רשב"א/חולין/צג/א

רשב"א חולין צג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואמר רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חוטי יד אסורין אמר ליה רב ספרא משה מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא. פירוש, קסבר רב ספרא דאסורים לעולם קאמר, ומשום הכי קא מתמה דלא אסרה תורה בשר בעלמא, דהא חלב בחוטי יד ליכא. ואהדר ליה רבי אבא דלאו אסורין לעולם קא אמרינן ומשום חלב אלא משום דם שכנוס בתוכן, ולא שרא רחמנא דם.

חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי. ופירש רבי יצחק בעל התוס' ז"ל דמדקאמר אפילו לקדרה, משמע דעד השתא בצלי קאמר, ואפילו הכי קא אסר להו לחוטי יד בלא חתיכה, ולא מחוור דלצלי לא בעיא חתיכה ולא מליחה וכדמשמע לקמן (ע"ב) דאמרינן האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי, אותבי אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר משאב שאיב ליה וחד אמר מצמת צמתה ליה, והלכתא משאב שאיב ליה, אלמא לצלי לא בעינן לא חתיכה ולא מליחה ואפילו במידי דבעי חתיכה ומליחה לקדרה, ומאי דקא דאיק רבי' יּצחק ז"ל מלשון אפילו התם נמי אפילו קאמר, ואפילו הכי לקדירה דוקא ולא לצלי. ותי' בתוס' דהא דאמר רבינא בבשרא דאסמיק מישאב שאיב ליה נורא בדחתכיה אלא דלא מלחיה, וקשא דהא סתמא קאמרינן אנחיה אגומרי, וכיון דלא קאי אחתכיה ומלחיה דקאמר איתיה דחתכיה ליבעי הוה ליה למימר הכא בהדיא ולא הוה שתיק מינה. ועוד מצאתי באיסור משהו לרבי אברהם בר דוד ז"ל מדאמרינן תלייה בשפודא מידב דאיב אנחיה אגומרי רב אחא ורבינא חד אמר מצמת צמתא ליה, ואי בעיא חתוכא לצלי היכי צמתא, והא קא נפיק דרך חתוכא, וכן ביעי וכן במוזרקי פליגי, ואי דחתכינהו היכי צמית להו נורא, אלא שמע מינה דלא בעיא חתוכא לצלי, ועוד דאמרינן לקמן (קלג, א) אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב חוטין שבלחי אסורין [ו]כל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנה, ולא היא אי מטוי להו מידב דאיב אי לקדרה איידי דמחתך ומלח להו מידב דיבי, אלמא מדקאמר אי לקדרה איידי דמחתך להו ומלח להו ולא קאמר הכי לצלי אלא אמר סתם אי מטוי להו מידב דאיבי, שמע מינה דלצלי לא בעי חתיכה ולא מליחה, דנורא משאב שייבא ליה לדמא. וכן שדר רב עמרם ממתיבא כל שהוא משום דם לקדרה אסור לצלי מותר כל שהוא משום חלב אף לצלי אסור. ותשובת הגאונים ז"ל בר יונה או בר אווזא דמטוי ליה לא בעי קריעה ומליחה ולא עדיף מכבדא, ולא אשכחן צלי דבעי מליחה כלל, ושדרו ממתיבתא בשרא דלית ביה מלחה לטוויי טווייה דשייב ליה נורא ובתר דמטוי פלגא איבעי לבשולי שפיר דמי, והלכך חוטי יד אי לצלי לא בעי לא חתיכה ולא מליחה דנורא מישב שייבא ליה כדאמרן.

ומיהו תמיהא לי דהא קיימא לן כר' יהודה בורידין דאי לא נקבינהו בשעת שחיטה אפילו לצלי בעינן חתיכה כדאמרינן לעיל (כח, ב) אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, אבל בבהמה הואיל ומנחתה אבר אבר לא צריך, אלמא אפילו לצלי אסורה אלא אם כן חותכו אבר אבר בבהמה (אולי כבהמה), ולא משום ורידין עצמן לבד הוא שצריך לחתוך אבר אבר, אלא משום שאר חוטי הגוף, ותדע שאילו משום ורידין לבד למה לן לחתוכיה אבר אבר בנטילת ורידין לבד סגי ליה, אלמא משמע דאפילו שאר חוטין אין כח האש מוציאן מידי דמן אלא בחתיכה, אם כן חוטי יד שאינן נכשרין בנקיבות ורידין לפי שאינן שופכים בורידין כמו שאר החוטים שבגוף, אמאי לא בעי למחתכינהו כשאר חוטי הגוף בשלא שחט את הוררידין, ושמא נאמר דשאר חוטין שבגוף שנשפכין דרך הורידין כשבהמה (מונחה) [גונחת] הדם פורש ממקומו לצאת דרך הורידין, וכשאין הורידין נקובין חוזר הדם לאחוריו ונקרש במקומו, ומשום כך קשה לפלוט מכח האש אלא אם כן חותכו, והאש שואב הדם דרך החתוך, אבל חוטי יד ושבלחי שאינן נשפכין דרך הורידין ואינו מתנענע ממקומו אינו כל כך קשה לפלוט בכח האש. ואינו מחוור דהא מזריקי נמי אמרינן לקמן דנורא שאיבא להו ומזריקי היינו ורידין שלא חתכן בשעת שחיטה. ויותר היה נראה כסברתו של רבי' יצחק ז"ל מהא דורידין שהקשינו והא דשרינן לקמן מזריקי בלא חתיכה ומליחה כלל כדברי הרב רבינו אברהם בר דוד ז"ל, שאני התם שהן מופשטין ופניהם על פני האש ויש כח באש להוציאן מידי דמן בענין זה, אבל חוטין מלאין שמובלעין בבשר הזרוע אין כח באש להפליט דמן אלא אם כן חתכן ועושה להן פתח להוציא ממנו הדם, והא נמי דאמרינן בהזרוע (קלג, א) לטויה מידב דאיב, ולא קאמר כיון דמחתך להו ומלח להו, [כד]אמרינן אי לקדירה כיון דמחתך ומלח להו, איכא למימר דתלמודא מפשט פשיטא ליה דבעי חתיכה אפילו לטויא מדר"י אמר שמואל דהכא, אלא משום דאינו צריך ליטול איצטריך לאשמועינן דנורא משאב שאיב ליה דם דרך חתך, ובקדרה הוא דאיצטריך לאשמועינן במאי מתכשר דאף על גב דמחתך ליה כי פליט בקדרה הוא דאפלט, הלכך איצטריך לאשמועינן תקנתא דהיינו מליחה, ואיידי דאיצטריך למימר דמלח ליה איצטריך נמי למימר דמחתך להו, דלא תימא כיון דמלח ליה תו לא צריך חתיכה, דהא מלח מוציא מידי דם בכל מקום הכא נמי במליחה לחודה סגי ליה, קא משמע לן דהכא חתיכה ומליחה בעיא כן נ"ל.

אלא דאכתי ק"ל מרישא בכבשא דאמרינן דאי אנחיה אנחיריה, אי נמי בית השחיטה לתחת שפיר דמי, והאי רישא משום קרמא דמוקרא הוא, וקרמא גופיה משום איסור דמא, ואפילו הכי כי מנחיה לרישא ובית השחיטה לתחת דאיכא דוכתא למידב דמא שרי, ואף על גב דלא חתיך קרמא גופיה, אלמא חתיכה לא בעי בצלי. ומדוחק יש לומר דקרום שאני, שהוא רך ודוק ויש כח באש להפליטו בלא חתיכה כלל. אחר כך מצאתי שנשמרו בתוס' מזה אמרו דרישא בכבשא, היינו כשמניח להשיר את השער בלבד, ובשיעור מועט כזה אין לחוש, אבל לצלותו אסור בלא חתיכה, ואינו מחוור וגם הם מגמגמין בו, ומיהו משמע דלכולי עלמא מיהא למכליה באומצא אסור משום דם החוטין.

ואם תאמר כיון דלא פריש הוה ליה דם האיברים דשרי לגמרי בשלא פירש, כדאיתא בכריתות (כב, א) וכדקיימא לן נמי לקמן (קיא, א) גבי כבד מר חלטי ליה בחלא ומר חלטי ליה ברותחין, דלמא כי לא פריש שרי לגמרי, יש לומר דשאני הכא שהוא כנוס בתוך החוטין ולא אמרו בדם האיברים שהוא מותר אלא בדם שהוא נבלע בבשר האיברים, אבל דם הכנוס אסור, והילכך באומצא מיהא אסור עד שיטול החוטין כולם, אפילו לצלי נמי אסור, אלא אחר שיצ(י)לוה היטב כדי שיצא כל דם החוטין על האש. שאם לא כן אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי או יותר, עדיין הדם נשאר בפנים ואסור. ושמא אף הבשר אסור, אף על פי שנוטל משם החוטין לאחר צלייה, לפי שהדם שבחוטין נבלע בבשר ועדיין לא יצא ממנו, בשלמא אם הוא מתבשל יפה מותר, משום דאמרינן כבולעו כך פולטו וכמו שאמרו בפסחים (עה, ב) גבי מוליאתא, אבל אם לא נתבשל היטב שמא הדם שפירש מן החוטין נבלע בבשר ועדיין לא נפלט. ויש לדקדק אם צריך לבדוק אם יצא כל הדם מן החוטין אף על פי שנצלה היטב, דכיון שהוחזק באיסור הוה ליה כבהמה בחייה, דאמרינן (ט, א) לעיל שהיא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה, וכן נמי החוטין שהוחזקו באיסור, ויש לומר דכיון שנצלה הבשר עד שאפשר לצאת דם החוטין באותה (כלי) [צליה] באומד יפה תו לא צריך, אלא חזקה על הדם שיצא בשיעור הצלייה, שאם אין אתה אומר כן בשר במליחה היאך מותר בקדירה דילמא עדיין לא נפלט דמו. ופירש הוא לתוך הקדרה, אלא שנסמוך על שיעור מליחה שמוציא את הדם, הכא נמי חזקה על שיעור צלייה שמוציא דם החוטין כנ"ל.

ולענין מליחת צלי שכתבנו בשם הגאונים ז"ל שאינו צריך כלל, כן כתב רבינו יצחק ז"ל, והביא ראיה דאמרינן במסכת שבת (קכח, א) בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו בשבת רב חסדא אמר אסור, ופריך והא ההוא בר אווזא דהוה בי רב חסדא והוה מטלטל לה משמשא לטולא, שאני בר אווזא דחזי לאומצא, ואמרינן נמי בריש מכילתין (טו, ב) השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, וההוא ודאי בלא מליחה מיירי, דהא אסור למלוח בשבת משום מעבד, כדאמרינן בשבת (עה, ב) האי מאן דמלח בשר מיחייב משום מעבד, ואף על גב דאוקימנא דלא אמרו אלא דקא בעי ליה לאורתא, כלומר שמלח היטב כדי ליבשה כמו שעושין לבשר מליח שמצניעין, מכל מקום במולח קצת פטור אבל אסור הוא כדאמרינן בשבת (קח, ב) גבי פוגלא ממלח לא ממלחנא טבולי מטבלנא. כל שכן בשר שהוא מתקנו במלח שהוא אסור בשבת, וכל שכן אם הוא בלא מליחה, דהשתא משוי ליה אוכלא ואסור. אלמא בשר חי מותר בלא מליחה, והוא הדין לצלי, דעיקר טעמא משום דדם האיברים מותר לגמרי בשלא פירש, ומה שיצא בחוץ (שואפו) [שואבו] ושורפו, ואינו חוזר ונבלע, והא דאמרינן לעיל (לג, א) בפרק השוחט הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר מבית שחיטתה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו, וההוא לצלי מיירי, מדקאמר וממתין עד שתצא נפשה, דאי לקדרה מאי ממתין דקאמר, דהא ודאי בכדי שיעור שהיית מליחה תצא נפשה, אלמא לצלי נמי בעיא מליחה, יש לומר דכיון שחותכו קודם שתצא נפשה הדם מתקבץ שם ולפיכך צריך מליחה, אי נמי איכא למימר לקדרה מיירי, וממתין דקאמר, משום דפעמים שמפרכסת הרבה, ואתא לאשמועינן שאסור לאכול ממנה עד יציאת נפשה, אבל לצלי אפילו בכי האי גוונא לא בעיא מליחה, דלא גרעה מבשרא דאסמיק דלצלי לא בעיא מליחה כלל כדאמרן. והא דאמר בפרק קמא דביצה (יא, א) ושוין שמולחין [עליו] בשר לצלי, לאו משום שצריך מליחה, אלא קא משמע לן שמותר למלוח בשר על העור בי"ט מליחה מועט[ת] כדרך שבני אדם רגילין למלוח בשר לצלי, ואין כאן משום מעבד העור בי"ט. והא דאמרינן במנחות בפרק הקומץ רבה (כא, א) יכול תבונהו תלמוד לומר תמלח, מאי תבונהו אמר רב אשי יכול יתן בו טע' (כבונה) [כבינה] תלמוד לומר תמלח, כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, ואמר אביי וכן לקדרה, ואיכא נוסחאות דגרסי אמר אביי וכן לצלי דאלמא לצלי נמי בעי מליחה, פי' רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל דשבוש הוא, דלצלי א"צ מליחה כלל כמו שהוכחנו וגרס דוקא וכן לקדרה.

אבל הראב"ד ז"ל כתב בסוף איסור משהו שלו דבגרסא ספרדית מצא וכן לצלי, והיא ישרה בעיניו, דלנוסחאי דגרסי וכן לקדרה, מאי וכן, דהא לא השוה לו מליחת בשר לקדרה, שהרי זו א"צ שהייה במלח ולקדרה בעיא שהייה, וזו א"צ הדחה ממלחו אלא צריך להעלותו עם מלחו ולקדרה בעי הדחה קודם בשולו, ועוד דלקדרה אשמועינן שמואל דאין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה. אבל לגרסא ספרדית דגריס וכן לצלי אתיא שפיר, דמהא דאביי שמעינן חומרא דמליחה אפילו לצלי ומיהו לא בעי שהייה ולא בעי הדחה אלא מולחו וצולהו מיד עם מלחו, שכן היה עושה בשעת הקטרת אימורין, והיינו דאמר רב אשי יכול יתן בו טעם (כבונה) [כבינה], כלומר שישהא במליחת האימורין עד שיקבל הבשר טעם המלח [ו]יהא מוטעם (כבונה) [כבינה] שנותנת טעם באדם, תלמוד לומר תמלח ומעלהו עם מלחו, ועלה אמר אביי וכן לצלי, והרב רמב"ן ז"ל כתב בריש מכילתין גבי השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא כדברי הראשונים ז"ל שהתירו צלי בלא מליחה כלל, ואפילו לגרסא הספרדית דגרסי התם במנחות וכן לצלי דלהקל קאמר, והכי קאמר מי שרוצה למלוח הצלי מותר אף על פי שאינו מדיחו וצולהו עם מלחו, (וקמ"ל מאי) [מהו] דתימא אם מולחו אסור עד שידיחנו מפני שהמלח בולע הדם והוא נאכל עם הצלי, קא משמע לן דהמלח על ידי האור מפלט פליט מבלע לא בלע, והילכך מותר לתת מלח על גבי צלי וצולהו בלא הדחה ובלא ניפוץ, ולנוסחת הספרים שלנו דגרסי וכן לקדרה, קא משמע לן שצריך למלוח משני צדדין אפילו נתן מלח הרבה מצד אחד אינו יוצא מידי דמו בכך. וקא משמע לן נמי שאין צריך לבונהו (כבונה) [כבינה] אלא במלח פחות מכאן כדרך שהוא מולח בקדשים. ור"ח ז"ל גריס וכן לצלי, וגם הוא כתב בפרק כל הבשר (קיג, א) גבי שובר מפרקתה של בהמה מהא שמעינן דאסור למבלע דם באברים והאוכלו כאילו אוכל דם הוא חשוב, אבל דם המובלע באיברים מעצמו אינו כדם, דגרסי בזבחים (כו, א) שמע מינה דם המובלע באיברים דם הוא, ודחינן משום שמנונית ע"כ. [ו]בפסחים (עא, א) אמרינן לענין שעירי הרגלים בשבת חי נאכלין צלי אין נאכלין. אלמא בלא מליחה נאכלים שאיברי חטאת אינן קריבין ואינן טעונין מליחה משום גבוה ולצורך הדיוט אסור למלוח כדאמרן לעיל, ואפילו הכי אין נאכלין בלא מלח. וכן כתב הרב אלברצלוני ז"ל וכי בעינן מליחה לקדירה אבל לצלי לא בעינן מליחה דנורא משאב שאיב.

ומיהו הא דאמרינן דצלי בלא חתיכה ובלא מליחה סגי ליה. הני מילי בששחט את הורידין ושני סימנין, הא לאו הכי אסור עד שיחתכנו וימלחנו היטב, שהרי בעוף אסור בצלי בשלא שחט את הורידין, ולא התירו בהמה אלא הואיל ומנתחה אבר אבר, אלמא כל אימת דלא שחט את הורידין הדם כנוס [ו]מובלע בחוטי הבשר ואסור, אי נמי חשבינן להו כדם שפירש משום שהתחיל לצאת ממקומו והוה ליה כדם שפירש שהוא בלאו, דומיא דשובר מפרקתה של בהמה דמבליע דם באיברים ואסור למיכל מיניה באומצא, דהא סלקא בתיקו לקמן בפרק כל הבשר, והוא הדין נמי לשני סימנין שצריכין ליחתך בשעת שחיטה שהדם חם, הא לאו הכי אפילו עוף נמי אסור בלא חתיכת אבר אבר לצלי ולקדרה חתיכת אבר אבר ומליחה, דאפילו רבנן דפליגי לעיל (כז, א) עליה דר' יהודה בורידין בסימנין מיהא מודו שדם האיברים מן הסימנין יוצא, וכדאמרינן לקמן (קיג, א) בשובר מפרקתה של בהמה, וכל שכן בשלא נשחטו שני סימנין שאין מקום לדם שיצא משם ואפילו בעוף נמי, שהרי שנינו השוחט אחד בעוף הא לכתחלה בעינן שנים, ועוד דהא אמרינן לעיל (כט, א) חדא בחולין וחדא במוקדשין, וצריכא, דאי אשמועינן קדשים התם הוא דבעיא רובא משום דלדם הוא צריך אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך, אפילו פלגא נמי סגי ליה, אלמא אפילו בחצי הסימן אין כל דם הסימנין יוצא, כל שכן שאין דם האיברים יוצא בסימן אחד, והילכך צריך לבדוק בורידין ובשני סימנין ואפילו בעוף, ואם לא נשחטו שניהם או רובן (והורידין) צריכין חתיכה כמו שאמרו בורידין, וכן כתב הרב רבינו משולם ז"ל באיסור משהו שלו.

והראב"ד ז"ל כתב וז"ל לצלי מיהא מתכשרי כולהו בחתיכת הורידין ובשחיטת רוב שני סימנין בשעת שחיטה, והוא דממצה ליה שפיר כדכתב מרנא ע"כ. ומיהו קשיא דהא ודאי לר' יהודה בששחט ושט או קנה ושני ורידין סגיא ליה ולא בעיא חתיכת אברים כלל, וכדתנן לעיל (כז, א) ר' יהודה אומר עד שישחוט הורידין, ואדרבנן דאמרי השוחט אחד בעוף קאי, אלמא בסימן אחד ובשני ורידין סגיא ולא בעיא חתיכה כלל, ורבנן נמי אפילו בסימן אחד בעוף משמע דסגי להו ולא בעיא חתיכת אבר, כדתנן (שם) השוחט אחד בעוף שחיטתן כשירה, ובלא חתיכה ודאי קאמר, מדקתני עלה רבי יהודה אומר עד שישחט את הורידין, כלומר אינו ניתר בלא חתיכה עד שישחוט את הורידין, דלהכשירו בחתיכה אפילו ר' יהודה מודה דורידין אינן בתורת שחיטה וכדאסיקנא בגמרא, אלא שאתה יכול לומר בזו אפילו דלרבנן בשלא שחט שני סימנין ונתקרר הדם יפה אינו ניתר אלא בחתיכת אברים, אלא שאינן מצריכין חתיכת ורידין ושני סימנין בשעת שחיטה ממש אלא סמוך לשחיטה שעדיין הדם חם מעט קצת ונפלט וכדאמרינן ליה לר"י לעיל (כח, ב) וכי מאחר שלא הוצרכו הורידין אלא לדם מה לי בשעת שחיטה מה לי שלא בשעת שחיטה, כלומר אלא סמוך לשחיטה קצת, דאכתי חאים דם נפיק, ואמר להו ר"י בשעת שחיטה חאים דם שפיר ונפיק לאחר שחיטה קריר דם ולא נפיק שפיר, אלא ר"י בסימן אחד ובשני ורידין סגיא, וכדתניא ר"י אמר בעוף עד שישחוט ושט ושני ורידין, ופירשו בגמרא (כח, א) דלא אמר ושט אלא משום דורידין סמוכין לושט, וה"ה לקנה לבד ושני ורידין.

ולקדרה מיהא שמעינן מההיא דאמרו במנחות בפרק הקומץ (כא, א) ליתן בו מלח משני צדדין וכן תרנגולת או טלה צריך למלוח בפנים ובחוץ כדאמרינן התם הא כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, ואמר אביי וכן לקדרה, ולגרסא ספרדית ור"ת ז"ל דגריס התם וכן לצלי, שמעינן נמי מהתם דמלח שנותנין על גבי צלי א"צ ניפוץ, אלא צולהו ומלחו והוא ומלחו שרי. וה"ר משולם כתב באיסור משהו דמליחת בשר לצלי בעי ניפוץ המלח קודם צלייה. ותפס עליו הראב"ד ז"ל, וז"ל אמור מעתה שצריך הדחה שאין ניפוץ בלא הדחה, ואם כן אין כאן מליחה, והלא כל העולם נוהגין כן ששופדין הבשר בשפוד לצלותו, ולאח"כ נותנין עליו את המלח לומר כי עם המלח והאש הדם יוצא יפה יפה והמלח אינו בולע מן הדם כלום, כי האש שואבת אותו ואם בולעו מיד פולטו, וכה"ג פוק חזי מה עמא דבר ע"כ.

ושיעור מליחה כשיעור צלייה כ"כ בהלכות גדולות.

ובשעת מליחה כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו דאותן חתיכות שיש בהם חוטי הדם צריך להניח בשעת מליחתן (חתיכן) [חיתוכן] למטה, כדי שיזוב הדם דרך החתך, ואף על גב דלצלי לא בעי חתיכה כלל כדאמרן לעיל, וכדמשמע מבשרא דאסמיק ומביעי ומזרקי כמ"ש למעלה, מיהו לגבי מליחה כיון שצריך לחתכם כדאמרינן חתכינהו ומלחינהו, דאלמא אין גדול כח המלח ככח האש להוציא הדם כי אם ע"י חתיכה, נראה שג"כ צריך להניח החתך למטה דכל היכא דבעי חתיכה בעינן חתוכא לתתא כי היכי דלידוב דמא בין לצלי כגון כבדא בין לקדרה בחוטי יד ובדלועא וכדותייהו.

וכתב עוד לענין חתיכתן והרוצה לצאת ידי חתיכת החוטין יחתוך כל אבר ואבר לשנים, וישבר את העצם לשני חלקים, ולא יסמוך על חתיכת הבשר שעל גבי העצם, כי פעמים שהחוטין אצל העצם ויחתוך הבשר והחוטין עדיין קיימין גם לא יסמוך בפירוק האיברים זה מזה שמתפשטין לתוך האיברים ומתרככין (עד) [עם] לוחות הבשר ושם הדם רבה, ומשם צריך לחתכם כי הפתח נפתח ורחב ליציאת הדם משם, ובשעת מליחה יתן החתוך למטה בירידה, וכן הדם יצא יפה.

ומיהו אחר מליחה נראה שאין צריך לחלוט את הבשר במים חמין כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מאכלות אסורות ה"י), ודבר זה הוא מן התימה דהא דאמרינן לקמן בפרק כל הבשר (קיא, א) גבי כבד מר חלטי ליה ברותחין בשלא נחתך ונמלח קאמר, אבל בשר שנמלח שוב אין צריך חליטה כלל, וכן נראית דעת הרב ראב"ד ז"ל, וכן שדרו ממתיבא דלא בעינן רותחין, דכי בעיא רותחי לחליטה הני מילי דשרי ליה בלא מליחה דחליט ליה עמודא דרותחין, וכיון דלאו כל אינש יכול למיקם על שיעורא דחליטה, תקינו הדחה ומליחה והדחה.

א"ר יהודה ריש מעיא באמתא בעי (גרידה) [גרירה]. וזהו חלבש על הדקין, פירש רש"י ז"ל כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרר חלב שעליהן עד אורך אמה, וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו רבי ישמעאל ור' עקיבא באלו טריפות (מט, ב) ור"ח ז"ל כן פי', ומשם אחרים כתב (שהיה) [שהוא] המעיא הנמשך מן הכרכשתא ולמטה. ולא מיחוור דכרכשא לא מיקרי מעיא אלא הדקין. וכדאמר לקמן (קיג, א) תרגמא אהדרא דכנתא וכרכשא. ולעולם קוראין חלחולת או כרכשא, והפירוש הראשון עיקר.

ואי לא צריך לחטוטי בתרוייהו. ואף על גב דהני חוטי מיבלעו בגו כפלי, לא דמי לחלב הכסלים דרשינן, משום שהבשר חופה אותו, דהכא איכא למימר כדאמרן גבי חיוורא דתותי מותני דבהמה בחייה אפרוקי מפרקא.

אמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשה חוטי הוה תלתא משום תרבא ותרי משום דמא וכו' דידא ודלועא משום דמא למאי נפקא מינה הנך משום דמא אי חתיך ומלך שפיר דמי. כלומר לקדרה, וכמו שכתבנו לעמלה, והוא הדין לחוטין שבגף העוף, דגף העוף כיד הבהמה, והילכך צריך לחתוך עצם האגפים ולמלחם, וכן עצם הלחיים בעוף וחוטין שבכתף בכלל ידא הם, וצריך לחתכם או ליטלם, כן כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו, וכן כתב בעל התרומות ז"ל וכן החוטין שתחת הלשון בכלל דלועא הן וצריך לחתכן או ליטלן, ותמיהא לן מדקאמרי סתמא תרתי משום דמא, ונפקא מינה דאי חתיך ומלח להו שפיר דמי, משמע דבכל ענין מיירי בין בשחתך את הורידין בשעת שחיטה בין שלא חתך את הורידין, דאפילו כי חתך את הורידין שני אלה שביד ושבכתף אינן אדוקין בורידין ואינן משתרשין מהם ואינן מנק[ז]ין את דמן דרך הורידין, והילכך צריך לחתוך הן עצמן ולמלחן היטב, וכל שאר החוטין אף על פי שלא חתך את הורידין אינן צריכין חתך, וזה אינו נראה דשאר החוטין ודאי נגררין דרך הורידין ולא דרך הסימנין שאינן אדוקין בהן כלל. ותדע שהרי כשלא שחט את הורידין אסור עד שישחוט את האיברים, אלמא כל חוטי האיברים תלוין ונשרשין בורידין ונגרין דרך הורידין, ואם כן בשלא שחט את הורידין במה הן יוצאין מידי דמן עד שיחתכם וימלחם יפה יפה, ונראה ודאי דכששחט את הורידין מיירי, ואפילו הכי דידא ודלועא צריכין חתיכה ומליחה, לפי שאינן נגרין דרך הורידין כלל ואינן אדוקין בו כמו שאמרנו, אבל כל שאר החוטין שהן נגרין ונשפכין דרך הורידין אינן צריכין חתיכה כלל, ואפילו לקדרה, אלא במליחה לבד סגי להו כשאר הבשר, שהרי דמן מתמצה היטב דרך חתך הורידין, ומה שנמצא בהם דם לאחר מכאן, שמא שומן בעלמא הוא, או שמא לא הניחו למצות יפה יפה בשעת שחיטה, וזהו שפרט אלו לבד, וסתם דבריו ולא חלק בשני אלה בין שחט את הורידין בין לא שחט את הורידין, אבל שאר חוטי הגוף לא הוצרך להשמיענו כלל, משום דכיון דקיימא לן כרבי יהודה בשחיטת הורידין, ואמר רב חסדא עלה לא לכל אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך תו לית ליה לאביי לאשמועינן בשלא שחט את הורידין, ששאר חוטי צריכין חתיכה, ואם שחט את הורידין שאינה צריכין חתיכה בשעת בישול דכבר שמעינן לה מדר' יהודה (ומדפריש) [וכדפריש] עלה רב חסדא אבל בששחט את הורידין הוא דצריך לאשמועינן דלא לכל מהניא שחיטת ורידין אלא לחוטי הגוף שאדוקין בהם אבל דידא ודלועא שאינן אדוקין בהן לא מהניא חתיכת ורידין אלא חתיכת עצמן ומליחתן כנ"ל.

אבל ראיתי לראב"ד ז"ל שהאריך בזה הרבה באיסור משהו וזה לשונו: וכיון דאדיקי כולהו למה לי למחשב דידא ודלועא משום דם איבעי למחשב כולהו דוכתי, ואף על גב דאדיקי בהדדי ליחשוב נמי כולהו דירך העוף דלא הוו בכל הנך כלל, ואם משום דבעו לאפרושי (מינייהו) [בינייהו] הנך דאסירי משום תרבא ושאר חוטי דגופה כולהו אסירי משום דמא, ומשום הכי פרט בהני משום דמא הנך דזוגי לא הוו צריכי למשרי, ועוד דהנהו לא חוטי היו אלא גידים הוו, ושמא מפני שהן סמוכין לורידין קא משמע לן דאפילו הנך דסמיכן לא מתכשרן בחתיכת הורידין לקדרה אלא אם כן חתך להו ומלח להו, וכל שכן שאר חוטי הגוף, אבל לצלי מיהא מתכשרי כולהו בחתיכת הורידין ובשחיטת רוב שני הסימנין בשעת שחיטה והא דממצה ליה שפיר ע"כ.

ותמיהא לי (דגם) [דאם] כן כיון דעיקר חדושי הוא לאשמועינן דאף על גב דשחט את הורידין כולהו גידין צריכין חתיכה, אי לקדרה בעינן ליה, הוה ליה לפרושי ולמימר תרתי משום דמא, ואף על גב דשחט את הורידין אי חתיך להו ומלח להו שפיר דמי ואי לא לא. ועוד דמני להו חמשה חוטי נינהו, ואמר תרתי משום דמא, משמע דליכא דאית לה האי דינא אלא הני תרתי, ולדברי (רבותינו) [רבינו] ז"ל כולהו נמי משום דמא נינהו, והיכי נחית למנינא חמשה נינהו תרי משום כך ותלתא משום כך, אי מנינא לאו דוקא, ואף על גב דאמרינן בסוטה פרק היה מביא (טז, א) אמר ר' יוחנן משום רבי ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקר', ואסיקנא התם דאיכא נמי עפר סוטה ותנא ושייר, ודכוותייהו טובא בגמרא, לא דמי למניינא דהכא, [דהכא] ודאי משמע דדוקא קתני, מדקאמר חמשה חוטי ומחלק תרי משום דם ותלת משום חלב, ואף על גב דקתני דכותה בנדה פרק דם הנדה (נה, ב) דתניא תשעה משקין הן בזב זיעה ליחה סרוחה והרעי טהורין מכלום דמעת עינו דם מגפתו וחלב שבאשה מטמאין טומאת משקין ברביעית, אבל רוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה, ואסיקנא התם דאיכא נמי מימי האף ורוקו וניעו, אף על גב דאיכא מנינא ומחלקן כי הכא לא דמו, דהתם הא אמר רבי יוחנן טעמא דכולהו איתנהו בכלל הנך דקאמרי דתניא רוקו וכל דאתו מרבויה, ואפילו למאן דמקשינן מינה לרבי יוחנן התם וקסבר (התנא) [דתנא] ושייר מימי האף, משום דלא פסיקא (לית) [ליה] כדאיתא התם, אפילו הכי לא דמי דהא אמר נמי טעמא משום דלא מני הנך דפסיקא ליה דהוו מעין לעולם כרוקו, ועוד דמסתמא כל היכא דקתני מנינא דוקא קתני, אלא אם כן מפרש לה תלמודא כי התם, וכדאמרינן בקדושין פרק קמא (טז, ב) גמרא יתירה עליו אמה העבריה ר"ש אומר ארבעה מעניקין להן שלשה באיש ושלשה באשה וכו', וכי תימא הכא נמי תנא ושייר, והא ארבעה קתני, אלמא כל היכא דקתני מנינא מסתמא דוקא קתני, ואם כן הכא היכי אמרינן דלאו דוקא, ועוד שהראב"ד ז"ל הלך בזה לשטתו שהוא ז"ל כתב דאין תקנה לעוף ולבהמה לקדרה אלא בחתיכה אבר אבר בששחט את הורידין, ואף על גב ד[ל]צלי סגי חתיכת ורידין אין כח המלח גדול ככח האש. אבל לפי מה שכתבו רבוותא ז"ל דשחיטת ורידין מהני אפילו לקדרה ולאו דוקא נקט רב חסדא וצולהו, דהוא הדין לבישול דסגי בהכי, אלא לפי שדרכן של בני אדם לצלותו כאחת נקט ליה, אין לך לומר כלשון תירוצו של הראב"ד ז"ל שהרי אף לקדרה סגי בחתיכת ורידין לבד ואין לך לומר אלא כלשון הראשון שכתבתי, והרב בעל העיטור ז"ל שכתב דמנינא למעוטי שאר החוטין דלא אסירי כלל דשומנא בעלמא הוא כדאמרינן בטחול, לא מסתברא כלל, דאם כן נתוח אבר אבר למה בשלא שחט את הורידין [דאי] משום דם האיברים ה(ו)א לא פי' משרא שרי, ואי משום ורידין עצמן אבר אבר למה, בנטילת ורידין לבד סגי או בנתוח הצואר, אלא ודאי משום דם החוטין קאמר שהוא אסור.

(ביצי) [ביעי] חשלתא רב אמי ורבי אסי חד אסר וחד שרי מדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו. לא אבר מן החי ממש קאמר, דהא אכתי אגידי בה בבהמה ולא גרעי מאבר ובשר המדולדלין דלית בהו אלא מצות פ(י)רוש בלבד, כדאמרינן לעיל בפרק המקשה (עד, א) אלא הכי קא אמר הני איכא למגזר עלייהו משום אבר מן החי, ומצות פ(י)רוש איכא כאבר ובשר המדולדלין בבהמה, ואף על גב דרב ורב אסי הלכה כרב דרביה [הוי], קיימא לן הכא כרב אסי, מדאמר ליה ר' יוחנן לר"ש בר אבא הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול משום שנאמר אל תטוש תורת אמך, ור"ש בר אבא דעתו לחזור היה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.