שאגת אריה החדשות/ב
|
< הקודם · הבא > |
שאלה הא דקי"ל ריח גט פוסל מן הכהונה אי הוה דאורייתא או דרבנן ונ"מ אם עמד כהן ונשאה אשה זו וילדה ממנו בן אי הוה דין אשה זו כגרושה גמורה והוה לי' הוולד חלל גמור ומותר לישא נשים הפוסלת לכהונה ולטמא למתים ואם אין אשה זו אסורה לכהן אלא מדרבנן אין הולד חלל של תורה ואסור לישא נשים הפוסלת לכהונה ואין מטמא למתים:
תשובה מפשוטן של הלכה דגיטין (דף פ"ב) ובפרק האשה רבה (דף נ"ב ע"א) ושם (דף צ"ד ע"א) משמע דאסורה מן התורה לכהונה כגרושה גמורה וא"כ הדבר ברור דהוולד שנולד לכהן ממנה הוי חלל של תורה ואפילו לקולא אלא שהרמב"ם מספק עלינו שכתב ברפ"י מה"ג המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם שאע"פ שאין זה גט הרי זו פסולה לכהונה מדבריהם שנאמר ואשה גרושה מאישה ואמרו חכמים אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לכל נאסרה לכהונה וזה ריח הגט שפוסל לכהונה מדבריהם והקשה הה"מ שהרי בפהמ"ג נראה שמדאוריי' היא ששנינו שם המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר"א מתיר וחכאו"ס ובגמ' א"ר יוחנן טעמא דר"א מהכא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה מן הכהונה אלמא הוי גיטא ורבנן איסור כהונה שאני ואם פסול זה אינו מה"ת האיך הוי יליף מיניה ר"א היתר האשה לעלמא ורבנן למה להו למימר איסור כהונה שאני לישני התם לאו מדאורייתא הוא ונדחק מאוד ביישוב קושיא זו ולא עלתה בידו והניח בצ"ע ואני אומר אי משום הא לא איריא שהרי ר' ינאי משום זקן אחד מפרש התם טעמא דר"א אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחד הרי זו מגורשת ורבנן האי איש לכל איש ואיש ומדלא יליף ר' ינאי טעמא דר"א מאשה גרושה מאישה משמע לי' לרמב"ם דל"ל לר"י הא דרשא דאע"פ שלא נתגרשה אלא מאישה פסולה מן הכהונה דאי הוה סבירא לי' האי דרשא היו מסתבר יותר לומר טעמא דר"א מהכא משנאמר דטעמא דר"א מויצאה מביתו כו' דאי ס"ד דהאי לאיש אחר מיירי קרא דאפי' לא התירה רק לאיש אחד הוי לי' לקרא לכתוב האי ריבויא דלא התירה אלא לאיש אחד גבי גרושין של האחד ומפני מה כתוב לי' קרא גבי קדושין של שני ללמד על גרושין של ראשון שלא התירה אלא לא"א בלבד ללמדנו בכה"ג הוי גיטא והשתא לא קשה נמי מה שהוקשה להה"מ ז"ל ל"ל למימר איסור כהונה שאני לימרו התם לאו מדאורייתא היא דוודאי לר"י הוה מדאורייתא אלא לר' ינאי דלא יליף לה לטעמי' דר"א מהאי קרא ס"ל דלאו דאורייתא הוא והלכה כר' ינאי לגבי' דר' יוחנן דרבי' דר"י הוא וזה שהכריחו להרמב"ם לפרש כן וא"ת דהרי בפרק האשה רבה נמי אמר רב הוה לי' לראב"ע למדרש בהאי קרא מרגניתא ודריש בי' חספא מאי מרגניתא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה מן הכהונה וזהו ריח גט שפוסל מן הכהונה והביאו ג"כ הה"מ התם וכיון דרב נמי סבירא לי' כר"י דהאי קרא דרשה גמורה היא הוה לי' רב ור"י תרי ואפילו אם תמצא לומר. דר"י משום זקן אחד לא סבירא לי' דדרשה גמורה הוא והוה לי' ר"י משום זקן אחד נמי תרי הוה לי' תרי ותרי ומאן אמר לן דלית הלכתא כרב ור"י ומ"ל משום דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י ומאחר דרב במקום ר"י לית' במקום ר' ינאי דרבי' דר"י הוא לכש"כ דליתא לדרב וא"כ ר"י וזקן אחד עדיפא לן מרב ור"י וזהו מה שנראה לי ללמוד זכות על הרמב"ם שלא יהי' להדיא נגד הש"ס ומ"מ עוד צריך לברורי מנ"ל להרמב"ם דר"י פליג בהא אדרב ור"י והרי אדרבא כל מיעוטי במחלוקת טפי עדיף ואין לנו לבדות מסברא דפליגי תרי תנאי או אמוראי אהדדי אם לא שמוכרח הכי להדיא מן הש"ס וזה כלל גדול ביד כל הפוסקים ז"ל:
ונ"ל שלמד הרמב"ם ממקומו מן הגמרא שאכתוב לקמן בס"ד דע"כ איכא למ"ד דלא ס"ל הא דריח הגט פוסל מה"ת מן הכהונה דע דבמסכת קדושין ספ"ה דף ס"ח יליף ראב"י דאין קידושין תופסין בח"כ ק"ו מיבמה מה יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קדושין ח"מ וח"כ לא כש"כ:
ופריך א"ה שאר חייבי לאווין נמי אר"פ חייבי לאווין בהדיא כתיב בהו כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכי יש שנואה לפני המקום ואהובה לפני המקום אלא אהובה אהובה בנשואין שנואה שנואה בנשואין וקאמר כי תהיין וקאמר ולר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאווין כי תהיין במאי מוקים באלמנה לכה"ג וכר' סימאי כו' ופריך ולר' ישבב דאמר באו ונצווח על עקיבא בן יוסף שהיו אומר כל שאין לו ביאה בישראל הוולד ממזר כו' במאי מוקים לה מוקי לה בבעולה לכה"ג ומ"ש משום דהוה לי' עשה שאינו שוה בכל זהו סוגיות הש"ס התם ואיכא למידק למה לי' למדחק לאוקמי האי כי תהיין בכה"ג לחוד ובעולה המ"ל דהאי כי תהיין בלאו הנוהג בכל הכהנים שהרי התם באותו סוגיא ובסוף פרק החולץ (דף מ"ט) אמרינן אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הוולד ממזר כלומר אפילו ר"ע דסבירא לי' דיש ממזר מחייבי לאווין מ"מ מודה בבא על הסוטה אע"פ שהוא מחייבי לאווין דאין הוולד ממזר ומפרש טעמי' דסוטה שם בפ"ה דהא תפסי בה קדושין ופרש"י דאף לאחר שזינתה לא פקע מינה קדושין הראשונים ע"כ וכתבו התוס' שם בפרק האומר דמשמע מתוך פרושו שאינו מודה אלא בסוטה שלא יצאה מתחת בעלה אבל אם גירשה וחזר וכנסה הוולד ממזר לר"ע וקשה הא בפרק יש מותרות משמע דאפילו מחזיר סוטתו אין הוולד ממזר דקאמר התם מחזיר סוטתו א"ב וא"כ לא שייך בה טעמא דמשום שעדיין ק"ת בה אין הוולד ממזר ובמסקנא פירשו בשם הר"ש מדריווש דכיוון דכל זמן שלא גירשה לא יהא הוולד ממזר אין לאמר משום שגירשה יהא איסור נוסף דמאי גריעותא יש בה לאחר גרושין יותר מלפני גרושין וכיון דסברא לומר דלאחר גרושין נמי אין הוולד ממזר ה"נ איכא למימר דתפסו בה קדושין דהא בהא תליא מילתא אלו דבריהם ז"ל והשתא לפי זה יש לי להקשות דא"כ כהן המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין אתה מותרת לשום אדם דגיטא לאו גיטא מ"מ פסולה לכהונה דהיינו ריח גט שפוסל מן הכהונה דהיינו אשה גרושה מאישה לא יקחו דדרשינן אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לשום אדם פסולה לכהונה והוה לי' חייבי לאווין ומ"מ אין הוולד ממזר אפילו לר"ע דהא עדיין לא פקעי מינה קדושין הראשונים וה"ה כאשת איש גמורה דהאי גיטא לאו כלום הוא אלא שפוסל לכהונה משום ריח הגט והוה לי' לגבי כהן בלאו דאשה גרושה מאישה לא יקחו וא"כ ה"ה נמי אם גירשה בעלה כהן וחזר והחזירה הוא או שקידש כהן אחר קדושין תופסין בה ואין הוולד ממזר דמה גריעותא יש בה לאחר הגרושין מלפני הגרושין שהרי לפני הגרושין נמי קיימא בלאו זה דאשה גרושה כו' ומ"מ לא פקעי קדושין הראשונים אע"פ שהיא אשת כהן ואפילו אם תדחוק לומר דבגירשה בעלה יש ריעותא יותר לאחר גרושין דאלו לפני הגרושין אינה אסורה אלא משום ריח הגט בלבד ואלו השתא גרושה גמורה היא מ"מ אם מת בעלה אחר שגירשה בריח גט כזה אם קדשה כהן קדושין תופסין בה ואין הוולד ממזר דמה גריעותא נוסף בה ע"י מיתת בעלה וא"כ ל"ל להגמרא לאוקמי האי כי תהיין אדר"ע בכה"ג לחוד ובבעולה הוה לי' לאוקמי בגרושה ואפילו לכהן הדיוט וכגון שנתגרשה בריח הגט שפסולה לכהונה ואחר מיתת בעלה קידש כהן דקדושין תופסין בה אפילו לר"ע כמו גבי סוטה דאמרינן דמודה בה ר"ע דחד טעמא לתרווייהו דבשלמא הא דלא מוקי במחזיר סוטתו דהאי כי תהיין אדר"ע כבר עמדו עליו בתוס' שם ס"פ החולץ (דף מ"ט) וא"ת בסוף האומר בקדושין ור"ע כי תהיין במאי מוקים לה לוקמי במחזיר סוטתו וכ"ת דתהיין מיותר וסוטה נפקא לי' מקרא דלהיות לו לאשה א"כ היכי מוקים לה באלמנה לכה"ג וכדרבי סימאי הא כתיב לא יחלל חלולין הוא עושה ואין עושה ממזרים וי"ל דלא בעי לאוקמי בסוטה משום דשנואה משמע שהיא שנואה בתחילת נשואין ע"כ אבל בגרושה שנתגרשה ע"י ריח גט וקידש כהן לאחר מיתת בעלה הוה מצי לאוקמי שהרי תחילת נשואיו של שני זה היתה שנואה ועוד יש לי להקשות דבריש אלו נערות (דף כ"ט) אמרי' ולו תהיה לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הווי' רשב"ג אומר אשה הראוי לקיימה ואמרינן מאי בינייהו אמר ר"ז ממזרת ונתינה איכא בינייהו למ"ד יש בה הווי' ה"נ יש בה הווי' למ"ד ראויה לקיימה הא אין ר"ל ופריך ולר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאווין מ"ב כו' וכוליה סוגיא כמו ההיא דפ"ה עד איכא בינייהו בעולה לכה"ג ולמה לא קאמר איכא בינייהו שגירשה בעלה בריח הגט ומת מן הארוסין וכנסה כהן הדיוט למ"ד יש בה הווי' ה"נ יש בה הווי' למ"ד ראויה לקיימה הא אינה ר"ל שהרי תנן בפרק א"נ (דף ל"ח) נערה שנתארסה ונתגרשה רי"ה אומר אין לה קנס ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה והכא אדר"ע קיימינן ולדידי' לנערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וה"ה לנתארסה ומת ואע"ג שיש ליישב קושי' זו בדוחק מ"מ אין נראה וא"צ להאריך בזה ומוכח מהא דריח הגט אינו פוסל לכהונה מה"ת אלא מדרבנן בלבד וא"כ א"א לאוקמי להאי קרא דכי תהיין בהכי וא"ש נמי דלא אמר בפרק א"נ איכא בינייהו שגירשה בעלה בריח הגט דא"כ כהן נמי ראוי לקיימה מן התורה ולית בה שום נ"מ אם נאמר אשה שאינה ראוי' לקיימה או אשה שיש בה הווי' וכיון דמשמע מסתמא דגמרא דאין ריח הגט פוסל מה"ת ליתא להא דרב ולר"י דס"ל שפוסל מ"ה ואמרינן דקי"ל לסתמא דגמרא דר"י משום זקן אחד פליגי עלייהו וס"ל דאין ריח הגט פוסל מ"ה והלכה כוותייהו כיון דמשמע מסתמא דגמרא דהכי ס"ל זהו מה שנ"ל להעמיד דברי הרמב"ם שכתב דריח הגט אינו פוסל לכהונה אלא מדרבנן ולא תיקשי עליו קושית ה"ה ז"ל ומיהו אינו מוכרח דהא דקי"ל אין הלכה כתלמיד במקום הרב הני מילי היכי דפליג בהדי אבל אי פליג בתר הכי אפשר דהלכה כתלמיד וכה"ג כתב הר"ן בר"פ המגרש גבי הא דתנן התם כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם דמוקי לה חזקי' כרשב"א ור"י תלמידו מוקי לה כרבי (דקי"ל כר"י) ואי משום דסתמא דגמרא דפרק א"נ ובפרק האומר דמוקי בבעולה לכה"ג ולא מוקי בנתגרשה ע"י ריח הגט די"ל בכל הכהנים ש"מ דהלכה כר"י לאו ראי' כלל דכיון דבריח הגט א"א לאוקמי לכו"ע ובבעולה לכה"ג אתי שפיר לכו"ע ומה"ט נקיט הש"ס לההיא אוקימתא דאתיא ככו"ע וזה דרך הש"ס במקומות אין מספר:
עוד אני אומר דבע"כ אי אפשר לפרש טעמי' דאביי הנ"ל בסוטה שאין הוולד ממזר ואפילו לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל מהאי טעמא דהואיל ולא פקעי קדושין הראשונים על ידי שזינתה הילכך אפילו אם גירשה והחזירה נמי קדושין תופסין בה ואין הוולד ממזר דמאי גריעותא נוסף יותר לאחר גרושין מלפני גרושין וה"ה דקדושין תפסי בה דתפיסת קדושין באין הוולד ממזר תליא מילתא וכמש"כ התוס' בשם הר"ש מדריו"ש דא"כ לפי זה כל איסור לאו שאפשר שיארע באיש או באשה לאחר קדושין אין הו"מ כיון דלא פקעי קדושין הראשונים מהם וה"ה בגירשה והחזירה נמי אין הו"מ דהא לא נוסף שום איסור לאחר גרושין מלפני גרושין וה"ה דלאחר גרושין אם החזירה ק"ת דהא בהא תליא וא"כ הדבר ברור ל"ש גירשה והחזירה ל"ש גירשה (או) ומת וקדשה אחר קדושין תפסי לו בה ואין הוולד ממזר דמה לי הוא ומה לי אחר אטו איסור נוסף על אחר יותר מעל הבעל וכיוון דאין הוולד ממזר מאחר ה"נ קדושין תופסין לאחר דהא בהא תליא וא"כ בפצוע דכא וכרות שפכה קדושין תופסין לר"ע דהא אם נעשה פצוע דכא וכ"ש אחר הקדושין לא פקעי קדושין הראשונים ואע"ג דלא שייך בהו לאמר אין הו"מ דלאו בני אולודי נינהו מ"מ כיוון דבשאר איסור דכוותייהו אין ה"מ וממילא דתפסי קדושין נמי ואפילו לאחר גרושין בין לבעלה בין לאחר ה"נ אע"ג דלאו בני אולודי נינהו לענין תפיסת קדושין אחר הגרושין בין לבעל בין לאחר גרושין או מיתת הבעל לא גרע משאר ח"ל דכוותייהו וקדושין תופסין בהן א"כ תקשה לך ניהו דהאי קרא דכי תהיין ליכא לאוקמי כדר"ע בפ"ד וכ"ש דת"ק דהאי שנואה מיירי שנשא כשירה דקאי עלה בלאו דלא יבוא והאי אהובה מיירי שנשא פסולה דלא אסירא לי' א"נ גיורת למ"ד קהל גרים לא אקרי קהל דהא וילדו לו בנים האהובה והשנואה כתיב והני לאו בני אולודי נינהו אבל מ"מ בר"פ א"נ הוה מצי לאוקמי איכא בינייהו פ"ד וכ"ש שאנס בת ישראל, למ"ד אשה דבת הווי' ה"נ יש בה הווי' אפילו לר"ע ולמ"ד ראוי לקיימה הא אינה ראויה לקיימה ול"ל לדחוק ולאוקמי בבעולה דהאי איסור לא מצי לאוקמי אלא בכה"ג לחוד הוה לי' לאוקמי בהני איסורין דאמרן דמצי לאוקמי בכל ישראל ועוד קשה לי לפי פירוש התוס' שהרי תנן בפרק הערל (דף ע"ט) אמר ר"י שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו והסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו ואין לי לפרש אר"ע אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו מפני שהיו לו שעת הכושר וסריס חמה ל"ח ול"ח לאשתו מפני שלא הי' לו ש"ה ובגמרא מכדי שמעינן לר"ע חייבי לאווין כח"כ דמי' לאו בני חליצה וייבום נינהו ומאי קושי' הא שאני לאו דפ"ד וכ"ש דאפי' ר"ע מודה דקדושין תפסי בהם מטעמא דאמרן והא דאמר ח"ל לר"ע כחייבי כריתות דמיא בתפיסת קדושין תליא מילתא כיון דסבירא לי' דח"ל אין קידושין תפסי כח"כ ה"ה דלאו בני חליצה וייבום נינהו כח"כ כדאמרן בפ"ק דיבמות (דף כ') ובסנהדרין (דף נ"ג) וכיון דפ"ד וכ"ש קדושין תפסו בהם לר"ע ולא דמי לח"כ לענין ת"ק ה"ה דלענין חליצה ויבום לא דמי להם דהא בהא תליא הלכך הדבר ברור דליתא להאי פי' של הר"ש מדריו"ש ופירוש שמעתתא זו דהכל מודים בסוטה שאין ה"מ יתבאר לקמן בס"ד וא"כ אין מהא דהאומר ור"פ א"נ ראי' לדברי הרמב"ם כלל דאיכא למ"ד דריח הגט אינו פוסל לכהונה מן התורה וכיון דאשכחן לרב ור"י דס"ל להדיא דפוסל מן התורה אין לנו לומר דר"י משום זקן אחד פליג עלייהו והא דלא ילפי מאשה גרושה מאישה לטעמא דר"א משום דא"ל דס"ל דגם ר"א סבירא לי' דאיסור כהונה שאני ועוד נ"ל ראי' ברורה דאפילו לר' ינאי נמי אית לי' להא דרשא דאשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נמי פסולה לכהונה שהרי אמרינן התם בר"פ המגרש דר"ע השיב על דברי ר"א הרי שהיה זה שנאסרה עליו כהן ומת המגרש לא נמצאת אלמנה אצלו וגרושה אצל כל אדם וק"ו מה גרושה שהיא קלה אסורה מצד גרושין שבה אשת איש שהיא חמורה לא כש"כ וטעמא דאסורה לזה מצד הגרושין שבה אע"ג שאצלו אינה גרושה אלא אלמנה (שהרי אמר אלא לפלוני) ע"כ ה"ט משום דרשא דגרושה מאישה לבדה פסולה מן הכהונה וכן פרש"י ז"ל וקאמר רבא התם דאית לי' פרכא ודייק הגמרא מאי פרכא אי נימא איסור כהונה שאני הא ר"א נמי מאיסור כהונה מייתי לה ומשני רבא כר"י משום זקן אחד קא מתני הרי רבא אע"ג דכר"י סבירא לי' קא פריך איסור כהונה שאני והשתא למה לי' למימר אסור כהונה שאני הא ר"י לית לי' להאי דרשא דאשה גרושה מאישה וממילא אזדא לי' ק"ו של ר"ע שאמר ומה גרושה שהיא קלה אסורה מצד גרושין שבה א"א החמורה לא כש"כ שהרי איסור גרושה קלה נמי אינה אסורה מצד גרושין שבה לאחר מיתת המגרש כיון דלית לי' ההיא דרשא א"ו ש"מ דר"י פליג אההיא דרשא דכו"ע מודים דריח הגט פוסל מן התורה לכהונה ועפ"ז תראה שאזדא לי' דברי ה"ה שם שרוצה שם ליישב דברי הרמב"ם דמסיים וכתב ואולי רבינו סובר דלפי שיטתו של ר"א השיבו בגמ' דאפילו אם תמצא לומר דפיסול זה מדאורייתא ליכא למילף מיני' היתר לעלמא דאיסור כהונה שאני שריבה הכתוב בכהנים מצות יתירות והחמיר בהן או שהוא מפרש איסור כהונה שאני שאין איסור זה אלא מדבריהם ואין ללמוד ממנו היתר וקושיא זו צ"ע לדעת רבינו עכ"ל והא ליתא דמק"ו דר"ע מוכח להדיא דריח הגט פוסל לכהונה מן התורה שהרי להחולקים על ר"א מוכח התם בכולי שמעתתא דבחוץ מפלוני אינו גט מן התורה וגם מפרכא דרבא נמי מוכח הכי דריח הגט פוסל לכהונה מן התורה:
ואחר שנתברר בראיות דריח הגט פוסל לכהונה מן התורה איכא לאקשויי עוד על פירוש הר"ש מדריו"ש שבתוס' מפרק האומר דהרי כבר נתברר דלפי דבריו אשה שנתגרשה בריח הגט ומת בעלה קדושין תופסין בה לכהן ואין הוולד ממזר ממנה אם ילדה מן הכהן אפילו לר"ע והרי בפרק יש מותרין (דף פ"ה) אמרינן ת"ר אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובה כו' שניות מדברי סופרים אין להם כתובה כו' ומפרש רבי טעמי' הללו ד"ת ואין ד"ת צריכים חיזוק והללו ד"ס וד"ס צריכים חיזוק דבר אחר זהו מרגילה וזו היא מרגילתו ואמרינן מאי בינייהו ואמר רב יוסף מחזיר גרושה משנשאת איכא בינייהו מ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ומ"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגילה לי' ופריך ולר"ע דאמר יש ממזר מחייבי לאווין הא היא לא מרגילה לי' ולא מידי אלא אמר רב פפא כו' אלא אמר ר"א כו' אלא אמר מר בר רב אשי סוטה וודאי איכא בינייהו כלומר אשה שזינתה וגירשה והחזירה מ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא (ויש) לה כתובה ומ"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגלי' לי' הואיל ואין הוולד ממזר אפילו לר"ע כדאמרינן ה"מ בסוטה שאין הוולד ממזר והשתא הוה לי' למימר איכא בינייהו כהן שנשא אשה בריח הגט למ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ולמ"ד מפני שמרגילה הא היא מרגילה לי' הואיל ואין הוולד ממנה ממזר אפילו לר"ע אלא שבזו יש לומר דבהא היא לא מרגילה לי' ולא מידי כיון שנפסלה מן התרומה ע"י שהרי האי טעמא שחלוצה יש לה כתובה לכו"ע אע"ג דאינו אלא מדרבנן משום דכיון דנפסלת מן התרומה ע"י אינה מרגילה ליה ולא מידי אלא הוא מרגיל לה לפיכך קנסו אותו כתובה כדאמרינן התם וה"נ האי טעמא (ואע"ג דהא (דגרושה) (חלוצה) גופי' בהא דאמרינן דנפסלה מן התרומה ע"י צריך ביאור אין כאן מקום ביאורו):
נחזור לענינינו הרי נתבאר בראי' ברורה שריח הגט פוסל לכהונה מן התורה ונראה לי שגם דעת הרמב"ם כן ומה שכתב שזה ריח הגט שפוסל מדבריהם היינו שלא נתברר בקרא בהדי' דסתם גרושה הוא שהיא גרושה גמורה אלא שחכמים למדו מרבויא דאשה גרושה מאישה לריח הגט דפוסל לכהונה וכל כהאי גוונא אף על פי שהוא אתי מריבויא דקרא או שהוא נלמד באחד מן המדות שהתורה נדרשת בהן אף דדינו כמפורש בהדיא בקרא לכל דבר ואפילו [לעונשין[ מ"מ דרך הרמב"ם שאינו קורא אותם דברי תורה אלא דברי סופרי' או מדבריהם וכבר האריך בזה ה"ה עצמו בריש פ"א מה"א שכתב שם הרמב"ם האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה בביאה או בשטר מן התורה ובכסף מד"ס ע"כ ופירש התם ה"ה דהא דכתב בכסף מד"ס שאע"פ שהוא כותב הכסף מד"ס אינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבע"פ והוא דבר נאמר למשה ואינו נכתב בפירוש בתורה כו' עכ"ל והכריח שם זה הפירוש מדברי הרמב"ם עצמו וברור הוא וה"ה הא דכתב גבי ריח הגט שפוסל לכהונה מדבריהם היינו שאע"פ שהוא מן התורה מ"מ לא נאמר בתורה בפירוש אלא מדבריהם שמענוהו וממקומו הוא מוכרע שהרי בתחילת דבריו שם בפ"י מהלכות גרושין כתב המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל שאע"פ שאין זה גט הרי זה פסול לכהונה שנאמר אשה גרושה אמרו חכמים אפילו לא נתגרשה אלא מאישה כו'. ומדהביא ראי' לזה מן הכתוב ש"מ דסבירא לי' דדרשה גמורה היא ולא קרי לה מדבריהם אלא משום דלא נתברר בתורה בהדיא. ומהתימא על ה"ה שכאן הניח זאת בצ"ע ולמה לא פי' כמו שפי' הוא ז"ל בעצמו את דברי הרמב"ם ברפ"א מהלכות אישות בקדושי כסף דקרי לה הרמב"ם מד"ס כי אין טעם לחלק בין היכא שכתוב מד"ס להיכא שכתב מדבריהם הא וודאי דא ודא אחת היא וזה ברור ואחר שנתברר שלדעת הרמב"ם נמי ריח הגט פוסל לכהונה מן התורה וכן מוכח בגמרא להדיא הדבר ברור דאשה שנתגרשה בריח הגט ומת בעלה ונשאת לכהן הוולד חלל גמור הוא ואפילו להקל נמי דינו כחלל ומותר לטמא למתים ולישא נשים הפסולות לכהונה ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להרשב"א בחדושיו אהא דאמרינן בפהמ"ג (דף פ"ד) דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו לפסול בו לכהונה שכתב הא דמייתינן לעיל טעמא דר"א מאשה גרושה מאישה ש"מ דאורייתא קאמר ועלה קאמר לרבנן איסור כהונה שאני ש"מ דלרבנן נמי דאורייתא קאמר שהיא מפסלת מן הכהונה דאי לא לימא לרבנן התם מדרבנן ומשום איסור כהונה עכ"ל והיינו כמ"ש דריח הגט פוסל לכהונה מן התורה וזה ברור:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |