רשב"א/נדה/סו/א

רשב"א נדה סו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד. מסתברא דה"פ נאמנת אשה לומר מכה יש לה וכל שהיא נאמנת במכה מן הסתם היא תולה שממנה הדם שותת ויורד שהרי היא אינה בקיאה בלא בדיקה אם הדם מן המכה או מן המקור ואם בבדיקה מאי שנא כי אית לה מכה אפילו בלא ידיעת מכה טהורה דהא קתניבידוע שהוא מן הצדדין ועוד דהא קתניבהדיא ואם יש לה מכה תולה במכתה אלמא מן הסתם תולה ובלישנא דתוספתא לא מצאתי שממנה הדם שותת ויורד אלא כך היא שנויה בתוספתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לה מן המקור ודרך הגמרא היא להוסיף בלשון התוס' דרך פירוש בעלמא וכאלו היא מגוף התוספתא.

הא דקתני:  אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה הכי קאמר אם נשתנה בודאי מראה דם מכתה מדם ראייתה אינה תולה לומר שמא דם המכה הוא שנשתנו עכשו מראייתה אבל מן הסתם אינה חוששת שאלו מן הסתם חוששת עד שתדע בודאי שלא נשתנו מראה דמים שלה הכי הוה ליה למימר תולה במכתה אם היה דם מכתה דומה לדם ראייתה.

והלכה למעשה היא זו אפילו עכשו כדי שלא תוציא אשה מבעלה ואינו דומה לבועל את הבתולה שאמרו בועל בעילת מצוה בלבד ופורש ואע"פ שאין לך מכה גדולה ממכת השרת בתולים דשאני התם שאינה אסורה לעולם אבל לאסור אותה לעולם לא גזרו ותדע לך דלגבי בעילת הבתולה שנינו בהדיא חזרו ונמנו וכאן לא הזכירו כלל וכבר הארכתי יותר בפסקי ההלכות בס"ד.

אמר לה בתי שמא דמות עירך עלתה ביך ליכי והבעלי לו על גב הנהר. הרמב"ן ז"ל פירש לאו משום חשש קביעות וסתות שהיא חששא לכך ואמר לה ר' יוחנן שאין זה וסת אוסר יומו לפי שלא היה וסתה אלא בהכנסתה לעיר שהיו חברותיה מרגישות בה ושמא אף היא היתה מתביישת מהן מפני שמדברות בה ומתחלחלת והוה ליה כוסת של קפיצות ואכילת שום שכל זמן שאינה אוכלת אינה חוששת, אי נמי דימא לא קבעה וסת דאקראי בעלמא הוא והכי קאמר לה לאו טבילה גרמה ליך ותתסרי אלא דמות עיריך גרמה לך ומותרת את אגב הנהר.

תוספתא: היתה בודקת בימין והיא טמאה בשמאל והיא טהורה לא תבדוק אלא בשמאל, בחצר והיא טהורה בטרקלין והיא טמאה לא תבדוק אלא בחצר, בעצמה והיא טמאה בחברתה והיא טהורה לא תבדוק אלא בחברתה.

יש מי שגורס: התקין ר' בשרות ראתה יום אחד תשב ששה והיא שנים תשב ה' והם ג' תשב ז' נקיים. וכן היא גם בהלכות הרבה אלפסי ז"ל וכן מצאתיה בחבור הרב אל אברצלוני ז"ל משמן של ראשונים ז"ל ופירש הוא ז"ל לפי גירסה זו שבאותן הימים היו גם בני הכפרים מכירים קצת בין דם טהור לדם טמא והיו מכירות קצת וסתות אבל לא עיקר הוסתות ולכך די להם בשנים כעיקר נדה דאוריתא אבל אם ראתה ג' חוששת לספק זבה שאינן מכירות כל כך בזבה לא הן ולא אותן בני הכפרים שמראות להן את הדם ולפיכך חשש ר' ותיקן להם לג' ז' נקיים. ומכל מקום גרסא הנכונה שנים תשב ששה והם דכיון דאינן בקיאות לגמרי יש להם לחוש שמא יום ראשון סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וצריכה ששה והוא וגם מן הראשונים יש שהיו גורסין כן והיא הגרסא הנכונה וששה דקאמרינן ששה נקיים קאמר והא דקאמרינן ג' תשב ז' נקיים לאו למימרא דג' דוקא בעינן נקיים אבל לא' וב' לא בעיא נקיים אלא מכלל מה שאמרו בג' דבעינן נקיים אנו יודעים שטועות הן בימי זיבה ונדה והילכך על כרחין ו' דקאמ' נקיים קאמ' ולא רצה להאריך ולומר בכל אחד ואחד נקיים כיון שמשמשת האחד אנו יודעים בבירור את השאר, ואי נמי י"ל דנקיים דקאמרינן בסופה אכולהו קאי ומ"מ בין הכי ובין הכי אין ספק דכולהו נקיים בעינן להו.

אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים. פי' ואפילו בדקה ומצאתה טהור דחיישינן שמא מתוך חמודה רואה דם טפה כחרדל ונאבד ולפיכך צריכה לישב ז' נקיים חוץ מיום התביעה ולא שנא גדולה ולא שנא קטנה, ומסתברא שאינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה תוך ז' לא בתחלתן ולא בסופן לפי שאין זו אלא חששא בעלמא ודי לה בישיבת בת ז' ואע"פ שאמרו צריכה לישב ז' נקיים לאו נקיים הספורים לפנינו ואפילו בתחלתן או בסופן כשאר נקיים דזבה בעלמא אמרו, אלא כל שלא הרגישה בדם תוך ז', נקיים קרינן להו, וכנ"ל מעובדא דרבינא דאעסק ליה לבריה בי רב חביבא וא"ל ליום פלוני נכתוב כתובה ואיעכב ז' יומי ובתר הכי אתא ומדקאמר איעכב ז' יומין בר ההוא יומא ואתא משמ' דלבתר כל שבעה ממש הוא דאתא, ורב חביבא לא רמא אדעתא דמשום דרבא קא"ל, דסבור היה דלא אמר רבא אלא בגדולה דשכיחי בה דמים אבל בקטנה לא אלמא לא בדקה איהי כלל ורבינא אע"ג דלבתר שבעה הוא דאתא לא אשכחן דאצריכה שבעה אחריני אלמא כל שנתעכבה ז' אינה צריכה לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל אלא כל שמצאה טהור טהורה, אבל ראיתי בפיסקי הלכות הראב"ד ז"ל ובפסקי הרמב"ן נ"ר שלא הצריכוה הפסק טהרה אבל הצריכוה בדיקה תוך ז', ולא ירדתי לסוף דעתם אם עשינו אותה כרואה דעלמא אף היא צריכה הפסק טהרה, ואם אינה צריכה הפסק טהרה וכודאי הפסיקה בטהרה משוית ליה הואיל ואינו אלא ספק בעלמא. אף נאמר שהיא בחזקת טהרה כל ז' אלא שצריך לחוש לדבריהם ז"ל.

ממעשה דרבינא ורב אחא חביבא שמענו שמיום התביעה אנו מונין לה ז' דמשעת תביעה היא שמחמדת ולא משעת כתיבת הכתובה דהא רבינא ליום פלוני נכתוב כתובה קאמר ובתר ההוא יומא דתביעה זו נתעכב ז' יומי מדרבא, ועוד דתניא לעיל (סה, א) בזו שב"ה אומרים כל הלילה שלה ונותנין לה עונה שלמה וכמה עונה שלמה פי' רשב"ג לילה וחצי יום, ואקשינן ומי בעינן כולי האי ורמינהו הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין וכו' וכמה עונה חצי יום וחצי לילה ופרקינן שאני כתובה דמגהי בה טפי עד שיכתבו אלמא משעת כתיבה ממש שריא ואינה צריכה להמתין כלל ודברים פשוטים הם ואינן צריכין לפנים. ועוד מדאמרינן בפ"ק דכתובות (ז, א) בההוא דלא כתב כתובה בערב שבת ואתו ושאלו לר'אמיואמר להו אתפסוה מטלטלי וכן ביבמות (לז, ב) ברב דהוה מכריז כי הוה אעיל לדרדשיר ורב נחמן לשכנציב ואמרי מאן בעיא ליומי ואקשינן מיהא דרבא ופרקו רבנן שלוחי משדרי ומודעי להו. ומ"מ יש לעיין מאימתי מונין לה וכי אם תבעוה לינשא לאחר י"ב חדש מונין לה מיום זה, ושמא לא אמרו אלא משעה שמתקנים לה צורכי חופה וכאותה שאמרו מכי רמו שערי באסינתא וכיוצא בזה דכל שמשתדלים לתקן לה חופה נותנת דעתה ומחמדת.

אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל. פי' חפיפה חפיפת מקום שער ראשה ובית השחי ובית הערוה וכל מקום שיש שם שער אבל בשאר הגוף בעיוני בעלמא סגי וחפיפה זו מתקנת עזרא היא דאי מדאוריתא אפילו במקום שיער בעינוי בעלמא סגי כיון דלא מיקטיר מידי וליכא מידי דמימאיס וחאיץ בעיוני סגי וכדאמר' בפרק מרובה (פב, א) גבי עשר תקנות שתקן עזרא ושתהא אשה חופפת וטובלת ואקשינן דאוריתא הוא דכתיב את כל בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו, ופריק מדאוריתא בעיוני בעלמא דילמא מקטי' אי נמי מיאוס מידי משום חציצה אתא איהו ותקין חפיפה אלמא מדאקשינן את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו משמע דחפיפה בשער בלבד היא ומתקנת עזרא ושאר כל הגוף בעיוני בעלמא דמדאמרינן דילמא מיקטיר אי נמי מיאוס מידי משום חציצה, שמע מינה בשאר כל הגוף צריכה עיוני מדאוריתא דלענין חציצה מקום שער ושאר כל הגוף שוין.

וכיון דחפיפה לאו דאורייתא אע"ג דאתא עזרא ותקין סמוך לטבילה חפיפה. היכא דלא איפשר שרי והיינו דאמרינן לקמן אשה חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי יום טוב ראשון שלאחר השבת דהיכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשטא. ואמרינן תו לקמן והילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה ולא קשיא הא דאיפשר הא דלא איפשר, ואלו היתה חפיפה דאוריתא לא היו מקילין בה ואפילו היכא דלא איפשר, והילכתה עיוני בעלמא דמדאוריתא צריכה, דבדאורייתא לא מקילין ואי טבלה במוצאי יום טוב ראשון דלאו סמוך לחפיפה ולא עיינה לא עלתה לה טבילה, והיינו דאמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה, ואע"ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל, כלומר אם לא חזרה ועיינה סמוך לטבילה, ואם לשעה קלה שנתנה התבשיל לבנה חוששין, כ"ש לזו שחפפה בערב שבת וטבלה בשני בשבת שנתעסקה בנתים בכמה מיני חציצה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.