שבות יעקב/ב/לג
|
< הקודם · הבא > |
בחזן אחד שכבדו אוזן משמוע אלא אם כן שצועקין מאוד שאז שומע וקרא את המגילה לפני הציבור בקול בינוני שנראה שהוא עצמו לא השמיע לאזנו אם יצאו הציבור בקריאה זו כיון שמ"מ הוא אינו חרש גמור או לא:
לכאורה היה נראה פשוט דלא יצא הציבו' בקריאת המגילה זו כמבואר פשוט וערוך לעינינו בש"ע סי' תרפ"ט דחרש הקורא השומע ממנו לא יצא ואף שהב"ח פסק שם דהשומע מן החרש בדיעבד יצא מ"מ קשה הדבר להקל נגד משמעות גדול' הפוסקים ה"ה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דפסקו כסתמ' דמתני' ואל ישיאך לומ' דזה דוק' בחרש גמור משא"כ בזה ששומע אם צועקין דהוי כפקח לכל דבר וכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל פ"ה סי' י"ב וכ"כ להדיא שם בסימנים ובפרי חדש להל' גיטין סימ' קכ"א ס"ק ט"ז כתב דאף שאינו שומע כשמדברין עמו בקול רם ע"י מין חצוצרת וכיוצא בזה דמ"מ לא מקרי חרש אי משו' הא לא תברא לכאורה דהא לפי משמעות הסוגיא דברכות דף ט"ו ובמגילה דף י"ט מבואר להדיא דהקורא ולא השמיע לאזנו הוא דומה בכל דיניו לחרש ממש ואין לחלק כלל כן היה נראה לפום רהיטא אכן אחר העיון ראיתי שחילוק יש בין זה לזה כי בלא"ה צריכין אנו להבין ולתרץ דברי רי"ף והרמב"ם והרא"ש דפסקו כר' יהודה בק"ש דאם לא השמיע לאזנו יצא ובמגילה פסקו דמשמ' מחרש לא יצא וכבר טרח הב"י בסי' תרפ"ט ליישב דבריה' ולחלק דקריאת המגילה אסור משו' פרסומי ניסא ע"ש אלא שדבריו דחוקים מאוד וכמו שהב"י עצמו סיים שם והוא להדיא נגד הסוגיא דש"ס דברכות ודמגילה שהרי מקשה שם מהאי דק"ש דהאי דמגילה מכלל דאין נפקותא בזה לענין פרסומי ניס' כיון דער"פ השומעין יש להם פרסומי ניסא גם הב"ח רוצה לחלק דשאני חרש דלא בר שמיעה הוא כלל זה הוא ג"כ לכאורה נגד הסוגיא דנראה לגמר' מדמה לא השמיע לאזנו לחרש' גמור:
אברא אם לתרץ דעת גדולי הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים ושלא יסתרו דבריהם סוגית הש"ס צ"ל דדעתיה כיון דר' סתם לן במתני' דברכות דלא השמיע לאזנו לא יצא כרבי יהודא דס"ל כוותיה ובמגילה סתם דחרש לא יקרא המגילה מכלל דלא דמי חרש שאינו ראוי כלל להשמיע לאזנו משא"כ מי שיכול להשמיע לאזנו בשום ענין דוגמא לדבר מי שראוי לבילה אין בילה מעכבות ומי שאין ראוי לבילה בילה מעכבות לכן גם ר' יהודא מודה דחרש שקרא המגילה לא יצא והא דלא מתרץ ומוקי הש"ס הכי י"ל משום דקשיא לי' א"כ האי מימרא דחרש תורם אפי' לכתחלה תקשי ליה כיון דאמרת דכ"ע מודה בחרש לאסור אף בדיעבד אכן לפי מה דמסיק הש"ס דר' מאיר סבירא ליה אחר כוונת הלב הן הן הדברים אתי' האי מימרא כר' מאיר א"כ לפי זה איכא לאוקמי' האי מתני' אפי' כר' יהודא דמודה בחרש אף דעבי' לא יצא ואי תקשה לך דהא הרמב"ם פסק פ"ד מה' תרומה דחרש לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה כהאי ברייתא שהובא שם בברכות דף ט"ו ואף דר' יהודא דס"ל כוותיה מודה דבחרש אפילו דעבד לא יצא אי משום הא לא תברא דהא להדיא מסיק שם בש"ס דברכות אלא גבי ק"ש דאורייתא אבל תרומה משום ברכה וברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מלתא ע"ש וא"כ יפה פסק הרמב"ם במגילה משום פרסומי ניסא כעין דאוריית' אפילו דעביד לא יצא כיון דאינו ראוי להשמיע לאזנו משא"כ בנדון שלפנינו שיכול להשמיע לאזנו אם צועקין בקול רם אף אם קרא בקול בינוני יצא ולזה נוטין משמעות לשון הרמב"ם פ"א מה' מגילה שכתב וז"ל והוא שישמע מפי מי שהוא חייב בקריאת' לפיכך אם היה הקור' חרש שוטה וקטן לא יצא עכ"ל משמע דוק' אם שמע מפי שאינו חייב בקריאתה לא יצא משא"כ זה שיכול לשמוע ע"י קול רם וחייב בקריאתה גם השומע ממנו יצא הקטן יעקב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |