רשב"א/חולין/נא/א

רשב"א חולין נא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לא נמצא עליו קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה. וכדמפרש ואזיל דכיון דאיכא מידי למסרך, אם איתא דקודם שחיטה הוי מסרך הוי סריך דמא, ולא דמי לישב לה קוץ בושט דלעיל (מג, ב), דאף על גב דליכא קורט דם טריפה כמו שנראה מפירושו של רש"י ז"ל, וכבר כתבתי הטעם שנ"ל לחלק ביניהם למעלה. ומיהו אפי' מצד אחד ולא נמצא עליו קורט דם צריך בדיקה כנגדו בעור החיצון, דילמא איכא קורט דמם בצד החיצון וכדאמרינן לקמן בההיא עובדא דאתא לקמיה דרבי ואפכה ואשכח עלה קורט דם וטרפה ואמר רבי אם אין בה מכה דם זה מנין.

לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. ופירשו בתוס': דלעולם קרינן ללוקח מוציא, ואף על פי שלא נתן עדיין מעות. וטעמא דמלתא משום דאמרינן מספק שברשותו נולד הטריפות, כדאמרינן בכתובות (עה, ב) גבי מומין שבאשה כאן נמצאו וכאן היו. והא דקרי ליה מוציא משום דסתמא דמלתא כל דלא יהיב זוזי לא יהיב ליה חיותא וכדאי' התם. וכתב רבינו אפרים ז"ל דהא דאמרינן בהוגדל פי המכה בידוע שהיא קודם ג' ימים ומחזיר לו מוכר ללוקח הדמים, דוקא בטריפה דמחמת מכה וכיוצא בה דאינו מצוי ולא סליק איניש אדעתיה. הלכך אף על גב דלא אתני עלה מהדר קהדרי זביני דלא רמי אדעתיה לאתנויי. אבל טריפה דמחמת סירכא דמישך שייכן ורמי להו אדעתיה, כיון דלא אתני עלה, ודאי אחולי אחליה ולא הוי מקח טעות. וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו בטריפות דמחמת סירכא נמי הוא הדין והוא הטעם שהרי במוכר שור לחברו ונמצא נגחן (בבא בתרא צב, א) לכולי עלמא אי לאו דמצי אמר ליה אנא לשחיטה מכרתיו לך הוי מקחו מקח טעות, אף על גב דלא אתני לוקח ואף על גב דרוב שורים בחזקת נגחין כדאמרינן (בבא קמא מה, א) רוב שוורים לא בחזקת שימור קיימי, ואמרינן נמי גבי מוכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתנהו, ואיתא בבא בתרא בריש פרק המוכר פירות (שם), אלמא אי לאו דכולהו הכי איתנהו הוה ליה מקח טעות, אף על גב דלא אתני עליה לוקח בהדיא, וכל שכן בטריפות דמיעוטא נינהו. ומיהו כתב הרב הנזכר ז"ל דאיכא למידק באלו שאינן אסורות מדינא דמתניתין אלא שהנהיגו בהן הגאונים ז"ל איסור, כיון שאין טריפותן ודאי אלא חששא ולית להו בדיקותא לאו מקח טעות הוא, ומצי אמר ליה מוכר ללוקח זיל אייתי ראיה דטריפה היא ושקול וכאותה שאמרו בבבא קמא (צט, ב) גבי ההיא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה לטבחי מלשלומי, משום דמספקי ליה אי כרבי יוסי ב"ר יהודה אי כרבנן, ומכל מקום דעתו בכולן דמקח טעות נינהו, דלא גרעי סרכות של חשש איסור ממום שפוגם אצל בני אדם שעושה מקח טעות, וסרכא זו אין לך מום גדול אצל בני אדם ממנו, ופחת דמים הוא, שהרי נהגו בו איסור, הלכך מקח טעות עביד וכ"נ.

מחט שנמצא בעובי בית הכוסות. פירשו בתוס' בשם רש"י ז"ל דדוקא בית הכוסות, אבל המסס שאין לו אלא עור א'. כיון שנמצאה מחט תחובה בעוביו טריפה, דחיישינן שמא נקב והבריא כדאמרינן לעיל (מג, ב) לגבי קוץ שישב בושט דחיישינן שמא נקב והבריא, (וכדקתני) [והא דקתני] במתני' (מב, א) המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ לאו לחוץ ממש קאמר אלא לצד חוץ, לאפוקי מצד חבורן זה לזה דלא. ומתוך דבריהם משמע דכל ראייתו של רבינו מדנקט בית הכוסות ושבקיה להמסס ולא אמר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות או בהמסס. ותמיה לי דאי טעמא דבית הכוסות משום דיש לו ב' עורות, ומשום הכי לא חיישינן שניקבו שניהם, דכולי האי לא עבידא לנקובי, אם כן גבי ושט אמאי חיישינן, דהא ושט נמי יש לו שני עורות, אלא אם כן תאמר דעור בית הכוסות עב וקשה אצל נקב(ה) יותר מעור הושט, ועוד (דק"ל) [קיימא לן] דהא גבי ושט נמי בבדיקה סגי, דהא לספק דרוסה מדמינן לה ולא חיישינן שמא עלה בו קרום ונסתם. ורש"י ז"ל כך פירש דמדינא ושט בבדיקה סגי ליה, אלא משום דאין לו בדיקה מבחוץ. ואם כן הכא בעור המסס אמאי לא מהני ליה בדיקה, והגע עצמך ריאה יותר קלה לינקב במחט מהמסס, ואפילו הכי מחט שנמצאה בריאה כשירה בבדיקה ולא חיישינן שמא הבריא ונסתם הנקב. ואפילו תאמר דבבדיקה ודאי כשירה, אלא שצריכה בדיקה קאמרינן, מה שאין כן בבית הכוסות ובנמצאת מצד אחד מכשרינן לה לגמרי בלא בדיקה, דהא כשירה קאמרינן וסתם כשירה בלא בדיקה משמע, לא היא דהא בעובדא דאתא לקמיה דרבי מוכח דצריך בדיקה, מדאמר עלה אפכה רבי ומצא עליה דם, ואמרינן אם אין בה מכה דם זה מנין אלמא בדיקה מיהא צריכה.

ונ"ל נמי דהיינו דאמר ההוא צורבא מרבנן דמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות [מצד אחד] אתא לקמיה דרבי וטרפה עד דבדיק לה, דהוי משמע ליה לההוא צורבא מרבנן דהא דקתני במתניתין ומדבדקה רבי, אלמא סבירא ליה דטריפה עד דבדקינן לה, והיינו דאתא ואייתיה בידיה עובדא ואמר ליה אביי מתניתין היא, דפשטא דמתניתין הכי משמע, דכיון דניקבו לחוץ טריפה וזו תחובה לה בצד [אחד] צריכה בדיקה. ואף על גב דאמרינן מצד אחד כשרה, לאו כשרה ממש קאמרינן, אלא בבדיקה. ומדקא בעי למימר בשנמצאת בשני צדדין טריפה אמר בצד אחד כשירה לומר שאינה טריפה מעתה וטובא (דכשירה) איכא [דתני כשרה] דבעיא בדיקה קודם גמר כשירותא, כדקתני במתניתין לקמן (נו, א) רצצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה, ואסיקנא עלה בגמרא רבי אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום ר' ינאי וצריכה בדיקה. ובשמעתא נמי אשכחן כשרה בבדיקה, כדאמרינן לעיל (מח, א) אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה, ומפרשי לה רבותינו הגאונים ז"ל בבדיקה. ור"ת ז"ל אומר, דמצד אחד אפילו המסס נמי כשרה, וכי נקט בית הכוסות, רבותא קא משמע לן דאף על פי שניקב עור אחד שלם אפילו הכי כשרה עד שינקבו שניהם ומשני צדדין לגררא נקטיה, ואם תאמר אם כן הא דאמרינן במס' שבת (לו, א) הני תלת מילי אישתני שמייהו הובלילא בי כסי' בי' כסי' הובלילא, למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, ומאי נפקא מינה דבתרווייהו מצד אחד כשרה ומשני צדדין טרפה, תירץ רבינו תם ז"ל דהא קא משמע לן, שלא תטעה לומר דמה שאמרו מצד אחד כשרה היינו במה שקורין עכשו בית הכוסות דהיינו המסס שהיה נקרא הובלילא מתחילה, אבל מה שהיו קורין מתחילה בית הכוסות אפילו מצד אחד טריפה, דכיון דיש לו ב' עורות ונקבה אחד מהן טריפה, אי נמי שלא תטעה לומר בהפך דמשני צדדין טריפה היינו בהובלילא שקורין עכשיו בית הכוסות, דכיון שאין לומר שיגין עליו טריפה, אבל במה שהיה קורין תחלה בית [ה]כוסות שקורין עכשיו הובלילא אפילו משני צדדין כשירה, דהיינו כמו חלחולת שנקבה וירכיה מעמידין אותה שזה גם כן שוכב על המסס ומדובק שם בשומן, והוה אמינאדאותו דביקות מגין עליו וכשרה קא משמע לן.

מתני': נפלה מן הגג. כלומר אף על פי שלא ראינו בה שבר או מכה, הואיל ואינה יכולה לעמוד, אם שחטה קודם ששהתה מעת לעת טרפה, ואפיו בבדיקה לא סגי לה, וכדאמרינן בגמרא דשהתה צריכה בדיקה, הא לא שהתה ולא עמדה על רגלים אפילו בבדיקה טריפה, וטעם הענין לפי שבנפלה ממקום גבוה והיא כואבת ואינה יכולה לעמוד, חוששין שמא נתפרקו כל איבריה וחליותיה ואין טרפותה ניכר בה מיד, עד שתשהא מעת לעת, ואז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צרותו ויתגלה בהתתה, וכן כשעמדה על רגליה אפילו תוך מעת לעת בבדיקה מיהא סגי לה, שאם נתרסקו חוליותיה ריסוק גדול שאינו ניכר מיד לא היתה עומדת, אבל רש"י ז"ל כתב שהיא הלכה למשה מסיני, ואין טעם נודע לכל הטרפות, והטעם שכתבנו מספיק לענין נפולה. וגג זה דמתניתין מיירי בגבוה עשרה טפחים, אם איגנדרה בהמה ונפלה, ואם דרך עמידתו נפלה מיירי כשהיה בין גובה קרקע ובין אויר כריסה של בהמה עשרה טפחים, הא פחות מכאן כשרה, וכדאסיקנא בבבא קמא (נא, א) בשור שנגח את הפרה דאין חבוט פחות מעשרה טפחים כדאמרינן התם ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי, שחטה מריה וטרפיה רב נחמן, אקשינן אלמא קסבר רב דיש חבט פחות מעשרה טפחים, איתיביה רבא לרב נחמן תנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, מאי טעמא לאו משום דלית ביה חבטא, ומשני לא משום דלית ביה הבלא, ושקלינן וטרינן בה התם ואסיקנא אלא לעולם אין חבט בפחות מעשרה, והיינו טעמיה דרב נחמן קא סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוא ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אשתכח דכי מחבט עשרה מחבט, ומתני' דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה ולא סגי ליה בשיתא, אוקימנא לא בדאיגנדור איגנדר לבור, וכן כתב הרב רבינו שמעון קיירי. ורבוותא ז"ל הכין פסקי. אבל רבינו אלפסי ז"ל פסק כסתמא דעובדא דרב נחמן, דמשמע דסבירא ליה דיש חבט בפחות מעשרה וכדשנינן ליה מעיקרא דאין (הבל) [חבט] למיתה ויש (הבל) [חבט] לנזקין, ומיהו הא דאמרינן דאין חבט בפחות מעשרה, הני מילי בשנפלה מעצמה, אבל בשהפילוה אחרים אפילו בפחות מעשרה נמי יש חבט, דכח הפלתה מרסקה. וכדאמרינן בזכרים המנגחין זה את זה דאי נפלה לארעא חיישינן.

גמרא: אמר רב הונא הניח בהמה למעלה אפילו במקום גבוה עשרה ובא ומצאה למטה. ולא נודע אם נפלה בלא דעת או שאמדה והפילה עצמה,

אין חוששין לה. דאמודי אמידה נפשה לפי שיותר מצוי שתפיל עצמה לארץ מחמת מאכל שראתה בקרקע משתפול בלא דעת. ואין חוששין דקאמרינן הכא, ובכולא שמעתין, משמע דאין חוששין לה כלל לא לריסוק איברים ולא לפסיקת חוט השדרה ולא לנקיבת קרום המוח, ואף על פי שפעמים שהמפיל עצמו לדעת ינקב גבו או ראשו, הכא לא חיישינן, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ואף על גב דכייבא וקיימא לא חיישינן לה כלל, והכי משמע מדאמר בית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים, ובית המטבחיים ודאי לא משהינן ליה ולא בדקינן ליה, דההיא תורא דנפל ואשתמע קול נגיחותיה ושקל רב יצחק משופרא מיניה הא לא אמרינן בדקיה ושקיל מיניה, אלמא בלא בדיקה נמי שרי, ומעשים בכל יום ואין בודקין בבית המטבחיים כלל. וכן נמי משמע לקמן דאמרינן הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אפילו כנגד כל השדרה, כלומר אפילו הכה לה על השדרה אין חוששין לריסוק איברים לומר שאף על פי שהכה על השדרה ממש אין חוששין לפסיקת חוט השדרה, אלמא דכל היכא דאמרינן דלא חיישינן אפילו לשבירת חוט השדרה לא חיישינן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט, הי"ז) דכל מקום שאמרו אין חוששין, כלל וכלל לא חיישינן ואפילו שחטה תוך מעת לעת ולא עמדה כשרה, וכל היכא דאמרינן בשמעתין חוששין לה כגון זכרים המנגחין זה את זה ונפל לקרקע או גנבים שהחזירו כבשים והחזירום מחמת יראה אף על פי שעמדו או ששהו מעת לעת, וכן ששהו ועמדו צריכין בדיקה כנגד כל החלל, ואם נתרסק בה אבר אחד ונפסד צורתו אפילו היה אותו אבר מן האיברים שאם נטלו או חסרו או נקבו כשרה כגון טחול או כבד או כליות הרי זה טרפה, שהריסוק מכאיבה יותר מן הנטילה והנקיבה, וכן כתב הר"מ ז"ל. אלא שהוא ז"ל נראה שחלק בין הנפולה דמתניתין ובין אותן שנאמר עליהן בגמרין חוששין לה, שהנפולה אם שחטה קודם ששהתה או שעמדה טרפה ואין לה בדיקה, וכל הני דאמרינן עלייהו בגמרא חוששין לה חששא הוא דאמרינן דחיישינן הא טרפה ליתנהו, והלכך לכתחלה צריך לשהותן, אבל אם עבר ושחטן בבדיקה סגי להו. ובהא משמע נמי דלא מקילינן כולי האי, דהא לא מפלגינן בה בגמרא, ועל נפלה דמתניתין מייתינן כל הני בגמרא, דאלמא ליכא חילוק בינייהו דבין זו ובין זו אם לא שהתה מעת לעת טרפה. ועוד דכיון דחיישינן לריסוק איברים וריסוק איברים לא ידיע ביומיה אלא אם כן עמדה מידי חששא מאין נפקא לה, דהא בבדיקה לא מינכר, וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל עליו לא פירשו לנו רבותינו ולא קבלו דרך זה להקל בכך, אלא כל מקום שאמרו חוששין לגמרי קאמר, דכל נפולה חששא היא, דהא (הזעצער: אולי אולי צריך להיות דהוא) בשהויי ובדיקה אי נמי בהילוך מתכשרא.

ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא והות משדרא כרעא בתרייתא. בה"ג גריס בהא דנפלה מאיגרא, ולפי גירסא זו אפילו בנפלה לא חיישינן לה, זו קולא גדולה. ולא נראה כן, דהא טעמא קא מפרש בגמרא דלא חיישינן לה משום שגרונא שכיח וחוט השדרה לא שכיח, ואי בנפולה ודאי פסיקת החוט משכח שכיח, אלא משמע גרסת הספרים שלנו דלא גרסי ליה כלל.

הא דאמר רב נחמן בית הרחבם אין בו משום ריסוק אברים. נראה שהרמב"ם ז"ל (פ"ט, הי"ז) מפרש לה בנפולה, שכך כתב שכל האיברים שבחלל צריכה בדיקה חוץ מבית הרחם, ואיני יודע לפי פירושו היאך יתיישב ענין שמועתנו בה, ומה ענין תינוק בן יום אחד אינו מטמא בזיבה ועגל שנולד בי"ט לזה הענין, והפירוש הנכון דבנולדים דרך בית הרחם קאמר, שאף על פי שמקשה לילד ואינו יכול לעמוד, א[פ]"ה לא חיישינן לעובר משום ריסוק איברים, ואי קים ליה ביה שכלו לו חדשיו שוחט ואוכל מיד בלא בדיקה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.