שבות יעקב/ג/קלה
|
< הקודם · הבא > |
נשאלתי הראשונה קצרתי מאוד לפי שאין דעתי נוחה להאריך בחידוד שקודם לליבונה ליבון הלכתא כדרך הבחורים ועי"כ עלה לדעת המשיב שנדון השאלה הי' דאפשר למדחסי' לכרעיה ע"י הדחק לכן האריך בתשובתו מכח תשובת מהרשד"ם הובא בתשובת מהרא"ש האמת אגיד ולא אכחיד שקודם שכתבתי תשובה הראשונה ראיתי דברי מהרשד"ם כי הובא בב"ש כאן במקומו ופניתי בכל צד האפשר לבדוק אותו אם אפשר לחלוץ וראיתי שהוא דבר שא"א כלל לחלוץ בשום צד כמ"ש בתשובתי בקיצור לשוני וכל עיקר הדין והשאלה הוא אם לייבם או לישב עגונה כל ימי חיי היבם ומה שרום מכ"ת כתב שדעתו נוטה דאם א"א לחלוץ דמותרת לשוק בלא חליצה ויבום כלל דכל שאינו עולה לחליצם אינו עולה ליבום נשתקע הדבר ולא נאמר ותמה תמה אקרא שיהא עולה על דעתו לומר כן ודאי מהירת הקולמס פלטתו חדא בש"ס וכל הפוסקים איתא הגידם אינו חולץ וכן קאמר בש"ס לא בר אבין ולא בר קיפוץ חליץ הל"ל רבותא דגם אינו מיבם ומותרת לשוק וא"א דלא מישתמיט א' מן הפוסקי' ראשונים ואחרונים דין זה שלא נזכר בפירוש בש"ס ואדרבא הרמב"ם פ"ו מה' יבום וחליצה כתב וחשב איזה יבם ויבמה דלא חולצין ולא מייבמים אלא מותרת שאין עליהם זיקה וכ"כ הטור ריש סימן קע"ב יש יבם ויבמה שאינם בני חליצה ויבום מפני שינוי שבגופם וכו' ולא קחשיב הגידם ורגל עקום בכלל אלו ובר מן דין יש להביא ראיה מש"ס פ' מ"ח דקאמר שם גידם בימין אינו חולץ דילפינן רגל רגל ממצורע וגבי מצורע איתא פ' בתרא דנגעים משנה ט' אין לו בהן יד ובהן רגל ימנית אין לו טהרה עולמות ר"א אומר נותן על מקומו ויוצא ר"ש אומר אם נותן על שמאל יצא וקשה לכאורה למה לא הוזכר בש"ס לדעת ר"ש דאמר נותן על שמאלו ויצא הל"ל כן בחליצה דהא ילפינן מהדדי וליכא למימר דלא הזכירו כן לפי שאין הלכה כר"ש מ"מ הוי ליה להזכיר דעתו במצורע ועוד דאפשר לומר דבחליצה שלא לעגן בנות ישראל גם חכמים מודים כי מאוד חשו חכמים לתקנות עגונות זאת ועוד אחרת לפמ"ש הר"ש בפי' המשניות שם בנגעים וגם הרע"ב היינו דוקא שנקטע אחר שנזקק לטהרה אבל אם נקטע מקודם לכן נותן על שמאלו וכה"ג כתבו התוס' פ' נגמר הדין גבי עדים זוממין יע"ש (ועיין בתי"ט שכתב דלדעת הרמב"ם אינו כן) וא"כ קשה למה כתבו כל הפוסקים סתמא דחליצות פסולה הלא אם נקטם קודם שנזקק לחליצה כמשמעות הקרא אם לא יחפוץ וכו' הא אם חפץ אבל להיפך לא מצינו ועוד דאף כלל זה אין למידין ממנו דהרי כמה וכמה דאינם מיבמין וחולצין וכן להיפוך כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם פ"ו מהל' יבום וחליצה והטור ריש סעיף קע"ב דלא אמרינן כן רק בחייב כריתות שהוא איסור ערוה ולא בחייבי לאוין ועשה וכן בחרש וחרשת דאינו עולין לחליצה מ"מ עולין ליבום כמ"ש התוס' פ"ד אחין דף מ"ד דלא מקרי אין עולין לחליצה כיון דפומייהו כאיב ליה וה"ה ברגל ע"ש ומ"ש מר ראיה לדבריו מתוס' שם ד"ה כל שאינו משמע ה"ה להיפך כל שאינו לחליצה אין ראיה כלל מתוס' דהתם לא מיירו רק מב' יבמות (וכן השיב ידידי הגאון מהר"ר יחזקאל אב"ד דק"ק המבורג נר"ו באורך וכן עיקר וכ"כ הב"ש ריש סימן קס"א ע"ש) וגם כללות הללו לא קיימא להלכה כמבואר בדברי הרמב"ם ריש פ"ה מה' יבום ובטא"ה ריש סימן קע"ב ע"ש ומ"ש מכ"ת וחילק בין דרבנן לדאורייתא משום חרש הוא רק מדרבנן חילוק זו לא שמיע לי כלל מכמה טעמים חדא דא"כ מאי מקשה ר' חנינא בפ' החולץ דף מ"א ע"ב מהספיקות דחולצת ולא מתייבמות אמאי הא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה מה קושיא הא לדעת כמה גדולי פוסקי' ראשונים כתבו דהא דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן כמ"ש בקונטרס הספיקות שלי מחודש דין ט"ז וא"כ לפמ"ש מכ"ת לא קשה מידי וכה"ג קשה לפמ"ש מכ"ת דכל שהוא מסברא הוא רק מדרבנן ואע"פ שאינו עולה ליבום עולה לחליצה א"כ לא מקשה הש"ס מידי ריש פ' החולץ גבי ביאה מעוברת כיון דלא שמיעה חליצה מה"ט הא שם באותו דף אמרינן על ביאת מעוברת אב"א סברא וכיון דהא מצד הסברא לדעת מכ"ת לא אמרינן כן גם מה שעולה לפי דברי מכ"ת מה שהוא מצד הסברא הוא רק מדרבנן כלל זה לא נ"ל מכמה טעמים חדא דמ"ש ראיה מהא דאמרינן כל שאינו ראוי לבילה שהוא רק מדרבנן זה אינו דהא להדיא איתא ביבמות דף ך"ד ע"ב ד"ה אמר רבי זירא דהוא מדאורייתא ויליף מקראי ומ"ש סניגורין לדבריו מש"ס דפסחים דף ס"ח ע"ב ד"ה הכל מודים האי לאו כללא כייל דא"כ קשה מכמה סוגי' הש"ס דמקשה הא ל"ל קרא סברא הוא וכה"ג מקשים התוס' בשבועות דף ך"ב ע"ב ואם כדברי מכ"ת לק"מ דמצד הסברא הוא רק מדרבנן גם לפי תירוץ התוס' מוכח דאין הסברות שוות דיש סברא אלימתא וסברא קלישתא וכן האי דפסחים דיש ג"כ סברא להיפך שהוא יום מתן תורה וקרא נמי מסייע דכתיב עצרת לה' אלקיך גם חלוק אחר שרוצה לחלק דהא דכתבו תוס' דפומייהו כאיב ליה משום דהוי עכ"פ בני חליצה לפסול לכהן ונאסרה על האחין משא"כ במי שפסול לחליצה מחמת רגל שאינו ראוי לחלוץ בו כלל דמעכב מדאוריית' החליצ' לגמרי עכ"ל שגג' היא זו דהרי הרמב"ם פ"ד מה' יבום דין כ' על רגלו עקו' דאם חלץ למי שרגלו כך חליצ' פסול' ובדין כ"ו כ' כל מקו' חליצתו פסול' נפסל' מן הכהונה ונאסרה על האחין הרי דדומה לחרש ממש ומה שמפקפקין על דברי להשוות נדון דהמרדכי עם תשובת מהר"מ פד"ואה לא ידעתי האיך מלאו לבם איך דנין אפש' משאי אפש' לחלוץ כלל דהא הכלל בש"ס ופוסקי' דאין דנין זה מזה ומ"ש עוד החולקים וגם מהר"מ פד"ואה מיירי שבא מתחלה לב"ד לחלוץ זו אינו דהא שם בתשובה כתב שהחלוץ מתנצל לומר שאינו ראוי לחלוץ משא"כ בנדון שלפנינו לא ידע כלל שתייבם וירד לדין לסלק זקוקתו בחליצה ולא שייך ערומי קא מערים שלא ידע כלל מענין היבום בזמן הזה במדינות הללו ודאי כוונתו הי' לשם מצות חליצה רק שאנו רוצין להורות לו לייבם גם מה שהשיג עלי החולק שאין שום משמעות בדברי מהר"מ פד"ואה בודאי לא דקדקתם בדבריו היטב חדא דכ' וז"ל היכי דאין יבם אחר דכדיעבד דמי דאין לומר בעבור שלא יכול למדחסה תצטרך להתייבם ע"כ מדכתב דאין לומר ולא כתב ואין לומר משמע שהוא דבוק לדעיל כיון דבדעבד חליצתו חליצה לכך אין לומר דמותר להתייבם וכן עוד משמעות לשונו במ"ש וז"ל מצות חליצה קודמת ואם מרחיקין בכל עת משמע דוקא שיכול לחלוץ אז מרחיקין היבום בכל עת לפי שמצות חליצה קוד' משא"כ אם אין כאן קדימה שא"א לחלוץ מיבמין והוא פשוט לכל המעיין בדבריו היטב גם מ"ש להשיג עלי ביותר מקרי שאינו ראוי היכי דהוא מצד הגוף עצמו שמה שהוא מצד האסור שלא כדעת התוס' וראי' מש"ס דשבועת גבי שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראוין לאכיל' פטור אבל אכל נבילות וטריפות חייב ופריך מ"ש ומשני נבילות וטריפות ראוין הן אלא דארי' הוא דרביע עלה ש"מ מה שהמניע' מצד האיסור יותר מקרי ראוי עכ"ל החולק לא ידעתי איך מדמה זו לזו להשיג על בעלי תוספת הא לא דמי כלל דבשבועת ונדרים אזלינן אחר לשון בני אדם גם נבילות וטריפות מקרי דבר אכילה רק לנו אריה דרביעי עליה בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ודאי שבועה חל עליו משא"כ עפר שאינו בר אכילה לשום אדם משא"כ יבום שהוא מצות התורה לא מקרי ראוי אלא שהוא ע"פ מצות התורה ולשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ויפה כיוונו התוס' לחלק בזה גם מה שהביא ראיה מדברי מהרש"א בחידושי אגדות דמ"ק דף ך"ה אבר קיפוק דלא חליץ ה"ה דלא מייבם וכו' ע"ז אינו צריך תשובה כלל דהא אין למידין הלכה מדברי אגדה מכ"ש ממפרשי אגדה דרך דרש ואדרבה מדקתני לא חליץ משמע דיבומי מייבם כאשר הוכחנו לעיל מש"ס ופוסקים ועי"ל דאדרבה דלכך נענשו שלא יוכל לחלוץ רק דוקא לייבם להקים לאחיו שם להראות השארת הנפש דלא כמו שעלה על דעתן שאמרו לאבידה וק"ל גם מ"ש החולקים כד מעיינת תמצא שהוא דין גמור לחלוץ בזמן הזה דוקא ולא לייבם אף דא"א לחלוץ ולא מצד החומרא הנה אציע לפניך סוגיא דש"ס וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים תראה שעיקר כמ"ש דכבר מבואר הפלוגתא דחכמים ואבא שאול בפ' החולן דף ל"ט דרבנן סברי מצות יבום קודם דיבמה יבא עליה מ"מ ואבא שאול חולק ורוב גדולי פוסקי' ראשונים ואחרונים פסקו כחכמי' רובא דמינכר כפל כפליים כולם ס"ל דמצות יבום קודם דיבמה יבא עליה כמ"ש הריב"ש בתשובתו במקומות וכ"כ מהרי"ק בשם גדולי אשכנז וכ"כ בתשובת ב"י חלק א"ה ודוחה שם כל ראיות החולקים ע"ז וכתב שם בתשובה וז"ל אף שלא ראה נוהגין כן במדינה זו לייבם על כזה נאמר לא ראינו אינו ראיה ע"ש וא"כ בנדון כזה שהוא דבר שאינו מצוי שיהא הוא פנוי ואינו ראוי לחליצה כלל וכן משמע בתשובת רדב"ז סימן ק"ח וק"ט וז"ל תשובת דברי ריבות סימן י"ג הביא כל גדולי ראשונים ואחרונים סבר עיקר דמצות יבום קודם וכ"כ בתשובת מהרשד"ם סימן קל"ז ובשו"ת ראב"ח סימן ע"ח ובמהרח"ש סימן ס"ז ובתשובת מבי"ט ח"ג סימן קל"א וע"ש סימן קע"ב ובח"ב סימן נ"ג וסי' קל"ג וקל"ד וקל"ה ובח"א סימן פ"א ובתשובת משפטי שמואל סימן נ"ז האריך מאוד ומסיק דעיקר כדעת רוב גדולי פוסקים דמצות יבום קודם ודוחה כל ראיות החולקים בזה וכ"פ בשו"ת דרכי נועם סימן ל"ח ומהר"י מטראני סימן קל"ח שכן נוהגין הלכה למעשה ובתשובת מהר"מ גלאנטי סימן פ' וכ"מ בתשובת מהר"י אבן לב ח"ג סימן נ"ז ובשו"ת מהרלב"ח סימן ל"ו ובאר עשק סימן ע"ח וכ"פ בעל העיטור אות כ' כרבנן ע"ש דף פ"ו ע"ב עיין בתשובת ר"י מינץ ס"ס ט' ובתשובת הר"ן סי' כ"ב ובת"ה סי' ר"ך ואף לדעת הסוברים דמצו' חליצה קודמת היינו היכא דאפשר בחליצה ולא לדחות המצוה לגמרי וכן משמע לשון הש"ס והפוסקים חליצה קודמת ועיין בתשובת מהר"מ ב"ב סי' תתס"ז ובאגודה וזה ג"כ דעת ר"ת עצמו ואע"ג דאבא שאול קא' חושש אני שיה' הולד ממז' לא שיה' בשביל זה חשש איסו' ח"ו רק דהוא חששא רחוקה וכ"כ להדי' הב"י בתשובתו שם ותדע שכן הוא דהא בפ' ב"ש דף ק"ט אמר בר קפרא לעולם ידבק בג' דברים בחליצה כאבא שאול ולא שיתרחק מן היבום א"ו דליכא איסור רק חששא בעלמא משום דישראל בחזקת כשרים הן עומדין אף שמכווין לנוי מ"מ מכוין ג"כ לשם מצוה מתוך שלא לשמה בא לשמה דאף אבא שאול לא קאמר אלא היכי דאין כוונתו רק לשם נוי או לשם ממון אבל אם כוונתו גם לשם מצוה ומזה אל תנוח ידו אין קפידא וראיה ברורה לזה דכה"ג אמרינן כל הנושא אשה לשם ממון או או לנוי ה"ל בנים שאינם מהוגנים וא"כ קשה אתה מוצא לעז ח"ו על יוסף ובנימין שאבינו יעקב נשא אותה בשביל שהיתה יפת תואר ויפת מראה כאשר מוכיח המקראות ע"ז ויעקב איך עשה כן וכן כל העולם נכשלו בזה כי כולם בני אדם הם נושאים נשים המוצאים חן בעיניהם ונותנין ג"כ עיניהם בממון ולא ימצא כלל בנים מהוגנים אלא ודאי עיקר כמ"ש דבשיתוף אין קפידא ובזה מתורץ מ"ש הפוסקים דאם מתחלה בא יבם לב"ד לחלוץ לא חיישינן שדעתו לשם נוי ומותר לייבם לדעת ר"ת ולא חששו דילמא ערומי קא מערים אלא ודאי דלא נחשדו ישראל על כך מהיות טוב לא יקרא רע דודאי יכוון ג"כ לשם מצוה שוב מצאתי ראיתי במלבושי י"ט על א"ה שחיבר הגאון בעל תי"ט וז"ל אם מכוון לשם מצוה כגון שבא לחלוץ תחלה וצ"ע דלמא אערומי קא מערים וצ"ל דמן הסתם לא ניחוש עכ"ל הרי להדיא כמ"ש כלל יוצא מדברינו אלה אפילו למ"ד מצות חליצה קודמת מ"מ אין כופין לחלוץ שאם לא היכא שנשא אשה כבר יש קצת פוסקים שכופין לחלוץ אבל היכא שהיבם פנוי מוסכם מהפוסקים דאין כופין על החליצה ואדרבה משמעות רמ"א שהוא גדול שבאחרונים וכל גלילותינו נמשכין אחריו משמע נמי דבפנוי אין כופין על החליצה ואם שניהם רוצים מותר לייבם חדא ממ"ש בא"ה סימן א' סעיף יו"ד בהג"ה אמנם יש חולקין וס"ל דחר"ג נוהג אפי' במקום מצוה ואפילו במקום יבום וצריך לחלוץ משמע דבפנוי דליכא חר"ג מותר לייבם ולהכי בסימן ע"ז לא הגי"ה רמ"א דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם גם בסימן קס"ה כתב הרמ"א ואין לה דין מורדת אם אינה רוצה להתייבם מ"מ לא כתב שם רמ"א דאין כופין על החליצה גם לפי המסקנא שכתב שם רמ"א וז"ל ואם אינם מכוונים לשם מצוה והיא אינה רוצה להתייבם כופין לחליצה משמע דאם שניהם רוצים מותרת להתייבם ואין כופין לחליצה ואיך עלה על לבם לאסור מה שמפורש לפנינו בש"ע להתיר וכ"כ בפשיטות בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סימן מ"א דכל מחלוקת פוסקים אינם במקום עיגון וכ"פ הב"ח בשו"ת בס"ס ע"ח דהיכא ששניהם מרוצים ביבום אין בידינו להפרישם כל זמן שלא נתברר לבד שאינם מכוונים לשם מצוה לא מצד הדין ולא מצד התקנה שלא מצינו שעשו תקנה שלא לייבם וכ"מ בתשובת עבודת הגרשוני סי' י"ב וא"כ במקו' עיגון שא"א ליבם לית חול' וכ"כ התי"ט פ' י"א ביבמות משנה ב' וז"ל וכ' המ"מ סוף הל' יבום ופשו' הוא דאם רצו כולם לחלוץ לכל אחת הרשות בידם אבל לפי שמצות יבום קודמת וכו' וכן הלכה דלעולם מצות יבום קודמת אפילו יבמה לשם נוי ולשם ממון הואיל ופקע איסור אשת אח מינה כשמת אחיו בלא בנים הותר לו לגמרי עכ"ל הרי שלך לפניך דכל גדולי אחרונים שאנו נמשכין אחר הוראתם כולם כא' פוסקים דמצות יבום קודם ומותר להתייבם לכתחלה כששניהם רוצים אם הוא רווק ואינו רוצה לחלוץ ונ"ל דמש"ה פסקו דהוי ס"ס גמור ספק אם הלכה כרבנן כמו שפסקו רוב הפוסקי' ואת"ל הלכה כאבא שאול דלמא מכוון לשם מצוה נמי כיון דהוא חששא רחוקה כמ"ש לעיל בשם תשובת הב"י דפלוגתא הוי ספק גדול לכן כתבתי בתשובתי הראשונה דהוא רק מצד המנהג וחומרא בעלמא והבו דלא לוסיף עלה במקום שא"א לחלוץ כגון בחרש וחרשת דפומי' כאיב או מחמת חסרון ברגל לכן נ"ל פשוט דכל שיש חשש עיגון והיא ילדה ושלא לבטל מצות יבמין לגמרי ולע"ד הוא דבר פשוט ואם יראו החולקים תשובתי יודו על האמת וצריכין לקבל האמת ממי שאמרו ולא לסתור ולחבל לחכך בהלכה משום איזה קנאה וקנטור ח"ו ופוק חזי שידידי המופלא ה"ה מהר"ר יחזקאל נר"ו אב"ד דק"ק המבורג האריך בתשובתו בכמה ניירות בפלפול עצום וערוך ונלאתי להעתיק כולו או מקצתו אבל מ"מ לדינא מסכים וכתב כל האוסר בזה כמאן דאסור יונה גם באותו פעם היה בכאן הרב המופלא בעל עיר בנימן ושאר גדולי חקרי לב והצעתי הדברים לפניהם והסכימו עמי ועשתי הלכה למעשה וסדרתי הקדושין סמוך ונראה בכאן כפר וואאליער וכו' להורות בפשיטות כנ"ל הק' יעקב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |