שבעים פנים לתורה/א
|
|
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
א) פסחים דף מ״ד ע"ב א״ל ר׳ אחא בריה דר' איומא לרב אשי מדרבנן נשמע לר״ע מי לא אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה לר״ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה א״ל משום דהו״ל נזיר וחטאת שני כתובים הבכ״א ואין מלמדין נזיר הא דאמרן חטאת מאי היא דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש וגו׳ יכול אפילו לא בלעה ת״ל בבשרה עד שיבלע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ואם כשירה היא תאכל כחמור שבה, ע״כ.
והנה כל האחרונים מקשים מהא דאמרינן בזבחים דף צ״ז ע״א ת״ר כל אשר יגע יכול אפילו לא בלע ת״ל בבשרה עד שיבלע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תיפסל ואם כשירה היא תאכל כחמור שבה אמאי וניתי עשה ונידחי ל״ת (פירוש, דעשה דאכילת קדשים הכשירים תדחה איסור אכילת הקדשים פסולין אשר נבלעו בהכשירים). אמר רבא אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש, שנאמר ועצם לא תשברו בו רבי שמעון בן מנסיא אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח, אמאי וניתי עשה ונידחי לא תעשה, אלא אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש. רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, עד כאן סוגית הגמרא והעתקתיה כולה לפי שאדבר בכולה כאשר יבא אי״ה.
והנה מקשים דאיך אמר רב אשי בפסחים דמשרת ויקדש הוי ב' כתובים הבאים כאחת הא בסוגי' דפסחים שם מסיק דאילו הוי כתיב יקדש לא הוי מצינן למילף נזיר מיניה להיתר מצטרף לאסור משום דחולין מקדשים לא ילפינן ורק דהוי מצי למיכתב משרת והוי ילפינן קדשים מיניה בק״ו דאם חולין הקלים אמרינן בהם היתר מצטרף לאסור קדשים דחמירי לא כ״ש. והשתא לפי מה שאמר רב אשי עצמו בסוגי׳ דזבחים הנ״ל דאי לאו יקדש הוי אתי עשה דאכילת כשירים ודחי לא תעשה דפסולים שנבלעו בכשירים ורק משום דכתיב יקדש הוי עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ואם כן איצטריך יקדש כי היכי דלא נימא עשה דוחה לא תעשה ואם כן תו לא הוי ב' כתובים הבאים כאחת דיקדש לחודיה לא סגי דחולין מקדשים לא ילפינן ואי הוי כתיב משרת לחודיה הוי אמרינן בקדשים עשה דוחה לא תעשה ואיצטריך יקדש כי היכא דלא נימא עשה דוחה לא תעשה ואם כן הדרא קושית הש״ס לדוכתא דנילף ממשרת לכל התורה דהיתר מצטרף לאיסור, עכת״ק האחרונים.
ונראה לענ״ד ליישב דהנה רש״י שם בזבחים אהא דפריך אמאי וניתי עשה ולידחי לא תעשה כתב בד״ה אמאי וז״ל אמאי תיפסל משום האי פורתא, עכ״ל. כוונתו להמבואר בסוגי' דפסחים הנ״ל דיקדש אתי להיתר מצטרף לאסור ואם כן איירי קרא בבליעת חצי כזית מקודש פסול וע״כ קראו רש״י ז״ל פורתא כיון שאין בו כשיעור. וכן כתב רש״י שם בהדיא בזבחים ד״ה עד שיבלע ז״ל ומכאן אנו למידין להיתר מצטרף לאסור בקדשים, עכ״ל.
אולם דברי רש״י הנ״ל שכתב אמאי תיפסל משום האי פורתא תמוהים בתרתי חדא דמוכח מדבריו דרק הואיל ונבלע חצי שיעור קשה קושית הש״ס דנימא עשה דוחה לא תעשה ואילו נבלע כזית לא היה קשה, וזה צריך הבנה, שהרי בבליעת כזית גם כן ראוי לומר עשה דוחה לא תעשה. ותו קשה כיון דבאמת דרשינן מכאן דהיתר מצטרף לאסור בקדשים, אם כן הרי הוא כזית גמור מכח היתר מצטרף לאסור ולא רק פורתא. וכבר תמה שתי התמיהות הללו בס׳פר ברוך טעם בדיני עשה דוחה לא תעשה, עש"ה.
ונראה לענ״ד ליישב דהנה התוס׳ במנחות דף ק״ט ע״א והתוספות ישנים ביומא דף פ״א ע״א כתבו דאע״ג דשאר איסורין אסורין כשאכלן וחזר והקיאם עכ״ז תרומה בכהאי גוונא הותרה דעל ידי האכילה הראשונה כבר נתחללה מקדושתה ונעשית חולין, עש״ה. ובספר ברוך טעם בדיני עשה דוחה לא תעשה בדין אי בעינן שבאותו הדבר שעובר על הלאו יקיים העשה פרק רביעי כתב דחילול הזה בתרומה היא מיד בהנאת גרון דכיון דהנאת גרון מיחשב אכילה בכל התורה ע״כ התרומה מתחללת על ידה וכשבאה למעים כבר חולין היא, עש״ה.
והנה דין חילול הנ״ל נראה שהוא גם בקדשים דאדרבה כל שהקדושה גדולה יותר אזי יותר היא מתחללת על ידי הנאת ואכילת האדם וכמבואר אצלי במקום אחר בארוכה, ומה שמעילה מוציאה הקדש לחולין אך בקדשי קדשים אבל לא בקדשים קלים הוא גם כן מטעם זה לפי שקדושה גדולה נפגמת ונתחללת יותר על ידי הנאת האדם מקדושה קלה. וע״כ אם אכילה מחללת תרומה הקלה כל שכן שמחללת קדשים החמורים ממנה.
וראיה ברורה לזה שהרי התוס׳ שם הוכיחו דין חילול הנ״ל מש״ס כריתות דף ז' ע״א דאמר דכהן שסך שמן תרומה בן בתו ישראל בא ומתעגל על גביו ואינו חושש. והנה בכריתות שם פריך מדין זה אהא דכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב דאמאי חייב ולא אמרינן שכבר נתחללה על ידי סיכת ראשו, ומשני דגזירת הכתוב בשמן המשחה, עש״ה. אלמא דלולי הגזירת הכתוב הייתי אומר סברא דחילול הנ״ל גם בשמן המשחה אף על פי שהוא קדשים ואם כן בשארי קדשים דליכא גזירת הכתוב שפיר נוהג דין חילול הנ״ל, וזה ברור.
ולפי״ז נמצא דמצות אכילת קדשים הוא רק בגרון אבל מגרון ואילך כבר חולין הם ואין בם קיום מצוה עוד במילוי מעים. והנה לענין איסור קדשים פסולים יש להסתפק אי נימא דכיון דהקדושה מסתלקת בהנאת גרון ונעשה חולין אז גם האיסור מסתלק, או דילמא האיסור כדקאי קאי. דכיון דלן ויוצא וכהאי גוונא אינם אסורים בחולין רק בקדשים אם כן הדברים האלו ר״ל לינה ויציאה וכו׳ עושים פגם רק בקדשים וע״כ יש לומר שאם הקדושה מסתלקת אזי גם האיסור מסתלק, ויש לצדד גם כן להיפוך ולומר דכיון דכבר חל הפגם והאיסור כשהיה הדבר קודש ע״כ אף שההקדש מסתלק עכ״ז אין האיסור מסתלק ורק שעל חולין אין לאיסורין כאלה חלות כלל מה שאין כן כאן שכבר חל אינו מסתלק בהסתלקות ההקדש. ועיין מהרש״א קידושין דף נ״ו ע״ב דכתב דפיגול ונותר וטמא פקע קדושה מינייהו, עש"ה.