רשב"א/מנחות/מ/א

רשב"א מנחות מ א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וסדין {*) הגה"ה כן היתה הגירסא לפני הרב, ועיין בתוספת ד"ה והלכה שמחקו ר"ת ע"ש. הצעיר יג"מ} של פשתים שיש בו ציצית של צמר ביו' מכסו ביה ופטור, פי' לב"ה דמחייבי', וא"ת אמאי נקט פטור אפי' חיובא איכא עליה ללובשו דהא ב"ה מחייבי תנן, י"ל דאה"נ דהו"ל למתני הכי וסדין בציצית ביום לביש ומכסי ביה אלא משום דבעי למתני וכי שקעה חמה אי לביש ליה חייב נקט נמי ביום פטור והרי אי הוה קתני ביום מכסי ביה וכי שקעה חמה פשיט ליה לא הוה משמע דבלילה איכא חיובא לכך אצטריך למתני' דבלילה אי לביש לה חייב ואגב דבעי למתני בלילה חייב נקט נמי פטור ביום כדפי' דכי שקעה חמה אי לביש ליה חייב משום דב"ה דרשי סמוכים וחייב ביום ומ"מ לילה לאו זמן ציצית ואי לביש ליה הוה ליה כלאים שלא במקום מצוה וחייב ואתא לאשמועינן דמאי דב"ה מחייבין הוי דוקא ביום אבל בלילה אסרי ליה:

א"ר אלעזר בר' צדוק והלא כל המטיל תכלת בטליתו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין. פי' מתמיה כל הרואים לומר כלאים הוא לבוש, אדב"ה פליג ר' אלעזר. א"ר א"כ דהלכה כב"ה למה אסרוה בירושלים, לפי שאין בקיאין פי' לדרוש סמוכין דכלאים בציצית ואתי למשרי כלאים בכל מקום. ל"א ר' אלעזר אדב"ש פליגי דאמרי סדין בציצית פטור אלמא דאי רמי ביה ציצית הוי כלאים והלא המטיל וכו' פי' תמיהה הוא דאיכא אבל איסורא ליכא. א"ר א"כ דליכא איסורא מפני מה אסרוה, ב"ש לפי שאין בקיאין, דכלאים בציצית מותרים ואתו למשרי כלאים שלא במקום מצוה, ל"ה:

ויש לפרש לשון רש"י שפי' דאדב"ה פליג ר' אלעזר וכי יכול תנא אחר לחלק על ב"ה, ועוד מאי קאמר ר' למה אסרוה דר"ל א"כ דהלכה כב"ה למה אסרוה והלא היה אומר ר' אלעזר דאסרוה משום דאין הלכה כב"ה ואיך יאמר לו ר' א"כ שהלכה כב"ה והוא היה אומר לו דאין הלכה, ואם נפרש דר' אתא לפלוגי על ר' אלעזר שהיה אומר דאין הלכה כב"ה מפני שאנו רואים דאנשי ירושלם אוסרים ובא ר' לחלוק עליו ולומר דהלכה כב"ה ומאי דאסרוה הוה לפי שאין בקיאין לא היה לר' לומר לשון א"כ דר"ל א"כ דהלכה כב"ה כדפיר"שי אלא הי"ל לומר כן מה שאסרוה לפי שאין בקיאין:

ונראה לפרשו כך דר' אלעזר לא לחלוק ע"ז אתא לומר דאין הלכה כדבריהם אלא ה"ק לפלוגי על סתם דברייתא דקתני דב"ש פוטרין וב"ה מחייבין וקאמר ר' אלעזר דאי אפשר להיות כן דב"ה מחייבין דא"כ היה איך היו מתמיהין בירושלים על המטיל תכלת אם ראו שב"ה היו מורים כן דמחייבין להטיל בו תכלת אלא ב"ה לא חייבו הדבר. ומה שפירש"י דאדב"ה פליג אינו ר"ל שיחלוק על ב"ה לומר דאין הלכה כב"ה אלא ר"ל דעל מ"ש ת"ק בדברי ב"ה דקאמר דב"ה מחייבין אתא לפלוגי כדפי', וקאמר ר' לר' אלעזר א"כ שיהא כדבריך דבירושלים מתמיהין על המטיל תכלת לסדינו יש לנו לתת טעם למה אסרוה ולא לומר כמו שאתה אומר שבשביל שמתמיהין דב"ה אינן מחייבים אלא דלעולם ב"ה מחייבין אלא מה שאסרוה היה לפי שאין בקיאין ור"ל שלפי שלא ידעו העולם הטעם מפני מה היו ב"ה מחייבין ולא ידעו שהטע' הוי משום דדרשינן סמוכין ומפני שלא ידעו הטעם יבאו להקל להתיר כלאים אסרוה, כ"נ לפירש"י לישב הלשון:

עוד פי' רש"י ל"א ר' אלעזר אדב"ש פליג דאמרי סדין בציצית פטור אלמא ציצית הוי כלאיס והלא המטיל וכו', פי' תמיהה הוא דאיכא אבל איסורא ליכא אמר א"כ דליכא איסורא מפני מה אסרוה ב"ש לפי שאין בקיאים דכלאים בציצית מותרין ואתי למשרי כלאים שלא במקום מצוה, כל"ה. וג"כ לשון א"כ צריך לפרשו כמו שפירשנו לפי לשון ראשון דר"ל א"כ שנינו כדבריך במתני' יש לנו לתת טעם למה אסרוה:

ונ"ל דלשון ראשון מיושב יותר. חדא דמה להם למשקל ולמטרי על דברי ב"ש, ועוד ב"ש מה להם לאנשי ירושלים ואם אנשי ירושלים תמהו לב"ה וכי הם לא יוכלו לאסור, ואם נבא לפרש דר"ל דמאחר דב"ש אסרי יש להם לאסור ג"כ ולא לתמוה. וכי צריך שיעשו הם כדברי ב"ש אדרבה יש להם לעשות כדברי ב"ה, ואם נתמה על מנהגם אדרבה יש לנו לתמוה איך היו תמהים בדבר לבד ולא מתירים כדברי ב"ה ולא לתמוה איך לא היו מניחים לב"ה ולא אוסרים כדברי ב"ש, ועוד מה מישב ר' מה שקשה לר' אלעזר איך ב"ש אוסרים מאחר שמנהג ירושלים לתמוה לבד לומר שיש טעם לב"ש לאסור מפני שאינם בקיאין הרי מ"מ דברי ר' אלעזר בעמדם שאין לב"ש לאסור מאחר שבירושלים מתמיהין לבד ולא אוסרים, ומדמתמה למילתא דכלאים בציצית מותר. וללשון ראשון ניחא זו היא הא דקאמר ר' דאע"ג דהלכה כב"ה אסרוה בירושלם לפי שאינן בקיאין ויודעים דכלאים בציצית מותרים ולכך פריך ולמה היו אוסרים כיון דהלכה כב"ה אלא היה להם לפרש הטעם לומר דכלאים בציצית מותרים ולא יבואו להקל בכלאים:

קלא אילן. צבע הוא שדומה לתכלת, ל"ה. ור"ל דכיון דאינו תכלת אין כאן מצוה. וקשיא דבברייתא לא קאמר האי טעמא לומר דאסרוה משום קלא אילן אלא לפי שאינן בקיאין לדרוש סמוכין. וי"ל דנפרש השתא לפי שאינן בקיאין להבחין בין תכלת לקלא אילן ויתירו הכל ומאי דפריך בתר הכי ולבדק' ר"ל שהחכמים המבחינים יבדקו אותה ויאמרו שלא יטילו תכלת בסדינים אם אינה נבדקת קודם מפי חכם ומכיר. ועוד יש להקשות אי חיישי' לקלא אילן דבשביל כך אינם מניחים תכלת א"כ תבטל מצות תכלת דלעולם לא יטילו בבגדיה' משום חששת קלא אילן, וי"ל דמ"מ לא תבטל (שהרי) מצו' תכלת בטלי' של צמר שהרי אע"פ שיהא קלא אילן לא יהא שם כלאים שהרי הכל צמר ואם יהיה אותו צמר צבוע תכלת שישים בטלית של צמר תכלת הרי קיים מצות תכלת ואם לא יהיה תכלת אלא קלא אילן ולא קיים מצות תכלת מ"מ אינו כלאים וגם אין שם תוספ' חוטין ממין אח' שהרי לא היה שם כי אם ד' חוטין דלבן וד' חוטין דתכלת ואם אותם ד' דתכלת יהא קלא אילן הרי יטילו לו במקו' לבן לפי שאם [לא] היה לו תכלת היה מניח ח' חוטין [לבן] וד' חוטין דקלא אילן יעלו לו בשביל ד' חוטין דלבן ויהיה כאלו היו שם ח' חוטין דלבן ונמצ' דקיים מצו' לבן בלא תכלת משום דקלא אילן יעלה במקום לבן כאלו היה לבן. אבל מאי דקאמר גזרה משום קלא אילן הוי גבי מטיל תכלת בסדינו דאלמלי היה אותו צמר צבוע תכלת קלא אילן ולא תכלת גמור יהיו כלאים שלא במקום מצוה ולכך פריך ליה ולא יהא אלא לבן מאחר דאית לך דגזירת קלא אילן לא שייכא בטלית של צמר משום שיעלה לה במקום לבן שהרי אם לא היתה אומר כן א"כ תבטל מצות תכלת בשביל גזירת קלא אילן כדפ' א"כ בטלית של פשתן של סדין למה לא יטילו תכלת הרי יניחנה כמו כן ואם תכלת היא יקיימו מצות תכלת ואין כאן כלאים שלא במקום מצוה ואם אינה תכלת אפי' הכי אין כאן כלאים מפני שנעשה בלבן ונמצא שקיים בה מצות לבן ואין כאן כלאים שלא במקום מצוה ומשני כדריש לקיש:

ויש להקשות מאיזה טעם יש לנו לומר שקלא אילן יכולה לפטור. ונ"ל הטעם משום דנימא דסבר דמין כנף אינו ר"ל שיהא מצבע הכנף אלא מין הכנף שאם יהיה הטליתות של צמר יהיה הציצית ממין כנף מצמר ודלא קפיד קרא שיהא מצבע הכנף אלא שיהיה ממינו הילכך בטלית של צמר לבן לא קפיד קרא ליתן בו מין כנף של צמר לבן אלא שיתן בו מין כנף של צמר הילכך בטלית של צמר לבן כל הצבעים יפטרו משום לבן חוץ מתכלת שהרי אם היה נותן בו בשביל לבן תכלת הרי יהיה הכל תכלת ואנן בעינן שני מינים שיהיה שם כנף חוץ מתכלת הילכך כל הצבעים יעלו למין כנף חוץ מתכלת, הילכך בטלית של צמר צריך שיתן בו משני צבעים של צמר אחד כדי לקיים מצות תכלת וצבע של צמר חוץ מתכלת ואין חלוק בין טלית של צמר לבן לטלית של צמר צבוע תכלת שצריך לתת בהם ב' מיני צבעים של צמר צבע אחד של תכלת בשביל תכלת וצבע א' בשביל מין כנף עם תכלת דר"ל צמר אך שלא ידמה לתכלת וגם קלא אילן אינו יכול ליתן עם תכלת מפני שדומה לתכלת ונמצא דהכל יהיה צבע אחד ואין כאן שני מינים הילכך גם בטלית לבן של פשתן דמין כנף דידיה מן הדין י"ל פשתן ג"כ ר"ל כל מיני צבעים דפשתן ולא בעי דלהוי דוקא לבן ואם היה נותן בו תכלת הרי כל מיני צבעים של פשתן יפטרו בו חוץ מקלא אילן לפי שהוא דומה לתכלת, ואף שהקלא אילן יהא מפשתן והתכלת מצמר, מ"מ בעינן מין צבע א' שאינו דומה לתכלת, ומ"מ מאי דבעינן מין אחד שאינו דומה לתכלת היינו דוקא כשיש שם תכלת אבל כי לא רמי ביה תכלת ושקיים בו מצות תכלת כי אם מצות כנף שנקרא נמי לבן אז יוכל לתת בו כל מיני צבעים גם בשל צמר יוכל לתת בה צמר של קלא אילן שהרי כשבא לקיים מצות מין כנף בלא מצות תכלת כמו ששנינו שהתכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן דר"ל מין כנף י"ל איזה צבע שיהיה הרי יוכל לתת בה גם צבע הדומה לתכלת כמו קלא אילן מאחר שאינו נותן בה תכלת, ומאי דתניא לקמן דבטלית תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן זהו דוקא בטלית של תכלת מפני שאחר שהוא תכלת ומשום מין כנף תכלת נתנוהו אבל בטלית דצמר לבן אם נתן בו קלא אילן לבד לא נאמר תכלא הוא משום דאי תכלת הוה היו נותנין בו לבן וידעו שהוא קלא אילן ומשום מין כנף דר"ל כל צבע של צמר נתנוהו ולא אתי למטעי, ולכך נקט לקמן טלית של תכלת משום דדוקא בטלית תכלת קאמר שאין קלא אילן פוטר, וכן בטלית פשתן נמי כשאינו נותן בו מין תכלת ובא לקיים מצות לבן שזה הוא מצות מין כנף יוכל לתת בו כל מיני צבעים של פשתן לקיים מצות מין כנף ר"ל מין פשתן באיזה צבע שיהיה ואפי' יהיה אותו צבע תכלת קלא אילן, והרי קס"ד דאפי' קלא אילן דצמר פוטר בשל פשתן כי ליכא תכלת מצי יהיב מין כנף הצמר בטלית פשתים לפטור בו מין כנף וא"כ מין כנף דקרא ירצה לומר כשיש תכלת בטלית פשתן או חוטי צמר או חוטי פשתן באיזה שיהיו מלבד צבע שדומה לתכלת כגון קלא אילן וכי ליכא תכלת ובא לקיים מצות מין כנף בין צמר בין פשתן בכל צבע שיהיה ואפי' צבע קלא אילן מאחר דליכא תכלת הילכך בעי למימר דקלא אילן יפטור בסדין בציצית כיון דליכא תכלת אעפ"י שאינו מין כנף ולא מצבעו שהסדין לבן וקלא אילן דומה לתכלת ולא ממינו שהסדין פשתן וקלא אילן צמר אפ"ה הוה סבר דפוטר (משום מין כנף) מטעמא דפרישית, וכמו כן נוכל לומר דסבר דבטלית צמר הוי מין כנף בין צמר בין פשתן מאיזה צבע שיהיה ולכך פריך ולא יהא אלא לבן:

ועדיין יש להקשות מאי פריך לא יהא אלא לבן הרי גרע טפי כשהוא בקלא אילן משום דבלא קלא אילן כיון דאסיקנא דהוא פוטר כמו לבן אין לחוש בדבר כלום (ואין) [אבל בקלא אילן] יש לחוש שמא יאמרו תכלת הוא ויבואו לקחת ממנו לפטור טלית של צמר שיש בו לבן דפשתן וישימו זה הקלא אילן במקום תכלת והרי אין תכלת ויפטרו כלאים שלא במקום מצוה:

וי"ל דמ"מ פריך שפיר דאין לחוש לכל חששות שהרי כל המטיל תכלת בסדינו שקלינן וטרינן דאסרוהו אנשי ירושלים וקאמר דאסרוהו משום קלא אילן הילכך פריך שפיר דאי קלא אילן פוטר היה להם שפיר לחוש ולמנוע מלהטיל תכלת בסדין פן יבא לשום בו קלא אילן שדומה לתכלת ויהיו כלאים שלא במקום מצוה אך אי נימא דקלא אילן אינו פוטר אין להם למנוע להטיל בה תכלת מפני שיחושו שיבאו להטיל בו קלא אילן ושאעפ"י שאין אסור בדבר מ"מ יש חשש שמא יאמרו שהוא תכלת ויפטרו בו טלית של פשתן שלא במקום מצוה, הרי אין זה כי אם חששא דחששא ומשום חששא כזו אין להם למנוע מלהטיל תכלת בסדין מפני שיש כמה חששות, ומשני כדריש לקיש דאמר ר"ל דאה"נ אם היה קלא אילן פוטר כמו לבן כדקאמרת לא יהא אלא לבן אה"נ דלא היה למנוע תכלת משום גזירת קלא אילן כדקאמר אבל אינו כדפריך שהרי אלמלי יהיו מניחים בו קלא אילן יהיו כלאים כדריש לקיש דכיון דיכול להטיל בו חוטי פשתן אין לתת בו חוטין של צמר ולהתיר כלאים במה שאינו צריך ויכול לקיים המצוה כמו כן:

ויש להקשות וכי ריש לקיש יהיה פליג על הא דאמרי' לעיל דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן אע"ג דיכול לעשותם ממינו וחוטי פשתן שיפטרו בשל צמר דאיפשטא לעיל דפטרי וריש לקיש קאמר הכא דכיון דאפשר למעבד במינן דלא עבדינן שלא במינן דאי שלא במינן הוי כלאים וכיון דדרשי' ליה מקרא דלא תלבש לא שנא צמר בפשתים ול"ש פשתים בצמר אין לה לפלוגי על דרשת הפסוק, ואין לומר דריש לקיש כב"ש דלא דרשי סמוכין כלאים בציצית שהרי הכא על מלתיה דב"ה שקלינן וטרינן ועליה מייתינן הא דריש לקיש:

ועוד דריש לקיש קאמר ואם לא יבא עשה וידחה לא תעשה לומר דהיכא דאי אפשר להתקיים במינו כגון תכלת בטלית פשתים דיבא עשה וידחה לא תעשה ודשרינן כלאים בציצית:

ונ"ל דאה"נ דר"ל לא פליג לההיא דלעיל דשרינן חוטי צמר בפשתים וחוטי פשתים בצמר. דמאי דשרינן להו ה"מ כי איכא תכלת בהדייהו הילכך שרינן חוטי צמר לבן בפשתים דמאחר דאיכא תכלת ונדחו הכלאים מפני התכלת מותר לתת בו חוטי צמר בלבן מפני שאין עושין שם דחיה כדפי' לעיל, אבל מאי דאסר ריש לקיש הכא חוטי צמר בטלית דהיינו קלא אילן דחשיב כלבן מפני שיכול לקיים הלבן בשל פשתן, היינו משום דמיירינן דליכא תכלת בהדייהו ולא נדחו כלאים מפני מצות התכלת, דהא הכא על האי גוונא מיירינן על מאי דפריך דלא יהא אלא לבן ושהקלא אילן שהוא צמר יעלה להתיר טלית פשתן במקום לבן הילכך שני דכה"ג הוי כלאים כיון דאפשר לקיים מצות לבן במינו, ומאי דשרינן להטיל לבן דצמר בטלית פשתן היינו דוקא כי איכא תכלת בהדייהו שנדחית מצות כלאים מפני התכלת אבל כי ליכא תכלת לא:

וא"ת והלא לעיל שרינן חוטי פשתים בצמר אע"ג דיכול לעשותם בצמר ולקיים אסור כלאים ולא אמרי' כיון דאפשר לקיימם במינו דהיינו צמר לבן דלא דחינן כלאים כדריש לקיש, וי"ל דאפ"ה מאי דשרינן לעיל לדחות כלאים אע"ג דיכול לקיימו במינו היינו נמי מטעם דאיכא תכלת וכיון דמצו לקיים מצות תכלת שרינן דחיית כלאים דהיינו להטיל תכלת בפשתים קאמר נמי דשרא רחמנא לבן דפשתים בצמר כי איכא תכלת דכל היכא דאיכא תכלת שרי דחיה דכי היכי דשרא לה דצמר בפשתים משום תכלת שריא לה בפשתים בצמר דלא חלק הכתו' בדחיה בין פשתים בצמר בין צמר בפשתים כי איכ' תכלת בהדייהו, ואי ליכא שם תכלת ובא לקיים מצות לבן לבד לא שרא רחמנא דחיה לא פשתים בצמר ולא צמר בפשתים, ועל כי האי גוונא קאמר דאם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב ודלא שרינן כלאים בציצית:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.