רשב"א/חולין/נה/א

רשב"א חולין נה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אלא ההיא לחומרא דאמר ר' אבהו (ו)אמר ר' יוחנן כל ששיערו חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים. ונראה דדוקא באיסורי תורה כגון טומאה וטריפה וכיוצא בהן, אבל באיסורין דרבנן אין הולכין בו להחמיר אלא להקל, כענין שאמרו בכתמים, ומה שאמרו חוץ מכגריס של כתמים להקל, לאו דווקא אלא כעין קאמר, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב ואף על גב דגריס שיערום חכמים בעינן כגריס, ועוד הכי תניא במס' נדה (נח, ב) וטעמא משום דכתמים עצמן מדרבנן, דמדאורייתא עד דחזיא מגופה דכתיב בזבה (ויקרא טו, יט) דם יהיה זובה בבשרה, ע"כ לשונו. משמע דטעמא משום דרבנן היא, וכן לכל שיעורי איסורי דרבנן.

ניטל הטחול כשרה אמר רב עוירא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה ואותבינן עליה מהא דתניא

חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור ופרקינן בדין הוא דליתני אסור ו

איידי דתני רישא מותר תני סיפא נמי אסור ואיבעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד. ואסיקנא דלית הילכתא כותיה אלא בשניקב בסומכיה, אבל בקולשיה כשירה, ובסומכיה נמי דוקא בדלא אשתייר ביה כעובי דינר זהב, אבל נשתייר ביה כעובי דינר זהב דלא איבזע אפילו בסומכי כשירה. ולענין נחתך אי הוי כניקב או לא, כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין טחול) דאיכא מאן דאמר דחותך כשירה כלישנא בתרא דאמר ניקב לחוד ונחתך לחוד דומיא דכליות, ואיני יודע טעם לדבר זה, דכיון דאיכא תרי לישני ואיסורא דאורייתא נקטינן לחומרא ואפילו נחתך נמי אסור כלישנא קמא, והילכך אם נחתך בסומכיה ספק טריפה היא ואסור מספק.

לקתה בכוליא אחת טרפה. פירש רש"י ז"ל לקתה מליא מוגלא. ולא מיחוור דהא לקותא אסור אפילו בריאה, ומליא מוגלא כשרה. ועוד דבהדיא אמרינן לקמן יש פסול בזה ובזה לקותא יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא, אלמא לקותא לאו היינו מליא מוגלא ולקותא היינו בשר שנתמסמס עד שהרופא גורר ומעמידו על בשר החי, והא אפילו בריאה פסול. וכדאמרינן לעיל (נג, ב) אמר ר' סימי כי הוינן בי רב כהנא כדהוה מייתו קמן ריאה ומותבינן לה והוה יתבה שפיר, וכי הוה מדלינן לה היה מתחלה ונפלה תחלי תחלי טריפנא לה מדרב הונא בריה דרב יהושע, ואסיקנא והוא דמטי לקותא במקום חריץ היכא חזורא דתותי מתני, והוא החוט הלבן הנכנס באמצע בכוליא. ונראה דדוקא לקותא הוא דפוסל בו כשמגיע למקום חריץ, אבל נקב אפילו בשהגיע למקום חריץ או שנחתך עד מקום חריץ כשרה, דלקותא הוא שפוסל בה, משום דמכאב כאיב ליה, אבל ניקב וחתך לא. והכי משמע מדאמרינן במערבא משמיה דר' יוסי ב"ר חנינא כל הפסול בריאה כשר בכוליא, שהרי נקב שפוסל בריאה וכשר בכוליא, ואם היה הנקב פוסל בכוליא בשום ענין לא היה אומר כן, שהרי אף הנקב פוסל בכוליא, ואף על גב דבעינן שיגיע למקום חריץ, משום כך לא שייך למימר שאין הנקב פוסל, בו שהרי בלב דבעינן עד שיגיע לחלל או ריאה לר"ש דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות לא שייך למימר בזו שאין הנקב פוסל בהן, ואדרבה כולהו בנקובי מנינן להו ובחדא מנינן להו לתנא דבי רבי ישמעאל, ועוד דאמר לעיל (נד, א) דר' יוסי רישבא הוה מחו בכוליא וקטלי, אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים, ואם איתא דכי מטי למקום חריף טריפה, מאי קושיא, דילמא מטי נקב למקום חריץ הא [הוי] משום הכי מייתו להו, אלא ודאי בכל ענין כשרה, אלא אי אתמר הכי אתמר יש כשר בזה ובזה מים זכים יש פסול בזה ובזה לקותא דהיינו נפלה תחלי תחלי כמו שפירשנו למעלה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.