שאילת יעבץ/א/מז
|
< הקודם · הבא > |
שאלה מז שלום לאהו' מורי ידיד ה' וידיד נפשי כש"ת כמוהר"ר יעקב ש"ן לו דומיה תהלה:
כעת אין בידי להאריך כפי כבוד רום מעלתו ע"כ במטותא מניה דמר לימא לן מהני מילי מעליותא דאמר אמ"ו הגאון זצ"ל במה שאמרו ז"ל (ברכות ה:) הנותן מטתו בין צפון לדרום וכו', ופירוש בו הפוסקים ז"ל כידוע, והמקובלים אמרו בהיפך. ודכירנא לפי אומד דעתי כשהיה אמ"ו זצ"ל דר על הגראפט אצל זויזע הספרדי נגד בית יתומי העכו"ם. היה לו מיטה כפירוש המקובלים בחדר הקטן (איבר דיא זייטה קאמיר) והלא הוא בעצמו זצ"ל כתב בספרו תשובה (ל"ו) כל היכא דאיכא פלוגתא בין הפוסקים והמקובלים, על הפוסקים יש לסמוך כי אין לנו עסק בנסתרות וכו'. ע"כ יאיר לנו מעכ"ת נתיב, כי בוודאי שמע ממנו זצ"ל שום דבר על זה, ואם יש למכ"ת טעם נכון מדעתו, אל ימנע טוב ממנו. וכי יבא דברו וכבדנוהו ושלום שלום למעכ"ת עד עולם והיה מנוחתו כבוד אמן. ממנו דורשי שלומו טובתו פ' פ':
תשובה ב"ה אמשטרדם יום ג' ז"ך אדר פת"ח תקוה לפ"ק.
שלום לאהו' האלופים הקצינים האחים. לשמים ולבריות נוחים. אלקים ואנשים משיחים, ה"ה אבן הראשה. ראשון לכל דבר שבקדושה הגדול מאחיו האח נפשינו כמהר"י, ואולם אחיו הקטן יגדל גם הוא ויעלה במעלות הסולם. אי"א כה"פ. אותותם אותות עליונות מובאות לי, האירו עיני, ואור פני לא יפילון גם כי אשב בחושך כאיש נודד במקומו. ולבו בל עמו. קודר הלכתי בלי חמה אכן כירח בעת ההקבלה בשפל רומו כו'. והזכרתני צערי. וחטאת נעורי, אשר למלמדי לא הטיתי אזני ולא שמעתי לקול מורי. על זאת אשא בשיני בשרי. שלא זכיתי לשמש כראוי את אבא מארי. בעוד שדי עמדי. ועתה בטלים הרבה כנגדי. דשוינן מסנקן כגדי[1]. וזה שבתי פה הבית מעט חבוק ידים. עיף ויגע ורפה ידים, מחולשא דאורחא רחיקא בטלטולא דגברא דנפיש בטרחא. והמהלכה היתה דים. קראתי לרעיוני ואינם לא נודע מקומם אים. ובעיתו מני מילתא דבעיא טעמא וזכרוני הוכה בעים. רוחי הנכאה ונלאה עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. מכל מקום תוקף אהבתם עוררתני לדחוק את השעה ולהשיב אמרים כפי קט שכלי בנחץ גדול שלא להשיב פניהם ריקם, ונזדרזתי שלא לעבור בבלי תאחר ותשובתי תשוב אל חיקם:
אשר שאל יהודה גבר באחיו בנותן מטתו בין צפון לדרום. כמעיד לפי תומו וסיפר אחר מטתו של ת"ח יחיד בדורו א"מ רבינו ז"ל שעשה מעשה כדברי הזוהר, ולא כדברי הפוסקים ז"ל. ועמד בפניך כחומת ברזל מ"ש הוא ז"ל, בתשובה ל"ו בספרו דהיכא דאיכא פלוגתא בין הפוסקים והמקובלים, על הפוסקים יש לסמוך כו'. ובקשת לידע אם שמעתי מפיו הקדושה דבר בזה.
הנה על מה שלא שמעתי, מוכרחני לומר לא שמעתי. איברא אני תמה לרוחב לבבו כלב האר"י, במה נסבכת, ולשאול דבר כזה לא הוצרת. דאטו מי לא שני לך בין היכא דאיכא פלוגתא בין הפוסקים להיכא דליכא פלוגתא. שגדר המחלוקת הוא שחולקים יחד איש פני רעהו. ר"ל שראה האחד דברי חברו וחלק עליו, שעדיין מחלוקת במקומה עומדת. אפילו שראו אותן הפוסקים דברי הזוהר והמקובלים, לא חזרו בהן אלא מורין מתוך משנתן, על פי ההכרח אשר מצאו וראו בדין ההוא מדרך שיטות התלמוד שהוא מסורת לישראל, שעמודי ההוראה נכונים עליו. וכן יפה לנו ולא נטוש תורת אבות. ואין לחוש בהיות דברי המקובלים בהיפך, מטעם שאין לנו עסק בנסתרות להכריע על פי הסוד בדין מהדינים, שהרי אין ספק שאלו ואלו דברי אלקים חיים, כולם נתנו מרועה אחד, ולכל אחד יש פנים בתורה בנגלה ובנסתר, ולא בשמים היא, שאפילו בבת קול אין משגיחין לקבוע פסק הלכה. על כן אין לנו לילך כי אם דווקא אחר דעת המרובין, שהיא המוסכמת בתלמוד או מתבארת על פי דרכיו ומהלכיו וסוגיותו. והדעת הנמצא בהיפך במקובלים אע"פ שמראה פנים לדבריו בסתרי תורה, לא חיישינן ליה למיעבד עובדא כוותיה, דכיחידאה דיינינן ליה כאילו נשנה בברייתא דלא מיתניא בי ר"ח ור"א, וכמו שהוא אצלינו גם בדברים שחלוק התלמוד הירושלמי משלנו. וכמו שתאמר שהדבר האמור בזוהר שלא כתלמוד שלנו, הוא מדברי רשב"י שהחבור הקדושה ההוא מיוחס אחריו, והעולה משיטת התלמוד הוא על פי דעת חבריו החלוקים עליו, וגם להם טעמים עליונים על פי הקבלה הקדושה, אלא שאין בתלמוד מקום ביאורם. ובשביל זה אין חוששין בכל מקום שהזוהר חלוק להדיא על תלמוד שלנו, והוא פשוט ומבואר.
אמנם דווקא באופן זה כשאין לנו לנטות ממשעול המחלוקת, ואין אנו יכולין להשוות בין התלמוד והמקובלים שעל כרחנו אנו צריכים אז להחזיק במחלוקת כזו שהיא לשם שמים שסופה להתקיים. ובענין כזה אין ספק שגם בעל הזוהר עצמו דרב גובריה, לא עשה מעשה כדבריו, כמבואר במקומות הרבה מהתלמוד ואין צורך להאריך בזה. וידוע שאין ענין הספר הקדושה ההוא רק לבאר דעתו על פי הסוד, ולא לקבוע הלכה במקום שחולקין עליו חבריו.
משא"כ במקום שדברי התלמוד סתומים וחתומים וסובלים פירושים שונים, והמפרשים נדחקו אל קיר הבנתם לפרשו על פי סברתם ולא ידעו מהזוהר כלום, וזכינו שראינו הזוהר מפרש פירוש אחר בדברי הגמרא, ולא כחולק אלא כמפרש לשון הגמרא הסתום, למה יגרע חלקו, ומה חסרון בחקו, מכל המון המפרשים. הלבעבור שדבריו דברי קבלה, נדחם בשתי ידים. דל קבלה מהכא, מכדי שקולים הן, ולמה לא נשמע לראשונים ולפירוש הקדמון. אפילו לא היה ראיה לזה יותר מזה, הלא יש לנו לעשות בכזה כדברי הזוהר, אחר שאינו חולק, וכדמשמע גם כן מלשון תשובת א"מ הגאון הנ"ל, והרדב"ז, וספר יוחסין, (ואחרון חביב הרב"י בא"ח סכ"ה לענין סח מברך שתים יע"ש ביחוד כי ממנו סיוע ברור למ"ש), שמדברי כולם נלמוד שאין להתריס נגד הזוהר ולעשות מעשה שלא כדעתו, אלא דווקא במקומות שברור לנו שהתלמוד חולק (וראוי והגון להשתדל בכל מאמצי כחנו להשוותם אם אפשר, כמצווה עלינו בכל מקום להטיל שלום, בפרטות בין תלמידי חכמים המרבים שלום) אבל במקומות שאין הדבר ברור לפנינו שחולק, ואילו היו הפוסקים מחולקים אם חולק או אינו חולק, יכריעו דברי המקובלים כדברי האומר שאינו חולק. וכל שכן וכן בדין כשמפרש בו פירוש אחר שלא כדעת המפרשים, שאחר שלשון הגמרא סובל פירושו, יותר יש לנו לקבלו מדעת המפרשים. זהו דבר שאין לספק בו לדעתי, ועוד שאותן מפרשים עצמן אלמלי ראו הזוהר אולי לא פירשו לנו כך. ולא עוד שאצלי אין ספק שהיו חוזרים מפרושם:
ואתה יודע שדין זה מפוקפק הרבה ביד הפוסקים עצמן. שבודאי ראית מ"ש האחרונים ודקדקו מלשונו של רש"י ז"ל עצמו שראה הדוחק שיש בפירושו. וגם יפה השיב בט"ז. אע"פ שבמגן אברהם יש לו גם כן דברי טעם בסתירת טענותיו של הט"ז בזה, אינם מספיקים לענ"ד ולא אאריך בזה. ולי עוד בר מן דין תמוה הרבה מימים רבים, במה שחשבו הפוסקים לדמות דבר זה לדין הנפנה הנזכר בפרק הרואה (ברכות סא:), ולא הוזכר לשם כלל מדבר זה, והוא מקומו הראוי לו, לא בפרק קמא שאין זה מקומו כלל, אלא איידי דמסיק לכולהו מילי דאבא בנימן, ואיך יתכן שלא יזכר ולא יפקד בעיקר מקומו, הא חדא, ותו קשיא לי על דעת המפורשים שאין הלשון בין צפון לדרום סובל פרושם כל עיקר ובנפנה לא אמרו כלשון הזה בין צפון לדרום, לפי שאז אדרבא למזרח ולמערב במשמע, אלא כך אמרו, הנפנה יפנה צפון ודרום, שמשמעותו לצפון ולדרום, דהיינו שתהא פנייתו לצפון או לדרום, וכן היה צ"ל כאן על מטתו שתהא נתונה צפון ודרום. והוי נמי לישנא קלילא שאז היה פירושו כדעת המפרשים שפניה דהיינו ראשה ומרגלותיה פונים לצפון ולדרום. אבל מאמר בין צפון לדרום איפכא משמע, שרוחב המטה בין צפון לדרום, וראשה ומרגלותיה נתונים למזרח ומערב כדברי הזוהר. והדבר ידוע למביני הלשון ובקיאי הדבור, כי לא יפול מאמר הבינות על האורך שפניו מוסבות אל הרוחות, כי אם על הרוחב שנראה כעבור בנתיים:
מכל הלין נראה שיש רווח הרבה לקבל פירוש הזוהר בכאן בסבר פנים יפות. ולא מפני שדבריו דברי קבלה נקבלה ונישא להם פנים בתורה, שכבר הוזהרנו מעלות על רוחנו כאלה שהיא מחשבת פגול שהכשילה לבני אדם קלי הדעת רחמנא לישזבן כנודע, ולא ניתן רשות להשתמש בכתרה של תורה הלזה בדורנו. שאפילו הראוין לאיצטלא זו והגונה שתהיה הולמתן, לא עשו מעשה על פיו, עם כי גדול כחן ועדיפי מנביאי כרשב"י וחבריו שעם כל מעשה תקפו וגבורתו לא מלאו לבו לעבור על דברי חבריו כמו כל שאר החולקים לשם שמים, כמוהו כמוהם. שלעולם היחידים נכנעין למרובין בענין המעשה, ואף על פי שהיו עומדין בשמועתן כעקביא ב"מ ורבי אליעזר הגדול, ולא נענשו כי אם על שהחזיקו במחלוקתן וח"ו לומר שהיו עושין מעשה כדבריהם, שאם כן היו נעשין זקן ממרא על פי בית דין חלילה (ועיין בפרק הנחנקין דף פ"ח) וידוע הכל למבין מדוכתי טובא, ובפרטות נזכר כדבר הזה אצל רשב"י גופיה כנודע מההוא עובדא דספיחי שביעית שבירושלמי ובמ"ר פ' ויבא יעקב שלם. ולא זו שלא עשה מעשה כדעתו אלא שענש למי שעשה כמותו ועבר על דברי חביריו החולקים עמו, שלעולם הלכה כרבים, ומפני כך נחזיק תמיד בדיעה התלמודית שהיא מפי המרובין.
ומה שאני אומר בדעת רבותי שסמכו בנ"ד על הזוהר, הוא להיותו בלתי חולק, ואינו בזה אלא מפרש ובטלה מחלוקת מעתה אחר שזכינו לפירושו, וכן ראינו שם רבים וגדולים מהאחרונים שהביאוהו להלכה, וחששו לו בנ"ד, וזה היה אפילו לא היה אלא שקול פירושו כפירוש הפסוקים, בלי שום נטייה והכרח לשום דעת א' מהן מן התלמוד, וגם שהיו המפרשים עומדין בשמועותן, וכל שכן שדבריו יותר נוחים ומקובלים וסובלין לשון התלמוד על פי פשוטו ומשמעותו, והמפרשים האחרונים אשר ידעו ממנו מודים לו:
ונקוט כללא, שהכלל ההוא שלא לילך אחר הזוהר כשחולק, במקומו עמוד ולא הורע כחו, ואין לך בו אלא מקומו ושעתו, דהיינו כשראו הפוסקים דבריו ולא חששו לו, וחלקו עליו מחמת ראיות תלמודיות הכרחיות. וגדולה מזו ידענו בהנחת תפילין דח"ה שהכריח הרא"ש עמוד בהוראה, משיטות התלמוד אשר אלצוהו להורות להניחן בח"ה, וכן היו נוהגין בכל מדינות ספרד על פי דעתו, וכשנתגלה ספר הזוהר, הניחו מנהגם וחזרו לדעת הזוהר, וכן היה מנהגו של א"מ הגאון ז"ל כמו שאולי ידעת, עם שהדברים בתלמוד מטין כדברי הרא"ש ז"ל, מכל מקום אחר שדקדקו ועיינו היטב מצאו שאין ראיותיו של הרא"ש מופתיות, ולא מכריחות עכ"פ, גם בשיטת התלמוד, כמו שביאר היטב ענין זה המקובל הרמ"ע ז"ל בתשובתו, חלקו כבוד לזוהר ועזבו מנהגם הקדום והסכימה דעתם שלא להניחם, בביטול מצוה גדולה וחמורה כזו, והעיקר כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בה לשם שמים, ובין שאמרו להניחן או שלא להניחן לשם שמים נתכוונו, אך אין הדבר מסור אלא ללב בית דין חשוב בחכמה וביראה קודמת על דבר אמת:
וככה אני הצעיר אומר אף על פי שאינני כדאי, שגם בנדון דידן מכל מקום הרוצה לעשות כדברי הפוסקים עושה ואין לתפוס אותו, ולא חיסר מצות חכמים, הנה שכרו אתו, בלבד שיכוין לבו לשמים, והיך[2] שיהיה הנה הוא מדת חסידות, ואם אבא בנימין היה מצטער על הדבר, אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה, הלואי שנוכל ליזהר בגופי איסורי תורה. ודבר זה לא מצינו לו שייכות בדין מהדינים כפי דרכו של הזוהר, ואינו כי אם לעורר אדם על כוונה קדושה, במדה המיוחסת לרוח מערב, שעל כן צריך להיות ראשו למערב (ואפילו בישן יחידי) שבהכנסו למטה ישתחו לבוראו, ויכוף ראשו אליו כי אליו תכרע כל ברך. דוגמת צבא השמים המשתחוים לבוראם בכל יום לעת ערב. ואפילו אינו יודע לכוין הרוחות יכווין לבו לכך, כדרך שאמרו בתפלה וכדעת בע"מ בענין נפילת אפים במקום שאין ספר תורה, אף על גב דאמור רבנן בתראי שאין נפילת אפים אלא במקום ספר תורה, ביאר המקובל הנ"ל ז"ל שהכוונה במדה ההיא הקרויה ספר תורה, במקומה עומדת, והא מילתא אמינא לה מדעתאי כד הוינא טליא וכדו שאילנא לסבייא ואתכח כוותי, כי רק על דרך רמז הדברים אמורים, ובכוונה טובה יוצא ידי חובת מדת חסידות זו. עיין בראשית חכמה פרק ט"ז משער הקדושה (ובתלמידי רבנו יונה סביב האלפסי ואיננו תחת ידי לעת עתה לעיין בו ובספר המוסר לר"י בן כלץ) ובספר שבילי אמונה סוף שער י"ב מהנתיב שלישי. ודברי כולם אחת, מרוקא חדא תפיאו, שסובר גם כן שהוא דרך רמז למדה, עם שדרכו רחוקה מדרכי ולא מחשבותיו מחשבותי. ועוד שהוא ממשל משלים לגמרי, דוק בלשונו ותראה, מה שלא עלה על לבי, שלדעתי אינו יוצא מפשוטו, דהאי מאן דבעי לקיים מילי דחסידות צריך שהמעשה יסכים בפועל עם הכוונה אם איפשר רק בשאי אפשר תפסיק הכוונה ותעלה לו.
ואמנם לענין הרמז אענה אף אני חלקי מה שחנני קוני בהבנת כוונת דבר זה, כי כמו זר נחשב שכר של בנים זכרים אצל המעשה של נתינת מטה בין צפון לדרום. עוד אני מדקדק מאי טעמא פתח בצפון שהוא שמאל נגד הראוי והנאות בכל מקום לפתוח בימין בכל פנות ומענות. ככתוב פתח דבריך יאיר והאור בא מן הדרום, ומצפון תפתח הרעה, אם כן הל"ל בין דרום לצפון (איברא בגמרא פ"ק דיומא מסקינן דבחושבנא לית לן בה, ובקושטא הכי אשכחן נמי בתמיד ובמדות דלא קפיד תנא זימנין פתח בדרום וזימנין בצפון, וקרא נמי כתיב צפון וימין אתה בראתם, כמ"ש במ"א, ועמ"ש גם בתשו' לקמן סימן קט"ו, מכל מקום היכא דאפשר לאשכוחי טעמא נימא). אי משום דקרא כתיב וצפונך תמלא בטנם, היא גופה קשיא. ותו מאי שנא דנסיב צפון לחוד, משמע דבדידיה תליא.
ובס"ד נ"ל בו דבר הגון ופשוט, כי ידוע שהצפון רומז לאשה, שהשמאל בחינת נקבה והימין בחינת הזכר, שהוא במדת החסד והיא מדת הדין (בסוד בעל גבורות) וכבר נודע מ"ש רז"ל חכמי האמת אשה מזרעת תחלה יולדת זכר שהכל הולך [אחר] החיתום תתהפך כחומר חותם היינו דקרמזי הכי נמי בלשון נקייה הנותן מטתו ר"ל משמש מטתו בין צפון לדרום הכוונה שממתין עד שיתעורר הצפון תחלה ע"ד שמאלו תחת לראשי והדר וימינו תחבקני, וכן כתוב עורי צפון ובואי תימן וגו' והבן. לכן בדין הוא שיטול שכרו שכר פרי הבטן שנתמלא מצפון תחלה, דוגמת מיין תתאין נוקבין, לקבל על ידי התעוררות תחתון מיין דכורין מלעילא, לבשם הדינין ולכלול מדת יום בלילה, והרי זה נכון מאד.
ומכאן יראה למשכיל היאך כל דברי חז"ל באגדות מתוקים מדבש ומוטעמים יחדו יהיו תמים נקשרים זה בזה ומורים ורומזים זה על זה. אכן עם זה צריך להורות על הכוונה בפועל ממש כפי הוראת הלשון, ולהמשיך הכוונה על המעשה יכונו יחד. כי זה בלא זה לא יתכנו, כמו גוף ונשמה שמהם נעשה האדם אחד:
והנלע"ד בזה כתבתי מבלי עיון בספרים. ואפילו ספר הבית יוסף אין תחת ידי פה לעיין בו. מצורף למה שהזמן בלתי מסכים ואל יחסדני אם הארכתי בדברים פשוטים, במה שחשבתי היותו צריך לזוכרו ולשום אותו לטוטפת בין עינינו, שלא נתור אחר מחשבת לבנו. ועלינו לקיים כל דברי חכמים, ולא נסור מכל דבריהם הנעימים שכולם מתאימים חיים וקיימים:
אחר זמן רב שכתבתי זה, בא לידי ספר ליקוטי פרדס המיוחס לרש"י, ומצאתי בו שכתב שצריך שיהא ראש המטה פניו לצד מזרח. הרי אם כן גם רש"י ז"ל עצמו חזר בו מפירושו וסבירא ליה כפירוש המקובלים, ומ"ש למזרח, היינו משום שכינה במערב. ואזדא לטעמיה במה שפירש בפרק לא יחפור באוריה אויר יה, ודו"ק:
והנה מה מאוד שמח לבי. אף רוחי בקרבי. ביודעי ומכירי ברוך אתה וברוך טעמך לא פג וריחך לא נמר. בקל וחומר, וריחך נודף מארץ רחוקה, מתורה בוקה ומבוקה ומבולקה ומארץ עייפה ביראת ה' נפשך שוקקה, דודאיו נתנו ריח עודנו באבו. תורת אלקיו בלבו. לב טהור נתן לך ה' לדקדק בכל מידי דחסידות. והוא יחזק לבך בעבודתו ותורתו ותמצא עשר ידות כו'. ויזכנו לתקן כל מעשינו ולכונן עבודתנו אליו יתברך בלב שלם הוא יתברך יברכם בשכר האמור בנותן מטתו בין צפון לדרום. ויגביה כוכב מזלם עד שמי מרום. כנפש הצעיר יעקב בהגאון החסיד כמוהרר"ץ זצ"ול לה"ה: