שבות יעקב/ג/פ
|
< הקודם · הבא > |
מהרב המופלא מהור"ר יודא מילר אב"ד במדינת דייטץ והגלילות. וז"ל:
אשה שמצאה דם אחר תשמיש כשקנחה בעד שלה שלא בשעת וסתה אם יוכל לתלות בבעלה שיצא דם ממנו בשעת הטלת מים נמצא בכלי שהמי רגלים נוטים לאדמימות כמו הכתם שמנאה האשה בעד שלה אחר התשמיש עכ"ל השואל ודבריו סתומים ביותר וכתבתי לו שיפרש שיחתו מ"מ לכאורה אין להתלות בנדון דידן בבעלה וכמפורש בב"י בסימן ק"ץ בשם הרשב"א בתשובותיו שממנו נובע מקור דין זה וזה לשון הרשב"א דאם יצא דם מהאיש מפי האמה דתולה בבעלה ושם כתב בתשובותיו כיון דודאי איכא מכה בבעל שהוא מוצא דם אפילו שלא בשעת הטלת מים ומצאה בשעת תשמיש דודאי תלינן בו וכ"ש במסולקת דמים וכו' עכ"ל משמע להדיא דדוקא רואה מפי האמה ששם הזרע יוצא ממקום שהשתן יוצא כדאמרינן ביבמות פ' הערל איזה פצוע דכה האי עובדא דהוי בפומבדיתא אסתתם גופתא דש"ז ואפיק במקום קטנים וכן בנידה שני נקבי' יש באיש א' מוציא ש"ז ואחד מוציא מי רגלים ואם היכא דלא מצינו דם רק בהטלת מים דודאי יצא ממקום שמי רגלים יוצאים ולא ממקום ש"ז וא"כ אין לתלות בבעל שיצא עם הזרע אבל אם בלא הטלת מי רגלי' לאחר תשמיש בשמקנח מוציא טיפת דם דרך פי האמה אז ודאי יש לתלות בבעלה ומוציא דם לאחר תשמיש כשמקנח וחוזר ומקנח אבל בנדון דידן שלא מצא רק בכלי שמשתין שם נראה כמראה דם בתוך המים נראה דאין לתלות בבעלה כנ"ל לכאורה ותמהני על זאת כל האחרונים שהביאו דין זה בסתם יוצא דם מפי האמה תולין בו ולא דקדקו במקור הדין תשובת הרשב"א הגם דזה אינו קושיא כ"כ די"ל דלמא דוקא בנדון הרשב"א שם שהיתה מסולקת דמים לכך תולין בו אי משום הא לא תברא דודאי טבע לשון הרשב"א מחייבת אף בלא מסולקת רק שלא בשעת וסתה יש להתיר דהמעיין שם בצדק יראה דעיקר דין בנה בהיתר זה הואיל ומצאה דם שלא בשעת הטלת מים תיכף לאחר תשמיש כשמקנח וחוזר ומקנח מוציא דם מפי האמה אבל צד היתר שמסולקת דמים אינו מעיקר יסוד ההיתר ואין אנו צריכן לכל צדדי ההיתר כדרכן של הפוסקים וכמ"ש בתשובת גינת וורדים ח' ט' בא"ה כלל ג' ס' צ"ד סוף דף מ"ם ע"ב דלפעמים מצטרפין הפוסקים טעמים רבים לצדדי היתר אף שאין צורך לכולם לרווחא דמילתא משא"כ בנדון דידן דלא נמצא דם רק בהטלת מים ודאי יש לאסור ותמה אני מה מאוד קצרו האחרונים בנדון זה ותמיה בתר תמיהא קיימת על תשובת מהרי"ט בחלק י"ד דביקש להתיר אף במוצא דם אחר שלשה ימים כשפולטת ש"ז הגם שדבריו עצמן תמוהין דמתחלת דבריו משמע מצדד לאסור ולבסוף מסיק ומסיים להיתר והמעיין בתשובת לשון הרשב"א שהביא הבית יוסף בסי' ק"ץ משמע דזה עיקר יסוד ההיתר הואיל שמצאה תיכף לאחר תשמיש והוא מוצא דם כשמקנח וחוזר ומקנח ודברי מהרי"ט לדעתי הם מוטעים ואין לעמוד על דעתו דעת קדושים מי ימצא בכן יוריני מ"ו דעתו דעת קדושים להיכן נוטה כ"ד ת"ת הק' יודא מילר מדיטץ עכ"ל:
שאלתו שאלת חכם כמותו ירבה בישראל קבלתי ואשיב על ראשון ראשון על אודות האשה שבדקה עצמה אחר תשמיש שלא בשעת וסתה ומצאה מראה אדום אם יש לתלות בבעלה שיוצא ממנו דם כזו בשעת הטלת מים ומסתפק מכ"ת בדברי תשובה הרשב"א שהביא הב"י אי דוקא תולין בבעלה אם יוצא דם מפי האמה שממנו יוצא ש"ז או אפי' במי רגלים הנה צריך אני להעתיק לשון הרשב"א שם כל לשונו ממש ומשם נרד למקור הדין זה וז"ל שם שאלה מי שיוצא דם דרך פי האמה בהרגל פעם או פעמי' בחדש בין ער בין ישן בלא הרגשה ובשעת תשמיש נמצא בעידי איש ואשה טיפות דמים גם לאחר תשמיש כשאיש מקנח וחוזר ומקנח ומוציא טיפות דם דרך פי האמה אם יש לחוש לספק נדה אם תולה בבעלה כמו ששינוי תולת בבנה ובבעלה וכו' ועוד שהאשה חדל ממנה זה זמן להיות לה אורח כנשים תשובה ודאי מסתברא דתולה היא זאת כיון דודאי איכא מכה בבעל שהוא מוצא דם אפי' שלא בשעת הטלת מי רגלים ומצאה בשעת תשמיש ודאי תלינן וכ"ש מסולקת דמים ואפי' דמים טהורים בכי הא לכ"ע וכ"ש האשה וכדתני' בריש התינוק' הרואה מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה וכן נשאת לאחר וכו' ואם יש לה מכה תולין במכתה וכיון שכן אף בנדון שלפנינו תולין בזה שאין לך מכה גדולה מזו לתלות בה עכ"ל תשובת הרשב"א שהביא הב"י והנה יש לדקדק בדברי השואל מתחלה דמייתי ראי' מהא דתולה בבנה ובבעלה ובאמת אין זה ראי' של כלום דהא כל זה לא אתמר רק בכתמי' ששומעין להקל כיון שכתמים דרבנן משא"כ בבדיקה דאוריית' תולין להחמיר ואין לומר דבלא"ה באמת אין ראי' מדברי השואל כי לפעמי' הוא כשואל שלא מדעת תורה והרשב"א באמת מביא ראי' אחרת מהא דתולין במכתה דלא מיירי מכתמים הקלים מ"מ גם משם אין ראי' מוכרחת חדא די"ל דדוק' לענין זה מקילין דלא תהוי מוחזק' ברואת דם מחמת תשמיש כדי לאסו' על בעל' אסו' דלעולם משום עגונה הקילו גם אין הדבר מצוי לראות דם מחמת תשמיש כמ"ש הב"י בסי' קפ"ז אבל מ"מ צריכה ז' נקיים וכה"ג כתבו האחרוני' אף דלא נעלם מאתי הכא דידעינן שמכתה מוציאה דם והיא שלא בשעת וסתה דלכ"ע תלינן במכתה ומותר' לבעלה כהסכמת האחרוני' מ"מ י"ל דהיינו דוקא מכה שבגוף האשה אבל לתלות בבעלה מנ"ל אלא צ"ל דסמך ג"כ אראי' של של השואל דתולין בבנה ובבעל' אע"ג דכתבתי דאין משם ראי' מוכרח' כלל דכתמי' דרבנן מ"מ צריכן אנו לומר דדעת השואל והרשב"א כמו דהולכין בכתמי' להקל משום דאין האשה טמאה דבר תורה עד שיצא דם מגופה מ"מ גם בנדון זה היכ' דלא הרגישה שנפתח מקורה אע"פ שבדקה עצמה ומצאה דם אינה טמא' דאוריית' רק מספק וכדאי' להדיא במיימוני פ"ה מה' נדה דין ה' וז"ל נמצא דם בפרוזדור חוץ לנקב הרי טומאתו בספק עכ"ל א"כ אף בנדון של הרשב"א דלא הרגישה שנפתח מקורה רק על העד מצאה י"ל דמן הפרוזדור הוא וליכא רק טומאת ספק א"כ היכא דאיכא מכה הוי כס"ס ואזלינן להקל ולא מקרי כה"ג רק ספק אחד אם הוא מן המקור או לא כמו שהארכתי בקונטרס הספיקות שלי ס"ק כ' יע"ש ובספרי מ"י להל' נדה ריש סי' ק"ץ וכה"ג פסק רמ"א להדי' בש"ע סי' קפ"ז סעי' ה' בהג"ה אף שהש"כ שם מפקפק עליו כבר דחיתי כל דבריו בס"ק ך' יע"ש ודברי רמ"א עיקר להלכה וא"כ שפיר פסק הרשב"א בתשובה בזה והעתיקו הב"י לפסק הלכה ומה שמכ"ת מסופק בנדון שלפניו דדלמ' עד כאן לא התיר הרשב"א אלא בזה שדם יוצא מפי האמה מקום שש"ז יוצא משא"כ אם יוצא ממקום קטנים וכו' עד שני נקבי' יש באדם א' מוציא שתן וא' מוציא זרע ע"כ תוכן דברי מ"כ והנה מתחל' צריכין אנו לדון על עיקרו ושרשו של דבר זו דודאי אנו רואין בחוש הראות דבראש הגיד שהוא פי האמה הוא רק נקב אחד לפנינו שמשם יוצאין שניהן הש"ז והקטנים כנראה להדיא לעין כל אף שבתוך הגוף יש לכל אחד דרך וצנור בפני עצמו לצאת וכן הו' להדי' במתני' דמקואות משנה ד' בעל קרי שטבל ולא הטיל את המים כשיטול מים טמא וכת' שם הרמב"ם בפירושו וז"ל וכל בעל קרי אם לא השתין קודם הטהר' הנה בעת שהשתין יטמא כי אז תצא השארת הזרע הנשארת בחלל האמה עכ"ל הרי להדי' שהזרע יוצא עם הקטנים בפעם אחת מפי האמה וכן דרשתי וחקרתי דבר אצל חכמי הרופאים שאמרו שכן הוא ואל תשיבני מהאי מעש' דאי' בש"ס דיבמות דאיסתתם גובת' דש"ז וכו' וא"כ איך נודע הדבר כיון שלפנינו לחוש הראות הכל יוצא מפה אחד מפי האמה אי משום הא לא תברא דיוכל להכיר הדבר אם תמיד עם מי רגלים יוצאין טפות עבות כמו ש"ז בזה נדע שגובת' דש"ז נסתתם וכן הוא דאמרינן שם ברכות המטיל מים משני מקומות והובא ג"כ ברמב"ם פרק א' מה' א"ב י"ל דרואין שיוצאין שני קלחים כל אחד פונה לצד אחר זה פונה לצד זה וזה פונה לצד אחר ומ"מ תרווייהו יוצאין מפי האמה ממקום א' וא"כ זכינו נמי לדין אף שהדם יוצא מפי האמה עם מי רגלים מ"מ חיישינן שנשאר הדם מפי האמ' ויצא עם הש"ז כגוונא דאמרינן לעיל לענין קרי במתני' דמקוואות והוא ברור גם סתימות לשון הרשב"א שכתב שיצא דם עם הטלת מי רגלים דכל שיצא דם מפי האמה דתלינן להקל יעיין מכ"ת בתשובת עבודת הגרשוני סי' כ"ב ובשו"ת ש"י ח"א סי' ס"ו וח"ב סי' ע"ד וע"ז ע"ש ומה שהניח מכ"ת בצ"ע על דברי תשובת מהר"י מטראני בחלק י"ד סי' ל' באמת לשונו שם מגומגם מאוד ויש ט"ס בדבריו כדרכו של הספר זה אבל מ"מ אין סתירה בדבריו דודאי אין תולין רק במכה דלאלתר לא לאחר זמן וזה דוקא באינה רגילה לפלוט ש"ז בזמן מוגבל אחר שמושה אבל אם רגילה לפלוט תוך שני ושלשה ימים לשמושה אמרינן דם שנבלע הוא דם שנפלט כיון שיצא בזמן שרגילה לפלוט וכן מבואר שם מתוך לשונו והוא פשוט וברור נ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |