שבות יעקב/א/צח
|
< הקודם · הבא > |
על דבר עגונה אחת שבא עד אחד ואמר שמת בעלה בחדש ניסן תסה"ל וע"פ אותו עד עמדה ונישאת בחדש תמוז ואח"כ בא עדות ברורה שבעל' היה עדיין חי בחדש אייר תסה"ל וקוד' שהוציא' אותה מבעלה שני באו עדות כשרים שידעו שמת בעלה וקברוהו אך נתעלם מהם באיזה זמן מת אם מת בחדש תמוז אחר הנישואין או בחדש סיון קודם נישואין לבעלה שני אי יש להוציאה מבעלה משום דמוקמינן בחזקת חי וחזקת אשת איש עד השתא או נימא כיון דהשתא הוא בחזקת מת לפנינו אין מוציאין מבעלה שנית דאמרינן שמת קודם נישואיה:
דבר הדומה לדומה בהא מילת' מצינו פלוגת' של האחרונים לענין אבילות והיא מתשובת מהר"מ מינץ סי' צ"ה ובתשובת אבן לב והט"ז בסי' שצ"ו ס"ק ב' האריך להשיג עליו והש"כ בנה"כ חוזר לקיים דברי מהר"מ מינץ בתשובה גם בתשובת מהרשדם לטי"ד סי' ר"א מפלפל עם גדול א' שחלק על דבריו והעלה דחייב להתאבל מספק כדעת מהר"מ מינץ וכן מסיק בתשובת מהר"א ששון סי' קס"ז ולפי שקצת דבריהם צ"ע וכדי לברר דבריהם להלכה קבועה לכן הוצרכתי להאריך ולהעתיק סוגי' הש"ס והתוספ' השייכ' לדין זה ועי"ז יתבררו הדברים מאליו דגרסינן בריש נדה מ"ט דשמאי קסבר העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהורה עומדת והלל כי אמר העמד דבר על חזקתו היכא דלית ליה ריעותא מגופא אבל אתתא כיון דמגופא קחזיא לא אמרינן אוקמא אחזקה (ופרש"י כיון דמגופא קחזיא מעודה ועלולה היא לכך אין לה חזקת טהרה) וכתבו שם בתוספ' בד"ה כיון דמגופא קחזיא אבל אי לאו האי טעמא הוי מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא ודאי טמאה כמו בנגע בא' דמטהרי רבנן אף בראהו חי מבערב אע"ג דהשתא הוא מת וליכ' עוד חזקת חיות עכ"ל תוספ' שם מבואר מדברי תוספ' אלו דאזלינן בתר חזקה דמעיקר' היכא דליכא ריעותא מגופא אע"ג דהשתא לפנינו אתרע החזקה והרי מת לפניך ומעתה היה נראה לכאורה להביא ראיה לדברי מהר"י מינץ וסייעתו שכתב בתשובה סי' צ"ה דמי ששמע שמת לו מתו אינו יודע אם הוא תוך ל' או לאחר ל' אם חייב להתאבל והכריע מדעתו דחייב להתאבל מטעם דהעמידו בחזקת חי ע"ש דבריו באריכות והט"ז בי"ד סי' שצ"ו ס"ק ב' השיג עליו וז"ל ולע"ד לא נראה כן מכח ראיו' ברורת ראשונה דאמרינן במשנה בפסחים פ' האשה דף צ"א האונן והמפקח את הגל (מעל אדם ואינו יודע אם הוא חי או מת) שוחטין עליו את הפסח מפני שעודנו בחזקת טהרה וכו' חוץ מן המפקח את הגל ונמצא המת תחתיו וכו' וכתבו התו' תימא לר"י מפקח הגל נמי חי היה כשהתחיל לפקח וי"ל כיון שמצא מת אית לן למימר שמתחלתו היה מת שכל הטמאות כשעת מציאתן עכ"ל תוספ' הרי לפניך דלא אמרינן אוקמינן בחזקת חי והשתא הוא דמת ואין לומר דלא ילפינן איסור מטומא' או שום חיוב או פטו' דהא במתני' ילפינן שחיי' לעשות פסח שני ולא חשבינן לה לספק דלמא מיית' חולין בעזרה אלא ודאי דחשבינן ליה למת ודאי וילפינן מטומאה עכ"ל הט"ז וצ"ע לכאורה דהא מסוגיא זו דנדה ותוספ' שם מבואר להד' דאזלינן בתר חזקה קמייתא דחי הוא אע"ג דהשתא מת לפנינו ובאמת עיקר הראי' שמביאו התוספת בנגע באחד דמטהרי רבנן אף בראוהו חי מבערב אין ראיה כלל דהא עיקר דין זה הוא ממתני' דפ"ה דטהרות משנה ז' נגע באחד בלילה ואין ידוע אם חי ואם מת ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שכל הטמאות כשעת מציאתן ואיתא בתוספ' פ"ו דטהרו' והובא שם בפי' הר"ש והרע"ב והרמב"ם בפי"ח מה' אבות הטומאה דמודים חכמים לר"מ שאם ראהו חי מבערב אע"פ שהוא בא בשחרית ומצאו מת הוא טהור מפני שזה ספק טומאה ברשות הרבים עכ"ל הרי דלא הוי טעמא משום דמוקמינן אחזקה ראשונ' רק דהוי ספק טומא' ובר"ה טהור וברה"י ספיקא טמא ש"מ דספקא הוי אך דברי התוספת אפשר ליישב ולומר דהתוספ' אזלי לשטתייהו שכתבו שם בנדה דף ד' ע"א ד"ה כי פליגי דחזקיה יפרש הברייתה דתוספתא בראהו חי מבערב טהור אפי' ברה"י וספק טומאה בר"ה טהור דקאמר היינו דהוי כאלו הוא ספק טומאה בר"ה עכ"ל איברא סתימות לשון הברייתא וכל המפרשים שהעתיקו משמעות דבריהם להלכה דליתא לדחזקיה בזה י וא"כ י"ל דלא אוקמינן אחזקה קמייתא רק דהולכין אחר שעת מציאתן וטעמ' דהלל בנדה לפי המסקנ' לא הוי מטעם חזקה לכן בעינן דאיכא ריעותא מגופא אלא טעמא דשמאי כיון שלא הרגישה היא טהורה והלל סובר דאמרינן כסבורה הרגשה מי רגלים היא וכדמסיק הש"ס שם אב"א וכו' ובלא"ה אין ראיה מהאי דטהרות דהא דוקא בראהו חי מבערב הוא דאוקמיה אחזקה קמייתא בזמן מועט כיון שבין לילה חלף ועבר מן העולם (וזה ג"כ כוונת התוס' בחולין דף יו"ד ע"ב ד"ה אלא לאו משום דאוקמיה אחזק' גבי נגע ע"ש}} אבל אי לא ראה חי מבערב אף שידעינן שהיה חי מקדם הולכין אחר שעת מציאתן ולא אוקמיה אחזק' ראשונה נמצא דדעת הט"ז נכון לכאורה ובנה"כ השיג עליו בדברים שאינם מוכרחים כלל ונתעלם ממנו סוגיא זו שכתבתי. אכן מצד אחר יש לכאור' לדחות הט"ז בזה וכמ"ש הוא עצמו לדחות מהא דכל הטמאות כשעת מציאתן דלא אמרין הכי אלא לענין טומאה ובקדשים דוקא כמ"ש התוס' ריש נדה ד"ה מעת לעת ובדף ד' ע"א ד"ה שכל הטמאות כשעת מציאתן וכ"כ התוספת בפ' המדיר דף ע"ו ד"ה על החמור ומה שהקש' הט"ז דהיאך ילפינן שחיב לעשות פסח שני ולא חשבינן לספק דלמא מייתי חולין בעזרה לק"מ מי לא מיירי שנמנה עם אחרים על פסחו דלא קמייתי חולין לעזרה גם הראיה שני' שהביא הט"ז שם וכתב וז"ל שנית מפ' המדיר דף ע"ז אמר רב יהודא אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה וקשה למה יביא ראי' לזה אמאי לא נוקים אותו בחזקת שהיה חי תחלה והשתא הוא דמת ע"כ. אין זו ראיה כלל דהא שמואל אזיל לשטתו דס"ל דלא אזלינן כלל בתר השתא כדאמר במסכת' קידושין גבי קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והיא בוגרת לפנינו ועל כל זה ס"ל התם דעל בעל החמור להביא ראי' לפי דאזלינן בתר חזקת מרא קמא לענין ממון וכמ"ש התוספת שם בפ' המדיר דף ע"ו ע"א בד"ה על בעל החמור להביא ראיה יע"ש וראיה שלישת הביא הט"ז ממצאו הרוג שמבואר בא"ע סי' י"ז דאזלינן לחומרא ואמרינן שנהרג קודם ג' ימים ואין מעידין עליו ואמאי לא נוקמה בחזקת חי גם מזו אין ראי' דהא באמת אין מעידין עליו ואמרינן שבעל' עדיין בחזקת חי וזה שנמצא הוא איש אחר שידוע שנהרג זה כמ' ימים לכן אין מכירין בטביע' עין וחומר א"א שאני וכן השיג עליו שם בנה"כ ומ"מ לענין דינא לכאור' דברי הט"ז קיימין דמ"מ מידי ספיקא לא נפיק (גם מהר"מ מינץ עצמו הניח לדבר כמסתפק) ולענין אבילות שומעין להקל וראיה ברורה לזה מהא דאיתא בב"ב פ' מי שמת דף קנ"ג אמר רבה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו (ופרש"י הרי אנו רואין שהוא מת ובתר השתא אזלינן והעמדנו על חזקת מיתתו) ומוקי הש"ס רבה ב"ר נתן דאמר אם בריא עליו להביא ראי' שהי' שכיב מרע אם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראי' שבריא היה ופסק הרשב"ם דהלכתא כרבה ור' נתן דאזלינן בתר השת' מ"מ הרי"ף ושאר כל גדולי פוסקים פסקו דלא כרבה ור' נתן אלא דהוי ספיקא דדינ' ואין מוציאין מיד מוחזק וכמבואר בטח"מ סי' רנ"א ע"ש וכן מבואר בש"ס דקדושין בקדשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם וקי"ל הלכתא כרב באיסורא מ"מ קאמר בש"ס שם טעמא דרב משום דליכא שם חזקת נערות (וע"ש בפרש"י ותוספ' ובא"ה סי' ל"ז הא בלא"ה מספיקא לא נפיק וחוששין לקידושי שניהם) אכן היכא דאיכא תרתי לריעותא ודאי לא אזלינן כלל בתר חזקה קמייתא (כמסקנת הש"ס בריש נדה ובפ"ק דחולין ובפרק בתרא דקדושין יע"ש) וכן מבואר בתוספ' דיבמות פ' אלמנה לכהן גדול דף ס"ח ע"א ד"ה רישא וכו' וי"ל כיון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן תשעה אע"פ שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן ליה אחזק' קמיית' אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע ליה הרי להדי' מבואר בתוספת כיון דהשתא הוא לפנינו בן ט' ודאי איתרע חזקה קמייתא ועומד בספק ופוסל ואינו מאכיל נמצא דלהתוספות וכל הסוגיות הם שוין דלא כמו שראיתי בתשובת מהר"י מטראני ח"א סימן י"א שלא ירד לכוונת התוספת בזה לכן כתב שדברי התוספת סותרין זה את זה לכמה סוגית הש"ס ומדחיק בכמה דחוקי' ליישב דבריהם ולע"ד דברי התוספת ברורים ופשוטים כמ"ש גם כי דעת המחמירין בתשובתיהם לענין אבילות נעלם מהם כל הסוגית שכתבתי דמוכח דמידי ספיקא לא נפיק ולהקל שומעין גם בתשובת הב"ח סי' קך"ט כתב דעתו להחמיר וז"ל שם ותו כיון דאפשר לשלוח למקום שמת ולברר אם הוא תוך ל' לא אזלינן להקל וכו' אע"ג דצריך להוציא הוצאת ע"ז דחייב להוציא כל ממונו שלא יעבור על ל"ת וכ"ש בלא תסור עכ"ל גם בזה לא ירדתי לסוף דעתו דהא אבילו' ל' הוא רק עשה דרבנן ודיחיד מקילינן כדאי' בפ' ואלו מגלחין ובהרא"ש לשם כמה פעמים ועיין בהגהות רמ"א ס"ס שצ"ט ואיך כתב שחייב להוציא על זה כל ממונו ואדרבה הא מצינו דבדבר האבד והפסד התירו כמה דברים לענין אבילות ומ"מ מאחר שהני אשלי רברבי יש להם חילוקי דעות בזה לענין אבילו' מזה ומזה אל תנח ידך נ"ל להכריע בסברא מוכרעת מה שדעתי נוטה דהא פסק רמ"א בסי' ת"ב דנהגו להודיע בבנים זכרים כדי שיאמרו קדיש אבל לשאר אבילי' אין להודיע כי מוצא דבה הוא כסיל עכ"ל וכן נהוג עלמא וא"כ נראה דאם הם זכרים והוא אבילות דאב ואם אמרינן כיון דאפשר היה להודיעם תוך שלשים בודאי זריזין מקדימין ולמצוה גדולה יחשב כדי שיאמרו קדיש מסתמא כל מה דאפשר לאקדומי קדמי והודיעו להם על כן יש לנהוג השמועה קרובה שבעה ושלשים משא"כ בשאר קרובים דמסתמא לא הודיע להם כ"כ מהרה כי מוצא דבה הוא כסיל אזלי' בתר מסקנו' הסוגי' שכתבתי דהוי ספיקא דדינא ומקילין באבילות דקילא ובנ"ד כיון שנשאת ע"פ עד א' דלא הוי אנוסה כיון דלא דייקא ונסבה ואסורה לבעלה מדאורייתא מונטמאה ונטמאה כמבואר בפ' האשה רבה וספיקא דאורייתא לחומרה וצריכא גט משני ומ"מ נראה דודאי מפרישין אותו זו מזה ונותנין זמן לגט אולי יחקור ויברר הדבר שכבר מת הבעל קודם נישואיה אם יהי' ברו' הדב' כשמלה אז יחזור להיתר' ראשון נ"ל ה"ק יעק':
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |