רשב"א/חולין/י/ב

רשב"א חולין י ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והלכתא כותייהו דרב חסדא בששבר בו עצמות. מכלל דרב חסדא אף על גב דלא שבר, ואי לא שבר במאי איפגים אימר בעצם מפרקת אפגים. פירש רש"י ז"ל דסבירא ליה לרב חסדא דשבירת מפרקת כשבירת עצמות לפגום יותר מעור, נראה שהוא מפרש אימא בנגיעתו בעצם המפרקת איפגים, והוא שיודעים בו שנגע בעצם דמפרקת, אבל אי לא ידעינן אי נגע בעצם דמפרקת אי לאו, אפילו רב חסדא מודה דפסולה, דבמאי איפגים.

ויש מקשים לפירוש של רבינו מדאמרינן בסמוך לעולם כרב הונא, דאי כרב חסדא מכדי מתלא בעצם דמפרקת תלינן, ממאי דבעצם דמפרקת דקמייתא אפגים, דילמא בעצם דמפרקת דבתרייתא איפגים. ואם איתא דרב חסדא בשנגע ודאי קאמר, מנא לן דרב חסדא משום דתליא לקולא הוא דקאמר, הא אינו אלא משום דסבירא ליה דעצם דמפרקת ודאי פוגם כשאר עצמות.

ועוד קשיא לי דהאי דקא מקשה ואזיל, מכלל דרב חסדא סבר אף על גב דלא שבר, בודאי היה סלקא דעתן השתא דלרב חסדא אפילו בשלא שבר ולא נגע בעצם דמפרקת כלל מכשר, מדקא מתמה אי לא שבר במאי פגים, ואם איתא דהאי דקא מהדר ליה אימר בעצם דמפרקת איפגים, היכא אהדר ליה דלא כדקא סלקא דעתיה דבשלא נגע כלל, אלא דוקא בשנגע בעצם דמפרקת, וקולו של רב חסדא משום דתלי פגימתו בעצם דמפרקת, הכין הוה ליה למימר הכא במאי עסקינן בשנגע בעצם דמפרקת ואימא בנגיעתו נפגם. ועוד דאי בשנגע דוקא, כי קא מותיב רבי אבא לרב חסדא מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, הוה ליה לאדכורי בקושייתו מה שנתעסק באותו המין אחר הטבילה, והכין הוה ליה לאקשויי והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה ונתעסק באותו המין כל היום כולו אחר הטבילה, ואפילו הכי קא אתי ספק ומוציא מידי ודאי.

אלא ודאי משמע דשמעינן לרב חסדא דאפילו בשלא שבר אמרה לשמעתיה, משום דתלינן דדילמא נגע בעצם דמפרקת ובו נפגמה, ומשום הכי לא חש למימר ליה אלא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וכמו שכתבתי למעלה. אלא הכא הכי פירושא אימר בעצם דמפרקת נגע ואימר בנגיעתו נפגמה, ומיהו אף על פי (שאין) [שאנו] מפרשים דברי רב חסדא בשלא נגע ודאי בעצם דמפרקת, לאו למימרא דבכי האי גוונא הוא דלא פסיקנא כוותיה הא נגע ודאי בעצם דמפרקת כשרה, דאנו אין לנו הלכה כרב חסדא אלא בששבר בה עצמות ולא בששבר בה עצם דמפרקת, דרב חסדא תרתי קולי אית ליה, חדא דעצם (דמפקרת) [דמפרקת] פגמה טפי מעור ובה תלינן טפי, ועוד אחרת דאימא בעצם דמפרקת נגע, ולית הילכתא כותיה בקולותיו דאפילו נגע לא תלינן ביה להקל, ותדע דלא פסקינן כמותו אלא בששבר בה עצמות.

כתב הרב רבינו ז"ל וע"כ נגיעת עצם דמפרקת אינה פוגמת כשבירת עצמות, דהא ודאי אי שבר בה עצמות בסכין אחר שבדקו לפני השחיטה צריך לחזור ולבדקו, דהשתא בסתם צריך לבדקו כל שכן בששבר בה עצמות, ואילו משום נגיעת עצם דמפרקת אין צריך בדיקה, דהכי מוכחא סוגיא דלקמן כי מה שהיה מצריך רב כהנא בדיקותא בין כל חדא וחדא דרך עצה טובה ולא מחובה, ואי סלקא דעתך דנגיעת עצם דמפרקת עשויה לפגום כשבירת עצמות, ודאי היה חובה לבדוק הסכין בין בהמה לבהמה שהיינו חוששים שמא נגע בעצם דמפרקת ולפסול אם לא בדק בין בהמה לבהמה ואבד הסכין. מ"ר. ויש נותנים טעם דעצם דמפרקת רך ואינו מצוי לפגום יותר מעור. ויש מפרשים דאפילו שאר עצמות כגון נגיעתו של מפרקת לא תלינא בהו, דדוקא שבר אמרו, אבל חתך דרך הולכה והבאה כדרך שהוא עושה בעצם דמפרקת לא פגמה כלל.

ואם תאמר מנא ליה לתלמודא דרב חסדא אפילו בשלא שבר קאמר. כתב רבינו הרב ז"ל דנפקא ליה לפי שלא אמרו השוחט בסכין ושבר בה עצמות ונמצאת פגומה, אבל רב הונא נקיט לה במילתא לרבותא, מכלל דרב חסדא אפילו בשלא שבר מכשר, ואם תאמר היאך אפשר לומר דרב חסדא מכשר אפילו בשלא נודע שנגע בעצם דמפרקת, והא אמרינן עצם ודאי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים ואין ספק מוציא מידי ודאי, [ו]אם לא נגע אין כאן ודאי, אדרבה עור ודאי נגע ועצם ספק נגע ספק לא נגע. יש לומר כבר אמרנו דהכי פירושה עור אינו מצוי לפגום, ועצם מצוי לפגום, ולפיכך אני אומר שלא נפגם אלא במצוי לפגום, ואי נמי יש לומר אין ספק עור מוציא מידי ודאי (ב)בדיקת הסכין, אבל עצם אם נגע בו ודאי (פגום) [פוגם], ויש לתלות בו שהוא פגום וראויה להוציא מידי ודאי בדיקת הסכין.

כמאן כרב הונא ולמפסל בקמייתא. יש לפרש שעל דעת כן היה בודק בין כל אחד ואחד, שאם נמצאת הסכין פגומה היה פוסל אותה ששחט, ואותה ששחט קורא אותה קמייתא, והיינו דלא קאמר אפילו בקמייתא כדאמרינן לעיל כמאן כרב הונא אפילו בקמייתא. ואי נמי יש לפרש דמשום הכי מצריך בדיקה בין כל אחד ואחד, שאם שחט בהמות הרבה ונמצאת פגומה אחר שחיטה, כולן היה פוסל אפילו קמייתא. וזה יותר נכון.

ודחינן ליה לא כרב חסדא ולאכשורי' בתרייתא, כלומר מה שהיה מצריך בדיקה בין כל אחד ואחד לא להכשיר על ידי בדיקת זו אותה ששחט, ואף על פי שנמצאת פגומה אותה ששחט כשרה היא דתליא בעצם דמפרקת, אלא לאכשורי בתרייתא, דאילו שחט ולא בדק בין כל אחד ואחד ונמצאת פגומה לבסוף כולן פסולות, חוץ מן הראשונה, דאפילו כשתתלה בעצם המפרקת מכל מקום משניה ואילך פסולות.

אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם. אי אמרת בשלמא כרב הונא ולאפסולי בקמייתא, היינו דלא מצרכינן חכם בבדיקה זו, לפי שהיא בדיקה שלאחר שחיטה, ובדיקה שלאחר שחיטה אין צריך חכם, אלא אי אמרת כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, נמצא שהיא בדיקה שלפני שחיטה, שהרי אינה באה מחמת הראשונה ששחט, דאפילו נמצאת פגומה הראשונה כשרה היא, אם כן אינו בא לבדקה, אלא שאם נמצאת פגומה שישחיזנה כדי להכשיר אותה שהוא בא לשחוט עכשיו, ובדיקה שלפני שחיטה היא ותהא צריכה בדיקת חכם. ומה שאמרו כאן לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, דחייה בעלמא היא, והפך מה שאמרו למעלה לעולם כרב הונא, דאי כרב חסדא מכדי מיתלא תליא בעצם דמפרקת, ממאי דבעצם מפרקת דקמיה איפגם, דלמא בעצם מפרקת דבתרייתא איפגם, וכההיא ק"ל דאתמר בטעמא, וכדאמר מכדי מיתלא תליא, אבל הכא בדרך דחייה איתמר, והלכך רב כהנא כרב הונא אמרה ומצריך בדיקה כדי שלא יבא לידי בל תשחית. ומיהו אם שבר עצמות בסוף כולם או נאבד הסכין קודם בדיקה, לדידן דקיימא לן כרב חסדא בששבר בה עצמות כולן מותרות ואילו לרב חסדא אפילו נמצאת פגומה בסוף כולן מותרות, דמיתלא תלינן לקולא דבעצם מפרקת דבתרייתא איפגם, כיון שנבדק הסכין קודם שחיטה דהעמד בהמות על חזקת כשרות עם חזקת הסכין שהיה בדוק מתחלה שהוא מסייע בהכשרן.

יש מי שפירש דקיימא לן כי האי אוקימתא דאוקימנא רב כהנא כרב חסדא, דהא מלתא דאורייתא היא ובדאורייתא הלך אחר המחמיר, והאי אוקימתא לחומרא היא, דרב חסדא עושה לפום האי אוקימתא שחיטת הבהמות כשבירת עצמות דאימר בעצם מפרקת נגע ונפגם הסכין, והלכך אינו רשאי לשחוט עד שתהא לו בדיקה בין כל חדא וחדא, ואם שחט ונאבד הסכין כולן אסורות משניה ואילך, ובהא רב הונא לקולא ורב חסדא לחומרא, ואף על גב דלא תלינן אנן להקל בעצם מפרקת בבהמה אחת כרב חסדא, מיחש מיהא חיישינן להחמיר כרב חסדא בששחט ב' וג' בהמות להצריך בדיקה בין כל אחת ואחת, וכרב כהנא נמי דמצריך בדיקה בין כולן. וכן ראיתי משם הראב"ד ז"ל, והראשון נראה עיקר. וראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"א שחיטה הכ"ה) שהוא חוכך לאסור אם נגע בבירור בעצם מפרקת. אבל בשלא נגע בבירור מתיר, וכן דעת מורי הרב ז"ל שהוא אוסר בשנגע אבל בשלא נגע התיר כמ"ש. ומיהו אפילו בשלא נגע המחמיר תבא עליו ברכה.

וכבר כתבנו שיש ללמוד מכאן דאפילו לרב הונא אם נאבד הסכין אחר שחיטה כשרה, ולא חיישינן שמא נפגמה בעצם המפרקת כאלו שבר בה עצמות, ורב כהנא שהיה מצריך בדיקה בנתים, עצה טובה קא משמע לן, שאם היתה בדיקה זו חובה אם כן אפילו לרב הונא נמי תבעי בדיקת חכם, כיון שאינו רשאי לשחוט בהמה אחרת עד שיבדוק, והגע עצמך שאם שבר בה עצמות אחר בדיקה ראשונה כלום הוא רשאי לשחוט עד שיראה לחכם. והכי נמי אילו היינו חוששין לשבירת עצם דמפרקת כשבירת עצמות לא היה רשאי לשחוט בלא בדיקת חכם, לפי שכבר הלכה תור' בדיקה הראשונה, אלא ודאי לרב הונא נמי אילו לא בדק אחר שחיטה ונאבד הסכין שחיטתו כשרה, דהעמד סכין על חזקתו, ורב כהנא עצה טובה קא משמע לן, שלא לפוסלן אם תמצא הסכין פגומה במקרה אחר שחיטת כולן, והיינו דאמרי הא אמר רבי יוחנן לא אמרו להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם, וכיון (שבדיק') [שעל ידי בדיקה] ראשונה הורשה לשחוט כל מה שירצה, ואילו נאבד הסכין קודם בדיקה היו כולן כשרות, עכשיו שהוא רוצה לבדוק בנתים אף על פי שיש תועלת בבדיקה זו אינה מחובה אלא כדי להציל ממונו מספק, ואין כאן ביטול כבודו של חכם, כך פירש רבינו הרב זצ"ל.

ואם תאמר אם כן מאי מצריך דקאמר, דלשון מריך משמע מצריך להוציא מידי איסור, ואין כאן אלא עצה טובה. יש לומר מצריך משום בל תשחית, אי נמי הכי קאמר הכא להתיר את כולן חוץ מאותה שנמצאת הסכין פגומה אחר שחיטתה צריך שיבדוק בין כל חדא וחדא, דאי לא בדק בין כל חדא וחדא ונמצאת סכינו פגומה אחר שחיטת כולן, כולן אסורות.

עד אחד נאמן באיסורין. פירש רש"י ז"ל דכל אחד האמינתו תורה, דכתיב (ויקרא א, ה) ושחט את בן הבקר ואכלו כהנים ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר, וכתיב (דברים יב, כא) וזבחת מבקרך, וגרסינן בירושלמי במסכת כלאים שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם מתאכסן אצל חברו. ויש מי שפירש דאתיא מדכתב (ויקרא טו, כח) גבי אשה וספרה לה לעצמה, אלמא עד אחד נאמן באיסורין קל וחומר מאשה.

כללא דנקטינן מהאי שמעתא ומאי דאתמר עלה. השוחט בסכין ונמצאת פגומה, אף על פי שבדקה תחלה, פסולה, חיישינן שמא בעור נפגמה, ואפילו נגע בעצם דמפרקת, לא תליא בעצם דמפרקת כלל, לפי שהוא רך ואינו מצוי לפגום בעצם יותר מעור, ועוד שאין הסכין מצוי לפגום אפילו בעצם דרך הולכה והבאה אלא דרך הכאה ושבירה.

ומיהו אם שבר בה עצמות אחר שחיטה ונמצאת פגומה, כשרה, כדאמרינן הלכתא כרב חסדא בששבר בה עצמות, וכתב רבינו ז"ל דדוקא כשיש בסכין שיעור הכשר שחיטה חוץ לפגימה, דאמרינן אף על פי שהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הרי שחוטה לפניך וסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי, כלומר אפילו נפגם הסכין בעור איפשר שנשחטו הסימנים בסכין שלא כנגד הפגימה, ונראין היו דברי הרב רבינו ז"ל, שהרי לא שבר בה עצמות לרב חסדא כשבר בה עצמות לדידן דכותה הוא. ועוד דאם כן לא תיקשי לן טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה, דנתעסק באותו המין (הרי) [הוי] כשבירת עצמות לגבי סכין, ואפילו הכי צריך לחזור ולטבול, והכי נמי שבירת עצמות דכותה היא, אלא דפרקינן לה כדפריק לה רב חסדא סכין איתרעי בהמה לא איתרעי. ומכל מקום כיון שנחלקו בסכין סתם יש לנו לומר דבסתם סכינין נחלקו אפילו בקטנה, ובדידה פסקינן להקל בששבר בה עצמות, ולא דמי למקוה שנמדד ונמצא חסר, דהתם ליכא מידי למיתלי ביה וכמש"ל. וכן נראה לי עיקר, והוא הדין אם נאבד הסכין קודם בדיקה, שאין מוציאין הסכין מחזקתו אלא בשנמצאת פגומה, קל וחומר משבר בה עצמות ונמצאת פגומה דתולין בשבירת עצמות.

ומיהו בדאיתיה לסכין קמן, צריך בדיקה, דכל שישנו [ו]אפשר לבודקו, אין סומכין על החזקה. ושלשה דברים הן שצריכין בדיקה בשישנן לפנינו, ואם אי אפשר, כשרים, דחזקתן כשר ותולין בחזקתן להקל. האחד בדיקת השוחטין אם הם מומחין, לכתחלה צריכין בדיקה בשישנן לפנינו או קודם שחיטה או לאחר שחיטה כדברי רבותינו הגאונים ז"ל, ואם הלך ואינו ידוע אם הוא מומחה אם לאו סומכין על רוב המצויין אצל השחיטה שהן מומחין. והשני בדיקת הסכין אחר שחיטה, דבישנו בודקין, ואם אינו סומכין על בדיקתו ראשונה. והשלישי בדיקת הריאה לכתחלה אסור לאכול מבהמה עד שתבדק, ובאי אפשר לו לבדקה כשרה, כדאמרינן (לעיל ט, א) בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין אין חוששין שמא במקום נקב נקב.

והני מילי כשבדק הסכין קודם שחיטה שמעמידין סכין בחזקתו עם מה שיש לתלות דאפילו נפגם בעור שמא שלא כנגד הפגם נשחטו הסימנין, אבל אם לא בדק קודם שחיטה ונאבד הסכין או ששבר בה עצמות ונמצאת פגומה, ודאי פסולה היא, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. ועוד דאמרינן בריש פירקין (ג, א) גבי ישראל מומר אוכל נבלות לתאבון אי דבדק סכין ונתן לו אפילו לכתחלה שחיט ואי דלא בדק סכין ונתן לו אי איתיה לסכין לבדקיה ואי דליתיה לסכין מנא ידעינן. וכי אחרים רואין אותו מאי הוי, דילמא בסכין פגומה קא שחיט, ואף על גב דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, מכיון דאינו מחזר אחר סכין בדוקה אלא ששוחט בכל סכין הבא לידו חיישינן לסתם סכינים שמא פגומים הם.

ורבינו ז"ל אומר הלכה למעשה בשחתך בעצם המפרקת, אף על פי שאין תולין בו להקל, שמא שבירת המפרקת [אינו] כשבירת עצמות כמו שכתבנו, אפילו הכי תולין בו להחמיר, דאימר פוגם הוא, וכיון ששבר בו חוששין לו לסכין שמא נפגם בשבירתו, והלכך אם שחט ב' ג' בהמות ונאבד הסכין ולא בדק בין בהמה לבהמה אם נגע בעצם דמפרקת כולן אסורות מאותה ששבר מפרקתה ואילך, ומיהו אם לא נגע בעצם דמפרקת אפילו שחט בהמות הרבה בבדיקה ראשונה כולן כשרות, דרב כהנא שהיה מצריך בדיקה בין כל אחת ואחת כבר כתבנו שעצה טובה קא משמע לן, שאם לא בדק בין בהמה לבהמה שאם תמצא הסכין פגומה לבסוף נמצאו כולן פסולות, ואפילו הראשונה, ועכשיו אפילו כשנמצאה הסכין פגומה אי אפשר ליפסל אלא האחרונה לבד.

והיכא דנפלה סכין אחר שחיטה על קרקע או על האבן ונמצאת פגומה, אם על חודה נפלה הרי היא כששבר בה עצמות, אבל אם אין ידוע אם נפלה על חודה או על צדה, פסולה, שמא בעור נפגמה, זה הכלל אין תולין להקל אלא בששבר בה עצמות ודומה לו, אבל מספק אין תולין.

ולענין עד אחד באיסורין, קיימא לן דעד אחד נאמן, ולא אמרו להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם, ובשם הראב"ד ז"ל אף על פי שלא אמרו להראות סכין לחכם אלא משום כבודו של חכם כיון שיש תועלת גדולה בדבר שהרי בדיקת סכין צריכה דקדוק יתר ומי כהחכם ומי יודע להזהר, אין ראוי לחכמים למחול על כבודם בדבר זה, אשר לא כדת שאינם משגיחין על תקנת הדור, וגם העם כולם ראשיכם וחכמים בעיניהם, מכל מקום אחר שאין חכמים מקפידין על הדבר אין משמתין את הטבח שאינו מראה סכינו לחכם, אבל בדורות הראשונים אמרו (לקמן יח, א) האי טבח דלא סר סכיניה לחכם משמתינן ליה.

ונשים ועבדים נאמנין באיסורין, כדתנן בזבחים (לב, א) שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים, וההיא אפילו לכתחלה מיירי, כדאמרינן (בפסחים) [בזבחים] (שם) דהא דקתני בהו כשרה דמשמע דיעבד, משום טמאין דתנא בהדייהו קתני הכי, דלכתחלה לא, שמא נגע בבשר, ובדלא אחרים עומדים על גבם ודאי מיירי דכשרה בלא אחרים רואין אותן משמע, ותנן נמי בריש פירקין (ב, א) הכל שוחטין וכו' חוץ מחרש שוטה וקטן, והיינו (דשאין) [כשאין] אחרים רואין אותן דוקא, ואילו נשים ועבדים לא קתני, אלמא נשים ועבדים אף על פי שאין אחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, ובמסכת בכורות (לו ב) אמרינן אשת חבר הרי היא כחבר ונאמנת על התכלת אף על פי שאין עמי הארץ נאמנין עליה.

והא דאמרינן בכתובות (עב, א) מנין לנדה שהיא סופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה, דמשמע מדאיצטריך קרא להימונה לנדה לספור לעצמה אלמא בשאר איסורין לא מהימנא, דאם כן הוה ליה למימר מנין לאשה שהיא נאמנת באיסורין, התם טעמא אחרינא איכא משום דאיתחזק איסורא ואין בידה לתקן עד שתספור שבעה נקיים, ואי לאו קרא דוספרה לה לא הוה מהימנא. וביבמות (פח, א) איצטריכי' לטעמא דעד אחד נאמן על הטבל, כיון דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקן. ואפילו למאן דלית ליה הכין התם, נראה לי דאצטריך קרא דוספרה לה משום דהוי דבר שבערוה דבעלמא אין פחות משנים, והכא בודקת וסופרת לעצמה ונאמנת.

והא דתניא בפסחים (ד, ב) הכל נאמנין על בדיקת חמץ ואפילו נשים ועבדים וקטנים, ומסיק התם כגון דאמרי אנן בדקיניה, ומשום דבדיקת חמץ דרבנן והמנינהו רבנן בדרבנן, דמשמע דבאורייתא לא מהמני, ההיא נמי לא קשיא דמשום דבדיקת חמץ צריכה טירחא יתירא, ועוד דצריך בדיקת חורין וסדקים ונשים ועבדים עצלים הן וסומכין לומר דחמץ בחורין ובסדקין ליכא, וסתמא דמילתא אין בודקין כל צרכן, אי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא הוה מהימנא בכי הא, וכדגרסינן בירושלמי (פ"א ה"א) עלה דההיא לית כאן נשים מתוך שהן עצלניות אין בודקין כל שהן, פירוש אין כאן נשים שהנשים נאמנות הן באיסורין כעד אחד ואפילו בדאוריתא. ופריק ודאי שפיר אית כאן נשים דמתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן, ודכותה בדאורייתא לא מהימני, וטעם זה מספיק אף לעבדים דאף הם עצלנים הן כדאמרינן עשרה קבין עצלות ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים ואחת כל העולם.

והא דתנן בעירובין (נח ב) אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, כלומר משום דתחומין דרבנן הקילו, ומשמע דאלו הוי תחומין דאורייתא לא מהימני. התם נמי היינו טעמא לפי שמדידת תחומין צריכה מומחה היודע לדקדק ובקי (בכידו') [בקידור] ובריבוע ובהבלעה כמו שאמרו שם בעירובין, ואלו היה תחומין דאורייתא ודאי היו חוששין להן שמא מדדו וטעו או שראו מי שאינו בקי מודד וטועה.

ואם תאמר בשחיטה היאך נשים ועבדים נאמנין לה, ואפילו עד אחד נמי, והא איתחזק איסורה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואין בידו לתקן. שאם שהה או דרס שוב אין בידו לתקן או שלא שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה. נראה לי משום דרוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין הן ובידם לתקן ולשחוט שחיטה הראויה, וכל בן דעת אין קלקול דריסה ושהיה נקרית לו בשחיטתו, וכן רוב הפעמים שוחט הוא או שנים או רוב שנים, ואם לא שחט קודם שיעור שהיה מתבונן על השחיטה ואם לא שחט רוב שנים חוזר (וגו') [וגומר] שחיטתו קודם שהיה, ותדע שהרי מומר לאכול נבלות לתאבון אינו נאמן בעדותו על השחיטה במקום שאנו צריכין לעדותו כגון בבדיקת סכין, ולא בשאר איסורין כגון בחתיכת ספק חלב ספק שומן, ואפילו הכי בבודק סכין ונותן לו (שחוט) [שוחט] לכתחלה, אלמא מסתמא חזקה רוב מעשה בן דעת מתוקנין הן, הילכך אוכלין משחיטתם, והכא כל דכן הוא.

ולענין כל ספק בשחיטה, תניא (ע"א) שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה, זה היה מעשה בבית שאן ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. וכן בספק שהה וספק דרס דלא אמרינן הלך אחר הרוב שוחטין שאין שוהין ואין דורסין. והיכא דנשמטה גף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, כתב רבינו ז"ל דמסתבסרא דספק דאורייתא היא ולחומרא, וכדתניא שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה וכו', זה היה מעשה בבית שאן ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה והוא הדין לכל שאר טרפיות, וכדאמרינן לקמן (נא) ההיא אימרתא דהות ביה רחבוניא והוה משדרה כרעא בתרייתא אמר רב יימר האי שגרוניא נקטיה, מתקיף לה רבינא דילמא האי חוט השדרה איפסיק, אלמא מדאתקיף עליה רבינא הכי, שמע מינה דכל היכא דאיתיליד ריעותא לחומרא תלינן. ואף על גב דפסיק תלמודא התם כרב יימר, הא קא אמר טעמא התם משום דשגרוניא שכיח חוט השדרה לא שכיח, אלמא אי תרוייהו שכיחי או תרוייהו לא שכיחי לחומרא תלינן. והא דאמרינן לקמן (נג, א) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, ואמרינן נמי (שם ע"ב) ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, התם משום דלא שכיח דדריס שונרא דהא מעשים בכל יום דשכיח שונרא בין התרנגולים ואינו דורס. ותדע דהא קיימא לן שם דחוששין לספק דרוסה, אלמא היכא דתלינן לקולא כגון בספק כלבא ספק שונרא טעמא דמילתא משום דמיסתברא טפי למיתלי להתירא, ואי' ק"ל דתלינן לקולא בזאב והיכא דמשמשא ידא דטבחא, התם לפי שיש דבר לפנינו לתלות בו להיתר ואין דבר לפנינו לתלות בו לאיסור. ומיהולך כל היכא שיש לפנינו דבר שיש בו להיתר שדרסו על העוף או פרכס ונלחץ אל הקיר ואיכא אומדנא דאיפשר שנשמטה גפו מחמת כן, תלינן לקולא דהא תליא בזאב. כן כתב רבינו ז"ל.

ודילמא כגון שיצא דרך אחוריו. הוא הדין דהוה מצי למימר כגון שהחזיר פניו אל הבית אחר שיצא וראה שלא חסר.

תניא דלא כרב אחא בר יעקב. פירש רש"י ז"ל משום דקתני שאם הלך לביתו והסגיר הסגר מוסגר. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל וזה לשונו אי מהא מאי קושיא, דהר רב אחא לא פליג אמאי דאמר רבנן אוקי מילתא אחזקה אלא אמאי דאמר ר"י דנפקא ליה מהסגר הוא דפליג, ואכתי מנא ליה מהא ברייתא דמדאורייתא אם הלך לביתו והסגיר הסגרו מוסגר, דילמא דאורייתא לעומד בתוך הבית אי נמי תחת (השקוף) [המשקוף] והסגיר, וההוא תנא צרף ליה הלך לביתו והסגיר, ואכתי תבעי לך הלך לביתו מנא לן, ופירש הוא ז"ל דלא אייתי ליה אלא מדאיצטריך אל פתח הבית שלא ילך לביתו ויסגיר ברחוק מקום. פירוש לפירושו מדאיצטריך רחמנא למימר שלא ילך למקום רחוק, שמע מינה בעלמא מוקמינן מילתא אחזקה, דאי לא הכא למאי איצטריך לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמנא תימרא. ואינו מחוור לי דאדרבה נימא כאן לימדך הכתוב שלא נעמיד דבר על חזקתו. ולי נראה כפירוש רש"י ז"ל, דהא מיעט רחמנא שלא יעמיד תחת (השקוף) [המשקוף] מדכתיב (ויקרא יד, לח) ויצא מן הבית, ומיעט כאן נמי שלא ילך ברחוק מקום מדכתב אל פתח הבית. ואי לאו דכתב רחמנא אל פתח הבית היה במשמע אפילו הולך לביתו, דכיון שצוה לצאת מן הבית ולא קבע לו מקום לעמיד[ת]ו היה במשמע ע"כ שאין ההקפדה אלא על יציאתו מן הבית, הא יצא והלך לו לביתו רשאי ומסגיר, והילכך כשכתב לך הכתוב אל פתח הבית חזר וקבע מקום ומיעט שלא ילך לביתו, וכשחזר וריבה והסגיר את הבית על כרחך כל מה שמיעט ריבה מאי מיעט תחת ה[מ]שקוף ורחוק מקום ומאי ריבה ריבה אפילו הלך לביתו, כן נראה לי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.