שבות יעקב/א/קעט
|
< הקודם · הבא > |
ראובן שתבע לשמעון שהכה אותו ופצע בו והביא עדים שהעידו שראו שהכה אותו ושמעון משיב שלכך הכה אותו לפי שראובן קרא אותו גנב ומחמת חימום לבבו הכה אותו כי יש בוטה כמדקרת חרב וראובן משיב אמת שקראתי אותו גנב ורוצ' להראות עדים שגנב יורינו מ"ו הדין ברור אם יש לחייב ראובן מה שהכה את שמעון או לא ואם נחייבו יבאר כיצד שמין הה' דברי' כי ראיתי חלוק דעות הפוסקים בזה יורינו איזה דרך נלך:
הדין זה צריך לחקור בכמה דרכים אופנים אופן בתוך האופן ואשיב על ראשון ראשון מה שכתבת והביא עדים שהעידו הנה לכאורה נראה שאי' גובין עדות בז"ה לחבלות כמ"ש הרא"ש ספ"ק דב"ק וז"ל יראה לי שאם בא הניזק לפני ב"ד ואמר קבלו עדותי שאם אתפוס ממונו היום או למחר שלא יוציאני מידי שאין ב"ד נזקקי' לקבל עדותו כיון דאין אנו דנין דיני קנסות בבבל גם אין נזקקי' לקבל עדותו לזכותו כדאמרי דאי' מועד בבבל דאין ב"ד נזקקי' לקבל העדאה אע"פ שאין בו עתה הוצאת ממו' עכ"ל וכ"כ הטור סי' א' בלי חולק אכן לאחר העיון אין ראיה מדברי הרא"ש והטור כלל שהם אזלי לשטתייהו שחולקין על הראב"ד והרי"ף וס"ל דאין לנדות לחובל עד שיפייס הנחבל אבל לפי מה דקי"ל כמנהג ותקנת הגאונים לפייס הנחבל ולקנסו וכפי' הנראה להם וכ"כ בש"ע סי' א' סעי' ב' ודאי לא מנדינין בלתי עדות וראיה לדבריו כי בודאי אין לדחוק ולומר דמיירו דוקא במודה מפי עצמו או שהב"ד בעצמו ראו ובר מן כל די' לדעת הרמב"ם וכמו שפסק הב"י בש"ע סי' א' דדנין שבת וריפוי ודאי שצריך לגבות העדות ובאמת בטעם הרמב"ם דגובין שבת וריפוי כבר האריכו כמבואר בלחם משנה ובני שמואל וגידולי תרומה דף שמ"א שהשיגו על הב"י ובספרי ישועות יעקב כתבתי דנ"ל דעיקר הטעם דהרמב"ם דאע"ג דנזקי אדם באד' אין דנין בז"ה מ"מ שבת וריפוי דבא לאח' מכאן ע"י גרמתו דהוי דיני דגרמי וכיון שדיני דגרמי דנין בזמן הזה גם זו בכלל ודני' וכיון שדני' עליו ע"כ המנהג פשוט לגבו' העדו' ובגוף הנדון ששמעו' טוען שלכך הכה אותו לפי שראובן קרא אותו גנב ומחמת חימו' לבבו וכו'.
הנה גדול' מזו מצינו שדברי הרא"ש פ' המניח ופסק כן בש"ע סי' תך"א סעיף י"ג דאפי' מי שהתחיל להכות חבירו וחוזר המוכ' אחר שהציל את עצמו והכה לראשון מכת פצע מחייב השני במותר נזק שלם כל שלא עשה כדי להציל את עצמו ולא פטרינן מטעם דכי יחם לבבו ועיין בתשובת מהר"מ סי' ך"ח שכתב טעם הרא"ש דמחייב על כל פנים משום שוגג ואפי' על הבושה מחייבו הרא"ש דהוי כמו נפל מן הגג ונתהפך ונפל על האדם אכן מדברי מהרש"ל פ' המניח סי' ך"ו משמע דעכ"פ מהבושת פטור (ועיין עוד שם הרבה חילוקי דינים בזה) ובלא"ה דברי מהרי"ו עצמו תמוהים שהוא פסק שם לפטו' השני מהבוש' דלא כמ"ש לדעת הרא"ש רק שיבקש מחיל' יע"ש וכן נרא' עיק' לפטו' עכ"פ מהבושת דאי' כאן מותר הבוש' דעיקר הבושת הוא מי שנתבייש תחלה ומ"מ צריכן מחילה זה מזה כמ"ש שם בתשובת מהרי"ו סי' ך"ח ומהרש"ל בפ' המניח סי' ך"ו ופ' החובל סי' מ"ב כתב וז"ל אם א' חירוף את חבירו בשם רע וחזר זה והכהו אף שעבר בלאו וצריך כפרה מ"מ אין עליו דין רשע כלל אלא אמרינן ליביה רתח ואין אדם עומד על צערו שהרי יש בוטה כמדקרות חרב דאי' בושה גדולה מהוצאת ש"ר ואינו משלם אלא נזק וצער וריפוי ושבת והמוציא שם רע נהי שפטור מהבושת שהרי קבל דינו מ"מ צריך להודת ולומר ברבים ששקר דיבר ומבקש מחילה עכ"ל ודבריו נכונים (ועיין בתשובת חות יאיר סי' ס"ה שכתב הרבה כללים מדין זה) וא"כ בנדון דידן שדבר האמת שגנב אפשר דלא הוי כלל דין בושת וכ"כ רמ"א בש"ע סעי' ל"ח הקורא לחברו עבד או ממזר והוא אמת פטור אך אי משום הא לא תברא דדוקא בענין זה שקראו עבד או ממזר שאינו תלוי בתשוב' ואין לו תקון ואדרב' מצוה לפרסמו שלא יתחתנו בהם שהם פסולי קהל וכמבואר בא"ה סי' ג' משא"כ בפיסול עבירה שיש לו תק' אין לבייש עוברי עבירה וכדאיתא בסוטה תקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה דמה"ט לא חלק הכתוב בין חטאת לעולה ע"ש אף שמדברי מהרש"ל בפ' החובל סי' מ"ז משמע דבכל ענין שהבושת אמת ואין קונסין אותו שכתב וז"ל ומ"מ אם טוען המחרף יש לו עדים ראובן ושמעון אין כח ביד הדיין למחות בידו דלא גרע ממוציא שם רע שמביא עדים ויצא זכאי בדין עכ"ל שותא דידיה לא ידענא דמה ענין מוציא ש"ר לכאן דהתם הבעל מוציא ש"ר כדי להפריש עצמו מאיסור לפי שזנתה תחתיו לעשות בה דינה ואסורא לבעל כמפורש הקרא להדיא בפרק מוציא ש"ר משא"כ בזה שחירף לחבירו לביישו ברבים לא לעשו' בו דיני אדם כה"ג בודאי חייב בדמי בושתו אף שהבושת הוא אמת ואולי מהרש"ל ג"כ לא קאמר אלא על דרך זה שהוציא עליו שם רע לפני ב"ד כדי לעשות בו דינו וכיוצא בזה אך שדבריו סתומים מאוד ומצאתי באגודה פ' הזהב שכתב וז"ל ויותר יש להחמיר כשהוא אומר אמת מכשהוא משקר וראיה מדאמר בבן גרים ובעל תשובה שלא יאמר זכור מעשיך הראשונים עכ"ל ואף שאין ראייתו מוכרחת כל כך די"ל דדוקא היכי דידעינן שעשה תשובה אסור לביישו וכן בתלמיד חכם אף שלא ידעינן בודאי שעשה תשובה כדאמרי' כסהו כלילה אל תהרהר אחריו כי ודאי עשה תשובה משא"כ בשאר כל אדם דלא ידעינן שעשה תשובה מצוה לשנאתו ולביישו ברבים ואין ראיה ג"כ מירבעם שנענש שהוכיח שלמה ברבים אף שעדיין לא שב מחטאו של בת פרעה כי י"ל שאני דין שמים שגלוי לפניו שהוכיח שלא לש"ש וגם כבוד המלך שאני ויש עוד לחלק בכמה גווני מ"מ עיקר נ"ל שאף על האמת יש דין בושת כל שמתכווין לביישו ולא למנעו מכאן ולהלן או לעשות בו דין וכדעת האגודה וכ"כ בפשיטות בתשובת חות יאיר סי' ס"ב ע"ש ובספר אורחת צדיקים כתב לחלק בין היכא שקראו כן דרך קטטה ומריבה לביישו ובין היכא שקראו כן דרך תוכחה ומוסר ע"ש על כן בנדון דידן יש לבקש ממנו מחילה ועל הבושת עצמו אין קונסי' כיון שכבר קבל דינו וכמ"ש לעיל בשם מהרש"ל ועל מה ששאלת כיצד שמין הה' דברים כי ראית חילוק דעות הפוסקים בזה הנה א"צ שאלה לכאורה בזה דהא מבואר בסי' א' בש"ע סעי' ב' דעכשיו שאין דנין בזמן הזה דיני חבילות רק כופי' החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם ואילו שאלתך בנוי על מ"ש בש"ע סי' א' סעי' ה' דמנדינן עד שיתן שיעור הראוי לו או לענין אם תפס מ"מ סתמת דבריך במאי קאי מסתפקא לך אע"פ כן לא אמנע ממך לכתוב איזה הכרעת להלכה מ"ש בספרי משפטי יעקב וישועת יעקב דין נזק לדעת הרמב"ם פ"ב מה' חובל ומזיק ובטור סי' תך"ד דכל שפשעה חייב בנזק אף שנתרפאת בשרו ונעשה צלקת חייב כמבואר בש"ע סי' ת"ך סעי' י"ד אלא שהב"י כתב שם בשם ההמ"מ שכתב וז"ל וסוגיא דהחובל בבתו צ"ע דמשמע דלאו בכל מקום משלם נזק אלא במקום הנראה כגון פנים עכ"ל וכוונת המ"מ הוא על מה דאמרינן שם בהסוגיא דאחרים שחבלו בבתו אינם משלמין לאביו אא"כ שפצעה בפניה דאז אפחתיה מכספיה אם רוצה האב למכרה או לקדשה לכך הוי של אב משא"כ בפציעה אחרת דלא אפחתיה דאז לא שייך ליתן נזק דהא נזק שיימנן כאלו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה וכמה היא יפה (וכן משמעות הלשון בפ' וא"כ איך כתב כאן דחייב בה' דברים זה תוכן תמיהתו של המ"מ ועיין בלחם משנה שמיישב דעת הרמב"ם והטור על נכון אכן הב"ח והסמ"ע שם סי' ת"ך ס"ק ט"ו לפי שלא ירדו להבנת כוונת המ"מ בזה לכן השיגו עליו ולא דקו בזה כלל כי כוונתו כמ"ש ועכ"פ אין לזוז מפסק הרמב"ם והטור והש"ע ולענין צער מבואר בטור דדעת ר"י דאין גובין רק צער של שעת המכה וכתב הטור שמסקנת הרא"ש כדעת רבינו משום דגובין ג"כ צער הנמשך אח"כ ובב"י שם תמה על הטור שמסקנת הרא"ש בתשובה כר"י החולק ולכן בש"ע סתם הדברים כדעת ר"י ובאמת אשתמיטיה ליה דברי הרא"ש שבפרק הכונס מסיק להדיא כדעת רבינו משולם וע"ז כוונת הטור וכן מסקנת מהרש"ל פ"ה סי' ח' גם הב"ח ומיישב שגם דעת הרא"ש בתשובה כן הוא וריפוי מבואר במהרש"ל פ' החובל סי' מ' דעיקר ליתן ליד ב"ד מה שאמדוהו וב"ד ישכור לו רופא אפי' אם יאמר המזיק אשלם לו דבר יום ביומו אין שומעין לו כי יאמר הניזק לא אטרח אותו להביאו כל יום ויום לב"ד ע"כ ובזה דבריו מסתברים אך מ"ש עוד מהרש"ל דאין נותנין שכר הרופא ליד הניזק ממש זה ודאי נגד משמעות הש"ס וכל הפוסקים דנקטו והרפוי והשבת נותנין מידלו משמע לידו ממש דומיא דשבת ולא קשיא מהא דאיתא בש"ס דחיישנן שמא יפשע היינו באומר שאני ארפא את עצמי אבל בשוכר רופא מומחה לפנינו וקצץ לו שכרו והרופא מהימן לו תו לא חיישנן שמא יתרשל ויפשע בנפשו כי בלא"ה פשיעה בנפשו חששא רחוקה והבו דלא לוסיף עלה ודין השבת הכל לפי מה שרגיל לעשות אומנת ומהרש"ל בפ' החובל סי' י"א כתב וז"ל אבל אם הוא אינו רגיל במלאכה או מחמת עשירות או מחמת עצלות אינו נותן לו שבת כלל ע"ש וכתב עוד וז"ל ונראה דלא שיימנן שום שבת אלא דמלאכה אבל שבת שהיה יכול להסתחר ולהרוויח לא שיימנן דמי יודע אם הצליח עד כאן לשון מהרש"ל ובאמת דבריו תמוהים דאם כן גבי מלאכה נמי נימא הכי כי אין האומנת מן העשירות ולא מן העניות כדאי' בקדושין דף פ"ב וע"ש במשנה ובסוגיא דש"ס דהכל נכלל בכלל אומנות בין משא ומתן בין מלאכה ויתפלל למי שהעושר שלו וכדאיתא בנדה דף ע' מה יעשה אדם ויתעשר ירבה בסחורה וכו' ויבקש רחמים למי שהעושר שלו וכדאמרינן אשרי מי שאומנתו בושם וכו' ואדרבא משמע קצת להיפך מהא דאמרינן ביבמות הפיך בעסקא טב מינה ומאה זוזי בעסקא כל יומא בשרא וחמרא וכן הדבר מצוי שהעשירות יותר אצל הסוחרים מהבעלי מלאכות וכל לשון הפוסקים משמע דכל בעלי אומנות שמין השבת לפי מה שהוא דגם הסוחרים בכלל דלא כמהרש"ל שמחלק מסברות הכרס. הא לך עיקר הדינים ומה שיש לך עוד לספק בהם יבאר לי אפרש עד מקום שידי יד כהה מגעת ה"ד ה"ק יעקב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |