שאגת אריה החדשות/יח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה החדשות יח

סימן יח

אשה אחת נקראת בשמה רחל בת מ' חיים מקהלתינו יצ"ו יושבת עגונה וגלמודה מבעלה הר"ר ישראל בר יצחק מברעזין מחוה"מ פסח תקיא"ל. אשר מזמן הזה אבד זכרו ונשתקע שמו והאשה הנ"ל בוכה במר נפשה ומבקשת שיתירוה מכבלי העיגון ע"פ גב"ד שבידה איך שבעלה ר"י הנ"ל נטבע במים שאין להם סוף ביום ב' א' דחוה"מ פסח הנ"ל והעלוהו מהמים ביום ג' ג' אייר תקיא"ל שמצאוהו בעיר ברעזין הנ"ל על שפת הנהר שלצד העיר סמוך ממש אצל העיר כאשר חקרתי על הדבר הזה אף שאין מבואר בגב"ד והנה באשר יודע אני בעצמי מך ערכי שאין אני אף כתלמיד שהגיע להוראה ומיראי הוראה אני ובפרט בעתים הללו אשר נתרבו בעו"ה הצרות אשר אני דואג מאד בצער בת רבים וראשי ואברי כבדים מחמת חולשת גופי שהייתי עוסק ברפואה בימים הללו ושמעתתא בעי צילותא מכל זה היה מהראוי להרחיק א"ע ממשא כבד זה אך מחמת שהעגונה הנ"ל מנשים שאננות בנות עירי והאשה הנ"ל בוכה ומבכה תמיד על בעל נעוריה ומי יכול לאטום אזנו אמרתי עלי הדבר מוטל להודיע צערה לרבים אשר שתו מבאר מים חיים בורות עמוקים ים התלמוד בהפוסקים ומלאו כרסם מהם ה"ה הרבנים גאוני עולם אשר המה ובפרט כבוד אחי עטרת תפארת ראשי הרב המאור הגדול המפורסם מופת הדור נ"י וקדושו סיני ועוקר הרים כש"ת מו"ה ארי' ני' ומהם אבקש להשגיח בעינים פקוחות באשה עגונה זאת פן ימצאו מזור ותרופה למכתה להתירה מכבלי עיגון ולהרשותה להנשא לכל גבר וחפץ ד' בידם יצליח והמקום יהיה בעזרם:

העתק מגביות בית דין

במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנא הר"ר משה בהר"ר ראובן והגיד לפנינו כו' בזה"ל הר"ר ישראל ב"ה יצחק ביום א' דחוה"מ פסח תקיא"ל איז געקומען צו מיר אויף דער סלאבאדי (שהוא סמוך לעיר ברעזין אחורי הנהר) עם אמו האט ער געלייגט תפילין צוא דאוונען האט דיא מוטטער אים גטרופין אין תפילין אין שיף איבער צו פארין לעיר ברעזין אזוי איז ער גיגאנגען אין תפילין אין שיף אונ ער איז גיוועזין אין איין קיטייענעם זופעצע עם קרסי כסף אונ אויבין אויף דעם קיטייענעם זופעצע איז גיוועזין א גיווענטינע זופיצע אונ איז גיוועזין אין דייטשע שטיוועל אונ האב גיזעהען וויא זייא זיינען געפארין אויף דעם טייך אזוי האט איין ווינט אום גיקערט דיא שיף מיט אלעם:

אחר זה איז געקומין הר"ר שלמה בהר"ר מנחם והר"ר נתן בהר"ר יהודא והגידו לפנינו ב"ד כו' זה שלא בפני זה בזה"ל מיר האבין ארויס גענומין הר"ר ישראל הנ"ל מן הנהר דהיינו מיר האבין אים דער ווושט על שפת הנהר. אז א"י האבין אים ארויס געצויגין האבין מיר גענומין אים פון וואשער אין דיא זעלביגע קליידער כאשר הגיד הר"ר משה הנ"ל אין איין קיטייענעם זופעצע עם קרסי כסף אונ אויבין איז גיוועזין איין גיווענטינער זופיצע אונ אין תפילין דהיינו דער של ראש איז גיוועזין אויף דעם האלז אונ דער של יד איז גיוועזין אויף דער האנט אונ האבין אויף דעם וואגין גילייגט:

ואחר זה באו שני אנשים מח"ק הר"ר ראובן בהר"ר מרדכי והר"ר אברהם בהר"מ סג"ל והגידו כו' כאשר הפשיטו את בגדיו מצאו התפילין של ראש על הצואר ושל יד על היד כאשר היה כרוך וגם שטיוועל על רגליו טייטשע הכל כאשר הגידו עדים הנ"ל וקברוהו כל הנ"ל הוגבה כדת כו' יום ד' כ"ז מנחם תקיא"ל וחתמו עליו תלתא. כל הנ"ל הועתק מגב"ד בח"י שני האנשים אות באות כפי הלשון שמבואר שם בלי שנוי וגם העדים שני אנשים מח"ק הועתק ממש אות באות ונכתב בזה הלשון ממש בלשון הקודש בגב"ד הנ"ל. והנה בבא הגב"ד הנ"ל לידי ראיתי לפענ"ד וקט שכלי שאין בדברי העדות הנ"ל כדי להתיר את האשה הנ"ל כאשר אבאר אי"ה ושלחתי במכתב לעיר ברעזין הנ"ל לחקור הדבר ולשלוח אלי וזה דברי הגב"ד השני הנשלח אלי וז"ל:

במותב תלתא כו' ואתא לקדמנא הר"ר מנחם נחום בה' יהודא והגיד כו' אודות הנטבע הר"ר ישראל בהר"ר יצחק ואמר בזה"ל: וויא דער א"י אליעקסייא איז גיקומען און האט גיזאגט איך האב איין יהודי איבער גענומען איין דער טרונקענעם אזוי בין, איך באלד גילאפען און האב אים המנוח הר"ר ישראל דערקאנט תיכף בטביעות עין אז ער איז הר"ר ישראל אן זיין צורה און זיינע שווארצע האר און אן זיינע קליידער און תפילין האט ער געהאט דער של יד איז ארום גיוויקילט גיוועזען ארום האנט און דער של ראש איז ארום גיוויקילט גיוועזען אויף דעם קאפ והדר קם חד מינן ה"ה כמהורר י"ט גוטמאן בהק' הרד"ב והגיד ג"כ כו' בזה"ל אז איך האב אים הר"ר ישראל הנ"ל דער ווישט אויף דעם ברעג און דיא פיס זיינען גיוועזען אין וואשר און האב אים דער קאנט אז דאש איז הר"ר ישראל הנ"ל הנטבע תיכף בט"ע ובסימן הנ"ל גם העידו אותן העדים הנ"ל אז הר"ר ישראל איז נטבע געווארין יום ב' א' דחוהמ"פ תקיא"ל ונמצא הנטבע הנ"ל ביום ג' ג' אייר שנה הנ"ל הוגבה כל הנ"ל יום א' כ"ה ניסן תקיב"ל וחתמו תלתא:

ואח"ז כתב הר"ר יעקב שמש דעיר ברעזין וז"ל וגם אני ח"מ הכרתיו תיכף בט"ע בצורתו ובשעריו שחורים שהוא ה' ישראל הנטבע ובו ביום שהעלוהו מהמים בו ביום ניכר לעינים כ"ד השמש א' כ"ה ניסן תקיב"ל וחתם למטה בח"י יעקב שמש:

ותחלה נדבר בעז"ה בעדי שני עדים הראשונים הר"ר שלמה בהר"מ והר"ר נתן בהר"י והנה התחלות דבריהם סותרות זא"ז שהתחיל בזה"ל מיר האבין ארויש גענומען הר"ר ישראל מן הנהר ואח"ז תיכף חוזרים ומפרשים דבריהם בזה"ל דהיינו מיר האבין אים דער ווישט על שפת הנהר אז א"י האבין אים ארויס געצויגען האבין מיר אים גינומען פון וואשיר אין דיא זעלביגע קליידער כאשר הגיד הר"ר משה הנ"ל:

והנה לפום ריהטא משמע שהם מצאו את הנטבע הנ' אחר שהוציאוהו מן המים הא"י שמצאוהו והנה לפי זה אין מועיל עדותם כלל ולפי סברת הר"ן ז"ל בתשובה סימן ע"א נידון השאלה דמיימון מלאקי והובאו דבריו בב"י סימן י"ז וז"ל ולפיכך בנידון זה שאין העד מעיד דחזי' בשעתא אין להתיר אשה זו שאעפ"י שנחלקו קצת מפרשים בהא דתנן ואין מעידין אלא עד ג' ימים בסתמא מאי דינא שבתוספות כתבו בלשון זה ויכול להיות היכא דאין יודעין מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך ג' ימים מסתברא לי שאין ענין לנדון זה דהני מילי לשיעור שלשה ימים דיותר מסתבר לתלות תוך ג' כו' אבל בנפלט מן המים שאין שיעורו אלא שעה אחת בלבד מן הסתם אין לתלות ולומר שתוך אותו שעה שנפלט ראוהו שיותר מצוי ששהא יותר משעה א' עכ"ל הר"ן ז"ל וגם הריב"ש כתב בתשובה הובא בב"י סי' הנ"ל וז"ל. ואף אם ספק אם אשתהי או לא אשתהי תצא כדעת הרשב"א בנסתפק לאחר ג' ימים כו' עיי"ש. והנה הרב רמ"א ז"ל בהג' ש"ע סימן הנ"ל סעיף כ"ו הכריע כדברי הריב"ש הנ"ל שאף אם נשאת תצא ע"ש והנה אף אם נאמר ונפרש דברי העדים הנ"ל בדוחק גדול שמצאוהו עדין במים והא דקאמרי שמצאוהו על שפת הנהר נפרש לשון על בסמוך ולשון שאמרו אז דיא א"י האבין אים ארויש געצויגען נפרש ג"כ בדוחק שלא סיימו בדבריהם בסוף לומר ארויש געצויגען פון וואשער רק סתם ארויש געצויגען ואפשר לפרש שהם מספרים שהוציאוהו מאמצע המים על שפתו ובאמת עדין בשעה שמצאוהו הי' במים וכל הדחוקים הנ"ל אפשר הינו מוכרחים לפרש בדבריהם כדי שלא יהיו דבריהם סותרים זא"ז אעפ"כ אחר כל הדחוקים הנ"ל לפענ"ד אין ממש בעדותן באשר שאינם אומרים שהיכירוהו בט"ע או ע"י סמנים מובהקים בגופו או בכליו רק שהעידו בזה"ל האבען מיר גענומען פון וואשר אין דיא זעלביגע קליידער כאשר הגיד הר"ר משה הנ"ל דהיינו אין קייטיינעם זופעצע עם ק"כ און אויבען איז גיוועזען כו':

והנה לפ"ד העדים הנ"ל לא הי' להם שום טביעות עין בבגדים הנ"ל ולא שום סימן שיכירוהו על זה שהבגדים היו של ה' ישראל רק שמעידין שמצאו את האיש הזה שהעלוהו בבגדים כאלו שהעיד הר"מ הנ"ל שנטבע בהם הר"ר ישראל הנ"ל והנה לא הוי אפילו כמו סימן מובהק בבגדים רק כמו חיוור וסומק והנה אף אם לא חיישינן לשאלה לא מהני בחיוור וסומק אליבא דכ"ע ע"פ מסקנת הגמרא ביבמות ובב"מ:

והנה כל דברי העדים הנ"ל רק שהי' השני בגדים א' של קיטייא וא' של בגד והנה בגדים לאין מספר של קיטייא ושל בגד והנה אם נעייל פילא בקופה דמחטא בעדות שני אנשים מח"ק ונכתב עדותן בגב"ד בלשון הקודש והנה בוודאי ב"ד החתומים העתיקו דבריהם מלשון אשכנז ללשון הק' והב"ד הנ"ל לאו תנא ירושלמי הוא דדייקי בלישני ואפשר שלא כיוונו ממש מהעתקתם מלשון אשכנז ללה"ק באשר שכתבו וז"ל און הר"ר ראובן והר"ר אברהם הגידו באשר שהפשיטו את בגדיו וגם תפילין כו' והנה משמעות את בגדיו משמע שהכירום ע"י ט"ע שהם הבגדים של הר"ר ישראל הנ"ל הנטבע והנה לפי רוב הפוסקים דלא חיישינן לשאלה וביותר אם ראוהו שנטבע בבגדים האלו כמש"כ בכמה פוסקים אחרונים ובפרט בד"מ סימן הנ"ל ס"ק כ"ז ובק"ע סעיף ס"ג בקיצור פסקי הרב מוהר"ם פאדווא דהיינו היכא שראוהו בספינה קודם הטביעה מלובש בבגדים אלו ואח"ז כשראוהו אח"ז שהעלוהו מן המים ג"כ מלובש בבגדים אלו אזי לא חיישינן לשאלה ואף דשותא דמרן הרמ"ף לא ידענא דמנ"ל לומר כן. דכיון דחיישינן שמא עלה מן המים למה לא ניחש לזה שלאחר שעלה השאיל כליו לאחר ואף אם נאמר דסברתו הוי מפני שזה הוא דבר רחוק שאחר שעלה מהמים השאיל כליו לאחר וגם זה נטבע בכלים אלו אף על פי כן אין לך בו אלא חדושו ששם מיירי בוודאי שהיו סימנים מובהקים בכלים רק מחמת חששא דשאלה והנה כיון שמצאו כעת איש אחד והעלוהו מהמים בכלים האלו בוודאי תלינן שזה הוא האיש שנטבע בפעם הראשון בכלים אלו וזה הוא האיש שהעלוהו עכשיו ולא חיישינן דלמא עלה מהמים והשאיל כליו לאחר ונטבע גם השני בבגדים אלו אפשר שזה סברא רחוקה לאמר שיהיו הבגדים נטבעין שני פעמים זא"ז אך בנדון דידן אף לפי סברת הרמ"ף יש לחלק שמאחר שהר"ר משה שראה הטביעה לא העיד שהכיר הבגדים שנטבע בהם ה' ישראל שהם היו בגדים של הר"י הנטבע לא בט"ע ולא בסימן רק העיד על מין בגדים מאיזה מין היו והו"ל יותר מחיור וסומק ואח"ז העידו הקברנים הנ"ל שהם הכירו הבגדים בט"ע שהם בגדי ה"ר ישראל א"כ יש לחוש דלמא בגדיו השאיל הר"י הנ"ל לאחר ונטבע בבגדיו האחר והוא הלביש בגדים אחרים ונפל ג"כ למים ונמצא הבגדים לא נפלו רק פעם אחת במים כזה בוודאי חיישינן היכא שלא ראינו שנפל בכלים אלו למים אף דידוע דנפל למים ומכירין אותו עפ"י סימנים שבכליו מודה מהר"ם דחיישינן לשאלה דשמא הוא נפל בכלים אחרים וכליו שאל לאיש אחר והשני נפל ג"כ למים רק מחמת שראו אותו שנפל בכלים אלו למים והעלוהו מהמים בכלים אלו אז לא חיישינן דלמא אינש אחרינא הוא דנפל ג"כ למים ושאל הכלים האלו שנפל הראשון למים בהם ונפל גם הוא בכלים אלו למים כולי האי לא חיישינן לסברת מוהרמ"ף ז"ל אבל בנדון דידן אפשר דגם מוהרמ"ף ז"ל מודה דחיישינן מאחר שהעד הראשון שראה שנפל הר"י הנ"ל למים אין מעיד על זה שנפל בכליו רק העיד על מין הכלים ואף לא על הצבע דחיוור וסומק והשני הקברנים אף שהעידו שהכירו הכלים בט"ע שהם של הר"ר ישראל הנ"ל א"כ לסברא דחיישינן לשאלה חיישינן דלמא הוא אחר ששאל את הכלים מהר"י הנ"ל ונטבע ומה מהני מה שידוע לנו שהר"י הנ"ל נטבע ג"כ כיון שאין אנו יודעים אם נטבע הר"י הנ"ל בכליו או בכלים של אחרים מאחר שהעד שראה הטביעה אינו מעיד על ט"ע של כליו ומכ"ש לפי סברת הבעל המאור והרא"ש והטור ז"ל דבאלו שראו הטביעה דחיישינן יותר על בדדמי ואף אם מכירו בט"ע אינו מהני א"כ הוא הדין והסברא אפשר גם בכליו לומר מאחר שהעיד הר"ר משה הנ"ל שהר"י הנ"ל נטבע בכלים כאלו הם אומרים שהן כליו דמה בין ט"ע דגופו או בט"ע דכליו ולפי סברת הפוסקים האלו דהוי הריעותא מחמת שראו הטביעה אזי אין מהני ט"ע דגופו הוא הדין אם ראו טביעת הכלים אזי אינו מהני ט"ע דכלים וכבר כתבו כל האחרונים דלדעת הרא"ש אין חילוק בין ראה הטביעה או שמע:

ובר מן דין קשה בעיני מאוד לפענ"ד דאף אם העידו העדים בוודאי שיש להם ט"ע בכלים אלו וגם העד שראה הטביעה הי' מעיד על ט"ע בבגדים וגם לסברת הפוסקים שלא חיישינן לשאלה וא"כ מהני סימני' מובהקים ביותר ולפום ריהטא דכ"ש דט"ע דהוי אליבא דכ"ע חזק אעפ"כ מאן לימא לן דט"ע בכלים שנטבעו והיו במים יותר משני שבועות שלא נשתנה פרצוף פניהם מט"ע שלהם אף דגבי אדם אמרינן דמים מצמת צמתי אלו לא מצינו דברים אלו מפורש בדברי התלמוד בוודאי לא הי' שום אדם אומר סברא זו אבל בכלים לא מצינו סברא זו מאן יוכל להגיד סברא זו מלבו דט"ע בכלים לא יפסדו במים ובפרט לפום ריהטא החוש הוא מכחש שבוודאי אם יהיו מונחים בגדים במים כמה וכמה ימים ובפרט בגדים צבועים ישתנו צורתם הלא אף על אדם גופו אם לא היו מצינו דברים אלו בדברי התלמוד מפורש בוודאי מסברא דנפשי' לא הי' שום אדם ממציא מלבו סברא זו כאשר באמת הי' דעת המקשן והנה התלמוד חידש לנו דין זה ואין לך בו אלא חידושו ומאי דתנא תנא ומאי דלא תנא כו'. ולפי סברא זו נ"ל לפענ"ד לתרץ קושיות הגאון מהר"ל מפראג שהובא בב"ש סימן הנ"ל ס"ק ס"ט על הפוסקים דפסקו דסימנין מדרבנן ופסקו ג"כ אע"פ שיש סימנים מובהקים יותר בכליו אין מעידין דחיישינן לשאלה והקשה הוא ז"ל דא"כ דאף אם אמרינן סימני' דרבנן ג"כ חיישינן לשאלה א"כ אף ט"ע בכלי לא מהני. א"כ קשה למה תנא אף שיש סימני' בגופו ובכליו לא מהני תיפוק ליה אף ט"ע דהוא דאוריי' אינו מהני ולמה תנא במתניתן סימנים שהן דרבנן ולא אשמעינן רבותא דאפילו ט"ע דאורייתא אינו מהני מחמת חשש שאלה ורצה הגאון הנ"ל להוכיח דאלא וודאי דלדעת האומרים דסימנין דרבנן לא חיישינן כלל לשאלה וא"כ באמת ט"ע מהני וגם סימנים מובהקים ביותר מהני והב"ש ז"ל לא רצה להודה לו על סימנים מובהקים ביותר דלפי סברתו אף המובהקים ביותר שעל הכלים אעפ"כ לגבי דאדם מחמת החשש דשאלה אף המובהק שביותר שעל הכלי נעשה לגבי אדם שאינו מובהק והוא הדין בט"ע מחמת חשש שאלה נעשה לגבי דאדם הכלי ההוא סימן שאינו מובהק אף שיש בכלי ההיא ט"ע ועכ"פ זאת הודה הב"ש ז"ל שבאם שמצאו אצלו כלי דלא מושלי והיו בהם ט"ע מהני בוודאי וא"כ מתניתן איירי בכלי דלא מושלי ולפ"ז סימנים אינו מהני אבל ט"ע מהני וחלק בזה על הרב ב"י ז"ל שכתב בתשובה דאף אלו הכלים דלא מושלי לא מהני ט"ע מחמת דחיישינן לשאלה וגם הח"מ נסתפק בזה והב"ש ז"ל הכריע דוודאי מהני דאל"כ למה לא תנא במתני' אף ט"ע בכלי לא מהני אלא ע"כ דט"ע דכלי דלא מושלי מהני זה עיקר דברי הגאון המנוח הב"ש ז"ל ואני אומר מנ"ל להוכיח דין חדש זה שלא נזכר עדין בשום פוסק ולא אשתמיט שום תנא להשמיענו דאם מצאו אצלו כלי דלא מושלי מהני הט"ע אף שאין מכירין את ההרוג. ולפענ"ד אפשר לומר דכיון דמתני' קתנא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף עפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ופי' שבאם שלא ראו הפ"פ עם החוטם אע"פ שיש סימנים כו' לא מהני והנה לדעתי לפירש ר"ת ז"ל וסיעתו דסוברים דאיירי דנשחת ג"כ כל גופו אבל אם הי' גופו שלם מהני וא"כ בשאיירי דנשחת כל גופו יהי' האיך שיהי' אם ההשחתה היתה מחמת אריכות הזמן שנשתהא יותר מג' ימים דלדעת ר"ת ז"ל וסיעתו מהני באם שהי' שלם רק מחמת שנשחת כל גופו עם הפ"פ והחוטם מחמת אריכות הזמן או שאכלוהו וגררוהו חיתו יער או מחמת מכת חרב דבזה איירי מתני' לדעת ר"ת דאינו מהני אבל, אם לא גברה עדין המכה מהני אף, אחר ג' ימים הנה בוודאי אם שלוה המכה בגופו כולי האי כ"ש שהשחיתו ט"ע בשל כליו ומכ"ש לדעת הב"ש ז"ל שכתב שאיירי דווקא בכלים שנמצאו עליו ולא שנמצאו אצלו כמש"כ סוף ס"ק ס"ט הנ"ל ובודאי אף שמעיד אחד שמכיר הכלים בט"ע לא סמכינן עליו כי היכי דלא סמכינן על המעיד על ט"ע שבגופו על זה הנמצא אלא אפילו לדעת החולקים על ר"ת ז"ל וסבירא להו דאיירי שגופו שלם וגם תוך ג' ימים אעפ"כ מוכרחים אנו לומר דמחמת שראינו שבתוך ג' ימים נשחת ונפסד הפ"פ עם החוטם ושלטה המכה באדם בזמן קצר כזה להשחית כולי האי בודאי הי' הדבר בעיני החכמים החולקים על ר"י בן בתירא ולא חשו הדבר לא בזמן ולא במקום ולא באדם רק השוו מדותיהם אמרו שבכל אדם ובכל זמן ובכל מקום חיישינן לאחר ג' ימים שנשחת ונשתנה הט"ע אף אם הוא שלם ובתוך ג' ימים להיכא דהריעותא לפנינו שנשחת הפ"פ ובודאי אם בזמן קצר גברה המכה או המקום או שאכלוהו החיות או שהרגוהו בחרב עד שנשחת הפ"פ בוודאי מחמת זה יש לחוש מאוד שע"י המכה או המקום או הזמן או מחמת הדם שיצא ממנו בשעת הריגתו נשתנה גם הט"ע של הבגדים ואם יכובס וסר מהם הדם מכ"ש שישתנה הט"ע מחמת הכביסה במים וא"כ א"צ מתני' להשמיענו שאין מעידין על ט"ע דכליו הואיל ואיירי בענין זה דט"ע דגופו נשחת ולא מהני ואם שלטה ההשחתה בגופו מכ"ש בכליו אלא אפילו סימן מובהק שא"א להשתנות אעפ"כ לא מהני מחמת חשש שאלה ועבור זה לא תני במתני' ט"ע בכליו דלעולם בענין זה דאיירי מתני' לא מהני ט"ע דכלים היוצא לנו מכל מה שכתבנו שט"ע בכלים לגבי מצאו הרוג או נשחת הפ"פ אף בלא הריגה דאינו מהני והוי הט"ע גרוע מהסימנים מובהקים מכ"ש בנדון דידן אף אם נאמר מחמת משמעות הלשון שהעידו שני הקברנים משמע שהכירו הכלים בט"ע ואף אם נאמר דלא חיישינן לשאלה או אם נאמר כפי סברת הגאון מהר"ל מפראג ונחשוב לממ"נ מחמת שהי' להם ט"ע בכלים וג"כ יש עוד עד אחד שמעיד על סימן בינוני שבגופו דהיינו שערו' שחורים שהוי סימן בינוני לפי משמעות הגמ' דתירץ דוקא ארוך וגוץ לא הוי סימן כלל. אבל שאר סימנים הוי סימן בינוני וכן משמעות כל הפוסקים אעפ"כ לפי סברתינו דהוי הט"ע שבכלים גרוע מסימנים מובהקים כנ"ל א"כ אין כאן ממ"נ כלל כיון דהט"ע לא מהני כלל ובפרט במים שנשתהא יותר משני שבועות ומים זדונים עברו על ראשו ודי לנו במה שאמרו חכמים שגופו אינו משתנה ומצמת צמית אבל כליו מנ"ל למימר הכי דלא נשתנה הט"ע דכלים וא"כ דאזלי הט"ע, דכלים א"כ אינו מהני אף בהצטרף הסימן הבינוני דבגופו:

ולענ"ד לפום ריהטא זה הוא סברת המקשן שהקשה ביבמות דף ק"כ ע"א על מתני' אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ורמינהו מצאו קשור בכיס או בכליו אפילו לזמן מרובה כשר והקשו התוס' ז"ל על המקשן וא"ת מאי קושיא ודילמא מכיר הגט או הכיס בט"ע כו' ויש לו להיות נאמן במגו כו' ותירצו כגון דאיכא עדים שאבדו א"נ במצאו אחר והנה כל דבריהם אינם מובנים לי שאין זה מדרך הסוגיא כי עדין הקושיא במקומו עומד מנ"ל למקשן דאיירי בהכי כגון דאיכא עדים או דמצאו אחר אבל לפענ"ד קושית המקשן מדקתני בברייתא אפילו לזמן מרובה והיו הכיס והגט מושלכים לארץ זמן מרובה ורבים מצוים שם כמשמע מפי' התוס' שם ד"ה שמצאו בכליו שפירשו דווקא בכליו לא ע"ג קרקע אבל גבי מצאו קשור בכיס או בטבעת אנו מוכרחים לפרשו באף אם מצאו בקרקע כשר דזה היא הפעולה של הכיס דאל"כ שאם מיירי שלא מצאם בקרקע א"כ היינו בין כליו אלא ודאי דמיירי אף שמצאם בקרקע ובמקום ששיירות מצויות ואף לזמן מרובה ואעפ"כ כשר והלא לזמן מרובה כשמשליך לארץ אבד הט"ע מהגט ומהכיס רק מוכרח לומר שמחזירים מחמת סימנין ועבור זה פריך המקשן דש"מ דסימנים דאורייתא:

היוצא לנו מכל זה דאף אם נאמר דדברי הקברנים שהעידו וז"ל כאשר שהפשיטו את בגדיו כו' פירושם שהיכירו את בגדיו בט"ע אעפ"כ לענ"ד אין לסמוך ע"ז כמו שאין סומכין על המעידים על ט"ע דגופו לאחר ג' ימים אף אם הגוף שלם לדעת החולקים על ר"ת ומכ"ש בבגדים שהי' במים יותר משני שבועות רק אם נאמר שט"ע של שני עדים מהני לעולם כפי דעת החולקים על הרי"ף כאשר אדבר בו אי"ה אך בלאו הכי יש עדים רבים המעידים על ט"ע דגופו של הנטבע דנדון דידן:

והנה עבור כל מה שכתבתי הי' נראה בעיני שאין להתיר האשה הנ"ל, ע"פ גב"ד שני עדים הר"ר שלמה והר"ר נתן באשר שלא הגידו בפירוש שהיכירוהו בט"ע דגופו כלל רק משמעות דבריהם שעיקר הכרתם מחמת בגדים שמצאוהו בבגדים כאלו כמו שהעיד הר"ר משה בהר"ר ראובן שראה את הנטבע בבגדים כאלו וזה לא הוי לדעתי אפי' כמו חיוור וסומק שלא העיד הר"מ בהר"ר הנ"ל על הצבע כלל רק על מין בגדים ומין בגדים כאלו אין מספר וגם העדים הקברנים הנ"ל אף אם נאמר שהכירו הבגדים בט"ע שהם של הנטבע הנ"ל ואף אם נאמר כפי קולת הר"ן והריטב"א והני שסוברין דלא חיישינן לשאלה אעפ"כ אין מועיל דמי הגיד לנו שהט"ע דבגדים מועיל אף לאחר זמן שהט"ע דגוף אינו מועיל והט"ע של הבגדים יהיו מועילים ובפרט בגדים שהיה במים זה זמן רב בודאי נשחת ונאבד הט"ע שלהם ושום סימן מובהק לא העידו על הבגדים ועבור כל הנ"ל שלחתי לעיר ברעזין לעשות גב"ד אחר והנה בהעדות שני' מפורש יותר איך שהכירו תיכף בט"ע שזה הנמצא הוא ר' ישראל והנה אף ע"י עדותם לא יצאנו מדי ספק אשתהי והנה בעדות הר"ר מנחם בהר"ר יהודא אינו מבואר כלל אם בעת ביאתו על שפת הנהר אם מצאו במים או חוץ למים והנה בזה לדעת הריב"ש שהובא בהג"ה שו"ע סעיף ס"ו ספק אם נשתהא או לא אזלינן לחומרא ואף אם נשאת תצא ופירשו הטעם ה"ה הח"מ בס"ק נ"א והב"ש בס"ק פ"ב דהואיל והשיעור מועט רק שעה א' אזלינן לחומרא שיותר מצוי ששהא יותר משעה א' וטעם הנ"ל מבואר בתשובת הר"ן ז"ל בסי' ע"ח בנדון מיימון מאלקי שהובא בב"י סי' י"ז ובדברי הר"ן אינו מבואר שאם נשאת תצא וחומרא דאם נשאת תצא מבואר בדברי הריב"ש הובא בב"י סימן הנ"ל קודם תשובת הר"ן ועבור זה נרשם בהג"ה הנ"ל על דין ספק אישתהי שהן דברי הריב"ש מחמת שהרמ"א החמיר באם נשאת תצא כדברי הריב"ש וטעם הריב"ש מבואר בב"י הואיל דבוודאי אשתהי אין כאן עדות כלל והבא עליה בחטאת ובניה ממזרים ובספק אשתהי אפשר אינו כן אבל מ"מ אם נשאת תצא ודימה הוא ז"ל הדברים לשנים, אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם נישאת תצא אלא אם כן בנישאת לא' משני עדים כו' והנה סברת הריב"ש צריך ביאור דע"כ איירי שהעלוהו אחד מהמים ולא ידעו כלל מהטביעה והכירוהו ע"י ט"ע וע"ז פסק דאם וודאי אשתהא שתצא והבא עליה בחטאת ובניה ממזרים אבל אם ספק אשתהא אפשר אינו כן מכל מקום אם נשאת תצא דאם לא כן דאיירי שידעו מהטביעה שזה האיש, נטבע ואח"כ בהעלותו מן המים הכירוהו בט"ע אחר ששהא ובזה פסק הריב"ש בודאי שהא שבניה ממזרים ובספק אשתהי זה דבר שא"א להעלות על הלב כלל הלא במים שאין להם סוף כיון שראינו שנפל אף ע"י נכרי כההוא עובדא דחסא שהיה ע"י נכרי ואף שלא העלוהו אם נשאת לא תצא ומה גרע שהעלוהו ושהו אותו קודם שהכירוהו יותר משעה א' ואח"ז הכירוהו בט"ע שעבור זה תצא ובני' ממזרים דכיון דנשתנה פ"פ ש"מ שזה אחר ולא זה שראינו שנפל למים ומה בכך שזה אחר כיון שלא ראינו שזה שנפל עלה בחיים מהמים אם נשאת אשתו לא תצא ומאי מפסיד מה שטועים בזה אלא ודאי דמוכרח להיות שהריב"ש איירי בענין שמצאו אחד במים ונשתהא אחר העלותו מהמים יותר משעה ורוצים להעיד עליו עפ"י ט"ע שזה הוא ראובן ומעולם לא ראו שראובן זה נפל למים רק ע"י הכרה זו מעידין עליו שזה הוא ראובן וכיון דנשתהא, שיעור יותר, משעה הנה בוודאי נתפח ונשתנה הפ"פ ובודאי אין זה, ראובן שמעידין עליו מחמת ההכרה דט"ע דהואיל דוודאי נתפח כאשר אבאר לקמן אי"ה] ודאי נשתנה הפ"פ והט"ע לכך אם נשאת אשת ראובן עפ"י עדות זה הבא עליה בחטאת ובני' ממזרים שהרי ראובן זה לא בא לעולם לכלל ספק שמת ובודאי בחזקת חי הוא עומד ולית שום דבר המתנגד נגד חזקה דכדי להעלותו בכלל ספק מת וא"כ בספק אשתהי באופן זה שלא ראו הטביעה הוי ספק דאורייתא ואם נשאת תצא וא"כ דאיירי סברת הריב"ש באופן שמעולם לא ראו שזה ראובן נפל למים רק מחמת הט"ע מעידין עליו שזה הוא ראובן לכך כיון דאשתהי אם נשאת תצא ובני' ממזרים וא"כ דאיירי בשלא ראו הטביעה הלא להרז"ה והרא"ש והטור בשלא ראו הטביעה מעידין אף שלא ראוהו מיד. והנה על הריב"ש ז"ל דלא סבירא ליה האי סברא לחלק בין ראו הטביעה ללא ראו וס"ל דאף בלא, ראו הטביעה אין מעידין אלא מיד ניחא אבל על הרמ"א ז"ל קשיא שהוא הביא סברות הריב"ש בהג"ה סעיף כ"ו והביא דעת הרז"ה והרא"ש והטור בהג"ה סעיף כ"ז וזאת הוי תרתי דסתרי ובדוחק נוכל לתרץ דלדעת הרמ"א ז"ל מה שהרא"ש מיקל בשלא ראו הטביעה לא איירי בשלא ראה שום אדם רק העדים לא ראו ולא שמעו אבל אחרים ראו אבל צ"ע דאם כן ניחש שמא העד משקר מאחר שלא שמע וצ"ע דלענ"ד טעם הרא"ש דמחלק בין ראה הטביעה ללא ראה מוכרח דסבירא ליה דאם ראה הטביעה חושדין אותו למשקר מחמת בדדמי:

ואין לומר דהריב"ש איירי בראו הטביעה שזה ראובן נטבע ואעפ"כ תצא ודקשיא לך אמאי תצא הלא בלאו הכי במשאל"ס אם נשאת לא תצא ומאי מגרע הט"ע אפשר לתרץ כגון שראה הטביעה ולא שהו עד שתצא נפשו ובאמת אם לא שהו עד ש"נ ונישאת תצא כמבואר בהג"ה שו"ע סי' הנ"ל סעיף ל"ד אבל מי שהעידו עליו שהיה בספינה שנשברה בים או כדומה לזה או אפילו שטבע רק לא העידו ששהא במים כדי שתצא נפשו תצא ונרשם בהג"ה הנ"ל ב"י בשם הרמב"ן ז"ל ובאמת בב"י מבואר דברי התשובה הנ"ל בשינוי לשון ואפשר לפרש בענין אחר והטעם שנתן הרמב"ן ז"ל מפני שאפשר להנצל ע"ג עץ או קורה כדרך שנצלים הרבה פעמים והנה באמת הצלה זו מצאנו בגמ' יבמות דף קכ"א ע"א גבי מעשה דר"ג שנצטער על ר"ע אמר לו מי העלוך אמר לו דף של ספינה נזדמן לי כו' אמרתי באותה שעה כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה והנה ר"ג נתן טעם לשבח לדברי חכמים שאמרו משאל"ס אשתו אסורה ממעשה דר"ע הנ' ועוד מצינו כמה מעשי' כאלו כמעשה דר"ע ור"מ ואמר גל טורדני ממקום למקום וכמעשה דרבי בשני ב"א מכמרין מכמורין בירדן ונכנס למחילה של דגים כו' והנה כולם ר"ג ור"ע ורבי כולם אמרו על מעשים אלו כמה גדולים ד"ח והנה משמעות לשונם ז"ל כי בהיות שאפשר להנצל ע"י הצלות אלו השכיח' אף שרובם למיתה ומדינא הי' לו לילך אחרי הרוב ואף שיש לנו חזקה נגד הרוב להעמיד האיש על חזקתו בחיים והאשה בחזקת א"א אעפ"כ רובא עדיף מחזקה והי' לנו לילך בתר רובא ולהתירה להנשא לכתחילה וגדולים דברי חכמים שאמרו משאל"ס אשתו אסורה לכתחילה ומחמת שהיא אסורה מדרבנן אמר רב אשי ביבמות דף הנ"ל ע"ב אם נשאת לא תצא והנה לדברי הרמב"ן ז"ל שנתן טעם על אם לא שהא כדי ש"נ שתצא היא מחמת שאפשר להנצל. ע"ג עץ או קורה כדרך שניצלים הרבה פעמים ומשמע באם שלא הי' אפשר ההצלה ע"י עץ או קורה תיכף שנפל למים היתה אשתו מותרת אף אם לא שהה כדי שת"נ דכיון דנפל הוא בכלל רובן למיתה רק מטעם חשש הצלה אסורה ובאמת לפי טעם חשש הצלה זו אינו אסורה אלא מדרבנן ואם נשאת לא תצא כנ"ל וא"כ קשה אמאי פסק הרמב"ן תצא ולענ"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ן הנ"ל כך דהא בלא"ה יש לדקדק על דברי הרמב"ן ז"ל אמאי תפס בלשון ההצלה ע"י קורה ועץ ולא תפס דברי כל הפוסקים שהביאו הטעם דנפל למים שאל"ס מחמת מחילות של דגים שטעם הנ"ל הובא בגמ' במעשה דרבי בשני ב"א מכמרין מכמורין הנ"ל קודם דדף וקורה ההובא בגמר' ממעשה דר"ג ור"ע והנה על מסדרי התלמוד ז"ל אין להקשות אמאי הביאו מעשה דרבי המאוחר בימים קודם ממעשה דר"ג זה אינו קושיא כלל דעיקר טעמם ז"ל מה שהביאו המעשה דרבי הוא כדי לפרש טעם מתני' שאמרו מים שאל"ס אשתו אסורה הוא מחמת דמחילות של דגים שכיחי ועבור זה הוי מיעוטא דשכיח וגזרי חכמים ואף אם ירצה בע"ד לחלוק ולומר דבמשאל"ס מחילות של דגים שכיחי אבל ההצלה על ידם לא שכיחי אעפ"כ מוכרחים אנו לומר עבור סידר המעשה בגמ' שהקדימו מעשה דרבי למעשה דר"ג הוי מיעוט זה שכיח יותר ואף שההצלה אינו שכיחא דבאמת אם הוי ההצלה שכיחא הוי מוקי ליה חזקה דחיים בהדי מיעוטי דהצלה ואיתרע ליה רובא דמיתה רק מחמת שההצלה אינו שכיחא אעפ"כ עבור חששא זו חששו חכמים ואמרו אשתו אסורה אבל עבור חששא דדף או קורה אי אפשר לחוש דלאו בכל מקום שכיחא להיות דף או קורה במים רק במקום שנשברה ספינה כמו במעשה דר"ג ור"ע שנשברה ספינה ולא מטורפת כמעשה דר"מ ור"ע ועבור שנשברה הספינה ומסתמא היתה ספינה גדולה כדרך הספינות בלב ים שיש בה דפים וקורות הרבה ועבור זה חוששין:

והנה לפענ"ד עבור זה הביא הרמב"ן ז"ל בלשונו אבל אם אינו מעיד אלא שנשברה הספינה בלבד זה אינו כלום ואם נשאת תצא כי שמא ניצול ע"ג עץ או קורה שישנו כאן מהספינה שנשברה והוסיף עוד בצחות לשונו כדרך שניצולים הרבה פעמים להורות על הצלת מחילות של דגים השכיחא בכל מקום במשאל"ס וסמיך מיעוטא דדף וקורה ומיעוטא דדגים אף שבשניהם ההצלה לא שכיחא בהדי חזקה ואתרע ליה רובא אבל מה שכתב רמ"א ז"ל בהג"ה ש"ע סעיף ל"ד על מי שהעידו עליו שהי' בספינה שנשברה וכדומה לזה או שטבע רק שלא העידו עליו ששהא עד כדי שת"נ תצא ומשמע מלשונו ז"ל אף שטבע בלא שבירת הספינה תצא ונרשם ב"י בשם הרמב"ן ולפענ"ד הרמב"ן איירי בשניהם יחד שטבע במקום שנשברה הספינה דוקא ומטעם כנ"ל אבל אם נטבע שלא במקום שנשברה הספינה אף שאם לא שהה כדי שת"נ לא תצא דאינו רק מיעוטא דמיעוטא להנצל ע"י מחילות של דגים ולא איתרעי רובא הנופלים למים מתים כמבואר ברמב"ם פי"ג מה' גירושין הלכה כ' או שטבע בים הגדול וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה ואף שהרב המ"מ ז"ל רצה לדקדק לפי גירסת הכסף משנה מחמת שכתב ומת שבאם לא שהא עד שת"נ תצא וגם הכ"מ ז"ל דייק זה מסוף בדברי הרמב"ם ז"ל וכמבואר בדבריהם ז"ל כל זה אינו מוכרח ואעפ"כ מחמת שהרב המגיד והכ"מ ז"ל מפרשים בדברי הרמב"ם ז"ל שאף בלא נשברה אם לא שהו עד כדי שת"נ שתצא והרב רמ"א ז"ל מפרש בדברי רמב"ן ז"ל ג"כ אף שלא במקום שנשברה אם לא שהא כו' תצא ח"ו מי יוכל להרים ראשו לחלוק על דברי מלכים האדירים האלה אבל האמת יורה דרכו לפענ"ד דמה שהחמירו באם שלא שהא עד שת"נ שתצא הוא מחמת חומר א"א החמירו אף באסורא דרבנן מחמת שרובן למיתה אבל שיהי' בעיניהם חשש איסור דאורייתא לדעתי אין סברא כלל דמ"ט הואיל ורובם למיתה:

והנה אחר כתבי כל אלה מצאתי בתשוב' ב"י עם המבי"ט שהביא תשו' הריב"ש וז"ל והנהו תלת דרבי אליעזר ב"פ שנותני' עליהם ח"ח וח"מ אם נשאת תצא ואעפ"י שרובן לאיבוד כיון שאפשר בהם ההצלה אין הולכין בהם אחר הרוב אלא אחר החזקה אעפ"י שרובא וחזקה רובא עדיף הכא איכא תרי חזקה חזקת האיש שהוא קיים וחזקת האשה שהיא א"א עכ"ד הנה לא הבנתי דבריו כלל דמאי תרי חזקה הלא הכל א' אם האיש אינו קיים אין האשה א"א ועוד אם כסברתו א"כ בכל משאל"ס אמאי אם נשאת לא תצא הלא איכא תרי חזקה והנה הח"מ והב"ש לא כתבו טעמו דאיכא תרי חזקה רק כתבו טעם הר"ן וגם הב"י נראה שהוא אינו סובר טעם הריב"ש רק טעם הר"ן מדהביא בספרו ב"י תשובת הריב"ש באמצע תשובת הר"ן דמימון מאלקי ע"ש א"ו דעיקר טעם דנשאת תצא הוא מחמת טעם הר"ן ולא מחמת טעם הריב"ש:

והנה מצינו מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשני' מס' גיטין פ"ג על משנת ר' אליעזר בן פרטא על ספינה שאבדה בים שנותנים עליה חומרי חיים וחומרי מתים פירוש שאבדה שנשברו העוגן והמשיטין והלכה הספינה להנהגת המים ולא נשאר עוגן ומשיטין שיתנהגו בה משמע' לשונו שהספינה עדין שלימה ולא נשברה ומסתמא אנשים יושבים בתוכה רק מפני שאין לה עוגן ומשוט סופה להשתבר אחר זמן עבור זה נותנין עליה חומרי חיים אבל אם נשברה ונפלו האנשים מתוכה אף שלא שהו עד שת"נ אין נותנים עליהם חומרי חיים כלל לענין שאם היתה בת כהן נשאת לישראל להיות אסורה בתרומה אף שזר האוכלה במיתה והאשה ההיא עדין בספק זרה אעפ"כ אין נותנים עליה חומרי חיים כלל דאל"כ הו"ל להרמב"ם לפרש מתני' שאבדה בענין זה או עכ"פ גם בענין זה שנשברה ונפלו לים ולא שהו כו' א"ו שבענין זה אין נותנים עליה ח"ח כלל ומותרת לאכול בתרומה מחמת דאזלינן בתר רובא לכן הוכרח לפרש שאין בה עוגן ומשוטות ואף שגם בזה רובן למיתה דאל"כ אמאי נותני' חומרי מתים נעמידם בחזקת קיים אעפ"כ מאחר שאין ידוע לנו זמן המיתה מעמידי' אותם בחזקת חיים היוצא לנו מזה לפי פי' המשנה הנ"ל שפירש הרמב"ם ז"ל מבואר שס"ל שתיכף שנפל למים אף שלא שהו עליו עד שת"נ הוא בכלל מת ומותרת אשתו אף לאכול בתרומה שהאוכלו במיתה וא"כ אף אם נאמר כדברי המ"מ והכ"מ ז"ל שהחמיר בא"א שאם לא שהו שתצא אינו מחמת חשש איסור דאורייתא רק מחמת חומר א"א:

היוצא לנו מכל אריכות הדברים שעכ"פ הן לדעת הרמב"ם והן לדעת הרמב"ן מוכרח להיות שמה שהחמירו באם לא שהא עד שת"נ שתצא הוא מחמת חומר א"א החמירו אף בדרבנן אבל לא מחמת שיהי' הספק דאורייתא וא"כ קשה על הריב"ש ז"ל שאם נוקים דבריו מה שכתב באם אשתהי לאחר שהעלוהו מהמים יותר משעה תצא והבא עלי' בחטאת ובני' ממזרים איירי באופן שראו שנפל למים ולא שהא עשת"נ ועבור זה אם אחר ההעלה מהמים אף אם הכירוהו רק לאחר דאשתהי שעה א' תצא ובני' ממזרים אמאי הלא אינו רק חומרא דרבנן שתצא ואמאי בני' ממזרים ובר מן דין קשה קושי' עצומה דאם איירי שראו שנפל למים רק שלא שהו עד שת"נ ועבור זה תצא מספק שמא עלה מן המים ומה שפסק בני' ממזרים אפשר לפרש שהם ספק ממזרים אבל מה שפסק הבא עלי' בחטאת אמאי פסק הלא הוי ספק עלה ספק לא עלה אף אם נאמר לדבריו דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא שאפשר ס"ל דלאו רובן למיתה אעפ"כ הי' לו לפסוק דהבא עלי' באשם תלוי כדין כל ספק וכאשר מבואר בראיתו בגמ' כתובות דף כ"ג ע"ב גבי פלוגתא דחכמים ור' מנחם בר"י שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם נשאת לא תצא ופריך הבא עליה באשם תלוי קאי ושני רב ששת שניסת לאחד מעידיה היא גופא באשם כו' באומרת ברי לי ואף שנוכל לתרץ שהריב"ש איירי במי שבא עלי' וא"כ היא לא דייקא ועבור זה הבא עלי' בחטאת כסברת התוס' ד"ה הבא עלי' באשם תלוי קאי ותימא דבחטאת קאי כו' ותי' ר"ת דחזקה דאשה דייקא ומינסבה מרע לה להך חזקה דא"א כו' וא"כ בבא עלי' דרך זנות דלא דייקא בכן הבא עלי' בחטאת ובגמ' דאיירי דרך אישות דעיקר הדין לענין תצא א"כ מוכרח לומר בבא עלי' דרך אישות אבל הריב"ש מיירי בבא עלי' דרך זנות קאי עלי' בחטאת קשה חדא מאי שני לי' לשני לשון התלמוד ולאיירי דרך אישות הלא אין רצונו להשמיענו אם חייב חטאת או אשם רק תוכן דבריו להשמיענו שבזה הוי איסור דאורייתא וממילא נלמוד דאם דרך אישות חייב אשם תלוי דאז דייקא ומינסבה ואם דרך זנות דלא שייך סברת דייקא ומינסבה אזי חייב חטאת כפי סברת התוס' הנ"ל ועוד ע"כ מוכרחים אנו לומר שהריב"ש ז"ל אינו סובר סברת ר"ת בזה דחזקת דייקא ומינסבה תהא מרע לחזקת א"א דא"כ דמרע לחזקת א"א אזי וודאי מרע גם לחזקת להעמיד הבעל בחזקת שהוא חיים דהא שני החזקות הנ"ל ממוצא אחד המה דאם הבעל קיים אזי היא א"א ואם אין הבעל קיים אינה א"א וכיון דחזקת דייקא ומינסבה מרע לחזקת א"א כסברת התוס' לענין שהבא עלי' באשם א"כ אף הבעל בחזקת שאינו קיים ואם כן אם נפל למים ונשאת אמאי תצא הואיל והחזקה דדייקא ומינסבה מסייע לרובא דרובן למיתה ואף אם נאמר דס"ל דאין רובן למיתה עכ"פ מוכרח לומר דלכל הפחות מחצה למיתה דאל"כ אמאי נותני' עלי' חומרי מתים במשנת דראב"פ אף אם יפרש ספינה שאבדה דלא כפירש הרמב"ם ז"ל רק אבדה נשברה. אעפ"כ אמאי נותנים עלי' חומרי מתים הלא לדבריו אף נפל למים ונשאת דאיכא חזקת דייקא בהדי סברא שמת ןאעפ"כ תצא ובני' ממזרים מכ"ש לענין תרומה דאין סברת חזקת דייקא מכ"ש שאין ליתן עלי' חומרי מתים דהא ח"מ נותנים עלי' כשהיא אשת כהן ובת ישראל ורצונה לאכול בתרומה מחמת בעלה וא"כ כשרצונה לאכול בתרומה אזי אינה דייקא אחר מיתת הבעל ואפשר שהסברא נותנת שהיא דייקא שהוא חי מחמת חומר עונש מיתה וא"כ אמאי אינה אוכלת ועוד שבאמת סברת דייקא לא מצינו רק באיסור א"א דמחמת חומר שהחמירו בה בסופה שתצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה עבור זה האמינוה על סברת דייקא ומנסבה אבל בשאר איסורים אף באיסור מיתה אינה מועלת סברת דייקא וא"כ אף אם הוי רק מחצה על מחצה דהיינו מחצה לחיים ומחצה למיתה וחזקת חיים מסייע למחצית חיים א"כ אמאי נותנין ח"מ אלא ודאי דרובן למיתה ומחמת דחזקת חיים מסייע למיעוט חיים אעפ"כ נותני' עליו חומרי חיים וח"מ ואם נאמר דהריב"ש ז"ל פסק כסברת התוס' דחזקת דייקא ומינסבה מרע לה לחזקת א"א וחזקת חיים א"כ קשה אמאי פסק אם נשתהי לאחר שהעלוהו מהמים שתצא ובניה ממזרים הלא רובן למיתה ואף אם מחצה למיתה הלא מסייע להאי מחצה חזקה דדייקא ומינסבא אלא ודאי מוכרחים אנו לומר שהריב"ש ז"ל אינו סובר סברת ר"ת דחזקת דייקא מרע לחזקת א"א ואעפ"כ אמרו בגמ' דהבא עלי' באשם תלוי ולא אמרי בחטאת אף דליכא סברת דייקא וא"כ במזנה ג"כ באשם ולא בחטאת וקשיא על הריב"ש דאם איירי בנשתהי לאחר שהעלוהו שפסק שתצא הוא באופן שראו שנטבע רק לא שהו עד ש"נ ועבור זה הוי ספק חי ספק מת כמשנת ראב"פ ואמאי הבא עליה בחטאת ולא באשם כסברת המקשן בכתובות על פלוגת' רמב"י וחכמים דמשם ראייתו על ספק אשתהי דתצא כמבואר בב"י ז"ל א"ו דהריב"ש איירי גבי אשתהי לאחר שהעלוהו באופן שלא ראו הנפילה ולא הי' לאיש הזה עדין שום ספק מיתה ולא איתרע חזקתו דחיים והיום כשמצאוהו ורוצין להחזיקו במת מחמת הט"ע וכיון דאשתהי וודאי אזי ס"ל להריב"ש כהר"ן שמפרש בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ג הנ"ל הלכה כ"ב ואם שהא לאחר שהעלוהו מן הים שעה ונתפח. והנה הרשב"א והריטב"א והמ"מ והנ"י ושאר פוסקים מפרשים דפירושו ונתפח דחיישינן שמא נתפח אף אם לא ראינו דנתפח והר"ן ז"ל מפרש דפירוש ונתפח שאם שהא יותר משעה ודאי נתפח אף שאינו ניכר וא"כ נשתנה בודאי הפ"פ ואף שמעידין עפ"י ט"ע שזה הוא אעפ"כ תצא והבא עליה בחטאת ודאי ולא באשם תלוי שבא על הספק שעדיין מעולם לא יצאתה אשה זו מכלל א"א אם כן הבא עלי' בחטאת ודאי ומחמת שבודאי אשתהי באופן זה שלא ראו הטביעה הוי איסורא דאורייתא לכן פסק בספק אשתהי שבאופן זה תצא מחמת ספיקא דאורייתא לחומרא אבל אם ראו הטביעה לדעת הפוסקים דלא מגרע ראית הטביעה כפי סברת החולקים על הרז"ה והרא"ש והטור ז"ל והנה אף שלא שהא כדי שת"נ מהראוי שגם בודאי אשתהי שאם נשאת שלא תצא רק מי יקל ראשו נגד משמע' המ"מ והכ"מ והרמ"א ז"ל בהג"ה סעיף ל"ד כתב בפירוש שתצא מחמת חא"א ועכ"פ בספק אשתהי מעולם לא יצא הדבר לאיסור ובודאי כשראו הטביעה ויצאה מכלל א"א דאורייתא אזי אף אם נשאת תצא בודאי אשתהי אבל בספק אשתהי לא תצא בודאי ואפשר שגם לכתחילה תנשא וא"כ בנידון דידן שראו הטביעה ויצאה האשה הנ"ל מכלל א"א דאורייתא אף שאינו מבורר בדברי העד שראה הטביעה אם שהא כש"נ ואפשר שלא שהא אעפ"כ לענ"ד יצאה האשה הנ"ל מכלל א"א דאורייתא מעת שנפל בעלה למים דרובן למיתה:

והנה הר"ן ז"ל מרן דשמעתי', דאם ספק אשתהי לא תנשא ונתן הטעם הואיל שאין שיעורו אלא שעה א' מהסתם אין לתלותו ולומר שבתוך אותו שעה שנפלט ראוהו שיותר מצוי ששהא יותר משעה א' עכ"ד והנה הר"ן ז"ל לא סיים בדבריו שאם נשאת תצא והי' אפשר לומר לפום ריהטא שאם נשאת לא תצא והנה באמת המעין בדברי הר"ן במעשה דמיימון מאלקי בתשובה זאת בסימן ע"ח הי' המעשה כך וז"ל מיימון מאלקי היה בספינה שנטרפה זה כמה שנים ומעולם לא נראה איש מכל האנשים אשר הלכו בספינה ודנוה לשבורה והאנשים היורדים בה לנטבעים ועתה מקרוב בא נכרי אחד ומסל"ת כי הוא היה מכיר מיימון מאלקי הנ"ל והכירו על שפת הים מת והכירו בפרצוף פניו וכו' ושאלוהו כמה ימים יש מזמן הטביעה וכו' עוד שאלוהו אם ידע מזמן שעלה ליבשה אמר שדבר זה שאל לצופה המגדל ואמר לו כמו ששה ימים הנה לפי המעשה שכתב שהספינה נטרפה כו' ודנוה לשבורה והאנשים לנטבעים ומעולם לא ידעו בבירור שמיימון מאלקי הנ"ל נטבע רק הנכרי בא ואומר שמצאו על שפת הנהר והכירו בט"ע הנה בזה בודאי אף אם היתה נשאת אשת מיימון הנ"ל היתה מחויבת לצאת ומה שלא כתב הר"ן דאם נשאת תצא דלא איירי מזה כלל רק השיב להשואלים דבר שלא תנשא ונשא ונתן דרך פלפול וסברא ונתן טעם תחילת דבריו מחמת שהוי ספק אשתהי ושעורו אינו אלא שעה אחת עבור זה רצה לפסוק שלא תנשא ומשמעו' לשונו מה שמחמיר בספק אשתהי הוא לפי פירושו שפירש בדברי הרמב"ם ז"ל וז"ל ואפשר שהרמב"ם ז"ל תפס לו לשון הגמ' אבל אם אשתהי ותפח תפח כלומר בודאי תפח ותיכף אח"ז כתב סברתו הנ"ל וז"ל ולפיכך בנדון זה כיון שזה העד לא העיד דחזי' בשעתא אין להתיר אשה זו דהואיל שאין שיעורו אלא שעה א' וכו'.

והנה לענ"ד מה שכתב ולפיכך בנ"ד משמע' דכיון דאמרי' דלאחר שעה ודאי תפח א"כ בספק אשתהי אזלינן לחומר' דכיון דתפח ודאי א"כ אינו רק ספק אחד דלמא אשתהי או לא ובנדון זה דהוי ספיקא דאורייתא דמעולם לא ראו טביעות מימון הנ"ל וספיקא לחומרא אבל אם לא הוי הסברא דודאי תפח אפשר שלא הי' מחמיר כלל בספק אשתהי דהוי ס"ס ספק אשתהי או לא ואת"ל אשתהי שמא לא תפח ולא נשתנה עדין הפ"פ ואף דאין הס"ס מתהפך מוכרח להיות דס"ל להר"ן דאף בדאורייתא א"צ ס"ס מתהפך דאל"כ למה כתב ולפיכך דמשמע לפי סברת הרמב"ם דוודאי תפח א"כ אינו אלא ספק א' והנה באמת כל הפוסקים ה"ה הרשב"א והריטב"א והמ"מ ושארי פוסקים אחרים ז"ל אינם מפרשים בדברי הרמב"ם ז"ל תיבת ונתפח דכתב דודאי תפח רק חיישינן שמא תפח וא"כ הוי ס"ס והנה באמת גם מהר"ן אין להוכיח שס"ל כפי' הרמב"ם לפירושו דוודאי תפח רק כתב חומרא זו עפ"י סברת הרמב"ם ז"ל והוא ז"ל סיים בתשובה זו עיקר חומרתו שיצא לו לאסור אשת מימון מאלקי הנ"ל מחמת שצופה המגדל הגיד לנכרי שמצאו על שפת הים כי כמו ששה ימים עברו שפלטו המים אבל בל"ז לא הוי איסור וא"כ בנ"ד בעדות הר"ר מנחם ב"ר יהודא אינו מבואר כלל אם מצאו חוץ למים וא"כ הוי ג' ספיקות חדא שמא מצאו במים ואת"ל שמצאו חוץ למים שמא לא אשתהי שיעור שעה א' ואת"ל אשתהי שמא לא נתפח ובג' ספיקות אף בדאורייתא ולא מתהפך מהני וביותר נראה כי בלאו הכי נ"ד אינו דומה כלל למעשה דהר"ן ז"ל כי הר"ן כתב סברתו על מעשה דמימון הנ"ל שהשליכוהו המים על שפת הים עבור זה כתב שיותר מצוי ששהא יותר משעה א' אכן בנדון דידן שהערל מצאו במים והלך תיכף להודיע הדבר ליהודים ומסתמא תיכף הודיע הדבר ובפרט שמקום שמצאוהו הוא קרוב מאד ממש ואין לשהות בהליכתו ממקום שמצאו עד מקום שהודיע לתוך העיר כמו חצי רבע שעה והר"ר מנחם הנ"ל העיד שתיכף כשהודיע הערל הנ"ל הלך בחפזון ובודאי לא הי' רבע שעה וביותר עפ"י עדות מו' י"ט גוטמאן שהעיד איך שמצא עדין רגליו במים והנה בודאי אם נדמה הדבר לסברה שהובא בק"ע סעיף רמ"ט בשם תשובת רבי בצלאל אשכנזי שאם מצאו על שפת הים מקום שגלי הים מציפים עליו מים כל שעה מיצמת צמית ולא מניחים להשתנות ואם נאמר גם בנ"ד הואיל שרגליו היו עדין במים א"א להשתנות ולפי דקדוקי במעשה דגמ' דהעלוהו אגישרא כו' וגם מדקדוקי מלשון הרמב"ם משמע דוקא שהשליכוהו המים מכל וכל ולא נשאר אפילו מקצתו במים אז אפשר להשתנות אבל אם נשאר מקצתו א"א להשתנות וא"כ אף בנדון דידן עדין א"א היה להשתנות ואף אם ירצה בעל דין לחלוק ולומר שאין נ"ד דומה לסברת רבב"א הנ"ל דהתם הי' המים מציפים על כל הגוף בכל עת אף שהי' הפסק אבל נ"ד לא הי' כל הגוף א"כ א"ל שודאי לא הניחו המים להשתנות אעפ"כ מדי ספק לא יצאנו דאפשר לומר שמא לא הניחו להשתנות וא"כ נתוסף לנו עוד ספק וא"כ הוי ס"ס המתהפך דשמא לא אשתהי ואת"ל לא אשתהי לא יוכל לתפוח מחמת שהיו רגליו במים וגם נוכל לומר להיפוך שמא אינו יוכל לתפוח מטעם הנ"ל ואת"ל שיוכל לתפוח שמא עדיין לא שהא שעה א' וס"ס המתהפך פשיטא שאף בדאורייתא מהני מכ"ש ובנידון דידן דהוי רק חומרא דרבנן:

היוצא מכל מה שכתבתי בנידון דידן באשר שהר"ר משה בהר"ר ראובן העיד שהר"ר ישראל הנ"ל נפל למים אף שלא העיד ששהא עליו עד כדי שתצא נפשו הוי תיכף בכלל רובן למיתה אף שהר"ר המגיד משנה והכ"מ והרמ"א ז"ל כתבו דהיכא דלא שהא עליו עכש"נ ונשאת שתצא אין זה אלא חומרא דרבנן ובעדות של הר"ר מנחם הנ"ל הוי ג' ספיקות ספק מצאו במים או חוץ למים ואת"ל חוץ למים שמא לא אשתהי ואת"ל אשתהי שמא עדיין לא נתפח וכן בעדות של מו' גוטמאן הנ"ל מצינו ס"ס המתהפך וכ"ז מהני אף בדאורייתא מכ"ש באיסורא דרבנן ועוד נראה להוכיח דבשני עדים כשרים מעולם לא חיישינן לפ"ד להפוסקים החולקים על הרי"ף דס"ל דאף בתרי סהדי היכא דלא אמרי מת וקברנוהו לא סמכינן עליהם דחיישינן דלמא באומדן דעתא קא מסהדי וחלקו עליו כל הפוסקים ה"ה הרמב"ם והרמב"ן והרז"ה והרא"ש והנ"י ז"ל וכ"ש הראב"ד ז"ל דס"ל אף בעד אחד לא אמר בדדמי ולא בעינן וקברתיו ואף שיש לחלק דאפשר דלא חלקו עליו רק במלחמה דחששא דמלחמה מחמת דקסברי שהני דאיקטול איהו פליט ואף דחזי בי' גירא או רומחא אפשר דעביד סמתרי וחי' והנה התם אין הריעותא לפנינו עבור זה חלקו עליו ולא הצריכו גבי שנים לומר וקברנוהו בכדי להוציא מספיקא הנ"ל וסוגיא דשמעתין מסייע להם לפום ריהטא מחמת דלא קא מבעי הש"ס בשני עדים במלחמה ואף לדברי הרי"ף והרמב"ם רק אי מפרשי שניהם דבעי' דגמרא אף היכא דקאמר וקברתיו וא"כ לגבי שני עדים ודאי מהני רק גבי עד א' משום דלא קא מסייע לסהדותא ס"ד דדייקא עבור זה קא מבעי ובשני עדים היכא דקאמרי וקברנוהו א"א למבעי כלל אבל אפשר דגבי שני עדים היכא דלא אמרי וקברנוהו אפשר דלא סמכינן עליהו משום דיש לחוש בדדמי מטעמים הנ"ל אפשר כל הני דאיקטל או דעבד סמתרי דאינו מוכרח דלא אבעי בשני עדים דכיון דמיירו באומר קברתיו א"כ א"א למבעי בשני עדים ואעפ"כ פסק בשני עדים אף דלא אמר וקברנוהו מהימני כפי שכתב המ"מ ז"ל הנה מוכרח לומר שטעמם ז"ל דכיון דאין הריעותא לפנינו וקיי"ל כר"ע דאין בודקין עדי נשים בחקירה ודרישה עבור זה סומכין עליהו אף דלא אמרי וקברנוהו ואפשר לומר דטעו מטעמים הנ"ל בדדמי אעפ"כ בתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן ואמרינן מסתמא דייקו שפיר וחזו דוודאי מת אף שלא סימו בדבריהם לומר וקברנוהו כי היכא שנדע אנו שהדבר ידוע להם בבירור הנה מחמת דקיי"ל כר"ע דלא בדקי' עדות נשים בדרו"ח פסקו כנ"ל ואף שיש לומר הא דלא מצריך ר"ע דו"ח הוא שאין חושדין שני עדים למשקרי דטעם חקירות ובדיקות דלמא יטעו ויודע שקרותם ועבור זה בדיני ממונות אמר ר' חנינא דלא בעי דו"ח שלא תנעול דלת בפני לוין ור"ע סבר כיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמיא וא"כ הסברא נותנת דדוקא היכא דאין לתלות שום טעות שיכולין העדים לטעות אזי אין צריכין דו"ח שיתנו לנו אות אמת דלא אמרו בדדמי כגון שיאמר קברנוהו או כדומה שנדע שאין אומרים בדדמי וא"כ מנ"ל לכל הפוסקים לחלוק על הרי"ף ז"ל והנה על הראב"ד והרמב"ן ז"ל לא קשה מידי דהם מפרשים האבעי' בגמרא דוקא בדלא אמר העד קברנוהו אבל אם אמר קברנוהו אפילו עד א' מהימן וגם הרז"ה ס"ל הכי וטעמו מבואר בספרו בעל המאור היכי דאמר העד וקברתיו לית למבעי דפשיטא דנאמן דהא אפילו היא מהימנא וכן דעת הרמב"ן ז"ל במלחמות ה' וכן דעת הראב"ד הביא דבריו הרא"ש ז"ל אף שכל אחד נתן טעם אחר לדבריו אעפ"כ כולם מסכימים לדעת אחת דבעד א' שאמר קברתיו לא מבעי דמהימנא וא"כ הא דקא מיבעי בגמרא עד אחד במלחמה מהו היכא דלא אמר וקברתיו ועכ"ז לא קא מיבעי בשני עדים היכא דלא קאמרי וקברנוהו מזה יצא להם סברתם לחלוק על הרי"ף ז"ל דבשני עדים לא חיישינן דאמרי בדדמי אף דלא אמרי וקברנוהו דאל"כ למה לא קא מיבעי בשני עדים אבל על המ"מ ז"ל דמפרש בדברי הרמב"ם דהא איבעי בגמ' דוקא בדאמר קברתיו והחששא מחמת דלא קא מסייע להעד סברת דייקא ומינסבה אבל בשני עדים היכא דאמרי דקברנוהו א"א למבעי כלל דודאי מהימני וא"כ מנ"ל לומר דגבי שני עדים דלא אמרי קברנוהו דמהימני אמאי ניחוש דלמא אמרי בדדמי אלא סברתו ז"ל מחמת דראינו דגבי עדי נשים לא בעינן דרו"ח אין חילוק בין היכא שידוע לנו שיכולים למטעי או לא דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן דוודאי ידעו הדבר בבירור וא"צ לחקור על זה דאמרו בטעות מחמת בדדמי כפי סברת הרמב"ן ז"ל במלחמות ה' דמה להן ולצרה זאת להכניס ראשם בספק אלא וודאי דידוע להם בבירור ה"ה נמי בנידון דידן דשני עדים העידו ה"ה הר"ר מנחם בהר"י וה"ה הר"ר יעקב שמש שהכירוהו לה' ישראל תיכף בט"ע ולא מפרשי דבריהם אם מצאו חוץ למים אמרינן מסתמא מצאו אותו במים דלא הוי ספק כלל דלמא אשתני אבל אם מצאו חוץ למים והוי הספק אצלם דאשתהי ונשתנה הפ"פ לא היו מכניסים ראשם להעיד שזה הוא ר' ישראל מחמת שהי' חוששין שמא נשתנה כמו שאנו אומרים שאין מכניסין ראשם במלחמה אף אם לא אמרו וקברנוהו והטעם דאין ריעותא לפנינו לאמר שהעד אומר בדדמי הה"ד הכא דאין ריעותא לפנינו דנאמר שמצאוהו חוץ למים והוי אצלם ספק אשתהי ואעפ"כ אמרו בדדמי זה לא אמרינן כלל והנה לענ"ד גם הריב"ש ז"ל מודה לזה היכא דאין העדים מפרשים דבריהם שאצלם הוי הספק אשתהי כגון דלא אומרים מפורש שמצאוהו חוץ למים אנו אומרים דודאי מצאוהו במים ולא היו מכניסין ראשיהם לומר שהכירוהו תיכף בט"ע ובפרט שני עדים דלא דייקינן בתרייהו כלל מכל הלין טעמא נלענ"ד דאשה זאת שרי' הן מחמת ספק ספיקא הן מחמת שני עדים הנ"ל וביותר כי גם זה נלענ"ד כי מחמת שמצאו את האיש בתפילין על צוארו כמו שנטבע ה' ישראל הנ"ל הוי סימן שעל גופו וסימן מובהק ביותר שאחד מן אלף לא ימצא שיעבור הנהר בתפילין וכיוצא בזה מצינו בתשובת הב"ח ז"ל סימן ע"ה מעשה באחד שנפל למים שבשעה שהלך בדרכו הי' לובש ברגל אחת פוזמקא ועל הרגל השנית לא יכול להניח הפוזמקא רק כרך רגלו בעשב והניח העשב על המנעל וכשמצאוהו הי' כן וצירף הב"ח עפ"י זה להתיר האשה דאין דרך בני אדם ללכת כלל בפוזמקא אחת ע"ש הה"ד הכא שאין דרך שום אדם לעבור הנהר בתפילין ובפרט בזה דאיתרמי איש אחר ונשתנה הפ"פ שיטעו כ"ז שהוא ר' ישראל מכל הנ"ל נראה לי להתיר אשת ר' ישראל הנ"ל אך מי אני לבוא עד הלום להכניס ראשי בהיתר א"א רק מחמת שהאשה הנ"ל מבנות עירי הוכרחתי להודיע צערה לרבים למי שלבו שלם בדבר לעיין בשריותא דהאי איתתא ובפרט כבוד אחי הרב המאה"ג המפורסם וכו' ודברי בטלין כי רק נשאתי ונתתי דרך מו"מ כתלמיד היושב לפני הרב ובדיני ממונות הרב ותלמיד מונין להם א' וכבר נתבאר דהיתר עגונה הוי דיני ממונות דמטעם זה פסקינן כרבי, עקיבא דלא בעינן דרו"ח ומכ"ש דנילף מטעם זה להחמיר דהוי דיני ממונות ואין מונין אלא אחד וא"כ בטלה דעתי אצל כ"א ובפרט נגד אחי הרב המפורסם וכו' בכן אין לסמוך על דברי כלל רק אם יורו רבני' המאה"ג להתיר כ"ד המדבר נאום יצחק אברהם באאמ"ו הג' המפור' מוהר"א זצללה"ה:

תשובה ע"ד האשה מ' רחל בת מה' חיים אשר נטבע בעלה ה' ישראל בה' יצחק במים שאין להם סוף סמוך לעיר ברעזין ביום ב' א' דח"ה פסח אח"ז ביום ג' אייר העלו איש א' מן הנהר הנ"ל אשר נטבע בה ה' ישראל הנ"ל והנה ביד אשה מ' רחל הנ"ל גב"ד מהרבה עדים. והנה האשה הנ"ל בוכה ומתנפלת להורות לה ע"פ ד"ת את הדרך אשר תלך בה היש לה עזר, ותרופה להתירה מכבלי העיגון או לא.

והנה לא אטריח את עצמי להעתיק הגב"ד באשר שכמה עדים המבוארים בגב"ד אין שום ממש בעדותו קצת מהם מה שראוי לישא וליתן אם דבריהם כדי להתיר את האשה מ' רחל הנ"ל יובן מעצמו מתוך גוף התשובה שאכתוב בעז"ה וזה החלי בעזרת צורי וגואלי אחלי יכנו דרכי לשמור חוקיך רבים רודפי וצרי מעדותיך לא נטיתי ידיך עשוני ויכוננוני הבינני ואלמדה מצותיך בפרק האשה בתרא דף קכ"א גבי הני גברא שנטבעו במים ואסקינהו ואנסבוהו לדביתייהו מסיק הש"ס והני מילי דכי אסקי חזייא בשעתי' אבל אישתהי מיתפח תפח וכתב הר"ן בתשו' סי' ע"א וז"ל ולפיכך בנידון זה כיוון שזה העד לא העיד דחזייה בשעתי' אין להתיר אשה זו שאע"פ שנחלקו קצת מפרשים בהא דתני' ואין מעידין אלא עד ג' ימים בסתמא מאי דיני' שבתוספ' כתבו כלשון הזה ויכול להיות דהיכ' דאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך ג' ימים מסתברא לי שאין ענין לנדון זה דה"מ לשעור ג' ימים דמסתמא אי לאחר ג' ימים הי' ניכר לעין ויותר קרוב לתלותו בתוך ג' ימים מלאחר ג' ימים אבל בנפל לו לים שאין שעורו אלא שעה א' בלבד מן הסתם אין לתלותו ולומר שתוך אותה שעה שנפלט ראוהו שיותר מצוי ששהה יותר משעה א' ע"כ הרי ס"ל ז"ל דלגבי' מיא מספיקא לכ"ע לא תלינן לקולא לומר דחזיי' בשעתיה וא"כ בנ"ד נמי מספיקא לא תלינן דחזיי' בשעתי' אותן העדים שהכירוהו בט"ע כנ"ל לכאורה אבל כי דייקת שפיר לא דמי להדדי אפי' כי אוכלא לדנא דשם בעובדא דהר"ן אמר הגוי במסל"ת שראה את מיימון מת על שפת הים אחר שפלט הים את הנטבעים בספינה ליבשה הרי נפלט ממילא מן הים ולא ע"י הגוי שהכירו למיימון בט"ע אמרינן וכי אחורי תרעא הוי' קאי מה"ט הדעת נוטה יותר דחזיי' בתר שעתיה מלומר דחזיי' בשעתי' אבל בנ"ד שהגוי שמצא את הנטבע בנהר הלך והגיד בעיר ברעזין והוא סמוך וקרוב מאד למקום שנמצא הנטבע ומיד רץ ה' מנחם בהר"י והכירו בט"ע לה' ישראל בהר"י הנ"ל כמבואר בגב"ד א"כ הדבר שקול לומר דחזיי' בשעתי' כמו לבתר שעה. וא"כ הדבר ברור שמודה הר"ן דלדעת התוספ' אזלינן לקולא וזה פשוט וא"צ לפני' אלא שכל זה אינו אלא לדעת התוספ' והרא"ש בשם ר"ת דספיקא דתוך ג' ימים אזלינן לקולא וכ"כ הנ"י בשם הריטב"א אלא שכתב עוד דיש חוששין להחמיר והרב המגיד כתב בפרק י"ג מהלכות גירושין שהרשב"א הניח הדבר בצריך תלמוד והר"ן כתב שם שהתוס' לא אמרו הדבר אלא באפשר וכבר ספק עליהם הרשב"א ז"ל וטעמא דמקילין כתב הנ"י בשם הריטב"א כיון, שאין נראה לנו שום שינוי פנים ושמא ניתפח חששא דרבנן הוא ע"כ:

ויש לי לעיין בזה דהכי תנן בפ' האשה בתרא ד' ק"כ אין מעידין אלא עד ג' ימים ר' יהודא בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין ובגמרא ד' קכ"א איבעיא להו ר' יהודא בן בבא לקולא פליג או לחומרא פליג ת"ש דההוא גברא דטבע בכרמי ואסקוהו אבי הדיא לבתר תלתא יומין ואנסיב ר' דימא מנהרדעא לדביתהו ותו ההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוהו אגשרא דשביסתנא ואנסבוה רבא לדביתהו אפומא דשושביני לבתר ה' יומי אא"ב לקולא פליג אינהו דעביד כר' יהודא ב"ב אא"א לחומרא פליג אינהו דעביד כמאן והנה ע"כ למאן דאזיל בספק דתוך ג' ימים לקולא ע"כ הא דתנן אין מעידין אלא עד ג' ימים איירי שבא אדם א' ממקום אחר לכאן ואין אנו מכירין אותו ומת ואחר ג"י למיתתו בא א' ומכירו בט"ע שהוא פלוני אין מעידין ואלו בא בתוך ג"י למיתתו מעידין דאילו היכא דמצאו לא' מת או נהרג עפ"י השדה אזלינן מספיקא לקולא ובע"כ צריך אתה לומר כן למאן דאזיל מספיקא לחומרא דהא דתנן אין מעידין אלא עד ג"י הא בתוך ג' מעידין היינו כדפי' דאלת"ה הוי' לי' ספיקא ואזלינן לחומרא ולמאי דס"ד השתא דמיא ויבשה שווין ע"כ אם מצאו א' במים ומספקא לן אם הוא תוך ג"י או לאחר ג"י מספיקא אזלינן לקולא לדעת המקילין א"כ מאי מקשה אא"א לחומרא פליג אינהו דעביד כמאן אדרבא אינהו דעביד ככולי עלמא השתא היכ' שלא ראו שנטבע והעלוהו מן המים ומכירין אותו בט"ע שהוא פלו' אשתו מותרת להנשא ואע"ג דאיכא למימר שזה זמן רב שנטבע אזלינן מספיקא לקולא וסמכינן על ט"ע כ"ש היכי שראינו שפלו' זה נטבע זה יותר מג"י ועכשיו העלוהו מן המים ומכירין בט"ע שהוא אותו פלוני לא כ"ש דסמכינן על ט"ע ממ"נ אם לא עלה אותו פלוני שנטבע אשתו מותרת ואם תמצא לומר שעלה מ"מ כיון שמכירין בט"ע שהוא אותו פלוני שהעלוהו עכשיו איכא למימר דהדר נפל ואכתי הוא בתוך ג"י לנפילתו אחרונה כי לא מסתבר כלל לומר דמחמת שראו שנטבע מגרע גרע אדרבא איתגורי איתגר ונ"ל דלא קשה מידי שהרי הש"ס דחי לפשיטות זו שאני מיא דצמתי' ומקשי והאמרת מיא מרזו מכה ומשני ה"מ היכי דאיכא מכה אבל היכא דליכא מכה מיצמת צמית והא דמיא מרזו מכה ע"כ סברא גמורה היא שהרי לעיל מוקי לה למתניתין דתנן מעשה בעסיא באחד ששילשלו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא אע"ג דסבי' לי' לתנא דמתניתין דמגוייד חי משום דשאני מיא דמרזו מכה והשתא קפ"ד דלעולם מיא מרזו בין דאיכא מכה בין דליכא מכה וכיון דסמכינן אהא דמי' מרזו אפי' לקולא ולהתיר כ"ש דלחומרא אמרינן דמיא מרזו א"כ אע"ג דביבשה אחר ג"י אינה אלא חומרא בעלמא הא דאין מעידין עליו מכל מקום במיא דמרזו מדינא אין מעידין עליו כיון דאפי' לקולא סמכינן אסברא דמיא מרזו ומשני דלאו הכי הוא כדס"ד אלא שאני מיא דצמתי' ועדיפא מיא מיבשה והדר אסבר לה לקושי' הראשונה והא אמרת דמיא מרזו מכה וקס"ד הוא הדין בלא מכה ומשני ה"מ וכו' וה"ה דבשינוי קמא לא היה צריך לומר דמיא צמתי לפי שיטא זו רק בדלא מרזו סגי לדחות התי' אלא קושטא דמילתא קאמר לי' דמיא אפי' צמתי ונ"מ למי שנפל במים שיש להם סוף ושהה יותר מג"י במים אעפ"י שמי שראה שנפל אינו מכירו בט"ע וכשאסקוהו חזי' בשעתי' אחד שהכירוהו בט"ע דאי לא מרזו ולא צמתי אשתו אסורה אבל השתא דאמר צמתי אשתו מותרת ולפי"ז בע"כ צ"ל לד' ר"ת וסייעתו המקילין בספק אישתהי למאי דקס"ד דהפשטן דבמיא בלא מכה נמי מרזו כמו שמסיק בסוף דמיא עם מכה מרזו ע"כ אינו מרזו אלא לבתר ג"י דאל"כ לא מתוקמי' עובדא דב' ת"ח שהי' באים עם אבא יוסי בן סימאי בספינה שהתיר ר' נשותיהן שאביא לקמן בס"ד והי' בכאן מקום עיון על קצת פוסקים אם לא נאמר שהשתא ס"ד לחלק בין גברא רבה לדלאו ג"ר דלא כמסקנת הש"ס רק כס"ד דר' אשי שאכתוב לקמן בס"ד מ"מ מיני' ובי' מוכח נמי דהשתא קס"ד דמיא אינו מרזו אלא לבתר ג"י ואין להאריך ובע"כ לדעת המקילין בספיקא דתוך ג"י צא"ל כן דהא דמקשי' אלא אי אמרת לחומרא פליג אינהו דעביד כמאן היינו משום דקס"ד דמיא מרזו אפי' בלא מכה וכדפי' דאל"כ א"כ מאי מקשי אינהו דעביד כמאן נימא רבא כעובדא דדגלת היינו חדקל כדפי' רש"י בב"ק ד' ל"א שהוא א' מארבע נהרות דקרא דה"ל מים שאל"ס דאינו אסור אלא מדרבנן ומשום האי טעמא קיי"ל אם נשאת לא תצא עביד ככולי' עלמא דלימא דע"כ לא גזרו רבנן דא"מ אלא עד ג"י היינו בא' שמת ולא הכירוהו מי הוא עד לבתר ג"י וכמ"ש למעלה גזרו רבנן דא"מ עליו עוד דה"ל חדא גזירה אבל במים שאל"ס דמדאורייתא שרי' ורבנן גזרו שלא תנשא אי אמרינן דאין מעידין אלא עד ג"י הו"ל גזירה לגזירה שהרי גוף האיסור דמשאל"ס אינו אלא דרבנן דילמא לא גזרו רבנן ומנא לי' להקשות אלא ודאי השתא קס"ד דמיא גרע מיבשה משום דמרזו אפי' בלא מכה ויליף לה מהא דשנינן למעלה בעובדא דאסיא דמיא מרזו וסמכו ע"ז אפי' לקולא אלמא הא דמרזו מילתא היא א"כ בלאחר ג"י מדינא אין מעידין עליו במים אע"ג דביבשה חומרא בעלמא הוא ולא הוי גזירה לגזירה וגם לפוסקים המחמירי' בספק אישתהי יש לפלפל הרבה בסוגי' זו אלא שרצוני לקצר:

ואין להקשות לדברי ר"ת וסייעתו דבספק דתוך ג"י אזלינן לקולא אלמא ס"ל ז"ל דמדינא אפי' אחר ג"י מעידין עליו וחכמים החמירו ומשו"ה בספיקא אזלינן לקולא מהא דאמ' במס' בכורות ר"פ יש בכור (דף מ"ו ע"ב) אר"ל פדחת פוטרת בכל מקום מן חוץ הנחלה מאי טעמא יכיר אמר רחמנא ור"י אמר אפי' לנחלה ומקשי' מדתני' פדחת בלא פ"פ פ"פ בלא פדחת אין מעידין עד שיהיה שניהם עם החוטם ואמר אביי ואי תימא ר"נ מ"ק הכרת פניהם ענתה בם ומשני שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן ומקשי ומי החמירו והא תנן הוחזקו להיות משיאים עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה ומשני כי הקילו בה רבנן בסופה בתחילתה לא הקילו רבנן ואי כדבריהם ז"ל אדמקשי' האי שינויי דמשני אדר"י שאני ע"א דהחמירו בה רבנן מדתנן הוחזקו להיות משיאי' תקשי' לך מתני' גופא מדתנן א"מ אלא עד ג"י ולא בתר ג"י אע"ג דמדינא מעידין אף בתר ג"י החמירו בה רבנן בע"א והא תנן הוחזקו כו' אלמא אקילו בה רבנן בע"א אלא ע"כ מדינא א"מ אלא עד ג"י משום דאחר ג"י א"א להכירו בט"ע וא"כ בספק תוך ג"י אית לן למיזל לחומרא:

וי"ל דלטעמך היה להקשות מדהחמירו רבנן במשאל"ס דלא תנשא אע"ג דקי"ל שאם נישאת ל"ת כדאמר בשילהי יבמות ומקשה אמאי החמירו רבנן כיון דמדינא תנשא לכתחלה והא תנן הוחזקו וכו' אלמא אע"ג דמדינא לא תנשא ע"פ עדים אלא הקילו רבנן ותנשא לכתחלה א"ו זו אינו קושיא דהא טעמא לחוד והא טעמא לחוד דהא דאקילו להיות משיאים עד מפי עד וכו' היינו אי משום דמילתא דעבידי לגלוי' לא משקרי אי משום דהיא גופא דייקי' ומנסבא וכדאמר ר"ז טעמא בר"פ האשה רבה ד' פ"ח מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלתה עלי' בתחילה ומשום עגונה הקילו בה רבנן כדאמר התם וגבי משיל"ס מה"ט החמירו דחששו משום למעוטי דנמלטי' ע"י גל טורד או דף של ספינה או מחילה של דגים כדאמ' התם וכמו שבכל התורה כוליה עשו רבנן סייג לתורה להחמיר דלא ליתי' לידי איסור דאורייתא ה"ה ה"נ דכוותי' ראוי לעשות סייג וגדר וה"ה בהא דאמ' אלא עד ג"י נמי עשו רבנן סייג משום דלפעמים תפח ונשתנה פ"פ אחר ג"י וגזרו לא תפח אטו תפח אבל בהא כיון דס"ל לר"ל ור"י דבפדחת לחוד בלא פ"פ הוי הכירא אמאי החמירו רבנן דבפדחת בלא פ"פ אין מעידין עליו דהוי' חומרא בלא טעם ואין זה משום סייג כיוון דליכא למיגזור אטו מידי ואין זה אלא חומרא יתירא בעלמא פריך שפיר ומי אחמירו רבנן מהא דהוחזקו הרי עלו דברי ר"ת ז"ל וסייעתו כהוגן ולדידהו בנידון שלנו דהוי' ספק חזיי' בשעתי' סמכינן עלי' וא"כ איתתא זו שריא ואפי' הר"ן מודה בזה כדכתיבנא אלא שכל זה אינו אלא לדעת ר"ת וסייעתו המקילין בספק אישתהי' אבל להפוסקים המחמירי' בספק אישתהי' ליכא שיריותא לאתתא זו ויש לחפש לה היתר מצד אחר:

דע בר"פ האשה שלום (דף קט"ו) אמרינן איבעיא להו עד א' במלחמה מהו טעמא דעד א' מהימן משום דמילתא דעבידא לגלוי הוא לא משקרי ה"נ לא משקרי או דילמא טעמא דעד א' משום דהיא גופא דייקא ומינסב' והכא דאמר בדדמי לא דייקי ומינסב' ואמרינן ת"ש מעשה בשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא ר' נשותיהן עפ"י נשים והא מים כמלחמה דמי ונשים אפי' מאה כעד א' דמי וקתני השיא ודחי ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאל"ס אשתו אסורה אלא היכי דמי דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמר סימני' דלאו עלי' סמכינן אלא אסימני' וכתב הרי"ף וליכא למגמר דסמכינן אנשים וה"ה לעד א' ולא איפשיט בעיין אלא מיהו כיוון דאמרי' בפירקא דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא (דשביסתנא) ואסבא רבא לדביתהו אפומי' דשושבינ' לבתר ה' יומי שמעינן דעד א' במים שאל"ס נאמן ודוקא היכי דאמר אסקוהו לקמי' וחזיתי' לאלתר ואשתמודענא ל' דאיהו פלוני וכדאסקינא למעשה דשני ת"ח שהיו באים עם אבא יוסי בן סימאי וכדאמרינן בההוא גברא דטבע בדגלת ואסקינהו אגישרא וה"ה לעד א' במלחמה היכי דאמר מת וקברתיו ואי לא קמסהדי הכי אפי' תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכ"ש עד א' או אשה חיישינן דילמא אאומדן דעתי' קא מסהדי וכן הילכתא עכ"ל וכתב הרא"ש ע"ז מ"ש הרי"ף, דתרי, סהדי מסהדי באומדנא לא משמע כן בגמ' מדקאמר והא מים דכמלחמה דמו וק' נשים כעד א' דמו משמע אי הווי כב' עדים לא אמרינן בדדמי וכן מסתברא דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן והראב"ד כתב דעד א' במלחמה לא בעינן מת וקברתיו ומנסבא לה לכתחילה ודייק לה מעובדא דחסא דפ' בתרא דאנסיבא אפומי דחד סהדי דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ולא אפקו' אפי' במים שאל"ס אלמא במים שיל"ס אפי' לכתחלה מנסבינן לה ואפי' לא אמר קברתיו ואינו נ"ל ראי' דמים שיל"ס לא דמו למלחמה דלא שייך למימר בהו בדדמי' דכיוון שעמד ורואה כן סביבות המים ושהה כדי שתצא נפשו ודאי מת וירא' הא דבעי' ואסקוהו לקמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט יאמרו שאלו הם שנפלו למים אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמרו שמכירו בט"ע לחודי' נאמן ואין מדקדקנין אחריו ואותן שראו הטביעה היינו משום דאמרי בדדמי. וכן פי' ר"י הא דבעינן הכא סימנין ולא סגי בט"ע לחודי' היינו משום שראו הטביעה ואמרו בדדמי וכ"כ הרז"ה ע"כ. העתקתי את כל זה כדי שיובן היטיב מ"ש לפנינו בס"ד ופי' קצת מן האחרונים ז"ל דלדעת הרא"ש ז"ל היכא דלא ראה הטביעה אפי' לא חזי' בשעתי' ש"ד ולא בעינן דחזי' בשעתי' אלא למי שראה הטביעה דא"ל דאמר בדדמי א"כ. בנ"ד אע"ג שאותן עדים שהכירו בט"ע אע"ג דשמעו מן הטביעה ושמיעה כראי' דמי דאמר בדדמי כמ"ש האחרוני' מ"מ כיון דב' עדים הכירוהו בט"ע אפי' א"ת דלא חזי' בשעתי' מ"מ כיוון דשני עדים הם לא אמ' בדדמי כמ"ש הרא"ש וכ"פ הרבה פוסקים ודלא כהרי"ף ז"ל אלא שלדעת הראב"ד ז"ל שהוכיח מעובדא דחסא שע"א במלחמה לא בעינן מת וקברתיו דאפי' בע"א לא חיישינן דאמ' בדדמי א"כ אין לחלק בין מי שראה הטביעה ללא ראה וא"כ ע"כ הא דקאמר הש"ס וה"מ דחזי' בשעתי' היינו משום דלבתר שעתיה נשתנה פ"פ וא"א להכירו בט"ע ולה"ט אין חילוק בין ע"א למאה עדים ולעולם בעי' דחזי בשעתי' והנה לכאורה מה שדחה הרא"ש לראיות הראב"ד משום דבמים שיל"ס לא שייך בדדמי ליתא דע"כ שייך בהו בדדמי מדקאמר הש"ס והא מים כמלחמה דמי ואכתי לא אסיק אדעתי' דמים שאל"ס הוא שהרי בתר הכי דחי לה ותיסברא מי' שאל"ס נינהו וע"כ הא דקאמר מים כמלחמה דמי ושייך למימר בדדמי היינו בגוף הטביעה דילמא לא מת במים אי משום שלא שהה עליו כדי שתצא נפשו או שראה ספינה המטורפת בים או ספינה שאבדה בים דאכתי נותנין עליו חומרי חיים כדתנן בפ"ג דגיטין (דף ד"ח) או כה"ג ולא איירי אכתי מאסקוהו עד לבסוף דדחי' לה ומוקי לה בהכי וכיון דשייך בדדמי בגוף הטביעה ל"ש מים שיל"ס ל"ש מי' שאל"ס בשניהם שייך בדדמי א"כ מוכח לה כדעת הראב"ד שפיר מעובדא דחסא דע"א במלחמה לא בעי מת וקברתיו והרי הרא"ש גופו דחי לסברת הרי"ף דבב' עדים לא אמרינן דמסהדי בדדמי, מדקאמר הש"ס והא מים כמלחמה דמי וק' נשים כעד א' דמי משמע אי הוי כשני עדים לא אמרינן בדדמי אלא שאני תמה על ראיות הראב"ד דדייק מעובדא דחסא דבמשאל"ס לא מפקינן לה בדיעבד מכלל דבמשיל"ס מנסבינן לה לכתחלה דילמא במים שיל"ס נמי דיעבד אין ולכתחלה לא ומעשה שהיה כך היה וא"ת דהכי מייתי ראי' דאי ס"ד דע"א במלחמה חיישינן לבדדמי אמאי לא אפקוה אלא ע"כ לא חיישינן אפי' בעד א' לבדדמי א"כ למה מוכיח לה מדיוקא מכלל דבמים שיל"ס מנסבינן לה לכתחילה שאין זה דיוק כדכתבי מגופי' דעובדא הוי' לי' להוכיח מדלא אפקוה וזה דבר תימא על הראב"ד ז"ל:

ונחזור לעניננו מ"מ מדלא אפקוה ש"מ דבע"א נמי לא חיישינן לבדדמי יש לומר דחששא דבדדמי אינו אלא לכתחלה אבל אי אינסבא לא מפקינן לה מיני' כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מה"ג וכמו שפי' דבריו הב"ש באבן העזר סי' ז' סי"ח וזה מבואר להדיא מדברי הראב"ד דהוכיח מדיוקא ולא מגופי' דעובדא אלא וודאי ס"ל אע"ג דלדעתו שייך בדדמי בגוף הטביעה מ"מ משום חשש דבדדמי לא מפקינן לה וכיוון דראיות הראב"ד אינו ראיה אכתי א"ל דבע"א חיישינן לבדדמי ויש מקים לסברת הרא"ש לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה ולפי סברא זו בנ"ד איתתא שריא. אלא לפי זה יש לי תימא רבתא על הרי"ף ז"ל איך מצא ידיו ורגליו בבית המדרש וכיון שאפי' במים שיש להם סוף שייך בדדמי' וסבירא לי' ז"ל דב' עדים נמי מסהדי בדדמי אלא הא דקי"ל בשלהי יבמות, דף קכ"א דנפל במים שיל"ס אשתו מותרת ושאל"ס אשתו אסורה כיון דבתרי סהדי חיישינן דילמא מסהדי בדדמי ה"ה למאה דתרי כמאה אמאי מים שיל"ס אשתו מותרת ניחוש לי' בדדמי' וע"כ מים שיל"ס נמי בעי דאסקינהו וכו' וכהאי גוונא במים שאל"ס נמי סגי' א"כ אין בין מים שיל"ס למים שאל"ס ולא כלום בשלמא לשאר פוסקים דבע"א חיישינין לבדדמי' ובב' עדים לא חיישינן לבדדמי איכא בינייהו היכי' שמעידין ב' עדים על הטביעה דבמים שיל"ס אשתו מותרת דלמאי ניחוש לה אי לבדדמי בשני עדים לא חיישינן לבדדמי ואי דילמא נפק כיון ששההו כש"נ א"א דנפק הוי' חזי ליה אבל במים שאין ל"ס אע"ג דבדדמי לא חיישינן מ"מ חיישינן דילמא נפק לאלתר למרחוק ולא חזי' לי' אבל להרי"ף קשה ואומר אני כי מעיינת בי' שפיר נראה שדברי הרי"ף נכונים ודברי הרא"ש תמוהים שהרי הרי"ף ע"כ מפרש לבעיי' דע"א במלחמה באומר מת וקברתיו אע"ג דתו ליכא למיחוש דילמא העיד בדדמי מ"מ מספקא לן אי טעמא דע"א נאמן משום דהיא גופא דייקא ומנסבא וא"כ אע"ג דאומר העד מת וקברתיו וליכא למיחוש דילמא העיד בדדמי' מ"מ כיוון דאין העד נאמן מצד עצמו אלא משום שהיא דייקא דבמלחמה א"ל בדדמי' כדמפ' רבא התם ס"ד דכל הני דאיקטול הוא פליט את"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא זימנין דמחו לי' בגירא או ברומחא וסברא וודאי מת ואיכא דעביד סמתרי וחיה א"כ איכא למיחוש דילמא היא לא קדיק' עד שתתברר לה שמת וודאי אלא כיוון שיתברר לה שמת במלחמה סמכה אדדמי' ס"ד כל הני איקטול והוא פליט או כיוון שיתברר לה דמחו לי' בגירא או ברומחא סמכי' אדדמי' ולא תדייק יותר עד שיתברר לה שמת וודאי. וזה מבואר להדי' בדברי הרי"ף ז"ל שהרי פשט לבעיי' מעובדא דדגלת אפי' הכי בעינן מת וקברתיו מכלל למאי דאיבעי' לן ס"ד דאפי' מת וקברתיו לא מהני מטעמא דאמרן ואתינן למיפשוט מעובדא דב' ת"ח והא מים כמלחמה דמי ואיכא למיחוש רק לבדדמי' בגוונא דכתבי' למעלה כגון בספינה המטורפת או שאבדה בים או לא שהה עליו עד שתצא נפשו וכה"ג והשתא ניחא לי לדעת הרי"ף מאי דמסיים ומאה נשים כע"א דמין דלא אתינן לה למימר כיון דאינהו אלא כע"א חיישינן דילמא אמרו הנשים בדדמי שהרי בעיי' אינו אלא במת וקברתיו ומחמת בדדמי דידה מספקא לן דילמא לא דייקי' אלא פי' כיוון דמאה נשים אינו אלא כע"א אע"ג דהוי' כמת וקברתיו שהרי הנשים אמרו ששההו עליהם עד שתצאו נפשם ולא שייך אצלם לומר דילמא אמרו בדדמי מ"מ ניחוש דילמא האשה סמכי' על בדדמי ולא תידוק שיתברר, לה שוודאי מת רק עד שיתברר לה בחד מהני אנפי דאמרן כגון ספינה המטורפת בים או אחד משאר דברים דאמרן שקרובים למיתה לא תדייק יותר:

והשתא אתי' שפיר דדווקא משום דמאה נשים כע"א דמי' ואלו בשני עדים כשרים כיון דרחמנא האמינום ואין צריכים לדייקי' דידה משיאים ע"פ במלחמה במת וקברנוהו ובמים אם העידו ששההו עליו עד שתצא נפשו ותו ליכא למיחוש בעדותם דילמא העידו בדדמי' כי לדיוקי' דידה בשני עדים לא בעינן דרחמנא האמינום ובעיי' אינו אלא בע"א דרחמנא לא האמינו רק משום עגונה תקנו רבנן דע"א נאמן בזה איבעי' לן דילמא טעמא דתקנו רבנן דעד א' נאמן משום דהיא דייקי' ובמילתי' דא' לבדדמי' לא תידוק שפיר וכדאמרן אע"ג דבעדות העד ליכא למיחוש לה לבדדמי אבל היכי דאיכא למיחוש דילמא העד גופא העיד בדדמי כגון במת ולא קברתיו במלחמה אפי' בשני עדים חיישינן לה לבדדמי' ואין משיאים ע"פ וכדברי הרי"ף ז"ל ואזדא לה קושי' הרא"ש עלי':

והשתא דאתית להכי אין מכאן ראי' לסברת הראב"ד ז"ל דבמים שיל"ס שייך בדדמי לפי מאי דס"ד השתא וכמ"ש לעיל דוודאי כיוון דשהה עליו עד שתצא נפשו תו לא שייך בדדמי אצל העד ואך מטעמא דבדדמי דידה קאמרינן דמים כמלחמה דמי' וכבר הרחבנו בזה כל הצורך ולפי דרכך אתה למד דע"כ לא ס"ל להרי"ף ז"ל סברת הראב"ד ז"ל דבמים שיל"ס שייך בדדמי דאל"כ ע"כ צריך אתה לומר דלפי מאי דס"ד למיפשוט מעובדא דשני ת"ח דע"א במלחמה נאמן והרי אכתי לא אסיק אדעתי' דאמרי' דאסקינהו עד בתר הכי' דדחי' לפשיטותי' בזה וא"כ רוצה למיפשוט דאפי' בעד א' לא חיישינן לבדדמי א"כ למה לי' דמאה נשים כע"א דמי' אפי אי כשני עדים דמי מ"מ ש"מ דלא חיישינן לבדדמי דאי ס"ד דחיישינן בשני עדים נמי הוי' לן למיחוש לסברת הרי"ף אלא שיש לדחות דאי לאו משום דכעד א' דמין ה"א איפכא שאף שנפשוט מכאן דגבי' עד א' לא חיישינן לבדדמי מ"מ לגבי דיוקא דידה חיישינן לבדדמי' והא דהשיאה ר' נשותיהן היינו משום כיוון דאיכא ב' עדים שוב א"צ דיוקא דידה מהאי טעמא קאמר' דכעד א' דמיין ואיפשוט לן תרווייהו דבעדים לא חיישינן לבדדמי ולא לגבי דוקי' דידה חיישינן לדדמי ונחזור לענייננו הנה דברי הרא"ש תמוהי' מאוד בעיני דמדהשיג על הרי"ף מהא דקאמר מאה נשים כע"א דמי' משמע אי הוי' כב' עדים לא אמרינן בדדמי' דומה לו ז"ל דאנן בדדמי דעדים אסקיני' הכא א"כ לפ"ז ע"כ בשיל"ס שייך בדדמי כיון דהפשטן הזה לא אסיק אדעתי' דאסקינהו כו' וקאמר מים כמלחמה דמי' אלמא שייך בדדמי בגוף הטביעה ואיך כתב על דברי הראב"ד ואי נ"ל ראי' דמים שיל"ס ל"ד למלחמה דלא שייך למימר בהוא בדדמי הרי לפי מה שהבין הוא ז"ל ע"כ שייך בהו בדדמי וכדאמרן מ"מ גוף הדין של הרא"ש דמחלק בין ראה הטביעה ללא ראה לא נדחה כיון דלפי מ"ש אין ראי' לסברת הראב"ד מ"מ הא יש מן האחרונים ז"ל שפי' דברי הרא"ש דהאי חילוקא אינו אלא לענין בדדמי אבל לענין דחזי' בשעתי' אין לחלק וכן מטין דברי הרא"ש למדקדק בהם היטיב ופשטא דשמעתא נמי מוכח כן וגם ר"פ פסקו דאפי' בע"א ל"א דאמר בדדמי א"כ אין מקום לסברת הרא"ש לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה וע"כ הא דבעיא ש"ס חזי' בשעתי' בכל גווני בעי ומטעמא דאמרן א"כ אין התיר להתיר בנ"ד מהאי טעמא דאמרן:

אבל היסוד והעיקר הגדול שראוי לסמוך בשריותא דההיא איתתא למעשה נ"ל לסמוך על עדות ה' מנחם בה' יהודא שהעיד שהכיר את בגדי האיש שהוציאו מן המים בט"ע שהם בגדי ה' ישראל הנטבע בחוה"מ פסח. אע"ג דלחד שינוי' בפרק בתרא דיבמות ופרק ב' דב"מ אמרינן כליו חיישינן לשאלה מ"מ בנ"ד איתתא שריא וכמו שאבאר בס"ד רק שתחילה ראוי לברר ענין א' דע דבפרק ג' דגיטין (דף כ"ח) שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפה כרקו' ועל הספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימי' אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהם חומרי חיי' וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה וכתב הריב"ש בתשובה הביאו הב"י וכן בהנהו תלת דר"א בן פרטא שנותנין עליהם חומרא חיי' וחומרא מתים אם נשאת תצא ואע"ג דחד מינייהו ספינה שאבדה בים אין זה טבע במים שאל"ס שאם נשאת לא תצא שטבע במים שאל"ס מעיד שטבע בים ושהה שיעור שתצא נפשו ואז הצלתו ע"י מחילה של דגים או שיצא במקום רחוק הוי' מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח משום הכי אמרי שאם נשאת לא תצא וכן כתב הב"י למעלה בשם תשו' להרמב"ן צריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו ולא ראוהו או שמא ראה ספינה המטורפת בים וחשבה להשבר או שראה שנשברה ספינה בלב ים כי רוב העולם קורין לדברים האילו טביעה ואין מדקדק בין שנשברה במקום רחוק מאוד מהעיר שיחשבוהו הרואים שא"א למי שנפל שם להנצל ולצאת אל היבשה ובין שראהו טבע ממש וכיסוהו המים ושהה עליו. ויש הפרש גדול בין זה לזה אפי' במים שאל"ס כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו אם נשאת בדיעבד לא תצא כמ"ש במס' יבמות ואם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה בלבד זה אינו כלום ואפילו נשאת תצא כי שמא ניצול ע"ג עץ או קורה כדרך שנצולים הרבה פעמים ובספינה המטורפת בים הרי הוא בחזקת קיים לכל דבר ואם נשברה נותנין עלי' חומרא חיים וחומרא מתים כדאי' בפרק כל הגט עכ"ל ס"ל ז"ל דאם לא שהה בכדי שתצא נפשו תצא ותמיה לי דקי"ל במס' יבמות מים שיש להם סוף אשתו מותרת ומים שאין להם סוף אשתו אסורה ואמרינן שם ה"ד מים שיש להם סוף אמר אביי כל שעומד ורואה מארבע רוחותיו וטעמא דמילתי' דמים שאין להם סוף אשתו אסורה כיון דאינו רואה מד' רוחותיו שמא יצא לאלתר למרחוק ולא ראהו נמצא שזהו החילוק בין מים שיש להם סוף ובין מים שאין להם סוף. דאילו במים שיש להם סוף כיון ששהה עד שתצא נפשו אם איתא דנפק הוי' חזי' ליה ובמים שאין להם סוף חיישינן דילמא נפק לאלתר למרחוק ולא חזו ליה נמצא מים שאין להם סוף ושהה עליו בכדי שתצא נפשו ומים שיש להם סוף ולא שהה שווין דכמו שיש לחוש במים שיש להם סוף בדלא שהה דילמא יצא הנטבע האי חששא גופיא איכא במים שאין להם סוף אפילו בדשהה דילמא יצא לאלתר למרחוק ליבשה ולא שהה במים בכדי שתצא נפשו דמה לי חששא דילמא יצא לאלתר בדלא שהה או יצא למרחוק אף בדשהה ולא ראוהו וודאי דא ודא אחת היא וכיון דקי"ל מים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא ולא חיישינן בדיעבד דילמא נפק למרחוק קודם ששהה במים בכדי שתצא נפשו הוא הדין מים שיש להם סוף אם לא שהה עד בכדי שתצא נפשו אם נשאת לא תצא והא דתנן התם אר"י מעשה בסומא שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שת"נ והשיאו את נשותיהם היינו משום דאי לא שהה כדי שת"נ לכתחילה לא תנשא אבל בדיעבד לא שהה במים שיש להם סוף דמי לשהה במים שאין להם סוף ותרווייהו אם נשאת לא תצא ואדרבא מים שיש להם סוף ולא שהה עדיפא ממים שאין להם סוף אע"ג דשהה דאילו במים שאין להם סוף איכא למיחוש למחילה של דגים ובמים שיש להם סוף מחילה ש"ד לא שכיחא כדאמרינן התם גבי מעשה בשני בני אדם שהיו מכמרין מכמורין בירדן כו' וא"ל דהיינו טעמא דאע"ג דבמי' שיש להם סוף ולא שהה תצא משום דחיישינן דילמא יצא הנטבע במקום קרוב ממקום שנטבע משא"כ במים שאין להם סוף ושהה דילמא יצא למרחוק ולא ראוהו לא חיישינן דא"א דנפק הוי נפק למקום קרוב שיבוש גדול הוא וא"א לומר כן דהרי חכמים כללא כיילא דמים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא ומי לא עסקינן שהרואה עומד רחוק ממקום שהנטבע נטבע ורואה מרחוק שנטבע א' ואלו היה מקום הטביעה כל שהוא יותר רחוק כטפח או טפחים לא היה ראהו ואפילו הכי אם נשאת לא תצא ואמאי ניחוש דילמא יצא לאלתר ברחוק כל שהוא ממקום שנטבע וזה לא ראוהו וכי ס"ד דדווקא מצומצם באותו מקום שנטבע הוא דחיישינן דילמא יצא אבל רחוק] כל שהוא ממקום הטביעה לא חיישינן זה דבר שאין הדעת סובלו כלל אלא וודאי בנטבע [במשיל"ס] אף שלא שהה עד בכדי שתצא נפשו נמי אם נשאת לא תצא דמשעה שנטבע הוא בחזקת מת ורבנן החמירו דבעי' שישהה עד שתצא נפשו לכתחילה וכן החמירו במים שאין להם סוף ובדיעבד בתרווייהו אם נשאת לא תצא:

ויותר קשה לי על תשו' להרמב"ן דס"ל. דאם העיד בסתמא שנטבע חוששין להחמיר דילמא לא שהה בכדי שתצא נפשו מהא דאמר שם (דף קכ"א ע"ב) ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי' חסא טבע חסא אמר רב נחמן האלהי' אכלו כוורי לחסא מדבוריה דרב נחמן אזלה דביתהו דחסא ואינסבא ולא אמרי לה ולא מידי א"ר אשי ש"מ הא דאמרו רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה"מ לכתחילה אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיניה אע"ג דקאמר סתם טבע חסא ולא אמר ששהה עליו בכדי שתצא נפשו ש"מ דאפילו לא שהה עליו בכדי שת"נ אם נשאת לא תצא דאי אמר ההוא גוי ששהה משום דבעי שיעיד בפי' ששהא ואם לאו אפילו נשאת תצא לא שתיק גמר' מיניה מלפרש בהדיא שאמר כן דבר שגוף הדין תלוי בו וליכא למימר דלעולם אם לא שהה בכדי שתצא נפשו אפילו אם נשאת תצא והא דלא אמרו ולא מידי לדביתהו דחסא דאינסבא היינו מטעמא דא' באיכא דאמרי אנסבא ר' נחמן לדביתהו אמר חסא גברא רבה איתי' אם איתא דסליק קלא אית ליה למילתא ולא פליגי הני לישנא אלא ללישנא קמא דווקא. משום דאינסבא לא אמר ולא מידי אבל לכתחילה לא הוי מינסב ר"נ לדביתהו וכדמסיק הש"ס אל"ב ולא היא לא שנא גברא רבה ול"ש לאו גברא רבה דיעבד אין לכתחילה לא וללישנא בתרא מטעמא דגברא רבה איתי' הוי' מינסב לה רב נחמן אפילו לכתחילה א"כ היכא מוכיח ר' אשי מכאן דבמים שאין להם סוף אי נסיב לא מפקינן לה מיניה דילמא שאני חסא דאיתי' גברא רבה שהרי אם לא שהה עד שתצא נפשו תצא והכא לא חשו לה ולעולם דלאו גברא רבה במים שאין להם סוף אפילו ניסת תצא וא"ת הא ר' אשי גופי' א' התם למעלה (שם ע"א) הא דאמר רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה"מ באינש דעלמא אבל צורבא מרבינן לא אי דסליק קלי' איתא ליה אלמא ס"ל לר' אשי גופיא לחלק בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא א"כ מנ"ל לר"א להוכיח מעובדא דחסא דאי נסיב לא מפקינן לה מיניה דילמא גברא רבה שאני ונ"ל דהכא דייק לה ר' אשי דאא"ב דבמים שאין להם סוף אי נסיב לא מפקינן לה מיניה והא דלא תנשא לכתחילה אינו אלא חומרא בעלמא היינו דבגברא רבה תנשא לכתחילה ולא גזרינן ג"ר אטו לאו גברא רבה אא"א דלאו גברא רבה במים שאין להם סוף מדינא אסורה ואם נשאת תצא א"כ נגזור ג"ר אטו לאו גברא רבה ועי"ל דהכי דייק ר' אשי מדלא אנסבא רב נחמן לכתחילה אלמא אינו מחלק בין ג"ר לדלאו ג"ר וראשון עיקר. כי ע"ז יש כמה גמגומים ואין להאריך עוד בזה ומה שנראה שקשה להו ז"ל דבספינה שאבדה בים נותנין עלי' חומרי חיים ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה ואלו במים שאין להם סוף קי"ל דאם נשאת לא תצא אני אומר אי משום הא לא איריא דכמו שגזרו חכמים לענין נשואים שלא תנשא לכתחילה הכי נמי גזרו לענין תרומה אע"ג שאם נשאת לא תצא תדע שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' תרומה ד"ג הניחה בעלה גוסס במדינה אחרת בין שהיתה כהנת אשת ישראל או ישראלית אשת כהן לא תאכל בתרומה שרוב גוססים למיתה ע"כ. הרי בכהנת אשת ישראל אע"ג דרוב גוססים למיתה מ"מ החמירו שלא תאכל בתרומה אע"ג דלענין נשואין בגוסס לא תנשא לכתחילה ואם נשאת לא תצא כדמשמע בכ"מ בתוספות ופוסקים דמדמי לה למים שאין להם סוף וה"נ דכוותיה:

ואגב אורחין באתי להודיע כי שגגה גדולה יצאה כאן מלפני השליט בכ"מ שכת' ע"ז שכתב הרמב"ם הניחה בעלה גוסס וז"ל מימרא דרבה ואע"ג דרבה חילק בין זקן שהגיע לגבורות ולא הגיע לגבורות הא אסיקנא בתיובתא ואע"ג דבתר הכי אמרו ואי בעית אימא כיון דאיפלג איפליג סמך רבינו על דברי אביי ופשטא דברייתא ועל מ"ש בתחילה תיובתא דרבה דשינוייא דכיון דפלג פלג שינויא דחיקא הוא וכן דעת הרי"ף והרשב"א וכן הכריעו מהירושלמי ע"כ ואגב חורפי' לא דק דמה ענין הגיע לגברת לגוסס ורבה תרתי מילי קאמר דבזקן שהגיע לגבורת אין נותן לאשתו גט בחזקת שהוא קיים וכן בגוסס ואיתבי' אביי אזקן שהגיע לגבורת מברייתא דתניא אפילו בן ק' שנה אבל בגוסס ליכא מאן דפליג ארבה ונחזור לעניננו דבספינה שאבדה בים דנותנין עליו ח"ח דתנן אינו אלא מדרבנן ואם נשאת לא תצא ואפילו הכי בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה כמו גוסס [ואע"ג] דחד. מתלת מילי דר"א בן פרטא שהוא עיר שכבשוה כרקום מסתברא דהא דנותנין עליו ח"מ הוא חששא גמורה ואם נשאת תצא כי כן דרך עיר שכבשוה כרקום והרבה בני אדם נמלטין מידם גם מי שאינו נמלט אין הורגין את הכל רק מניחים אותם למס עובד מ"מ י"ל דספינה שאבדה בים היינו מים שאין להם סוף ואם נשאת ל"ת והא כדאיתא ותדע דע"כ הא דיוצא ליהרג דתנן ונותנים עליו ח"ח אינו אלא חומרא בעלמא מדרבנן ולא חששא דאורייתא הוא ללישנא קמא דר' יוסף דמוקי להא דיוצא להרג בב"ד של ישראל שהרי מקשה עליו הש"ס מדתנן כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד של פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג ומשני דילמא בורח שאני ואס"ד דחשש גמור הוא דילמא חזי ליה זכותא אטו משום דבורח הוא קטלינן ליה לגברא שלא כדין דילמא חזי ליה זכותא אחר שנגמר דינו אלא ע"כ מילתא דלא שכיחא הוא ול"ח לה מהאי טעמא קטלינן ליה לגברא מדינא והא דיוצא ליהרג נותנין עליו ח"ח חומרא בעלמא הוא מדרבנן וע"כ י"ל דהא דספינה המטורפת בים היינו מים שאין להם סוף וחומרא מדרבנן היא הא דנותנין עליו ח"ח והרמב"ם פי' בפי' המשנה ספינה המטורפת בים הוא שסוער עליה הים ורצה לשברה והמלחים אינם יכולים להנהיגה כפי רצונם מגודל הסער אבל העצים והכלים נשארו הספינה שאבדה בים הוא שנשברו העצים והכלים שלהם ונאבד הכל ונשארה הספינה על פני המים להנהגת המים ולא נשאר עוגן ולא משוטו' שיתנהגו בה ע"כ וכבר יש מי שרוצים לדקדק מדבריו מדמפ' וספינה שאבדה בים הוא שנשברו הכלים מכלל שאם נטבעו האנשים בתוך הים אע"פ שלא שהו עליהם עד שתצא נפשם אין נותנין עליהם ח"ח וכ"כ מהרש"ק בתשובה סימן נ"ג בשם מהריב"ש וכן דקדק אחי הרב ני' בתשובה ולדידי אין זה דקדוק כלל שהרי עיקר מה שרוצה התנא ללמדנו בהני תלת דסיפא הוא זאת דאע"ג דבתלתא דרישא הן בחזקת קיימין מ"מ בתלתא דסיפא אינו כן אלא נותנין עליהם חומרי מתים א"כ קמ"ל התנא רבותא לפי פי' הרמב"ם דספינה שאבדה בים דהיינו שנשברו הכלים כו' נמי נותנים עליהם חומרי מתים ואין דינן כאותן דרישא שהן בחזקת קיימין ולעולם ס"ל דאף אם נטבעו האנשים ולא שהו עליהם עד שתצא נפשם שנותנין עליהם נמי ח"ח ובת כהן לישראל נמי לא תאכל בתרומה ונחזור לעניננו דמוכח ללישנא קמא דר"י שיוצא ליהרג בב"ד של ישראל שנותנין עליו ח"ח אינו אלא מדרבנן וא"כ י"ל אפילו לתשובת הרמב"ן והריב"ש אם לא שהא עליו בשתצא נפשו אע"ג דסבירא להו ז"ל דאם נשאת תצא אינו אלא מדרבנן ואפשר דה"נ סבירא להו ביוצא ליהרג בב"ד של ישראל נמי אם נשאת תצא וכיון דאינו אלא מדרבנן א"כ בנ"ד שיש ע"א שמעיד שראה שנפל בעל האשה זו למים כשנהפכה הספינה שהיה בתוכה אע"ג דלא שהא עד כשתצא נשמתו מ"מ מדאורייתא הוא בחזקת מת משעה שנפל למים וזה דבר שהחוש מעיד ע"ז שרוב הנטבעים אינם נמלטין ומדאורייתא אזלינן בתר רובא וע"כ הא דהחמירו בתשובה להרמב"ן והריב"ש בדלא שהא שאם נשאת תצא אינו אלא מדרבנן נותנין עליו ח"ח ולדבריהם צריך לחלק בין לא שהה ובין מים שאין להם סוף דקי"ל אם נשאת ל"ת משום דנמלטין במים שאין להם סוף הוי מעוטי דמעוטי דלא שכיחא מה"ט לא גזרו אלא שלא תנשא לכתחילה ואם נשאת ל"ת אבל בדלא שהא נמלטין הוי מעוטי דשכיח חשו לה חכמים אפילו בדיעבד אם נשאת תצא וכיון דבנידון דידן משעה שנפל בעל אשה זו למים הוי בחזקת מת מדאורייתא ואין כאן אלא איסורא דרבנן וכיון שכן יש לסמוך על עדות ה' מנחם ב"ה יהוד' שהכיר את בגדי האיש שהוציא מן המים בט"ע שהם בגדי בעל אשה זו והרי בפ"ב דב"מ ובפ' בתרא דיבמות (דף ק"כ) איכא תרתי שנויי להאי דאמרינן סי' דאורייתא הא דקתני אע"פ שיש סימן בגופו ובכליו אמרינן גופו דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה איבעית אימא כליו בחוורי וסומקי כלומר אבל בסימן גמור בכליו נידון עליו דלא חיישינן לשאלה א"כ י"ל דאפילו להמחמירים לפסוק לחומרא כשינויי דכליו חיישינן לשאלה היינו במקום דאיכא למיחוש לאיסורא דאורייתא כגון שמצאו א' מת ואין מכירין אותו בט"ע שבגופו אלא בט"ע דכליו חששו להחמיר לפסוק לחומרא כהאי שינוי' דכליו חיישינן לשאלה אבל במקום שאינו אלא איסור מדרבנן כיון דאיכא תרתי שינוי' בשל סופרים הלכה כדברי המקילי' בשינויי דלא חיישינן לשאלה ואע"ג דאיכא לפרושי דלא פליגי הני תרי שינויי ולכ"ע חיישינן לשאלה והא דמשני בשנוי' בתרא כליו בחיוורי וסומקא דמשמע דבסי' חשוב בכלים מהני ולא חיישינן לשאלה י"ל דמיירי באותן כלים שאין דרך להשאילם כמו שפירש רש"י ותוספות אברייתא או שמצא בין כליו כשר והא דנאדי משנויי קמא דטעמא דמתניתין משום דחיישינן לשאלה ומיירי בכלים שדרכן להשאילם משום דניחא לי לאוקמא מתניתין דגופו וכליו בחדא גוונא גופו דאריך וגוץ וכליו בחיוורי וסומקא דהני סי' לאו כלום נינהו ולא לאוקמי מתניתין בתרי טעמא גופו דאריך וגוץ דלאו סי' נינהו וכליו איירי בסי' חשובים אלא שחיישינן לשאלה מ"מ הרי כתבו התוספות בהדיא ביבמות דלשינויי בתרא לא חיישינן לשאלה גם הר"ן והנ"י פסקו דלא חיישינן לשאלה כמו שהביא הב"י אע"ג דכתב הב"י דדעת הרי"ף והרמב"ם דחיישינן לשאלה ליתא שהרי הם ז"ל לא הזכירו מזה כלל אי חיישינן לשאלה או לא ואפילו את"ל כמ"ש דהני תרי שינויי לא פליגי אהדדי ולכ"ע חיישינן לשאלה ואפשר דה"ט דפוסקים המחמירי' למיחוש לשאלה מ"מ בנידן דידן איתתא שריא לא מיבעיא להמקילין בספק אישתהי דאיתתא שריא אלא אפילו למחמירין בספק אישתהי מ"מ כיון דאיתתא זו יוצאת מחזקת אשת איש דאורייתא וכמו שנתבאר לעיל הוי ליה ספק אישתהי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא אע"פ שאחי הרב נר"י מפקפק לומר דלא שייך ט"ע בבגדי הנטבע במים דמחמת שנשרו במים אזדא להו צבעייהו דמ"מ שייך בהן טביעות עין אטו ט"ע בצבע לבד תלי' ולא אמרו רז"ל אלא מי שהיה בעל חי דלאחר ג"י אי הי' במיא ואישתהי' נשתנה פ"פ ותפח וא"א להכירו בט"ע שהיה לו בחיים חיותו אבל בבגדים אין לנו לבדות מלבינו לומר שאין מכירין בט"ע הואיל ונשרו במים ולא אישתמטו הש"ס והפוסקים להשמיענו זאת ומה שרצה אחי להכריע זה מחמת קושיות התוספות יש לי פלפול ארוך בזה אלא שיאריך הענין מאוד ואי"ה פנים אל פנים אדבר עמו ומה שרצה להכריח זה מקושית מהר"ל מפראג שהקשה למאן דאמר סימנים דרבנן אמאי תנן אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו מאי אירי' סימנים דרבנן דלא מהני בכלים אפילו ט"ע דאורייתא נמי לא מהני בכלים להאי שינויי דמשני כלים חיישינן לשאלה לדידי קושית מהר"ל מפראג לאו קושיא כלל שהרי סימנין מובהקים ביותר אפילו למ"ד סימנין דרבנן מ"מ בסימנים מובהקים ביותר דכ"ע דאורייתא נינהו וסמכינן עלייהו כמבואר בדברי הפוסקים ז"ל א"כ הא דנקט התנא אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו לצדדים קתני בגופו לא מהני סימנים שאינו מובהקים ביותר דלאו דאורייתא נינהו ללישנא דסימנים דרבנן ובכליו אפילו סימנים מובהקים ביותר נמי לא סמכינן עלייהו להאי שינויי דחיישינן לשאלה ואל תתמה דגופו וכליו דתנן לאו בחדא גוונא מיירי דגופו מיירי בסימנים שאין מובהקים ביותר משום דלאו דאורייתא נינהו וכליו איירי אפילו בסימנים מובהקים ביותר דהוי דאורייתא מ"מ לא מהני בכליו משום דחיישינן לשאלה שהרי למ"ד סימנים דאורייתא מוקי לה להש"ס גופו דאריך וגוץ וכליו דחיישינן לשאלה כלומר ואפילו סימנים גמורים בכלים לא מהני אלמא גופו וכליו דתנן לאו בחדא גוונא מיירי א"כ ה"נ יש לפרש אליבא דמ"ד סימנים דרבנן ואזדא לה קושית מהר"ל מפראג:

ועתה אשיב ידי לעיין בדברי אחי הרב המאור הגדול מהו' אברהם נ"י הנה פיו פתח בחכמה לפלפל בדברי הריב"ש בתשובה שכתב בספק אישתהי ספק לא אישתהי גבי מיא אזלינן לחומרא ואם נשאת תצא והבא עלי' באשם תלוי קאי ובוודאי אישתהי הבא עלי' בחטאת ובני' ממזרים אם הריב"ש מיירי שראינו שנפל למים רק שלא שהה עד שת"נ ואח"כ העלו א' מן המים ואשתהי, או ספק אישתהי או מיירי שלא ראה שנפל למים רק מצאו א' מת על שפת הים שפלטהו הים ע"ז כתב הריב"ש מ"ש זהו תורף דבריו והאריך הרבה בזה ואני תמה עליו מה מקום להסתפק בזה הרי מבואר להדיא בתשובת הריב"ש הובא בב"י גבי נשאת ע"פ עד כשר בזה"ל ואם היה בכאן מי שמעיד בטביעה במים שאין להם סוף אז לא היתה אסורה אלא מדרבנן לכתחילה אבל בכאן אין מי שמעיד על הטביעה אלא שאומר שאחר שנהפכה הדוגיא ראה מכלוף מת על שפת הים ואינו אומר בפירוש שמכלוף היה בדוגיא ושהה שיעור שתצא נפשו ע"כ מבואר להדיא שאיירי שלא ראה העד שנטבע רק מצא את מכלוף על שפת הים והכירו בט"ע ע"ז כתב הריב"ש בוודאי אישתהי קאי בחטאת ובספק כו' ויש ללמד זכות על אחי הרב נ"י שהוא לא ראה רק דברי הריב"ש מ"ש הב"י גבי בד"א שהוא ביבשה שלא העתיק שם הב"י סוף דברי הריב"ש שכתב ואם היה בכאן וכו' אבל שם גופו מסיים הב"י ולקמן בסימן זה אכתוב תשלום לתשובה זו ומה שתמה אחי הרב נר"י על הרמ"א שפסק בספק אשתהי' אם נשאת תצא ואם איירי בשלא ראה הטביעה הלא להרז"ה והרא"ש והטור בשלא ראו הטביעה מעידין אף שלא ראוהו מיד והנה על הריב"ש ז"ל דלא, ס"ל האי סברא לחלק בין ראו הטביעה ללא ראו וס"ל דאף בלא, ראו הטביעה אין מעידין אלא מיד ניחא אבל על הרמ"א ז"ל קשי' שהוא הביא סברות הריב"ש בהגה סימן כ"ו והביא דעת הרז"ה והטור והרא"ש בהגה סעיף כ"ח וזאת הוי תרתי דסתרי עכ"ד לא קשיא מידי דרמ"א מחלק בין ראה הטביעה ללא ראה לענין אם מכירו בט"ע בלי סימן (אבל) דבראה הטביעה חיישינן לה לבדדמי אבל לענין חזי' בשעתי' ס"ל דהרא"ש מסייעתו גופי' בעי אפי' מי שלא ראה הטביעה וכבר נתברר כ"ז למעלה וע"כ צ"ל דברי רמ"א כן שהרי טעם החילוק בין ראה הטביעה ללא ראה הוא משום דמי שראה הטביעה אומר בדדמי ואי ס"ל לרמ"א למי שראה הטביעה הוא משום דאמר בדדמי מהאי טעמא בעינן חזיי' בשעתי' אמאי פסק בספק אישתהי שתצא כיון דאינו אלא משום חששא דבדדמי אפילו בוודאי אישתהי לא תצא שהרי כתב המחבר בסעיף ל"ג עד א' אומר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת. לא תצא ע"כ ולא הגי' עליו רמ"א כלום אלמא ס"ל משום חששא דבדדמי לא תצא ועוד דבסעיף כ"ו אכתי לא אסיק מע"א שמעיד על הטביעה אלא משני עדים והיינו דנקיט בכל הסעיף בלשון רבים מעידין עליו אם הכירוהו בשני עדים קי"ל דלא חיישינן לבדדמי דלא כהרי"ף ז"ל ואי טעמא דחזי' לאלתר הוא בראה הטביעה ומשום בדדמי א"כ בב' עדים א"צ דחזי' לאלתר ואמאי כתב רמ"א דבספק אישתהי תצא הלא אפילו בוודאי אישתהי בב' עדים תנשא לכתחילה לפי סברא זו אלא וודאי כדאמרן וזה פשוט ומ"ש עוד ובדוחק נוכל לתרץ דלדעת הרמ"א ז"ל מה שהרא"ש מקיל בשלא ראו הטביעה לא איירי בשלא ראה שום אדם רק העדים לא ראו ולא שמעו אבל אחרים ראו אבל צ"ע דא"כ ניחוש שמא העד משקר מאחר שלא שמע וצ"ע דלענ"ד טעם הרא"ש דמחלק בין ראה הטביעה ללא ראה מוכרח דסבירא ליה דאם ראה הטביעה חושדין אותו למשקר מחמת בדדמי עכ"ד דברים אלו אינם מובנים כלל ומה שמדקדק מדמחמיר הר"ן בספק אישתהי אינו אלא לפי מה שפי' בדברי הרמב"ם דאם אישתהי וודאי תפח דליכא אלא ספיקא חדא בעובדא דהר"ן שלא ראה את טביעות מיימון אבל לשאר פוסקים שמפ' באישתהי דחיישינן דילמא תפח בספק אישתהי הוי ס"ס ספק אישתהי ספק לא אישתהי את"ל אישתהי שמא לא תפח עכ"ד ודברי תימא הם שהרי הרשב"א והמ"מ מפ' דשמא תפח ואפ"ה מחמירין בספק אישתהי כמ"ש למעלה ועוד הא דרצה הש"ס לפשוט ביבמות דריב"ב לקולא פליג מדשרו רבא ורב דימא מנהרדעי להני נשי אינשי שנטבעו במים שאין להם סוף ואסקינהו לבתר ג"י מאי ראיה היא זו לעולם לבתר ג"י לכ"ע אין מעידין משום דדילמא נשתנה פרצוף פנים והנהו עובדא שאני דהוי ליה ס"ס ספק דילמא לא נשתנה פרצוף פנים והוא אותו פ' שנטבע לפני כמה ימים ואת"ל שהוא אינו אותו פלוני רק נשתנה פ"פ מ"מ דילמא אותו פ' שראו שנטבע לפני כמה ימים לא עלה ואע"ג שהוא ס"ס שאינו מתהפך שא"א לומר ספק עלה ס' לא עלה את"ל עלה שוב ליכא ספיקא אחרינא מ"מ הרי לדברי אחי נר"ו לדעת הר"ן א"צ ס"ס המתהפכת אבל דע לך אחי לא זו הדרך לדרוך בדרכי ס"ס ואפילו להתיר איסור קל כ"ש איסור ערוה החמורה שהרי יסוד הס"ס שכתבת לדעת הר"ן הוא ספק אישתהי ספק לא אישתהי את"ל דאישתהי ספק תפח ס' לא תפח הלא שני הספיקות אינם אלא שם א' דהיינו ס' אישתנה ס' לא אישתנה אי משום דלא אישתהי דעדיין לא הגיע זמן שיתפח ואי משום דאף דאישתהי והגיע זמן שאפשר לתפח מ"מ דילמא לא תפח ואין זה אלא כאלו אתה אומר כל היום ס' נשתנה ס' לא נשתנה מ"מ אינו אלא ספיקא חדא ושם א' הוא ודמיא להא דאמר בפ"ק דכתובות (דף ט') אמר ר' אליעזר האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמאי ס"ס הוא ספק תחתיו ס' אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון לא צריכא באשת כהן ואי בעית אימא באשת ישראל וכגון דקביל בה אבוה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום א' וכתבו התוספות וא"ת אכתי איכא ס"ס ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיתה קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בהבא על יבמתו (דף ס"א) וי"ל דשם אונס חד הוא ע"כ הרי אין לעשות ס"ס בדבר שהשני ספיקות המה משם א' ולנבון כמוך יבין מעצמו שהס"ס שכתבו התוספות אלים טפי מס"ס דידך ומ"מ לא דייקינן ליה לס"ס ק"ו לס"ס דנידון שלנו דלא סמכינן עלה ודעת לנבון נקל משו"ה קצרתי ודע לך כי ברשת זו נלכד בעל ס' דברי ריבות הובא בק"ע וז"ל הרוג הנמצא שלם והכירוהו בט"ע יש להתיר אשתו מטעם ס"ס הא' שמא הלכה כר"ת דמעידין אפילו לאחר כמה ימים כשגופו שלם ואת"ל דאין הלכה כמותו שמא הלכה כאותו דס"ל דמספיקא תלינן להקל שהוא תוך ג' וס"ס כזה מתהפך ע"כ האשה מותרת ע"כ ואין זה אלא כדא"ח וקורא אני עליו כבוד לאיש שבת מריב המה דברי בעל הריבות מטעמא דאמרן והנה אם היה מקום לדבריו היה בנידון דידן איתתא שריא דס"ס זו בעצמו שייך בנדון שלנו דלדעת ר"ת במיא נמי לא צריך דחזי' לאלתר בדגופו שלם כמ"ש הרא"ש וש"פ וגם איכא ספיקא דילמא חזי' בשעתי' אלא שטעות הוא מטעמא דאמרן דאינו אלא שם א' אם אישתנה פ"פ או לא אישתנה ואם נרכיב ס"ס שלך עם הס"ס של בעל הריבות יהיה ג' ספיקות אלא דליתא לפי האמת אלא חד ספיקא דכל הספיקות אינו אלא שם א' ספק נשתנה ספק לא נשתנה ובזה נדחו דבריך שכתבת להתיר מטעם ג' ספיקות וגם הס"ס שכתבת להתיר ספק שמא לא אישתהי את"ל אישתהי שמא לא יכול לתפוח מחמת שהיו רגליו במים ליתא דאינו אלא שם א' ספק לא אישתנה ואינו אלא ספק א' גם בזה אין דעתי מסכמת עמך דמחמת שרגליו במים אינו משתנה רק אם היה בא. מעשה לידי שהיה רוב גופו במים ע"ז הייתי נושא ונותן אבל זה פשוט בעיני דמחמת שהיה רגליו במים אין מגינים על גופו מלהשתנות ול"ד לתשובת ר"ב אשכנזי כאשר דחית בעצמך ויפה כוונת עוד אמרתי אחת היא ולא אכחד ממך אהובי אחי אע"פ שמרגלתא בפומייהו דאחרונים ז"ל להתיר עגונה ע"פ ס"ס אין דעתי נוחה מזה כלל שהרי ראינו שהחמירו חכמים בע"א במים שאין להם סוף אשתו אסורה וכן בגוסס ובראוהו מגוייד או צלוב אין מעידין עליהם אע"ג דהני רובן למיתה מ"מ החמירו רבנן מחמת חומר איסור אשת איש דלא תנשא לכתחילה ומאן יימר לן דראוי לסמוך לכתחילה על ס"ס להתיר באיסור א"א אע"ג דבתשו' הרשב"א סי' ת"א רוצה השואל לדקדק מספ"ק דכתובות דק"ל ס"ס עדיף מרוב דרוב אינו מתיר ביוחסין וס"ס מתיר ולדידי לא ראיה היא כלל דהתם היינו טעמא דרוב אינו מתיר משום דגזרו ביוחסין רוב העיר אטו רוב סיעה כדמפרש הש"ס התם גבי תינוקת שירדה למלאות מים מן העין אבל בס"ס דאלמנת עיסה דליכא למיגזר מידי סמכינן על ס"ס ולאו משום דס"ס אלים טפי מרובא ואדרבא יש לי להוכיח מאותו סוגיא דרובא עדיף מס"ס שהרי דייק הש"ס התם דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי מדתניא ט' צפרדעים ושרץ א' ביניהם ונגע בא' מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע ספיקו טמא וע"כ הא דספיקא טמא היינו ברה"י דאלו ברה"ר הא תנא בסיפא דאפילו ט' שרצים וצפרדע א' ביניהם ונגע בא' מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור וא"כ מנ"ל להוכיח דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דילמא בקבוע נמי אזלינן בתר רובא והא דט' צפרדעים ושרץ א' ביניהם דספיקא טמא היינו טעמא משום דברה"י לא אזלינן בתר רובא לטהר כמו דאזלינן בתר ס"ס לטהר ברה"י כדתנן (במסכת טהרות פ"ו משנה ד') כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס ברה"י טמא ברה"ר טהור כיצד נכנס למבוי וטומאה בחצר ספק נכנס ספק לא נכנס טומאה בבית ספק נכנס ספק לא נכנס ואפילו נכנס ספק היתה שם ספק לא היתה שם ואפילו היתה שם ספק שיש בה כשיעור ספק שאין בה כשיעור ואפילו שיש בה ספק טומאה ספק טהרה ואפילו טומאה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא א"ו קים ליה להש"ס דרובא אלים מס"ס וא"כ אע"ג דלא סמכינן אס"ס ברה"י לטהר מ"מ רובא דאלים טפי סמכינן עליו לטהר ברה"י ומשנתינו מוכח לה מדתנן כל שאתה יכול להרבות ס' וס"ס ברה"י טמא ולא קמ"ל דאפילו על רובא לא סמכינן ברה"י דאלים מס"ס ש"מ על רובא סמכינן לטהר ברה"י וע"כ טעמא דט' צפרדעים ושרץ א' דספיקא טמא היינו מטעם קבוע אלא שיש לדחות דשאני ט' צפרדעים ושרץ א' דאי לאו מטעמא דקבוע הוי אזלינן בתר רובא היינו משום שהוא רובא דאיתא קמן מה"ט עדיף מס"ס וסמכינן אהאי רובא לטהר אפילו ברה"י אבל רובא דליתא קמן גרע מס"ס וא"כ הכא דאע"ג דהחמירו רבנן במים שאין להם סוף וחברתי' דלא סמכינן ארובא היינו משום דהוי' רובא דליתא קמן דגריע מס"ס אבל על ס"ס י"ל דשפיר סמכינן אפי' באיסור א"א ויש לי פלפול רב ועצום בזה אבל אין רצוני להאריך עוד בזה והדברים עתיקים רק באתי לעורר את לב המעיינים בזה שיהיי' מתונים באיסור ערוה החמורה ואל יקילו ראשם להקל מחמת ס"ס כי קרוב הדבר להקל באיסור דאורייתא ומה גם בערוה החמורה וכ"כ המרדכי בשם ר' ברוך שבהרבה מקומות החמירו חכמים אפילו במקום ס"ס ומימי לא מלאני לבי להתיר שום עגונה מחמת ס"ס כי בקל יבא לטעות בהם ולהכשל באיסור תורה ח"ו ואע"פ שהרבה מן האחרונים השתמשו בזה מ"מ אהו' אחי שבק דידהו ותא אבתראי שלא להתיר עגונה ע"פ ס"ס וה' יצילינו משגיאות ועוד יש להביא ראיה דרובא עדיף מס"ס שהרי בדבר שיש לו מתירין הרבה פוסקים מחמירים בס"ס כמבואר ביו"ד סי' ק"י ואילו בתר רובא וודאי אזלינן דהיינו בתר רובא דליתא. קמן כדמוכח במסכת ביצה (דף ז') גבי בדק בקינה של תרנגולים מעי"ט ע"ש כל הסוגיא ובא"ח סי' תקי"ג סעיף ו' ודלא כרש"ל שם הובא במ"א ובמ"ד גם מ"ש עוד אחי ששערות שחורות הוי סי' בינוני לפי משמעות הגמרא דתירץ דווקא אריך וגוץ לא הוי סי' כלל אבל שארי סימנים הוי סימן בינוני וכן משמעות כל הפוסקים אגב חורפך לא דקדקת בזה כלל דשערות שחורות ואריך וגוץ חדא מילתא היא כי הרבה אינשי שערותיהם שחורות ואפילו על ארוך וגוץ לא היה צריך התנא לאשמועינן דאין מעידין עליו אלא בארוך וגוץ כגוונא דכתב מהררא"י בכתביו סי' קס"א. ונראה דמסתמא לא איירי דאריך ברוחב אצבע משאר בני אדם בינוני דפשיטא דהאי לא הוי סימנא כלל ולא איצטריך לאשמועי' אלא וודאי איירי שמופלג קצת באריכות ואפ"ה לא מהני ע"כ ובסי' הנ"ל כתב על א' שהיה אדם בינוני לא אריך ולא גוץ ביותר ושערותיו היו שחורות ומסלסלים וחוטמו היה קצת עמוק והשיב שכ"ז אינו מועיל ואפילו למ"ד סי' דאורייתא בצירוף כל הני סי' אינו מהני כ"ש שערות שחורות לכ"ע לא הוי סי' בינוני וזה פשוט לא ניתן ליכתוב ועוד יש לפלפל בדבריך הרבה אבל מפני חולי העינים ל"ע א"א לי להאריך היוצא מדברינו דאיתתא שרי' להנשא לכל גבר דיתצביי' מחמת סי' כליו וגם שהוא ספק אישתהי וכבר יצאת מחזקת אסור דאורייתא משעה שראו שנפל בעלה תוך הנהר ועוד יש לצרף סברת ר"ת וקצת פוסקים שכתבו להתיר במיא אפילו אישתהי כשאסקוהו אם נמצא גופו שלם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף