדברים חמורים:

ולפי שרמז לי מני"ר שרשם בקונטריס מי ומי המדברים בענין הלז ע"כ הנני להודיעו אשר דרכי הרא"מ בתשו' הם קלורית לעין בענין הלז שבסי' מ"ז הביא שמ"כ בס' ישן ע"ש ר"ס גאון וז"ל צריך לדעת משפטי מומר וב' בחינות יש להם מקום ראשון לענין לברך ולזמן ולבטל רשות וכדומה להם מן המצו' בחינתו בזה לראו' אם הוא שומר שבת וכו'. ומקום שני לענין קידושין וגטין חליצה מיאונין וממזרות וכו' בחינתו בכל אלה לראות אם היתה הורתו ולידתו בקדושה וכו' כללו של דבר במצות הלך אחר שמירת שבת בעריות אחר היריון ולידה וכו'. ובסי' ז"ן כ' וז"ל ועוד שאין הקראים האלו מאותם המינים הכופרים תחלה בתו' שבע"פ כצדוק ובייתוס שהם מעצמם וממחשבתם יצאו למינות וכפרו בתורה שבע"פ בשאט בנפש שעליהם נאמר שיהיו מן המורדים אבל אלו הקראים הם בני אותם המינים ובני בניהם קרוב לאלפיים שנה מאז עד היום הזה והם דומין לתינוק שנשבה שנשתקע ממנו תורת היהידות שאע"פ ששמע אח"כ שהוא יהודי אין אנו מצוים להענישו מפני שהוא אנוס שכך גדלוהו וכו':

ועפ"י הדברים האלו יותרו לנו מה שנמצא סתירות בדברי הפוס' לפעמים מחמירים עליהם ולפעמים מקילים וכי מעיינת בה כל הפרטים נכנסים תחת הכללים האלה ואכ"מ לפורטם ורק לדוגמא אנקוט חדא במ"ש הש"ך יו"ד סי' קט"ן סק"ו עמ"ש רב"י עי"ש ולדברי הרא"מ הנ"ל יצא כנוגה צדקת הב"י בפי' דברי הר"מ שכ' ומתנאי הג' מומר הזה שמותר לאכול משחיטתו הוא שלא יהיה צדוקי ובייתוסי והן שתי כתות שהתחילו להכחיש בדברי הקבלה וכו' אבל דינם להיות כדין האפיקורוסין. הא קמן דאיירי הרמב"ם בדין ב' הכתות שהתחילו היינו בעת התחלתם ודורותיהם הראשונים אשר מעצמם וממחשבתם יצאו למינות כדברי הרא"מ הנ"ל. ובאמת גם עתה בכל דור ובכל זמן אי איתרמי ח"ו כתה חדשה כזו ודאי דהכי דינייהו ומינה דבניהם וב"כ דינם רק כתינוק שנשבה וכמ"ש הרמב"ם בהל' ממרים הנ"ל וכדברי הרא"מ כ' המל"מ פ"ה מהל' מלוה ה"ב בד"ה עוד כ' ולענין וכו' שהרמב"ם בפיה"מ איירי בישראל שנעשה קראי דומיא דצדוק ובייתוס וכיון בזה מסברת עצמו לדברי הרא"מ הנ"ל וע"ע הרדב"ז ח"א סי' ע"ג ובח"ד סוס"י רי"ט ובח"ב סי' תשצ"ו וע"ז השיג המבי"ט ח"א סי' י"ט. סו"ד איני רואה להחמיר בזה כלל ואדרבה לפי"ד הנכון הוא להקל בזה בקראים שבזמנינו אשר לפי"ד קולא זו חומרא הוא ממקום אחר כהרחקת קבלה לבהכ"ן בכדי שידעו ישראל שאינם בכלל ישראל ולא יבואו להתערב עמהם בשום דבר וצריכים הרחקה יתירה כי תולעת יעקב הם וממי יהודה יצאו עכ"ל נר"ו:

והנה מ"ש עפי"ד הרבנים התשב"ץ ומנח"י סי' ו' לענ"ד צע"ר לי כי הנה על סברת התשב"ץ מלבד דרבים לוחמים עליו וקשה מאד לסמוך לעשות מעשה עפ"י סברא זו בלבד זאת ועוד דנראה דלא אמר הרשב"ץ להתיר באנוס אלא כשביטל החמץ ומטעם דביטול מהני גם לחמץ ידוע ואף גם לא התיר אלא בהנאה דוקא ועיין מה שרשמתי לעיל אות ו' בפרט זה באורך בס"ד. ונדו"ד דאנו באים להתיר באכילה. וגם שידוע לנו שהבני מקרא אין עושים שום ביטול חמץ אם כן אם נדון בחמצן כדין חמץ של ישראל שעעה"פ נראה שאין שום צד היתר לחמצן מצד שהם אנוסים דאונס לבד בלא ביטול אין במשמעות דברי הרשב"ץ להתיר באכילה. וכן מ"ש עפי"ד התוה"ש הנה מלבד דגם סברת התה"ש איננה מוסכמת ואף דשלמים וכן רבים נמשכו אחריו כמו שמתבאר ממה שרשמתי בענין זה לעיל אות ז'. מ"מ מתבאר שם דלא אמר להתיר אלא בשבטל ורק בהנאה אבל כשלא בטל ולהתיר באכילה לא אמר ועיין בחק יעקב סי' תמ"ח סק"ך הנה כי כן לענ"ד מצד זה אין להתיר אך מ"ש דיש לדונם כנכרים גמורים נראה דאפשר לסמוך על זה בצירוף מה שכתבתי עפי"ד השו"מ דאין שייך לקנוס בזה ולמעשה צ"ע:

והן עתה אחר כמה שנים נשאלתי מכוזל"ב על היי"ש הנ"ל מידי"ן השו"ב דשם הלא הוא הרבני המופלא הוח"ם מוהר"ר גבריאל סג"ל נ"י והודעתיו מכל דברי הגדול הנ"ל נר"ו דאין מקום לחוש. והוא כתב שרגיל להחתימם בשטר ההרשאה למכירת חמץ ורואה כי אף שחותמים מ"מ הוא לשחוק בעיניהם וכתבתי שלא יחתימם עוד (אם לא שיש לחוש משום איבה וכו') דהוו תרתי דסתרי אהדדי דאם נסמוך ע"ד הגדול הנ"ל יצ"ו להתיר בהנחה שהם כנכרים גמורים הרי מעשה החתימה סותר זה שאם הוא נכרי אינו נעשה שלוחו וגם לפי מה שכתבו דמכירת חמץ לא הוי הערמה משום דאנן סהדי דגמר בלבו כדי שלא לעבור בב"י הנה בדידהו ודאי אין שייך לומר כן:

ומצאתי להרב שערי תשובה בסי' תמ"ח אות ח' בשם מר דודו בתשובה כתיבת יד גבי מומר שכתב סברא זו דלא שייך לומר דגמר בלבו שלא לעבור בבל יראה שהוא אינו חושש בזה ואלה דבריו וכתב עוד (מר דודו שהזכירו בתחלה) בענין פקיד מומר לעכומ"ז שהיה ממונה על הוראנדא שלו יהודי לנאמן ומכר הנאמן בערב פסח החמץ לעכומ"ז שהיה גם כן נאמן של הפקיד וכתב דלכאורה אין לסמוך על מכירת הנאמן דאף לפי מה שכתב אא"ז בבכ"ש דמכירת חמץ לא מקרי הערמה דמסתמא גמר בלבו שלא יעבור בבל יראה מכל מקום בזה בעל החמץ פשיטא דאינו חושש לבל יראה והנאמן אף שהוא באחריותו אינו עובר עליו כיון שאינו ברשותו ומכל מקום מסיק שיש לומר כיון שהיה מוטל עליו למכור בכדי שלא יהיה נאסר החמץ למכרו לישראל אחר הפסח ואם כן איכא אומדנא דברשות קעביד למכור וגם לפי מה שכתב השואל היה לו כח והרשאה למכור הכל וכו' ומכל מקום צריך שהריוח וההפסד יחשב על הקונה שאם יחשב על המוכר איגלאי מילתא למפרע שלא היה מכירה ובעל נפש יחוש לעצמו עכ"ד הרי שכתב מפורש דלטעמא דמאי דלא מיקריא מכירת חמץ הערמה הוא משום דמסתמא גמר בלבו וכו' כשבעל החמץ מומר אין שייך לומר כן והוא הדין בבעלי מקרא ודאי הם אינם חוששים לזה ואצל כולם ימצא מסתמא כמה מיני חמץ ואין מוכרים לעכומ"ז את חמציהם כי אם בעלי הפאדוואל ולא מפני שחוששים הם לבל יראה אלא מפני שהמורשה הולך אצלם להחתימם הלא יבושו לומר בפה מלא כי אין להם חלק ונחלה בנימוסי ודתי בני ישראל השוכנים בתוכם ומפני שורת דרך ארץ הם חותמים בהשטר מכירה ולבם בל עמם ואולי חושבים זאת שעושה המורשה לבצע כסף כנהוג שנותנים החותמים איזה שכר על זה ולפי שחוששים שאם לא יחתמו בשטר המכירה יחשדום שמשתמטים מלחתום משום חסרון כיס לכן חותמים מפני הכבוד ויותר היה נח להם אם לא היה הולך אצלם להחתימם:

ואף שכתב במסקנא דמהני מה שהמומר מרשה את הנאמן שלא למכור החמץ לעכומ"ז הנה בנדון ההוא אין המומר בעל החמץ מתעסק בעסק המכירה כלל רק הנאמן הוא העוסק במכירת היי"ש וכשימכור הנאמן את החמץ על פי, רשותו לא יסתור בעל החמץ את אשר עשה הנאמן שלו לא כן בהרשאת הבני מקרא מחזיקי הפאדוואל הנ"ל אחר שחתמו בשטר ההרשאה הרי הם עצמם יסתרו מעשה המורשה כי אחר שימכור המורשה את כל החמצים לאיזה עכומ"ז כנהוג הרי הם עצמם נושאים ונותנים בהיי"ש כל יום ערב פסח כי רק בשבעת ימים המפורשים בתורה מאמינים ואפשר מחזיקים בהם אבל בערב פסח בודאי אין מאמינים וגם בימי הפסח עצמו קרוב לודאי הוא שאם יזדמן להם איזה קונה עכומ"ז ימכרו לו בימי הפסח כי אין זה איסור לגבי דידהו כלל וכיון שאחר ההרשאה חוזרים וזוכים בהחמץ חזר החמץ להיות ברשותם וההרשאה בטלה מעיקרא ולכן נכון שלא להחתימם ומה גם כי לשחוק בעיניהם כמו שכתב ידידי השואל נ"י ולדעתי ההעדיר טוב ממציאותו שאם לא תהיה מהם שום הרשאה למכירת חמץ יזהרו הבעלי בתים שלא לקנות מהם תכף אחר החג ויקנו מקודם הפסח איזה מדות כמו שכתבתי למעלה בד"ה ועיין להרב) ולקמן בסי' ט' אות וי"ו הבאתי דברי גאון גדול שהובאו דבריו בתשובות אורי וישעי סי' קכ"א אשר התמרמר מאד על כיוצא בזה עי"ש (בד"ה וגורמת המכירה הכוללת) שהבאתי גוף דב"ק:

והנה מה שכתבתי למעלה דאף אם נדון בהם כאנוסים גמורים כתינוק שנשבה אין להתיר וכו' ראיתי עתה כעין זה בפרי מגדים סימן תמ"ח במשבצות זהב סק"ד (בדברי המתחיל והוי יודע) מומר שנשא כותית הולד כותי ולהפך הולד ישראל ומכל מקום דיעבד צריך עיון דיש לומר עדיף מתינוק שנשבה וכו' ואין לך אונס גדול מזה ואף דבישראל אנוס אסור זה עדיף טפי ודיעבד אם קנה ממנו בה"מ י"ל עכ"ל הרי דאף בכי האי גוונא דעדיף מתינוק שנשבה וכו' לא עלה על דעתו להסתפק אם מותר לקנותו ממנו דזה פשוט לו דאסור ורק לדיעבד הוא הנ"ד דאפשר דשרי ומסיק בצריך עיון ומדברי הרב פרי מגדים הנ"ל למדנו דלא שמיע ליה סברת השואל ומשיב הנ"ל להתיר מטעם דלא שייך קנם דהוא לא ישמע לנו וכו' דהרי בנדון הפרמ"ג נמי הכי הוא ולא נסתפק להתיר לקנות ממנו:

והנה בתתי להעתיק כל הכתוב לחיים בענין זה נתעוררתי ושלחתי ענין זה להגאון המופלא מוהרי"ז שטערין בע"ס זכר יהוסף נרו' שיחוה דעתו בזה וזה אשר השיב לי במכתבו ובענין היי"ש של במ"ק וכו' מ"ש מהשו"מ תניינא ח"ד סי' יו"ד והנה מ"ש מהמק"ש מה שצדד לענין מומר דלגבי עצמו חשיב כנכרי הם דברים תמוהים ודחוים אם שלפנים הזכירו איזה מהאחרונים לענין קצת סניף ועיין פרי תבואה סי' ל"ב ויריעות האהל סימן יו"ד וי"א ושו"מ תניינא ח"ג סי' ל"א ועיין ב"ש קמ"א ומ"א קפ"ט ובישועות יעקב ובאחרונים. ושו"ת יד אליהו סי' פ"ג משו"ת באר עשק סי' ע"ז וב"ח יו"ד סי' קט"ן וש"ך סק"ט וחוות דעת סק"ג ורדב"ז ח"ה סי' י"ב ואולם בעיקר סברתו דהבמ"ק לא ישמעו לנו וימכרו להנכרי ורק הישראלים יצטרכו לנסוע לעיר אחרת. ואני תמה א"כ גם בחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ה"ן נימא דלמה נקנוס לאחרים הלוקחים ואטו נאמר לצדד להקל חלילה אף כשידוע יהיה להם הפסד וגם כשמוכר בזול וכה"ג ואף דלא שייך באינו מומר שבלא"ה ימכור לנכרים מ"מ גם במומר יהיה לו קצת הפסד ומניעת הריוח שיוכל לטרוח להשתדל רק אחר קונים נכרים והפסיד מהריוח שהיה מוכר סחורתו פעמים וגם לעכב ולהשהות עד שיזדמנו לו קונים נכרים ובעובדא דהשו"ת היה השליח חשוב לפי"ד המערערים למומר ולזה הי' הקנס לישראל המשלח שיפסיד שהוא לא עשה האיסור וכיון שבלא"ה השליח המומר לא ישמע לנו וימכור לנכרי בלי הפסד כ"כ והיינו דאיסורי הנאה אינו תופס דמיו וכיון שהמומר השליח יעבור ולא בעל החמץ וממילא לא יתעבד (אולי ט"ס הוא וצ"ל יתבטל) תק"ח לגמרי ובעל החמץ אין לקונסו כיון שלא עשה איסור כלל ואינו שייך לכאן שבעלי החמץ עשו בעצמם האיסור ואף שלא ישמעו לנו שלא למכור גם לנכרים מ"מ יפסידו הרבה מה שהיו יכולים להרויח מקניית הרבה לוקחים ישראלים ולהשהות החמץ זמן ארוך עד שישיג למכור לנכרים ועכ"פ אין לעקור תק"ח בחמץ שעעה"פ אף אם באותו פעם יש לו סחורה מועטת ויש קופצים מרובים נכרים שחז"ל השוו מדותיהם ולא נתנו לשיעורין וכו' ולא חלקו במאן דלא ציית לגזרתם. ואטו בכל גזרות והרחקות דרבנן יש חילוק להתיר למי שלא ישמע לגזרתם ואף שהאיסור רק משום קנסא ומכ"ש שאין לחוש לתקנת הלוקחים שלא יצטרכו לילך למק"א לקנות ואין להאריך בראיות בדבר פשוט ומבואר ומ"ש מהפמ"ג מהיי"ש שקנה מכבר ויש לו חבית אחת שאינו של חמץ והוי ספק חמץ שעעה"פ דמותר להוסיף אבל מה עניינו לכאן לעשות, ספק לכתחלה מה שיקנו ממנו הישראלים אחה"פ וכמבואר במ"א סימן יו"ד ס"ק י"א ובט"ז סי' ע"א סק"ג ואפילו לענין ס"ס דאסור לעשות בידים דהוי כמבטל איסור ובש"ך יו"ד סוס"י ז"ן ופר"ח בכללי ס"ס כלל י"ח ואפילו בספק דחסר דהוי ספק איסור וכמוהרי"ט ואכמ"ל ומכ"ש דגם כשיקנה אח"כ ליכא רוב היתר ורק מיעוטא:

ומ"ש בשם רב אחד לדמות המב"ק לעכו"ם גמורים כמו כותים תמיהני מאד גם לפי דרכו הרי שם חכמים גזרו עליהם והיה בקיבוץ כל חכמי ישראל אבל כאן אף שבתשו' רב"ץ החמיר על הקראים שבזמנם נחלקו ג"כ עליו ומתי גזרו עליהם וגם אין בכחינו לגזור עליהם והרי גם בכותים היה משום שעבדו להר גריזים אז גזרו עליהם ועיין בשערי דעה על הל' רבית בסי' קנ"ט ס"ב כותים יש להם דין מומר לעכו"ם ומשמע דאסור ללות מהם ברבית כבמומר. והש"ך כ' דצ"ע וז"ל ולענ"ד עיקר כהמחבר דאף דאמרינן בכמה דוכתי דעשאום כעכו"ם גמורים מ"מ ודאי מדינא לא גריעי מישראל מומר דגר שנתגייר אף שהמיר אח"כ חשיב כישראל מומר כדאמרי' בהחולץ טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו אף שהמיר אח"כ וכמ"ש לקמן סי' רס"ח סי"ב ואם כן אף שחז"ל גזרו עליהם ועשאום כעכו"ם גמורים אף לקולא שאין קידושיהן קידושין וכי"ב היינו דבר שנוגע לדידן אבל מ"מ מצוים הם ונענשים על כל העבירות כישראל דאטו משום שעשאום כעכו"ם איתגורי איתגור להיות מותרים בכל עבירות וכה"ג פריך בע"ז אהא דתני ר"י ראה ויתר וכו' א"כ מצינו חוטא נשכר וכיון שעל גזרת הב"ה פריך כן כש"כ על תקנת חז"ל דשייך להק' כן וא"כ כיון שכותים נענשים על כל העבירות כישראל מומר אף שחז"ל עשאום כעכו"ם גמורים מ"מ אסור ללות מהם ברבית דעובר על לפני עור לת"מ דאף לעכו"ם בדבר שמצוה אסור ליתן משום לפני עור כמ"ש בפ"ק דע"ז למכור לעכו"ם תשמישי ע"ז ולענין סירוס בב"מ צ' ע"ב וז"ב ונכון. שו"ר בבית הלל שהשיג על הש"ך מטעם אחר והוכיח דלקולא לא עשאום כעכו"ם ודבריו נכונים עכ"ל וע"ע ישועות יעקב סימן שפ"ה סק"ב שנסתפק אי גם להקל דין הכותי כעכו"ם במילתא דרבנן דיש בידם להקל עיש"ב ועיין ב"י אה"ע סי' ד' לדעת הטור דהא דאמרינן עשאום כעכו"ם ה"ד לחומרא ולא לקולא ולכן פוסק שם בסי' מ"ד דכותי שקידש חוששין לקידושיו ועיין בתוספת שבת סימן רע"ו סק"א שנסתפק בהדליק לצורך כותי אי נימא דגם בדין זה דינו כישראל לחומרא או"ד דוקא לענין איסור דאמרי' הכי אבל כאן דאינו אלא מדרבנן דינו כעכו"ם גמור. ולא זכר מדהר"ן פ"ק דקידושין בהא דנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן והק' דהו"ל ספיקא דאוריתא וכו' ולפיכך אני מסתפק בכל ס' קידושין אי צריכה גט מדאוריתא דאפשר דמדאוריתא שרי דהעמד אשה על חזקתה משו"ה אמרינן ס' היא וחיישי' מדרבנן ואם כי דלדעת הרי"ף סופ"ק דקידושין דהוי קידושין מדאוריתא מ"מ לדהר"ן הוא הדין בכותי שקידש כיון דספק היא אין איסור דאוריתא ומ"מ חוששין להחמיר ולכן בהדליק לצורך כותי ה"נ להחמיר ואכמ"ל. וע"ע בתפארת צבי יו"ד סי' ס"ג אות ו' ובש"ע הגרש"ז לענין רבית בקראים ובכנה"ג וש"ך יו"ד סי' קנ"ט סק"ו ונה"כ והגהות רלנ"ח ומשל"מ פ"ה ממלוה ה"א ומש"ש הש"ך בשם רש"ל צ"ע מט"ז יו"ד סי' קכ"ד סק"ב בשם רש"ל ביין ועיין בחו"ד סק"ה. ועיין במ"ז קנ"ד סק"ט ובמג"א וביו"ד סי' ב' ס"ט ואינם מאמינים בתורה שבע"פ וכו' ואף דחשיב כעכו"ם מחלל שבת כסימן קי"ט ס"ז והוי כאילו בר זביחה דלא מהני עוע"ג כסי' ב' ס"ה וכן בא"ת שפ"ה ס"א דצדוקי כישראל ומבטל רשות ועיין ט"ז ומג"א רס"י שפ"ה והמבי"ט ח"א סל"ו וע"כ כמ"ש בשמ"ח דהוו כתינוק שנשבה. ועיין בשו"ת בנין ציון ח"ב סי' כ"ג כיון שמעשה אבותיהם בידיהם והם כתינוק שנשבה. ואפשר נמי דצדוקין שלא הורגלו בתוך ב"י ולא ידעי לעיקרי הדת ואין מעיזים פניהם נגד חכמי הדור לא חשיבי מזידים והרבה מפושעי ישראל דומין להם שמה שמחמיר הר"ש בקראים וכו' (כמובא ביו"ד סי' קכ"ד בנקה"כ בשם המבי"ט) אינו מפני חילול מועדות בלבד אלא מפני שכפרו גם בעיקר הדת שמלין ולא פורעין ואין להם דיני גטין וקידושין יעי"ש ויפלא מאד בעיני על הגדול המוזכר במכתבו מה ראה על ככה ולא מצאתי שום יסוד בדבריו לדון בהם ככותים ואשר גם בכותים דעת רוהפ"ו דרק להחמיר ועכ"פ עליו בעצמו בודאי איכא איסורא וכמ"ש השערי דעה וכנ"ל ועיין תוס' בשבת ד' ג' ד"ה בבא דמ"מ איסד"ר מיהא איכא ועיין ש"ך יו"ד רס"י קכ"א ומ"א שמ"ז סק"ד וגם להרמב"ם פ"ג מהל' ממרים ה"ג שקראם כאנוסים וכתינוק שנשבה מלבד שאינו מועיל כלום בזה כמ"ש הדר"ג בעצמו וע"ע בשו"ת משיבת נפש א"ח סי' י"א משש"ב וע"ע במנח"י ביו"ד שהשיג על הט"ז יו"ד סי' צ"ט סק"ט שה"ר מתוס' בכורות כ"ג ד"ה סבר דמשמע דלא פסיקא להו דאפשר דאומר מותר הוי כמזיד וכמשמעות לשון הטור שהביא בט"ז ועי"ש בפר"ח ס"ק י"ב ובפליתי סק"ו שהשיגו בהבנת דהתו' ותמיהני מה שסמך עליו בזה לבטל המנהג לחתום על ההרשאה לפי שסותר ההיתר שלו שהם כעכו"ם גמורים ומה חששא בזה גם לפי דרכו וכי בחתימתם מצד הכרח לטובת העסק נעשה כישראל ואף שמזלזל בשאר מצות חמורות. גם מ"ש דמכירת חמץ לא הוי הערמה דאנן סהדי דגמר בלבו כדי שלא יעבור בב"י ובדידהו לא שייך כן וציין להשע"ת תמ"ח אות ה' בשם דודו לחזק דהת"ש לענין מכירת בהמות דהוי הערמה דמוכח בדאורייתא דהקולא רק היכא שבטל ושם אנו דנים מצד הביטול של אחר המכירה דכשמוכר הרי זוכה בהחמץ וכבר האריכו האחרונים וגם בזה צדקו דברי הישו"י תמ"ח סק"ט דהא בבכור מבואר בכל הפוסקים דמהני המכירה אף דהוי הערמה בדאורייתא אלא דשם הוא עושה שלא יצטרך לטרוח בטפולה ולכן במכ"ח לא שייך נמי הערמה שאם לא ימכרנו ויגיע ימי הפסח יצרך לבערו משא"כ לענין מכירת הבהמות כדי להאכילם חמץ שמצד שלא יהיו משובחים כ"כ איזה שבועות לא היה מוכרם וא"כ הוי הערמה דמוכח שמוכיח שאינו מוכרו לחלוטין ועכ"פ הכא ביי"ש דהוי רק דרבנן כמ"ש הפנ"י והאחרונים ובדרבנן מותר לכ"ע גם בהערמה. ובפרט דלא הוי הערמה כלל שכדאי לפניו למכור החמץ גם לחלוטין ולהוזיל מהמקח כיון שלא יוכל למכור זולת זה לישראלים ומה נ"מ בישראל המוכר החמץ שלא יעבור בב"י או שלא יפסיד בשהייתם מצד מיעוט הקונים שלא יקנו אלא נכרים. ומה נ"מ מה שמחזיק בלבו שהרי מ"מ הוא מוכרח למכור גם בזול ממה שיצטרך אח"כ להשהות זמן רב שלא יוכל למכור רק לנכרים ועכ"פ טוב כשיחתמו על ההרשאה והשטר מכירה דיש לסמוך ע"ז ביי"ש דהוא דרבנן עכ"ד הגאון הנ"ל נר"ו:

ועם שאיני כדאי להשיב ע"ד תורה היא וללמוד אני צריך ואומר דמ"ש לחלק בין עובדא שבשו"מ לנדו"ד ככל הכתוב בדב"ק איני מבין מאי דאמר מר דהקנס היה להמשלח וכו' ושהמומר לא ישמע לנו וכו' דלפי הנראה הם שני הפכיים דאם הקנס הוא להמשלח א"כ עכ"ל ראין על המומר שום חיוב תשלומין על אשר שינה שליחות בעה"ב המשלחו וא"כ הוא למה לא ישמע לנו באם נאסור על הבעה"ב הרי לא יגיע לו שום הפסד מזה. ועוד אם הדין נותן לאסור על המשלח יש לנו לעשות את המוטל עלינו ואם המומר לא ישמע מה לנו עוד ואיך יעלה על הדעת לומר דמשום שסוף המומר למוכרו ויביא דמיו להבעה"ב שזה מותר בדיעבד (עיין לקמן אות כ"ו) נתיר את החמץ עצמו להבעה"ב ואם אין הדין נותן לאסור על הבעה"ב כמ"ש מני"ר הגאון נר"ו לקמיה דאין לקנוס את בעל החמץ כיון שלא עשה שום איסור. א"כ ממילא החמץ מותר ומה לנו לתלות במומר שישמע או לא ישמע. ובאמת מה שכתב מני"ר נר"ו דבעל החמץ אין לקונסו לפי שהוא לא עשה איסור דמשמע דהא בהא תלי אם עושה איסור אז אוסרין לו את חמצו ואם אינו עושה איסור אין אוסרין לו את חמצו במחכ"ת הרמה דבריו תמוהים דהא גזל חמץ ועבר עה"פ אומר להנגזל הרי של"ל והנגזל אינו עובר כלל כמו שמתבאר ממה שרשמתי לעיל בסי' ה' אות כ"ד ואפי"ה אסור להנגזל כמו שהסכימו רבני האחרונים (דלא כדעת הנו"ב) ושכן מפורש בדברי הרמב"ן בליקוטין עיין מה שרשמתי בזה בסי' זה לקמן אות ט"ז ולענ"ד מ"ש השו"מ דלא שייך למקניסיה דלא ישמע לנו וכו' לא על נדונו הוא אומר אלא על נדון הט"ז והמק"ש דלהט"ז חמץ של מומר אסור (אלא שהמציא בנדונו תקנתא דחליפין עי"ש) אהא כתב דכיון דחמץ שעעה"פ אינו אלא משום קנס במומר לא קנסו כיון דלא ישמע לנו כו' (כן הבנתי בכונת השו"מ ומזה למדתי מדבריו לבעלי מקרא כיון שודאי לא ישמעו לנו אינם בקנס חכמים ומ"ש הגאון נר"ו דשייך קנס מה שלא יוכל למכור כי אם לנכרים וכו' הנה גם ע"ד השו"מ יש להשיב כן אלא שכבר נזהר ודקדק בלשונו וכ' ולא יגיע לו הפסד מזה כל כך וכו' כלומר דאף דיש בכחינו להסב עליו הפסד ע"י שנאסור לישראלים לקנות ממנו. מ"מ כיון שאין בידינו לעשות כתקנת חכמים לגמרי היינו לאסור את החמץ בהנאה לגמרי לא נטפלו כלל חז"ל לאסור לחצאין ולא היתה גזרתם על כיוצא בזה כלל. ולפי מ"ש המק"ש דהמומר לגבי נפשיה הוא כנכרי גמור הרי כ' במשל"מ פ"י מהלכות מלכים דלא מצינו בשום מקום שעשו סייגים לב"ן. ובקונטרס הכללים במערכת ג' אות סמ"ך הבאתי מ"ש בשו"ת נח"י סי' ג' דלמ"ד דחומר הספקות מדרבנן לא אפרו לב"ן ועוד הבאתי מ"ש השו"מ בשם הקצוה"ח דמה שהוא תקנתא דרבנן לא תקנו בנכרי ועוד רשמתי בזה עי"ש ואף דהשו"מ כתב שדחה סברת המקו"ש מ"מ בדבר שההיזק הוא רק להישראל משמע ליה דלא אסרו חז"ל בכה"ג ואף דבכל גזרות דרבנן לא פלוג בין שומע לגזרתם לאינו שומע מ"מ יוצא מן הכלל וההפסד הוא רק להישראל שאני) ומ"מ מה שכתבתי לסמוך על הסברא שבשו"מ משום דהקנס אינה אלא לאחרים וכו'. הנה עתה ראיתי בשו"ת חת"ס סי' ק"י שהרב השואל כתב סברא זו לנד"ד והר"ב המחבר כ' ע"ז שהם דברי הבל אין ראוי להשחית בהם נייר ודיו עי"ש ועיין בשו"ת השיב משה סי' ט"ו דנדונו היה בחמץ של מומר שעבר עעה"פ ולא עלה על שפתיו לעשות סניף להיתר מחמת היות חמץ של מומר והקנס אינו אלא לאחרים וכו' ש"מ לא שמיעא ליה לחלק בזה ועיין עוד בתשו' להג' מוהרש"ק שבסו"ס נאות דשא בסי' א' בדין חמץ של מומר וכבר כתבתי לעיל בדברות ראשונות בד"ה והנה מה שכתבתי וכו' דמדברי הפרמ"ג מוכח דלא ס"ל סברת השו"מ הנ"ל עי"ש:

ומה שהשיב על מה שהבאתי מהפרמ"ג יו"ד וכ' ע"ז דמה עניינו לכאן וכו' ככתוב בדב"ק. הנה לפי הנראה מני"ר נר"ו הבין בכונתי שהבאתי דברי הפרמ"ג ללמוד מדבריו היתר לנדו"ד האמנם לישרי לן מר כי לא לכך נתכונתי ונהפוך הוא דרציתי ללמוד מדבריו לאסור בנד"ד דדוקא בנדון הפרמ"ג שהוא בסוג ספק חמץ הוא שיש לו תקנת המורה שהביא הפרמ"ג אבל ודאי חמץ מומר שעעה"פ אין לו שום תקנה וע"ז הוא סיום דברי ובנדון שלפנינו וכי' כלומר שאינו דומה לנדון הפרמ"ג נראה דנכון לומר וכו' כן הוא כונתי בבירור כמתבאר מדברי הנז"ל ובלי ספק המעתיק השמיט איזה דברים והא גרמא ליה למר להבין היפך ממה שהיתה כוונתי ויעוין עוד בפרמ"ג א"ח סי' תמ"ח במ"ז סק"ד בד"ה עיין ביו"ד וכו' שהראה למ"ש ביו"ד הנ"ל ומבואר בדבריו דבודאי נעשה בפסח אסור אפילו בהפ"מ ובנדונו לא התיר אלא בהפ"מ עי"ש:

ומ"ש הגאון נר"ו ע"ד הגדול שהבאתי בענין זה האמת אגיד כי בזמן ההוא לא נטפלתי לעיין בדבריו לפי שהיה צריך לי לעיין בדברי הגאונים רב"ץ ומוהראנ"ח ומבי"ט ורא"ם (ח"א) ובית הלל שהביא בדבריו ואין גם אחד מצוי אצלי כן גם עתה ספרי דבי רב הנ"ל לא שכיחי גבאי וכן הספרים שהביא הגאון נר"ו שערי דעה תפארת צבי משיבת נפש ותו"ש וכיון שאיני יכול לעיין בדב"ק בגופן שלהן איני רוצה ליטפל בזה (שאם יקשה עלי מה לא מצינא לאשתעויי ליתי ס"ת וניחזי. לדוגמא אנקוט מאי דק"ל דברברי הגדול כתוב לאמר דבספר בית הלל הסכים לדברי הרב"ץ דהם כעכו"ם גמורים אפילו להקל ואילו מני"ר יצ"ו הביא מ"ש השערי דעה וכתב מפורש בשם הב"ה דהוכיח דלקולא לא עשאום כעכו"ם. ואם אמר כן לגבי כותים דמצינו בהדיא בש"ס דעשאום כעכו"ם. כ"ש בצדוקים וההכרח לעיין בגוף הספר לידע איזה יכשר והרי לא שכיח גבאי. ותו ק"ל דלפי מ"ש ביו"ד סי' רס"ז סמ"ז דצדוקי בזה"ז דינו ככותי קודם גזרה וקי"ל כמ"ד דכותים גרי אמת הם אם כן מסתבר ודאי דדינם כישראל וגם עליהם תחול גזרת חז"ל להחמיר דע"כ לא פשיטא ליה להרש"ך דגם להקל הרי הם כעכו"ם אלא לאחר שעשאום כעכו"ם גמורים אך כי חזינא לכהנא רבה הש"ך שם בשם רב"ץ דכתב והקראים בזה"ז קלקלו מעשיהם ואינם כשרים לשום עדות אמינא אולי בשו"ת רב"ץ כתוב בפירוש דהקראים בזמן הזה דינם ככותים אחר שגזרו עליהם והם כעכו"ם גמורים ולדעת הש"ך אף להקל אהכי למיעל נפשאי בספיקא לא בעינא) ומה גם כי מי אנכי להכריע בין ההרים הגדולים ולרגל המלאכה אשר לפני העתקתי דב"ק ועיני הרואה תחזנה שדעת הג' מני"ר נר"ו שחמץ של במ"ק שעבר עה"פ הרי הוא כחמץ של ישראל ושצריך לפי זה להחתימם בשטר ההרשאה למכירת חמץ ושיש לסמוך ע"ז ביי"ש שהוא מדרבנן (ואני עני כבר רמזתי ע"ז במכתבי בהעתק הדברים הנז"ל דסברא זו אין לסמוך עליה אלא לעשות מזה סניף ועיין מה שכתבתי בסי' זה באות א' ועוד כתבתי בזה לקמן בסי' זה אות כ"ח) דלא כדעת האחד מגדולי הדור הנז"ל דפשיטא ליה דדין חמצן של במ"ק כדין חמץ של נכרי שעעה"פ ואפילו בחמץ גמור שלהם ובלא שום מכירה מותר לפי דעתו כנז"ל והמעיין יבחר ויקרב:

רק את זה אגיד דעתי העניה דלפי דעת הגאון יוסף עינינו נר"ו דחמצן חשיב חמץ של ישראל שעבר עה"פ נלע"ד דלפי מ"ש השואל מכוזלב כי אף שחותמם בהשטר הרשאה הוא לשחוק בעיניהם כמו שכתבתי בדברות ראשונות א"כ אינו מועיל המכירה כלל והוא לפי מה שראיתי להג' מקו"ח בספרו נחלת יעקב בתשו' סי' א' שכ' בשם רב אחד להחזיק בס' התב"ש דמכירת חמץ אינה אלא הערמה ובכלל דבריו כ' ומ"ש כ"ת בכל מכירת חמץ מגלה דעתו שאין המכירה לגמרי ולשיטת השערי אפרים גילוי דעת מבטל המכירה עכ"ל לא חשידי ישראל על ככה לגלות דעתם שאין המכירה חלוטה אלא אדרבה מוכרים בלב שלם ובנפש חפצה להנצל מאיסור ומה איכפת ליה אף אם יתן הנכרי המעות יקח ואף שיודע שהישראל יחזור ויקנה ממנו אבל לא חיישי' לגלות דעתם ויכול לדרוש ברבים שאסור לג"ד ואין אנו אחראין לאסור את המותר בשביל החשודים ומי שמגלה דעתו לזה חמצו אסור בהנאה עכ"ד הרי דלא נחלקו השואל והמשיב אלא בסתמא אבל כשמגלה דעת שאין המכירה לגמרי מיהא לכ"ע המכר בטל וא"כ הבמ"ק הללו כי לשחוק הוא בעיניהם כל עסק זה אין לך גילוי דעת יותר מזה שאין דעתם להרשות למכירה גמורה והמכירה בטלה לא שרירא ולא קיימת לגבי דידהו כלל:

וזאת תשובת הכהן הגדול הגאון המפורסם מוהר"ר שלמה הכהן מווילנא נר"ו מכתבו וכו' קבלנו וכו' ויען שאני מוקף בחבילי טרדין בהגהות הש"ס ובמילי דמתא איני יכול לצאת בכותבת הגסה כפי הראוי לכבודו נ"י רק אבא בקצרה. הנה חזיתי שארי נעשה שואל בחמץ של בני מקרא שעעה"פ אי אסור בהנאה וכו' והביא מ"ש השו"מ דבמומר לא שייך קנס וכו' ושרב אחד העלה להתיר וכו' כמ"ש בתוה"ש פ"י וכו' ובאמת מדברי התוה"ש אין ראיה כלל דמלבד בנד"ד ע"א הוא דציוה למכור החמץ ועשה כפי תיקון חכמים ובכה"ג לא שייך קנם לד"ה הנה מלבד זה הלא אדרבא תיכף דחה בעצמו היתר זה מהסוגיא דפ' הגוזל עצים גבי גזל חמץ ועעה"פ דאומ"ל הרי של"ל ועכ"פ מבואר דאסור אחה"פ דאף שהבעלים היו אנוסים גמורים שהרי החמץ היה ביד הגזלן ולא היה אפשר לו לבערו עי"ש הרי אדרבה מסיק להיפך דאף באונס גמור אסור לאחה"פ איברא דשותא דהג' תוה"ש לא ידענא דמאי מייתי מהתם דנהי דהנגזל הוא אנוס מ"מ הגזלן נמי עובר בב"י דהא חייב באחריות והוא אינו אנוס וא"כ י"ל דאסור בהנאה מצד הגזלן ובפרט לפי מה שהעלה הג' נו"ב במ"ק סי' כ' דהנגזל אינו עובר כלל בב"י דלא מיקרי ברשותו שהרי אינו יכול להקדיש ועיקר הקנס הוא על הגזלן והעלה דין חדש דמותר החמץ באכילה לכל ישראל כיון שלהגזלן בעצמו אי אפשר לקנוס עי"ש ובחי' על א"ח כתבתי דנראה דהוא מחלוקת אמוראים בירושלמי פסחים פ"ב ה"ב הובא בחי' סי' ת"מ לענין חמץ של נכרי שקבל עליו אחריות דג"כ מבואר במג"א סי' ת"מ דיכול להחזירו לנכרי ואעפי"כ סבר ר' יוסי שם דאסור בהנאה ודוחק לומר דהירושלמי מיירי באופן שנתקלקל החמץ ואין הנכרי רוצה לקבל וצריך ליתן לו חמץ מעליא ואז שייך קנס ודוק. וגם מ"ש דהנגזל אינו עובר לפי שאינו ברשותו יש להתעורר הא בלא"ה כל חמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב וכו' וא"כ מה בכך אם נצטרף עמו עוד ענין שאינו ברשותו ויעוין בתשו' מאהבה ח"א ס"י שנסתפק בחמץ של איסורי הנאה כגון של כלאי הכרם אי עובר בב"י בפסח מצד דאיה"ן לא מקרי שלו עי"ש ובספרי בנין שלמה שהוא עדנה בכ"י הארכתי בזה הרבה בעה"י:

אמר המחבר עתה זכינו לאורו שנדפס ספרו בנין שלמה ודבריו הם בסי' כ"ה. ועיין מה שכתבתי אנכי הדל בענין זה לעיל בסי' ה' אות י"ג:

והנה אנכי תמה על הגאונים הנ"ל מתוספתא ערוכה ברפ"ב דפסחים דחמץ של כותים מאמתי מותר אחה"פ של בעלי בתים אחר ג' שבתות של אפיה ר"ש אמר אף כשאמרנו של נחתומין וכולי בד"א שלא עשו פסחיהם עם ישראל או שהקדימו יום א' וכו' עי"ש היטב והדבר מבואר דמיירי בכותים קודם גזרה וגם לא היו חשודין להשהות חמץ בביתם רק שלא היו עושים לחג הפסח בזמן אחד עם ישראל לפי שרוצים שיבא עצרת אחר שבת וכמ"ש בר"ה דף כ"ב ולפיכך אסור ליקח מהם אחה"פ אם לא שיש לתלות שנאפה אחר הפסח והנה פשוט דמתוספתא הלז יש לדחות ב' הסברות הנז"ל שהרי כותים בודאי לא צייתי לחכמים כלל וימכרו לעכומ"ז או לכותים אחרים ואעפ"כ קנסו לישראל. ואין לומר דהתוס' אתיא כר"י דהא ר"ש נמי איירי בה כמש"ל וגם סברת הגדול דהוא אונס גמור דהוי כתינוק שנשבה ליתא דהרי הכותים כבר הולכים אחר מנהג אבותיהם דעצרת אחר שבת והוו כאנוסים גמורים ואעפ"כ קנסו חמצן אחה"פ וגם הסברא שיותר נכון להקל בזה כדי שלא להתערב אתנו אף שכעין סברא זו מצינו בב"ק דף ל"ח ע"ב דקניס ר"מ כדי שלא יטמעו בהן וכו' לדידי לא נראה כלל דבזה שלא נקח מהם אחה"פ חמץ איזה זמן לא שייך קילקול כלל דמי יימר שנמנע מצד איסור חמץ דילמא אינו צריך כעת לקנוס ולא ראינו אינו ראיה. וגם בלא"ה לא דמי כלל לנדון הב"ה באה"ע דמיירי לענין להכניס אותם וכו' דהתם שייך שפיר מכשול ותדע דהא בחול מותר למול את בניהם ולא חיישינן להתקרבות. ותדע דהא במקום דשייך שלא יהא חוטא נשכר אמר שם דלא קנסינן ועוד דלא מצינו שם שיש להקל באיסור משום הך טעמא. ובלא"ה ל"ד לנדון הש"ם דב"ק ודו"ק. וגם הסברא שבתשו' שו"מ דאין תועלת בקנס שבודאי ימכור לנכרים תמיהני דודאי דהא דקנסו לכ"ע לאו משום דאל"ה היה יכול להערים ולמכור לישראלים דהא ליתא דאם נימא דאף בישראל כשר חשדינן ליה דשמא לא ירצה לקיים קנס חכמים מה הועילו חכמים בתקנתם דהשתא נמי יכול למכור לנכרי או שימכור לישראל ויאמר דהחמץ נעשה אחה"פ והלוקח יאמין לו דהא ישראל כשר ונאמן הוא. אלא ודאי דלזה לא חיישי' כלל אלא עיקר הטעם הוא דעשו הקנס כעין דאוריי' ממש כחמץ בתוך הפסח דאין לו תקנה רק בשריפה או מפרר וכו' הכי נמי לאחר הפסח מוטל עליו מצות ביעור והוא משנה מפורשת בפסחים דף יו"ד ע"ב לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ופי' הרי"ף והרמב"ם דר"ל אחר הפסח אלמא דצריך בדיקה וביעור ממש ואם לא ביער רק הפקיר החמץ לא יצא עדין הקנס חכמים ואם בא החמץ ליד אחר מוטל עליו לבערו דעדיין לא נתקיים קנס חכמים. ואין להשיב ע"ז מהא דאמרי' בב"ק דף צ"ח ע"ב דאם בא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצוים לבערו לאחה"פ מחלוקת ר"ש ורבנן וכו' דמשמע דאחה"פ אין אנחנו מצוים לבערו. דשאני התם כיון דהגזלן אינו חייב לבערו דיכול להחזירו לבעליו לצאת בו ידי השבה ממילא גם אחרים אינם מצוים ואדרבה אינם רשאים לבערו ולהפסד להגזלן אבל בעלמא חל החיוב למי שבא החמץ לידו לבערו וכעין סברא זו כתבתי מכבר ליישב מאי דקשה לדעת התוס' וסייעתם דמה דלא מהני ביטול מדרבנן הוא משום שלא יבא לאוכלו א"כ למה לא מהני מחיצה עשרה כבחמצו של נכרי שלא קבל עא"ח וכתבתי דמהך גזרה תקנו דעובר בב"י מדרבנן. דתקנו דלא מהני ביטול לסלק הלאו דב"י וממילא לא מהני מחיצה. ובהגהותי ריש פסחים כתבתי דיש להעמיס זה בפירש"י דמ"ש בודקין שלא יעבור בב"י ר"ל מדרבנן יעי"ש סוף דבר איני רואה בזה היתר ברור לענ"ד. ומיהו למעשה איני רוצה לחוות דעתי בזה כיון שכבר יצא להיתר עפי"ד הגדול ובפרט במקום שדרים שם הבני מקרא ורוב המוכרים הוא מהם והוא כמעט גזרה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בהם וגם יש לחוש משום איבה ומצינו בכמה דברים שהיקלו חז"ל משום איבה ובפרט ביי"ש דאין ברור דאית בי' ב"י דאורייתא דהא ודאי אין בו כזית בכדי אכפ"ר. אף אם אפשר בקל לבטל ברוב ודאי הדבר נכון וכמ"ש כת"ר נ"י (אמר המחבר דבר זה לא נזכר בדברי כמ"ש הרואה) דודאי דכל מאי דאפשר למיעבד בהיתר טפי עדיף ע"כ דברי רב כהנא רבה הגאון מוהרש"ך נר"ו.

מכאן ואילך דברי תלמיד צעיר אנכי המחבר מה שיש לי להעיר בדב"ק שיחיה:

א

(א) כתוב למ"ר ני"ר יצ"ו דמדברי התוה"ש אין ראיה וכו' למודעי אני צריך כי ספר תוה"ש אין מצוי אצלי רק ראיתי בספרי האחרונים שכותבים כן בשמו וגם הוא עצמו בחק יעקב סי' תמ"ח סק"ך הביא מ"ש בתוה"ש וכתוב אצלי בקונטרסי אסיפת דינים במערכת חמץ ומצה סי' ח' אות ז' ס"ק ג' דממ"ש בס' מגן האלף בסי' תמ"ח סק"ח בשם התוה"ש מובן דס"ל דאע"ג דקי"ל גבי חמץ דאפילו הניחו שוגג או אנוס אסור לא בכל מין אונס אסור אך בחלקות ישית דאם האונס גרם לו שלא לקיים תקנת חכמים בביעור שלא ביער כלל אף שהיה על ידי אונס אסור אבל אם קיים תקנת חכמים ונאנס מצד אחר כגון שמכר חמצו רק שהמכירה לא היתה לפום דינא והוא לא ידע כל ימי הפסח וטעה וסבר שנמכר כדין או שהיה בבית האסורים ועשה שליח למכור החמץ וכל ימי הפסח סמך על חזקת שליח שעשה שליחותו ושוב נודע לו שלא נמכר כלל. הנה בכה"ג כיון שעשה כל מה שמוטל עליו לעשות לקיים תקנת חז"ל אלא שלא עלתה בידו לעשות כהוגן כפי המועיל לפי תק"ח יש לסמוך על הביטול ואין לקונסו לאוסרו בהנאה וגם אין לחוש בכה"ג להערמה ואספתי באמרים מלתייהו דרבנן קדישי דנגררו בתר סברת התוה"ש לעשות סניף להתיר בנדונם ובס"ק ד' הבאתי מ"ש בשע"ת סי' חת"ם אות ח' בשם כתר כהונה דמי שהיה חמצו ביד נכרי ולא היה אפשר לבערו שהיה רחוק ממנו כמה פרסאות אין לחוש להערמה וכו' וכתבתי דלפי מה שהבנתי בדעת התוה"ש דס"ל לחלק כנז"ל נראה דבנדון הכתר כהונה לא יתיר התוה"ש מטעם שהיה אנוס ולא היה יכול לבער דאונס כזה אינו מועיל להתיר דסו"ס לא עשה מה שמוטל עליו לעשות וכתבתי דעכ"ל בדעת התוה"ש דיש לחלק בנושאים כמו שנראה ממ"ש במגא"ל שהרי בשו"ת מים חיים ראפפורט סי' ה' כתב בשם תוה"ש עצמו דאפילו באונס גמור אסור ושהוכיח כן מדין גזל חמץ ועעה"פ דאומר לו הרי של"ל אף על גב דהנגזל היה אנוס אונס גמור וכו' וזה לכאורה היפך ממ"ש בח"י שהעלה בתוה"ש דבאונס גמור מותר בהנאה. אלא ודאי עכ"ל כנז"ל ולכן נגזל אף דהיה אנוס גמור מ"מ כיון שהאונס גרם לו שלא קיים מצות ביעור כלל אסור בהנאה. ובסעיף קטן ט' הבאתי שו"ת נאות דשא סי' ל"ט דנראה ג"כ שהבין בדעת התוה"ש שיש לחלק בנושאים כמש"ל דמובן מדברי המגן האלף הנ"ל. ובנדו"ד בחמץ של במ"ק הייתי נבוך בדעתי למי דומה די"ל דכיון דלא מקיימי מצות ביעור כתק"ח אף שהוא מחמת אונס גמור שמעשה אבותיהם בידיהם. מ"מ אסור כמו בנגזל דאף שהוא אנוס גמור חמצו נאסר בהנאה. או כלך לדרך זו די"ל דכיון דדינם כתינוק שנשבה ולית להו מעיקרא ידיעה בתחלה מתק"ח כלל חשיבי כמי שמיהדר לקיים תק"ח ולא עלתה בידו ובכה"ג יש להתיר לדעת התוה"ש. ולכן כתבתי דעכ"פ יש לפקפק ע"ד הגדול מצד אחר דסו"ס לא אמר התוה"ש להתיר אלא בשביטל ורק בהנאה וכו'. ועתה בראותי דברי הגאון שלמה יצ"ו רואה אני כי אין דעת התוה"ש לחלק בנושאי' כנז"ל דהא מר הוא דאמר דהתה"ש גופיה תברא לגזיזיה ואותיב אשמעתתיה מההיא דגזל חמץ וכו' דאומר לו הש"ל ואי ס"ל לחלק כמש"ל הרי מהתם ליכא שום תברא דהיכא דגרם לו האונס שלא לקיים תקנת חכמים כלל שאני. אלא שאיני מבין מה שייחסו אליו כמה מרבנן בתראי (כרשום בקונטריסי אמבוהא דספרי המדברים בזה) דבאונס גמור יש להתיר בהנאה וכו' וכן העיד על עצמו בס' חק יעקב כנז"ל ולפי מ"ש מני"ר יצ"ו אין כן מסקנתו:

ב

(ב) ומאי דדחי מני"ר שיחל"א ראיית התוה"ש ואמר רב דהתם נאסר מצד הגזלן וכו' אימא ליה איזי וחביבי שיחל"א דמני"ר איידי דטריד בשמעתיה אשתמיטתיה דכבר קדמוהו רבנן בהא מילתא ועיין בשו"ת מים חיים ראפפורט בסי' ה' שכ' לדחות ראיית התוה"ש דמה שאסרוהו הוא משום לתא דהגזלן. גם בשו"ת חת"ס סי' קי"ט ד"ה איברא וכו' כ' ע"ד התוה"ש וראיה זו איני מכיר וכו' עי"ש שכ' כותיה דמר. וכ"כ בפרמ"ג סי' חת"ס בא"א אות ב' ד"ה מ"ש המחבר. ובס' בית מאיר בסי' חת"ס דף ס"ו ע"ד ד"ה וראיתי. ובקונטריסי הנ"ל בסי' ח' אות ט"ז הבאתי עוד כמה מחברים דקיימי בשיטה זו דמה שנאסר הוא משום לתא דהגזלן (ולא באו עד התה"ש אלא סברא דנפשייהו קאמרי) הלא המה הפר"ח סי' תמ"ח ס"ג. ורבי"ן חסידא בס' קהלת יעקב (אלגאזי) בתוספת דרבנן סי' קל"ט. ומר בריה מרן מוהריט"א בפ"ה דבכורות סי' מ"ד ד"ה והנה הפ"ח. ובשו"ת משנת ר"א ח"ב סי' י"ח. ובס' דרך המלך פ"א מהלכות חמץ:

ג

(ג) אמנם מ"ש מני"ר נר"ו ובפרט לפמ"ש הנו"ב וכו' והעלה דין חדש וכו' והוסיף לומר שבחי' על א"ח כ' דהוא מחלוקת אמוראים בירושלמי וכו' ככתוב בדב"ק הנה לפי מה שכתבתי בקונטריסי לקמן בסי' זה אות כ"ג דדעת ראב"ן דחמץ של נכרי מופקד ביד ישראל וקבל עליו אחריות מותר בהנאה אחר הפסח ושאין סתירה לזה מדברי הרמב"ם בפ"ד ה"ג דמשמע דבקבל אחריות אסור דלא אמר אלא לאסור באכילה ולא בהנאה וכתבתי שהא"ר הביא סברת ראב"ן ושכן דעת הפנ"י בסוגיא דפסחים דף ל"א ע"ב והבאתי שו"ת בית שלמה סי' ס"ב וסי' ס"ו וע"ד וע"ח וע"ט שהעלה כן לדינא דראוי לפסוק כהראב"ן דמותר בהנאה. וכן דעת הג' מוהר"י יוסקי הובא בשו"ת אגודות אזוב מדברי סי' י"ג אות ב'. וכן דעת רב אחד בשו"ת זכרון צבי מנחם סי' ב'. והבאתי שו"ת כתב סופר סי' פ"ד דלחלק יצא דלדידיה אסור אפילו בהנאה ולכ"ע מותר אפי' באכילה ושתיה והבאתי דברי הרבנים קהלת יעקב בתוס' דרבנן סי' קל"ט. וש"ע מוהרש"ז. וחיי אדם. וישועות יעקב. ובית מאיר בזה. וכתבתי דנראה דנקיטי' כדעת רבנן בתראי המסכימים לסברת ראב"ן דמותר בהנאה ומשמע אף לדידיה. ואסור באכילה אף לכ"ע עיש"ב. והנה לפי דברי מני"ר שיחל"א דסברת הנו"ב תליא בפלוגתא שבירושלמי לענין חמצו של נכרי ביד ישראל וקע"א א"כ כיון דבההיא נקיטינן דמותר בהנאה ה"ן בגזל חמץ ועעה"פ נקיטינן כדעת הנו"ב דמותר בהנאה להנגזל כן נראה לפום שיטתיה דמני"ר נ"י ואהא ודאי תמיה לי טובא דנראה דמני"ר יצ"ו מסתמיך ואזיל בתר סברת הג' נו"ב ונוטל מה שחידש להלכה פסוקה והוא פלא לענ"ד דלא זכר מני"ר אשר כל רבנן קדישי הבאים אחרי הנו"ב המה ראו כן תמהו ע"ד הנו"ב וכבר רשום אצלי בקונטריסי לקמן בסי' זה אות י"ו דהגם דמצינו חבר להג' נו"ב בזה. ה"ה מרן מוהריט"א בפרק ה' דבכורות סי' מ"ד כיעי"ש בד"ה איברא דלפי מ"ש וכו' ומשם והלאה עד סוף הסי' דגם הוא כ' סברת הנו"ב דמותר להנגזל. אלא דאיכא בנייהו דלהנו"ב מותר גם לכ"ע ולמרן מוהריט"א לפי טעמו אינו מותר אלא להנגזל כדי שלא יפסיד מן הקרן לא גזרו עליו חז"ל. הנה מלבד מה שכתבתי שם דאינו פשוט לייחס דס"ל כן להלכה ולמעשה דהוא כתב רק דרך שקו"ט ומצינו לרבי"ן חסידא הרב מר אביו בס' קהלת יעקב בתוספת דרבנן סי' קל"ט דתפס השיטה דאסור להנגזל. ומרן מוהריט"א באותו פרק באותו מקום (בקה"י הנ"ל) בא לו בארוכה בענייני חמץ שעבר עליו הפסח ולא כתב דבר או חצי דבר ע"ד הרב אביו בזה. ועוד אף אם נאמר דכן ס"ל למרן מוהריט"א מ"מ כל רבני האחרונים אשר היו תמהים על דברי הנו"ב בזה לא סברי הכי ונקיטי' כוותייהו כי ברבים היו והנשיאים הביאו דברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בחי' לפסחים בפ' כל שעה בסוגיא דחנות ומלאי וכו' שכ' מפורש בגזל חמץ ועעה"פ דאסור בהנאה אף שלא עברו בעליו בב"י וב"י ולא משום לתא דהגזלן דחייב לבערו (כמ"ש מני"ר נר"ו ומסתייעא מילתיה מדברי המ"ח וחת"ס וכו' שכתבתי בס"ק ב' הנ"ל) דהלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים והם לא עברו בכלום אלא ש"מ שקנס זה הוא בין בשוגג בין באונס בין לו בין לאחרים עכ"ל הרמב"ן, והבאתי מ"ש המק"ח בסי' תמ"ח בביאורים סק"ט בד"ה אכן וכו' דמה שחידש הנו"ב דמותר להנגזל אחה"פ וכו' ליתא וכו' עי"ש, וחרב משנת ר"א ח"ב סוס"י י"ח כ' דאף דהנו"ב כ' דמותר להנגזל כבר עמדתי ע"ד במ"א והוכחתי בראיות דלא כהנו"ב ע"כ. והבאתי עוד מ"ש בשו"ת בית שלמה סי' ס"ב וסי' ע"ה דכל המבוכה בדברי האחרונים הנו"ב ומק"ח בזה הוא לפי שלא ראו דברי הרמב"ן בליקוטיו וכו' דמבואר דלא כהנו"ב, וכן הבאתי שו"ת יד יוסף להגאון מוהר"י דייטאש בסי' ל"ב שכ' ע"ד הנו"ב דאילו ראה דברי הרמב"ן בליקוטיו לא היה מורה כן ותמה על כל גדולי המורים שהאריכו לסתור את דברי הנו"ב ולא ראו דברי הרמב"ן עי"ש וכ"כ בשו"ת שו"מ ח"א סי' של"ב (מהדו' תליתאה) והאריך שם בח"ג סי' ל"א. ובנו"ב מ"ת סי' ס"ה השיגו רב אחד. והבאתי עוד דבס' עצי לבונה יו"ד סי' קל"ב ס"א סוד"ה והנה וכו' כ' ג"כ דאסור להנגזל. ושכ"כ בשו"ת עונג יו"ט בהגהה בסי' כ"ו, ושכן דעת הרבנים מ"ח וחת"ס ופרמ"ג ובית מאיר ופר"ח וכו' הנז"ל באות קטן ב' אלא שהם סוברים שמה שנאסר להנגזל הוא משום לתא דהגזלן דעבר על ב"י הא מיהא הצד השוה שבהם דאסור להנגזל ג"כ, וא"כ פשיטא ודאי דאית לן למינקט דלא כהנו"ב בזה ונאמר בפה מלא דאילו היה רואה הג' נו"ב דברי רבינו הגדול הרמב"ן היה חוזר בו שכן ראוי להיות חוזר ומבטל דעתו נגד חד מן קמיא וידוע דכשהאחרונים לא ראו דברי הראשונים נקיטינן כדברי הראשוני' ודברי ידי"ן מני"ר שיחל"א בזה צע"ר לי:

(אחר ששלחתי לו מכתבי הנ"ל ראיתי בס' עמודי אש דף מ"ט ע"ג בד"ה בשו"ת נו"ב וכו' שכ' בשם היד המלך בפ"ד מהלכות חמץ שכ' סתירה מפורשת להנו"ב מדברי הרמב"ם בדין נפקד ישראל שקבל אחריות על חמצו של נכרי דאסור באכילה וכו' והגאון המחבר נר"ו הביא מחלוקת שבהירושלמי בזה והאריך בדברי הח"י סי' ת"מ סק"ד ודברי רבני האחרונים בזה וכ' דהרמב"ם שאוסר באכילה ומתיר בהנאה אולי ס"ל כן בכל ס' חמץ שעעה"פ דאסור באכילה ומותר בהנאה ולכן פסק במחלוקת זה שבירושלמי דאסור באכילה אולם אנן קי"ל דבס' חמץ שעעה"פ מותר לגמרי יש להתיר ג"כ בפלוגתא הנ"ל כן יש ליישב דלא והיה הנו"ב מופרך כ"כ אולם להלכה נראה מכל הפוסקים דלא כהנו"ב והחמץ אסור גם בזה וכן מבואר להדיא בחידושי הריטב"א לפסחים כ"ט ע"א בשם מורו הרא"ה בשם רבו הרמב"ן דהחמץ אסור בהנאה וכן יש להורות עכ"ד נר"ו ואין דעתי העניה נוחה בישוב זה כלל דמלבד דאינו פשוט דקי"ל דספק חמץ שעעה"פ מותר באכילה ועיין מג"א סי' תמ"ט בשם הב"ח דאסור באכילה. ועוד אף לדעת רבנן בתראי דפליגי ע"ז וסברי דמותר באכילה ולפי מה שרשמתי בסי' זה אות ל' נראה שכן הוא הסכמת רוב האחרונים עי"ש מ"מ מאחר שדבר זה לא נמצא מפורש בדברי הראשונים שספק חמץ שעבר עה"פ מותר באכילה ובדברי הרמב"ם (לפי"ד העמודי אש דתלו דברי הרמב"ם בהא) מפורש דאסור באכילה מי יעצור כח לחלוק ע"ד רבינו הגדול בלתי שום ראיה וסעד ומופת חותך מהש"ס ומה גם דמצינו חבר להרמב"ם בזה הוא הראב"ן שכ' הפוסקים בשמו דס"ל דאסור באכילה ומותר בהנאה ולדידיה נמי צ"ל דכן הדין בכל ספק חמץ כמו שאנו אומרים בדעת הרמב"ם ובאמת כ"כ בשו"ת בית שלמה סי' ע"ח דף מ"ט רע"ד בטעם הראב"ן. ואם גם הרמב"ם סובר כן ודאי אין בכח האחרונים לדחות דבריהם. ועכ"פ גם הוא נר"ו מודה דלא קי"ל כהנו"ב ואפריון נמטייה דהביא לנו דברי הריטב"א והרא"ה דמשמע דנקטי ג"כ כהרמב"ן ז"ל וס' חי' הריטב"א לפסחים אמצ"א לראות דב"ק):

ומ"מ לא אכחד מאדוני מני"ר שיחל"א כי בקונטרסי הנ"ל כתבתי דאולי אפשר לעשות סניף להתיר להנגזל סברת הנו"ב ומה שצדד מרן מוהריט"א והוא עפ"י מה שמצאתי בס' צרור החיים דף נ"ט ע"א בשם ר"מ בפ"א מהלכות חמץ וז"ל ואיכא לעיוני בחמץ של ישראל שעעה"פ שאסור משום קנס, לישראל אחר שלא עבר עליו מהו, והביא ע"ז תשובת הרי"ף שמותר לאחר מיהו אית דמורו ביה לאיסורא ואיתלו דבריהם בההיא דחמצן של עוברי עבירה אחה"פ מותר מפני שמחליפים. דאי לישראל אחר שרי אמאי אצטריך לטעמא שמחליפים אלא ש"מ דאפילו לישראל אחר אסור עכ"ל נמצא דדעת הרי"ף דלא אסרו אלא להעובר ולא לאחרים. ובדברי מרן מוהריט"א שם מבואר דטפי מסתבר להתיר לנגזל מלהתיר לאחרים דלאחרים י"ל כיון דאין להם אלא מניעת הריוח קנסו רבנן וכו' משא"כ בנגזל י"ל דבמקום פסידא לא גזרו רבנן עי"ש וא"כ מאחר דמבואר בדברי הרי"ף דמותר לאחרים כ"ש די"ל לדידיה דמותר הוא להנגזל ולפי דעתו עכ"ל כמ"ש הג' נו"ב לסתור מה שנראה מבואר מכמה דוכתי דאסור לנגזל עי"ש באורך ונמצא לפי"ז דלהנו"ב יש לו רב תנא דמסייע ליה רבינו הרי"ף וגם לפי דעת הרב מוהר"ם מסארקסטא ז"ל שהביא בא"ז לב"ק דף צ"ח והזכירו מרן מוהריט"א שם בד"ה והנה הפ"ח וכו' דגם הגזלן אינו עובר אפ"ל דלדידיה ס"ל כיון שאין שום העברת לאו בחמץ זה לא קנסו וכיון שכן לא נפלאת היא לומר כסברת הנו"ב להתיר להנגזל מיהא ואולי אפשר לעשות מזה סניף להתיר וצ"ע אגב ארחין אודיע למני"ר נר"ו כי בקונטריסי הנ"ל אות י"ז אני מסלסל בצערי כי לא בינת אדם לי להבין במאי מיירו הרי"ף והאית דמורו וכו' אי כונת הרי"ף להתיר לאחרים היינו למכור או ליתן לאחרים הא ודאי כמו זר נחשב שהרי א"כ נמצא בעל החמץ נהנה מחמץ זה. ואם נאמר דלא אמר הרי"ף דמותר לאחרים אלא כשאחרים נהנים ממנו שלא בידיעת הבעלים היינו שהבעלים הפקירוהו והשליכוהו לחוץ ובאו אחרים וזכו מההפקר א"כ מאי מייתו האית דאמרי מההיא דחמצן של עי"ע דהתם באים לקנות מהעו"ע אהכי צריכנא לטעמא דמחליפין סו"ד לא יכולתי להבין דב"ק בלא ימנע וצע"ר לי. שוב הבאתי בקונטריסי מה שהקשה הרב השואל בשו"ת חת"ס סי' קכ"ד מהתוספתא דפ"ב דפסחים (שהביא מני"ר יצ"ו) ומה שתירץ המחבר וכתבתי דלפי מה שנראה מדברי תשו' הרי"ף דהיכא דאחרים זוכים מעצמם מיהא שרי אין תי' הג' חת"ס עולה יפה. והבאתי שו"ת כתב סופר סי' פ"א שנסתפק בזה ולא זכר דברי מר אביו בתשובה הנ"ל ושבסי' פ"ב תירץ להקושיא מהתוספתא דהוה אמינא דוקא באכילה הוא דאסור ולא בהנאה. והבאתי מ"ש בשו"ת שואל ומשיב תניינא ח"ב סוף סי' ס"ו וכתבתי דאין דבריו נוחים לענ"ד אלו תורף דברי קונטריסי שם אבקשה את שהאהבה נפשי ליעיין מני"ר בהאי מילתא ויאיר עינינו ברוחב שכלו ולחסד רב יחשב:

ד

(ד) גם מ"ש מני"ר נ"י לפקפק ע"ד הנו"ב דס"ל דהנגזל אינו עובר לפי שאינו ברשותו הא בלא"ה אינו ברשותו וכו' ככתוב בדב"ק במחכת"ה שותי' דמני"ר לא ידענא וליטעמיך תקשי ליה הא גופא קשיא על סברת הרשב"א והרמב"ן והר"ן דסברי מרנן דישראל המפקיד אצל חבירו וקבל הנפקד אחריות שאינו עובר המפקיד בב"י לפי שאינו ברשותו וכו' ותקשי ליה כי אינו ברשותו מאי הוי הא בלא"ה אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו ברשותו וכו' וכבר ביאר בנו"ב דאף לדעת הרמב"ם וקי"ל כן דעובר המפקיד אף שאינו ברשותו היינו משום דמושאיל מקום למפקיד והוי ביתו דמפקיד הא לא"ה אינו עובר ולדידהו נמי קשה קושית מני"ר יצ"ו אך באמת עמו הסליחה דלא דמו רשויות אהדדי דהראשונים הנ"ל שכתבו שאינו ברשותו כלומר שאינו בביתו ממש ודרשינן מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך כמבואר בדברי הרא"ש בפ"ק סי' ד' ובב"י סוס"י ת"מ. ודאמרי' חמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו ברשותו הוון כונה אחרת שאף שאינו שלו עשאו הכתוב כאילו הוא שלו ולכן עובר עליו כיון שהוא בביתו ואין אחריותו על שום אדם משא"כ בגזול דהוא בבית הגזלן ועליו האחריות ואין שייך לומר דמשאיל מקום לנגזל פשיטא די"ל דאינו עובר בב"י. ומלבד אשר שרים רבים ונכבדים קיימי בשיטת הנו"ב כמו שרשמתי בקונטריסי הנ"ל בסי' ה' אות כ"ד הלא המה. הפר"ח בסי' תמ"ח ס"ג. ומרן מוהריט"א בפרק ה' דבכורות הנ"ל. ובס' אבני שהם בנימוקיו לסי' תמ"ח. ובשו"ת משנת ר"א ח"ב סי' י"ח. ובשו"ת בית שלמה סי' ס"ב. ובמקור חיים סי' תמ"ח סק"ט. ובשו"ת מ"ח ראפפורט סי' ה'. ובקהלת יעקב בתוספת דרבנן סי' קל"ט. הרי מפורש יוצא כן בדברי רבינו רמב"ן בליקוטיו הנ"ל דהגזלן עובר ולא הנגזל ופשיטא ודאי דאין להרהר עוד אחר דברי הגאון נו"ב כי רוח ה' דבר בקדשו וזכה לדעת האשל הגדול הרמב"ן ומי יבא אחרי המלך איברא דמצאתי תנא דמסייע למני"ר שיחל"א מר ניהו הג' שואל ומשיב במהדורא ג' חלק שלישי סי' ל"א דדעתו לומר דגם הנגזל עובר בב"י ותורף דבריו הוא דמדמי למפקיד דאף דהנפקד קבל עליו אחריות עובר המפקיד והכא נמי אף דהגזלן חייב באחריות עובר הנגזל. ונרגש מדברי הרמב"ן בליקוטיו הנ"ל דאין הבעלים עוברים בב"י וכתב דהיינו דוקא כשבטלו החמץ וכו' יעי"ש ששינה ושילש דהדין אמת דהנגזל עובר ושבזה נסתר כל בנין הנו"ב וכו' והנה מ"ש דדמי לפקדון וכו' הוא תמוה דכבר דחו זה הגאונים נו"ב ומוהריט"א דשאני פקדון דהנפקד משאיל מקום להמפקיד והו"ל ביתו משא"כ בגזלן. והיותר תימה עליו דהוא עצמו במהדורא ב' ח"ב סי' ע"ז בד"ה אך וכו' כתב לחלק בנושאים עפ"י טעמו של הרא"ש. בנפקד דמשאיל מקום למפקיד. ועם שי"ל דבריו מ"מ פשט דברי הרמב"ן מורים כדעת כל הרבנים הנ"ל דהנגזל אינו עובר בב"י ודברי מני"ר שיחל"א שגבו ממני:

ה

(ה) ודאייתי מתניתא בידיה תנא תוספאה תוספתא דרפ"ב דפסחים וביאר עליה הכהן (הגדול מני"ר יצ"ו) להוכיח דיש לבטל שתי הסברות מדין השנוי בתוספתא הנ"ל ככתוב בדב"ק הנה באמת כל מילי דמר טובים ונכוחים ומתוך מה שרשמתי למני"ר ישר יחזו פנימו כי תוספתא זו עמי היתה אך אודיע למני"ר יצ"ו אשר בקונטריסי הנ"ל הבאתי באות כ"ב דברי הרב שלחן גבוה ברס"י תמ"ח שכ' דסברת הר"ב העיטור דחמץ של נכרי שעבר עה"פ אינו מותר באכילה אלא בהנאה נפק"ל מתוס' זו ומפרשה לענין הנאה עיש"ב ולכן לא נוכל לעשות יסוד מזה לסתור סברות הנ"ל עפי"ד התוס' דמיירי בחמצן של נכרי או בכותים אחר שגזרו עליהם לדעת הרב ש"ג הנ"ל ויתכן דגם הגדול והשו"מ בתשו' שבח"ד שהבאתי באות זה מפרשי הכי ואין לסברתם סתירה מזה דהא חמצו של נכרי דאסור באכילה לאו משום קנס הוא כמובן וידוע דבכמה מקומות מיחלפא שיטתי' דהג' שו"מ ולכן אף שממ"ש בח"ב סי' ס"ו מתבאר דלא ס"ל כהש"ג. אולי בח"ד הדר ביה. אך באמת אני עני כתבתי באות כ"ב הנ"ל דדברי הש"ג צ"ע דהדבר פשוט דברייתא זו נשנית קודם שגזרו על הכותים דמבואר בחולין דף ו' דבימי ר' אמי ור' אסי הוא דגזרו עליהם וכו' ועתה שש אנכי שמצאתי רב תנא (מני"ר) דמסייע לי ופשיטא ליה כמ"ש בעניותין. ודברי הרב של"ג תמוהים. וכל מ"ש מני"ר יצ"ו ישרים ונכוחים. אלא דמ"ש וגם הסברא שבתשו' שו"מ דאין תועלת וכו' תמיהני דודאי הא דקנסו וכו' ככתוב בדב"ק. לא ירדתי בכונתו בזה אחלי יכונו לבאר שיחתו שיח שפתי צדיק כי כעת נעלמו ממני מעומק המושג וקוצר המשיג:

ו

(ו) גם מאי דפשיטא ליה למר דחיוב ביעור על כל אדם הוא אף אחר הפסח כמו שמחוייבים בעליו לרבי פשיטא ליה לחזקיה מספקא ליה ואין נראה כן מדברי הגאון חתם סופר בסוף סי' ק"ה כיעי"ש ומה שכתב כתה"ר יצ"ו דאין להשיב מההיא דבא אחר ושרפו לאחר המועד וכו' דשאני התם וכו' ככתוב בדב"ק הנה לפי הנראה משמע ליה למר דמה שאמרו אומר לו הרי שלך הוא דוקא בבא להשיבו אחר הפסח וכפשטא דלישנא דמתניתין אבל בפסח אינו יכול לקיים בו מצות השבה לומר לו הרי שלך לפניך אמנם אין דבר זה פשוט והגאון נודע ביהודה במהדורא קמא סי' כ' (בד"ה ואמנם קשה עלי) כתב מפורש דבפסח גם כן יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו שאומרים בכל איסורי הנאה דאורייתא והגאון בחק יעקב סי' תמ"ג בתשובתו שבס"ק ו' כתב דבפסח דהכל מצווים עליו לבערו אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך ובשו"ת מים חיים להגאון מוהרח"ך ראפאפורט בסי' ה' ראיתי שכתב שבס' קצות החשן סי' שס"ג השיג על החק יעקב בזה ואין ספר זה מצוי אצלי לראות דב"ק והרב מים חיים כתב לחלק בין היכא דתבעו בתוך הפסח דאז יכול לומר לו הרי שלך לפניך להיכא דלא תבעו בתוך הפסח ועיין בנודע ביהודה תניינא סי' ס"ה בדברי הרב המשיג באות ט' וכדברי הגאון המחבר באות ט' ובמה שרשמתי בזה לעיל בסי' א' אות י"ב:

ז

(ז) והנה על מה שכתבתי למעלה בראש אות זו דאף אם נדון את הבני מקרא כמומר לתיאבון דקי"ל חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מידי הוא טעמא אלא מפני שהם מחלפין דלא שביק התירא ואכיל איסורא וזה לא שייך בבני מקרא דאינהו לא חשבי ליה איסורא ושוב צדדתי דיש לומר כיון דאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא קנס מדרבנן על שעבר בבל יראה והבני מקרא לא ישמעו למה שקנסו רבנן לכן לא גזרו רבנן על חמצן כיון שאינו קנס להם אלא לישראל הקונים מהם והבאתי שסברא זו כתבה הגאון שואל ומשיב לענין מומר עי"ש עתה השגתי ס' חדש זכר יהודה להגאון מוהר"י בטלן וראיתי בסי' ג' שנשאל בחמצן של קראים אם אסור אחר הפסח וכתב דאף דחמצן של עוברי עבירה מותר היינו משום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא אבל בני מקרא דלא חשבי זה איסורא כיון שאינו מפורש בתורה ליתיה להאי טעמא ושוב כתב אבל מכל מקום אפשר לומר כיון דלית להו איסורא דרבנן על כן לא קנסו בדידהו כלל דלא שייך לקנסם כדמצינו בסגנון זה לגבי עירוב דצדוקי הרי הוא כעכומ"ז לענין עירוב דכיון שאינו מודה בעירוב כלל חשוב לדבר זה כעכומ"ז וכו' וא"כ בסגנון זה יש לומר כיון שאין מודים כלל בחמץ שעבר עליו הפסח לא קנסו בחמצן אף שאין הנדון דומה דהתם לחומרא והכא לקולא וכו' כל זה כתב בתחילת תשובתו ועם שנראה מזה שדעתו נוטה להקל בחמץ של בני מקרא שעבר עליו הפסח מכל מקום לא נודע בברור מה עלתה מסקנתו לפי שאחר הדברים האלה נשא ונתן בדין מי שאינו מודה בעירוב אם דינו כעכומ"ז ולא נמצא סיום דבריו כמו שיראה הרואה בדב"ק ויוכל להיות שבמסקנתו החליט היפך ממה שצדד בתחלה ולא הבאתי דב"ק הנ"ל אלא להורות שמה שצדדתי אני הדל בזה יש לי רב תנא דמסייע לי ולענין הלכה כבר הבאתי למעלה דעת רב גדול בדורנו (ולא נרשם מי בעל הדברים האלו מר ניהו הרה"ג מוהר"ר שניאור זלמן פינסקער אבד"ק חארסאן) להקל ולדון בחמץ כדין חמץ של עכומ"ז שעבר עליו הפסח וגם הבאתי דברי ידי"ן טובים השנים הגאונים מוהרי"ז שטערין יצ"ו אבד"ק שאוויל ומוהרש"ל הכהן יצ"ו מווילנא דלמר יש לדון בחמצן כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח וצריך להחתימם בשטר המכירת חמץ כמו שחותמים כל הבעלי בתים ולמר הדעת נוטה קצת להקל עיין בדב"ק באורך ואני ההדיוט כתבתי בתחלת הסימן על יי"ש חמץ שקונים כל השנה מפאדוואל של בני מקרא שנכון לומר להקונים מפאדוואל הנ"ל שיקנו קודם הפסח יי"ש כדי הצורך להם בשביל איזה ימים אחר הפסח וימכרוהו לעכומ"ז קודם הפסח עם שאר חמצם כנהוג ואחר שיעברו כמה ימים לאחר הפסח (שיהיה בהם לתלות שהיי"ש שיקח עתה נעשה אחר הפסח) יקנו מהם אף בסתם רק שלא ידעו בבירור שהוא אותו שנעשה קודם הפסח וכתבתי שאף שיש איזה צדדים להקל ביי"ש שעבר עליו הפסח לפי שיש אומרים דחשיב זיעה ויש מי שמתיר מטעם שהוא חזק וחריף ויש מי שמחשבו כחמץ נוקשה וכיוצא איזה צדדים אך אין בהם כדאי להתיר באכילה ושתיה רק בהנאה הוא שיש לעשות מהם סניף לעת הצורך והמעיין יכריע לענין הלכה למעשה:

ועתה נתעוררתי שיש לומר דלא מהני מה שיחתימו את הבני מקרא בשטר ההרשאה על המכירת חמץ משום שאף אם ימכרו את חמצם להעכומ"ז וכל ימי הפסח ישבתו ממסחר זה מכל מקום נראה ודאי דבערב פסח כל היום עד הלילה הם נושאים ונותנים בסחורות חמץ כי הם לא יאמינו בהקבלה האמתית שחמץ משש שעות ולמעלה אסור מן התורה וכן באיזה שנים יזדמן שלפי חשבונם יום טוב של פסח שלנו חול הוא להם ובו ביום נושאים ונותנים כמעשיהם בכל יום חול ונמצא לפי זה שאחר שמכרו החמץ לעכומ"ז חוזרים וזוכים בו ואם כן המכירה (שמכרו חמצם לעכומ"ז הקונה החמצים) בטלה כאילו לא היתה שהרי על ידי שחוזרים וזוכים בהחמץ שמכרו הרי החמץ עומד ברשותם ונסתלק העכומ"ז מאחריותו ואם כן מה יועילו חכמים בתקנתם שיחתמו בההרשאה או בהשטר מכירה כיון שהמכירה בטלה על ידי מעשיהם כמו שהבאתי בסי' ט' אות ל"ה ועיין שם בד"ה וזאת להודיע לכן לדעתי העניה אם נחזיק אותם כישראל גמור ויהיה בחמצם דין חמץ של ישראל אין תקנה לזה על ידי מכירה אלא אם יתברר שגם הם ישבתו ממסחר חמץ מזמן שכל עדת בני ישראל שובתים ממנו שלא יהא מקום לחוש לביטול המכירה הא לאו הכי אין שום תועלת בהמכירה כלל:

ח

(ח) ועל מה שכתבתי בענין זה על דברי ידידי הגאון מוהרש"ל הכהן יצ"ו השיב לי על זה במה שכתבתי לדחות דברי השואל ומשיב במה שכתב כיון שבודאי ימכור לנכרים אין תועלת בקנס דהא חזינן דמחמת הקנס אסרו החמץ על כל העולם הרי דעשו כעין דאורייתא כמו בחמץ בתוך הפסח וכו' וכתב על זה מר נ"י דלא ירד לכונתי בזה ואחלי יכונו לבאר שיחתו בזה עכ"ל וראיתי לפרש דברי וכונתי דאם לא אסרו חמץ שעבר עליו הפסח רק כדי שיקנוס לבעל החמץ שלא ישהה עוד חמץ לאחר הפסח אם כן היה די שנאסר אותו לבד שלא לאכול ושלא למכור ושלא להנות אבל לאחרים למה אסרו (והרי במבטל איסור לא אסרו רק להמבטל ולמי שנתבטל בשבילו בלבד ומה שכתב בתבואת שור בסי' ט"ז דבהם הקילו משום שהוא איסור דרבנן כבר תמה עליו הפרי מגדים שם דאם כן להראב"ד דסובר דאסור מן התורה הוא אסור לכל העולם ולא אשתמיט בשום פוסק לכתוב כן) ועל כרחין דאף דעיקרו לא אסרו רק מטעם קנס מכל מקום כשאסרו הטילו איסור על החמץ גופא ועשו אותו כעין דאורייתא והלכך אין נפקא מינה כלל אם יש בזה תועלת בקנס או לא כן היה כונתי שם אבל מה שכתבתי שס דמוטל עליו מצות ביעור גם לאחר הפסח והיא משנה מפורשת וכל זה ודאי טעות הוא דהא בהדיא מפורש בש"ס דבבא בתרא ד' צ"ט דדוקא במועד הכל מצווים עליו לבערו אבל לאחר הפסח לא שייך ביעור כלל והא דתנן דלא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד וכו' ופירשו הרי"ף והרמב"ם דיבדוק לאחר הפסח אינו מטעם מצות ביעור רק שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח וכמו שמבואר בשו"ע בסי' תל"ה ותדע דהא מסיים שם הרמב"ם והשו"ע ועל הבדיקה שלאחר הפסח לא יברך וכן מבואר להדיא במ"מ ובכ"מ ובמג"א שמותר להשהותו והלכך כל מה שכתבתי שם מתיבת ועשו הקנס כעין דאורייתא עד תיבות לא נתקיים קנס חכמים הוא טעות וצריך למחקו ומיהו בעיקר דברי השואל ומשיב נראה לי דבלאו הכי ליתא ולכאורה תמוה דמאי תועלת בקנס שקנסו חכמים לאסור בהנאה הא כיון דחשוד לעבור על בל יראה לאורייתא לא יציית גם כן לקנס חכמים ועל כרחין צריך לומר דהקנס הוא שישראלים לא יקנו ממנו וזה גם כן קנס הוא לו דאין דרך להשהות חמץ ולעבור אבל יראה רק בנחתום שיש לו הרבה חמץ שעומדות למכור וחס עליהם לבערם ולכן משהה אותם אבל כיון שישראלים לא יקנו ממנו אין כדאי לו להשהות בשביל עכומ"ז לבד דודאי רוב הקונים מנחתום ישראל הם ישראלים ובשביל זה אסרו החמץ לכל אדם דאם לא יאסרו רק לבעלים לא יהיה תועלת כלל דהוא בודאי לא יציית לקנס חכמים ועל פי זה בטל לגמרי סברת השואל ומשיב דאף בכל בר ישראל החשוד להשהות חמץ במזיד בשביל הפסד ממון בודאי לא יציית לקנס חכמים ובודאי ימכור לעכומ"ז ומכל מקום אסרו חז"ל לקנות מהם וזה גופא היא קנס להמשהה ודברי השואל ומשיב תמוהין בזה וצ"ע עכ"ד יצ"ו:

וידידי הרב הגאון מוהר"ר משה דובער אבד"ק אראל יצ"ו כתב לי בענין זה וז"ל בדין אם מותר לקנות חמץ שעבר עליו הפסח מבני הקראים נראה לעשות סמוכים להמיקל בזה סי' ק"ז מדברי הגמרא עירובין ד' ס"א ע"ב דצדוקי הרי הוא כעכומ"ז לענין עירוב מכיון שאינו מודה בעירוב כלל לכן חשוב הוא בדבר זה כעכומ"ז ואינו מעכב וכמו דאמרינן בגיטן ד' כ"ג ובקידושין ד' מ"א ע"ב דאין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטן וקדושין כלל ואם כן לענין חמץ גם כן כיון דאינו מודה באיסור חמץ שעבר עליו הפסח לא קנסו בחמצו דידיה עכ"ד יצ"ו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף