רשב"א/חולין/מו/ב

רשב"א חולין מו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הא דאסיקנא בריאה שהאדימה מקצתה אלא לא שנא. פירש רבינו שלמה והרב אלפסי ז"ל לא שנא דבין כך ובין כך כשירה. והם ז"ל הביאו ראיה מדאמר לקמן (מז, ב) אדומה כשירה מדר' נתן, והרמב"ן ז"ל כתב דסוגיין הכי משמע דמקשה סבר דלשאר שרצים מדמינן לה דהדרא בריא ואף על פי שהאדימה כולה, ועלה מסיק דאלא לא שנא. ור"ח ז"ל פירש לא שנא בין כולה בין מקצתה טרפה, ועם כל זה פסק באדומה דכשירה מדר' נתן, ורבינו אפרים חלק ונתן טעם בדבר דשניא אדומה מהאדימה דהאדימה היא יותר אדומה, והאדימה משמע שהאדימה מחמת לקותא. ואדומה משמע מתולדה, ולפי שעדיין אין דמה נבלע בה, ואינו נכון דאם כן גבי אדומה דמכשרינן לקמן הוו להו למיבעי אדומה דכשרה היכי משכחת לה, כיון דאיכא הפרש בין אדמימות לאדמימות כדאיבעיא להו לענין ירוקה, אלא ירוקה דכשרה היכי משכחת לה, ואף הר"ז ז"ל [כתב] כדברי רש"י (והראב"ד) [והרי"ף] ז"ל פסק ועליהם סומך אף על פי שה"ר אפרים מראה פנים להפריש.

ריאה שיבשה מקצתה כשרה. אסיקנא כל שהיא יבשה עד

כדי שתפרך בצפורן. לבעל הלכות גדולות ז"ל יבשה הכבד שלה טריפה, ונראין דבריו, דיבש כנטול דמי, כדאמר בבכורות (לז, א) באוזן בכור דיבש כנטול דמי והכי נמי לא שנא, והוא שיבש כולו, אבל אם נשתייר כזית, במקום מרה וכזית במקום (רבית') [חיותה] לח כשרה.

האי ראיה דקיימא גלדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה. פירש רש"י ז"ל: מראות שאינן פוסלין בריאה כאדומה וירוקה וככוחלא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, (הל' שחיטה פ"ז הי"ט) וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל, אבל מראות הפוסלות כגון שחור כדיו או כעין מוריקא וביעתא טריפה, דכל אותן מראות מחמת לקות הן, וכיון שכן לא שנא לקתה בכולה או במקצתה דלקות מחמת נקב הוא ונקב משהו פוסל בה. והראב"ד ז"ל שכתב חזותא אפילו מחזותא הפוסלת בה קאמר, דלא אסר אלא בכולה, אבל במקצתה הדר בריא, והביא ראיה ממה שחלקו במקצת טרפיות בין כולה למקצתה. ועוד מדאמרינן ריאה שיבשה מקצתה טריפה ולא אמרו סתם, שמא מינה דבמקומות שהזכירו סתם ולא הזכירו בה מקצתו עד שתהא כולה מאותו מראה הפוסל אמרו, ולא מיחוור דאדרבה מדאיצטריכו לאיפלוגי בהאדימה בין כולה למקצתה שמע מינה דבשאר המקומות אפילו מקצתה טריפה, ומה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה אומר הרמב"ם ז"ל משום דכולהו קודם היבש היא נפסלת כגון בצמוק דהיינו חרותא.

הני תרתי אוני דסריכי אהדדי לית בהו בדיקותא. כלומר דאף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, וכדאוקימנא בשלא כסדרן, ופירש רש"י ז"ל: שלא כסדרן מראשונה לשלישית דמתוך שזו הולכת כאן וזו הולכת כאן הקרום מתפרק ונסתר. ונראה מתוך פירושו דכל כסדרן אפילו מגב לגב או מחתוך לחתוך [כשירה], ואם כן אונות שבשמאל שאינן אלא ב', אין צריך בדיקה מחמת סרכא. והרב אלברצלוני ז"ל כתב דמגב לגב טריפה וכן נהגו, וכן מחתוך לגב, ומיהו מחתוך לחתוך הסכימו הגאונים ז"ל והכשירו, אף על פי שנסתרכו באמצע ובעיקרן מתפרקין זו מזו כיון דחדא על חבירתה היינו רביצה (ורביעתא) [ורביתייהו], וכשהבהמה בחייה אפילו בלא סרכא דחקו אהדדי, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה, וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל, וכן נהגו היתר על פיהם בכל המקומות, אף על פי שר"ח ז"ל היה מגמגם בדבר לאסור עד שתסרך אונה לחבירה מראשה ועד רגליה כדי שלא יתפרקו בנענוען ואפילו בסירכא מראש חתוך של זו לסוף חתוך של זו באלכסון, נהגו להכשיר, ומנהגן של ישראל תורה היא. ואומא (לאומא) [לאונא] הסמוכה לה, כתב רש"י ז"ל בשם רבו ז"ל דכשרה. ודעתו הסכים לדעת רבו והכשיר, ויש מי שאוסר, וטעם האוסרין, לפי שלא הזכיר רבא אלא אונא דסמיכן אבל אומא לא הזכיר כלל. ואין לך אלא מה שמנו חכמים, וטעם רבינו שלמה ורבו ז"ל שלא הוזכרה אומא בתלמוד כלל. ועוד כתב רש"י ז"ל בתשובה וכי בשביל שוטים שקורין אותה אומא נאבד שמה או נשתנו. ור"ת ז"ל מן האוסרין, ואמר דלא הוזכר בגמרא אלא אוני דסמיכן, אבל אומא לא, ואף על גב דאומא לא הוזכרה בגמרא כלל ודאי בשם אומא לא הוזכרה, ומכל מקום בכלל אוני ליתא דריאה מיקרא וכדאמרינן בסמוך (מז, א) חמשה אוני אית לה לריאה, ואם איתא שבעה נינהו, אלא דלאומי קרי ריאה ולאוני אוני, ואף על פי שהוא כדברי רב"ת ז"ל שאין אומא בכלל אוני דאומא ריאה (ד)מיקרי, מכל מקום הלכה למעשה כדברי רש"י ז"ל שהסכים עם רבו ז"ל [דכ]המתירים נראה, דהא טעמא דמילתא משום דהני רביתיה הוא (ואומר) [ואימא] לאונא דסמיכא לה נמי מההוא טעמא מיתכשרא, דהא (הני) [הכי] רביתא ורביצתא ותמיד הן שוכבות זו בצד זו אפילו בלא סירכא. ומה שהזכיר רבא אוני לבד, כבר נתן בזה טעם נכון רש"י ז"ל בשם רבו ז"ל, דכל עיקר דברי רבא והוראתו בזה אינה אלא ללמדך דאוני דסמיכן שלא כסדרן טריפה, דאם לא שבא ולמדנו כך הייתי אומר דאפילו בשלא כסדרן כשירה לפי שעומדות במצר החזה ואינן עשויות להתנענע ולהתפרד זו מזו כל כך, והלכך אפילו שלא כסדרן כשירה, קא משמע לן דלא, אבל אומא לאונא שלא כסדרן לא איצטריכינא ליה לרבה לאשמועינן, דכיון דאומא במרחב היא עומדת קצת ונסרכת לאונא שלא כסדרה הא ודאי טריפה, ויש בזה טעם מספיק לסמוך בו. וכן מראין דברי רבא בודאי, דהא לא קאמר תרתי אוני דסמיכן להדדי כשרה, והני מילי בכסדרן, אבל בשלא כסדרן (בא ללמדנו) [לא] דאלמא עיקר דבריו לאשמועינן כוחה דאיסורא, וכן הסכימו הגאונים ז"ל, וכן כתב הרב אלברצלוני ז"ל דדבר זה התירו הגאונים ז"ל בכנופיא. ויש מי שאומר דכי מכשרינן דוקא בבדיקה, אבל שלא בבדיקה לא, מדקאמר רבא בתרתי אוני שלא כסדרן לית להו בדיקותא ולא קאמר טריפה, משמע דהני לית להו בדיקותא, הא כסדרן אית להו בדיקותא, ובדיקה מיהא צריכה, ולא מיחוור, דכיון דאמרינן (הני) [הכי] רביתייהו, משמע דבלא בדיקה נמי כשרה, וכן כתב הרב רבינו האיי ז"ל, וכן נהגו, והא דאמר רבא לית להו בדיקותא, כתב הרמב"ן ז"ל דלישנא דוקא נקט, משום דסירכא לא מחמת עצמה היא אוסרת אלא מחשש נקב, ומשום הכי קאמר דלית לה בדיקותא אם יש בה נקב אם לא כלומר אם מבצבצא אם לא דאפילו לא מפקא זיקא טריפה דודאי או האי אינקיב או האי אינקיב, ואין האחת מגינה על חבירתה דאינן רובצות זו על זו, הלכך [בכסדרן] קיימא לן דאפילו בלא בדיקה כשירה כיון דסמיכן בכסדרן. ועינוניתא דורדא היכא דסריכא ואפילו לכיס שלה טריפה, דלא אמרו אלא באוני דכל חד וחד מגין אחבריה כיון דהיינו רביתייהו, אבל בעינוניתא דורדא טריפה לכל היכא דסריכא. ומכל מקום יש לדקדק לפי מה שפירש רש"י ז"ל דטעם שלא כסדרן מפני שזו הולכת כאן ומתפרקת הקרום ונסתר וכסדרן הולך הוא וחזק בכל עת דמכל מקום כסדרן נמי אף על פי שקרום זה עולה עליהן, הא אמר לקמן (מז, ב) דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. ואם תאמר דיש סירכא בלא נקב, ולאו כל מאי דסריך אינקיב, והלכך כי סריכא שלא כסדרן טריפה ולא מחמת דאיכא השתא נקב אלא משום דעבידי להתפרק מתוך שזו מושכה מכאן וזו מושכה מכאן יקרע העור בזו ובזו, אבל בכסדרן לא מפרקי, [הא] (ב)רש"י ז"ל [כתב] לקמן דאין סרכא בלא נקב, ועוד דאמר לקמן (מח, א) גבי הא דאמר מר זוטרא אתון הא דרב נחמיה אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה וכו', ואקשינן האי מאי בשלמא הכא תלינן בדופן, אבל התם אי אינקיב האי טריפה אי אינקיב האי טריפה דמשמע דלעולם כל סירכא מחמת נקב היא. ועוד ריאה הסמוכה לדופן ולא העלתה צמחים וליכא מכה בדופן אמאי טריפה, אף על גב דלא מפקא זיקא, כדאיתא לקמן (מח, א) דדלמא לא אינקיב כלל, ואי משום שעשויה להתפרק שמא תתפרק מצד הדופן ולא מצד הריאה, ואיכא למימר בהא דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה לפי שקרומה רך, ואי נמי לפי גרסת רש"י דלא גריס בההיא אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, לא תקשי, דהתם נמי בבדיקה סגי וכל דלא מבצבצא כשירה וכדכתבינן עלה. ואם תאמר אם כן דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה, ומטעם זה אנו אוסרין אותה לאותה גירסא אפילו כי איכא מכה בדופן, אמאי כשירה מכל מקום עשוי היא להתפרק מצד הריאה, לא היא דכיון דאיכא מכה בדופן גם אותו קרום שבצד הדופן רך יותר מקרום הריאה ומשם הוא עשוי להתפרק. וראיתי מי שאומר דטעמא דשלא כסדרן אינו משום דעבדי דמפרקינן לבד. אלא משום דאין סירכא בלא נקב. וכי סריכן תרי אוני להדדי כיון דמינקוב או האי או האי, וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום הא נמי טרפה דהא ליכא מאן דמגין עליה אלא כסדרן דהיינו מחיתוך לחיתוך דהיינו רביתיה, ואפילו בלא סירכא הן שוכבות זו על זו ומגינה זו על זו, וכיון שקרום זה עולה על הנקב מחברן וחדא סותמת אחברתה, וכדאמרינן לקמן (שם) זה פסול החוזר להכשירו לאו למעוטי ריאה שנקבה ודופן סותמתו ואפילו סביך בבישרא, ופרקינן לא לעולם אימא לך היכי דסביך בבשרא כשר אלא זה פסול החוזר להכשירו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה, דאלמא כיון דאיכא קרום ונסבך למה שסמוך לה כשרה, דבין קרום וסמיכה דופן סותמתן יפה וסתימתן מגין על הנקב ובתרתי אוני דסמיכן להדדי מחתוך לחתוך דכותה היא, אבל אוני דסמיכן להדדי מגב לגב או מחתוך לגב דליכא דמגין עליה אלא קרומו לבד טריפה, דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, וזה לפי סברת הגאונים ז"ל שאסרו מגב לגב או מחתוך לגב אפילו בכסדרן כמש"ל, ואם כדברי אלה היה לנו לאסור אפילו מחתוך לחתוך בשפולי האונות שאינן דבוקות זו בזו כ"כ, אי נמי אם היתה הסירכא עולה מאלכסון כגון שראש הסירכא אחוז בראש או תוך אונא זו וראשה האחד אחוז בשיפולי חתוך האונא הסמוכה לה דהשתא מיהא הא לא סתמן להדדי. ועוד ריאה הסמוכה לדופן אפילו ליכא מכה בדופן אמאי טריפה, ולפום מאן דגריס התם אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה. והא סרוכה מיהא לדופן והוה לן לאכשורה דכיון דאיכא קרום וסמוכה לדופן עולה סתימתה יפה, אלא שיש לומר בזו דכיון שהריאה עומדת במרחב החלל ואין הדופן סותמו אין כאן סתימה אלא מחמת הקרום לבד, וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום, ושמא רב נחמיה שהיה בודק אותה (פישרי) [בפושרין] אפילו בשאין מכה בדופן סבור ליה דתולין בדופן להקל, ואף על גב דליכא מכה בדופן, ומיהו בדיקה צריכה, דדילמא מחמת הריאה הוא ועדיין היא נקובה. ואם תאמר ואם מחמת הריאה הוא, מה הועלנו בנפיחתה, דהא דלא מבצבצא משום קרום שעלה בה הוא, הא ליתא, דאי אמרינן דודאי אינקיב ריאה כדקאמרת, אבל אפשר דנקב זה מחמת דופן הוא וריאה לא אינקיבא מעולם, והילכך אי לא מבצבצא כשירה, ואף על פי כן חיישינן לה לבדקה, כיון דאיכא למיחש קצת. ותדע שהרי במחט שנמצאה בחתיכה דריאה דחיישינן דילמא אי איתיה שלימה קמן הוא מינקבה, וכי איתא קמן שלימה בבדיקה מיהא סגי לה, וכי איכא מכה בדופן בדקינן לה כדברי הגאונים ז"ל. ואפילו הכי בבדיקה סגי לה, ולא אמרינן דילמא קרום עלה מחמת מכתה ונסתמה כנ"ל. ומכל מקום קשה עדיין מה שהקשיתי על זה. ועוד שלפי דברי אלה היינו אוסרין סירכא תלויה, וכבר פשט ההיתר בה בכל המקומות, והנכון שנאמר שיש סירכא בלא נקב כמו שכתבנו למעלה, והא דאמר לקמן (שם) אי אינקיב האי טריפה ואי אינקיב האי טריפה, הכי קאמר אבל הכא עשויין הן להתפרק ולהקרע עוד מכאן ומכאן, וכל העומד לנקוב כנקוב דמי, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ז הי"א), ואף על פי שקשה קצת הלשון דהוה ליה למימר אי מנקיב האי טריפה ואי מינקיב האי טריפה ואי דאינקיב לשעבר משמע, אחר כך מצאתי בסוף פירוש הרמב"ן דבמקצת נוסחאות נמצא בהן כתוב אי מנקיב האי טריפה ואי מנקיב האי טריפה, ועוד קשה קצת שהיינו חותכין מתוך שיטה זו דאין סרכא אוסרת לגמרי אלא היכא דמסתרכת לריאה או לאחד מן המקומות שנקיבתן במשהו, אבל לגרגרת או לחזה או לאחד מן שאר המקומות שאין נקיבתן במשהו כשירה ובבדיקה כדברי ר"ת ז"ל שאנו עתידין לכתוב בע"ה שפסק כרב נחמיה דבדיק לה בפושרי ואף על גב דליכא מכה בדופן. ולא כן דעת הגאונים ז"ל אלא לכל היכא דמסרכא טריפה חוץ מכסדרן ואונא לדופן בדסביך בבשרא ואומא בדופן בדאיכא מכה בדופן, וכן המנהג הפשוט בכל המקומות. ומיהו גם לדברי הגאונים ז"ל י"ל כן דאע"ג דיש סירכא בלא נקב מכל מקום כיון שנאחזת בדופן או בחזה שהן קשין אצל קריעה יותר מריאה, וסירכא זו עשויה להתפרק מתוך נדנוד הריאה שמתנועעות ומושכות לכאן ולכאן בודאי מצד הריאה יתפרק קודם ויקרא העור וטרפה, ומשום הכי אוסרין אותה מעתה, אלא אם כן יש מכה בראש הסירכא השני דמשם היא עשויה להתפרק כמו שכתבתי למעלה, והיינו דכי איכא מכה בדופן דמכשרינן לה ובדליכא מכה בדופן מטרפינן לה, ורב נחמיה דבדיק לה בפושרי לא סבירא ליה הכי, אלא מכיון שעולה בנפיחה והשתא מיהא אכתי לא מיפרקא לא נאסר אותה מעתה דדילמא כשתתפרק מצד הדופן תתפרק. ואפילו לגירסת רש"י ז"ל דאפילו בדליכא מכה בדופן כשירה בבדיקה, אפשר לי לומר דכיון דדופן דחוקה על גבי הריאה מתחממת ועשויה להוציא רירין, וכיון שממנה הרירין יוצאין ומתפשטין עשוי הקרום להתפרק ממקום שהתחיל להתפשט תחילה, ונראה לפי טעם זה דסירכא תלויה מותרת, דהא איכא למיתלא דמחמת משקין שהיא שואבת היא פולטת ליחה עבה ומדבקת ונמשכת כחוט, ואף על גב דאיכא למימר דסירכא נמי מחמת נקב האי כיון דבדקינן לה ולא מבצבצא ואיכא למיתלי בליחה שלא מחמת נקב תלינן, ומיהו איכא למימר דבדיקה מיהא צריכה דהויא לה כספק דרוסה. והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פי"א, הט"ו) כך כתב יש מקומות שאם נמצאו סירכות מדולדלות מן הריאה אף על פי שאינן דבוקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותה, ודבר זה הפסד גדול הוא ואבוד לממונם של ישראל, ומעולם לא נהגו זה לא בצרפת ולא בספרד ולא נשמע זה במערב, ואין ראוי לנהוג כמנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד אם נצאת שלימה מן הנקב הרי זו מותרת עכ"ל, ואפשר לומר דאפילו בדיקה אינה צריכה, ואינה דומה לספק דרוסה ולישב לה קוץ בוושט, דהתם איתילידא בה ריעותא דבהמה, כלומר שהוחל בה מעשה המטריף, אלא שאנו מסופקים בגמר המעשה, שהרי אמרינן לקמן (נג, א) על ארי בינייהו ונמצאה צפורן בגבו של אחד מהן דרגלים לדבר שדרסן כיון דאיהו שתוק ואינהו מקרקרן, או ישב לה צפורן בגבה אלא שאנו מסופקין אם דרסן דריסה האוסרת אם לאו, וכן אם ישב לה קוץ שאנו מסופקים אם גמר הקוץ לנקוב ויצא לחוץ אם לאו, וכיון שכן מספק צריכא בדיקה, אבל בזו שאין כאן שום הוכחת איסור ולא התחילו שהרי סירכא זו יש לתלותה בליחה הבאה שלא מחמת נקב כלל אף בדיקה אינה צריכא. ותדע שהרי היכא דעל ארי בינייהו והוא שתיק ואינהו שתקן או צווח ואינהו מקרקרן תלינן לקולא דאימר שלמא הוא דעבד או בעותי מבעתי אהדדי ולא ודאי קאמרי אלא אימר. ואם תאמר אם כן תיקשי לן הא דאמרינן לקמן (נא, א) גבי אימרתא דהות (גבי) [בבי] רב חביבה שגרוניא שכיחי חוט השדרה לא שכיח (דמשמש) [דמשמע] דאי כהדדי נינהו חיישינן וצריכה בדיקה, לא היא דהתם נמי הא איתילדה בה ריעותא, אף על גב דאמרי דשגרונא שכיח, לאו שכיח ממש קאמרינן, אלא טפי מפסיקת חוט השדרה קא אמרינן, ומיהו שגרונא נמי לא שכיח, והילכך אי לאו דחוט השדרה לא שכיח כותיה נמי היה מצרכינן לה בדיקה, אבל סירכא דמחמת ליחה שכיחא טובא ודרכה בכך להוריד רירין אילך ואילך הילכך אפילו בדיקה לא צריכה כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה) כתב ורבותינו שבלוניל סברי דסירכא תלויה או מאונא או מאומא כיון דעולה בנפיחה כשירה, דהויא כבועה, משמע מתוך לשונו דצריכה בדיקה, ואפשר שיש עוד להתיר בלא בדיקה, מטעם ספק ספקא ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב ואם תמצי לומר מחמת נקב שמא קרום העליון בלבד הוא שניקב. ומיהו יש לומר בזו דכיון שאפשר בבדיקה אין מתירין אותה מספק ספקא. ולפי דברי רבותינו ז"ל האומרים דאין סירכא בלא נקב לא הבנתי טעם היתר סירכא תלויה, מאחר שחתכנו כך שכל סרכא מורה על נקיבת הריאה וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום מה לי סרוכה בשני ראשיה מה לי בראש האחד, שאין הדעת סובל שהסירכא היא מחמת נקב מסתרכת בדבר אחר והסירכא שאינה מחמת נקב תסתרך לעולם, אף על פי ששמעתי כך בשם מקצת רבוותא ז"ל, אחר כך מצאתי בשם הראב"ד ז"ל דסירכא שלא במקום רביתא ודאי מחמת נקב היא ואף על פי שעולה בנפיחה אימר קרום עלה באותו נקב, אבל [כ]שהסירכא במקום רביתא תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסירכא ולא מחמת נקב ועל ידי כך הוא אומר דאונא לדופן [בסרוכה לדופן] כדסריכא אפילו לגרמא כשירה, שלא אמרו והוא דסבוך בבשרא אלא בריאה שניקבה דבעיא סתימא חזקה דהיינו סביך בבשרא, אבל זו לא ניקבה, ומכל מקום עדיין לא נתיישב לי הענין דאם כן סירכא תלויה שלא במקום רבותא אסירה. ועוד תרתי אוני דסמיכן בכסדרן מגב לגב כל שכן מחיתוך לגב היה לנו להתיר לפי דבריו, שהרי האונות מחמת דוחק הדופן ששוכב עליהן הן מוציאים ליחה ונסרכות בכאן ובכאן ואפילו יציאתה מחיתוך לגרגרת או לשאר המקומות [תהא] מותרת, אלא אם כן יתרץ רבינו ז"ל כפי מה שתרצנו אנחנו דחוששין שמא תתפרק מצד הריאה ויקרע העור, ודברי רבא ורב נחמיה כפי שטתינו כמו שכתבנו, ועם כל זה [קשה] שנאסר סרכא תלויה שלא במקום רביתא, וצריך עיון. וכל מקום שאסרו כאן ריאה מחמת סריכתא אין הפרש בין שהסרכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה ורחבה כגודל דאדרבה תרתי אוני דסמיכן להדדי משמע שהן סמוכות בדבק רחב, ואף על פי שמקצת ספרים כתוב בהן תרתי אוני דסריכן להדדי, כיון שלא נזכר זה בגמרא אין לך אלא מה שהתירו לך. ור"ח ז"ל דוקא בתרתי אוני דסריכן לגמרי מראשן ועד סופן התיר ולא כשנתפרקו באמצעותן או בסופן כלל ודכוותה נאסרה בשלא כסדרן, ואף על פי שנדחו דבריו מדברי הגאונים ז"ל במה שאסר כשלא נסרכו לגמרי, מכל מקום למדנו מדבריו דסרכא דבוקה ורחבה אינו מותרת, וכן ראוי להורות, וכן נהגו ברוב מקומות ישראל.

אמר רבא אין מקיפין בבועי. פירש רש"י במקום דלא ממשמשא ידא דטבחא, אבל היכא דממשמשא ביה ידא דטבחא תלינן בטבחא, ולאחר שחיטה משמע, אף על גב דאיכא ריעותא בריאה אפילו הכי תלינן בטבחא, ולאחר שחיטה משמע, אף על גב דאיכא ריעותא בריאה אפילו הכי תלינן דאינקיב מחמת בועא ותלינן לקולא בטבחא. ובהלכות גדולות האי בועא דקיימא בשיפולי דריאה או על אונא אי מהדר לה בשרא (הדר) הדרנא דבועא אפילו משהו בעלמא כשרה. ואי לא חסרה היא וטריפה, כלומר הרי היא כאלו נטלה הבועא וחסרה היא וטרפה. ולשון אחר מצאתי בתוספות משום דכל יתר כנטול דמי, והכל אחד. וכתב הרב בעל התוספות ז"ל ודבר תימה הוא דמה ענין זה אצל זה. וגם אין לאסור מטעם דנראה כשתי בועות, דהא מכשרינן היכא דשפיכי אהדדי, מכל מקום טוב להזהר, לפי שכל דבריהם דברי קבלה, והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין בועי) כתב זה המנהג בכל ארץ אשכנז ואין לנו להוסיף על הטריפות.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.