רש"ש על המשנה/תמיד/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף משנה מפרשי הפרק שנדפסו על הדף רע"ב תוספות יום טוב תפארת ישראל - יכין מפרשי המשנה פירוש המשנה לרמב"ם הון עשיר רש"ש דפים מקושרים

רש"ש על המשנה ‏ תמיד ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

במשנה מי שזכה בדישון כו'. התוי"ט העתיק לשון הרמב"ם בחבורו פ"י מהלכות תומ"ס ה"ד (שפסק כרבנן דא"ש) דיוצא זה שהקטיר (הקטורת) עם מדשן המנורה. משמע דבעוד שהיה המקטיר שם נכנס המטיב להיטיב הנרות המזרחיים. וק"ל דהא אמרינן ביומא (ר"ד מ"ד) דאפילו ביציאתו אין אדם רשאי ליכנס שם כדכתיב עד צאתו ועמש"כ שם. וכ"כ הרמב"ם עצמו שם בפ"ג ה"ג לא יהיה שם אדם עד שיצא זה שהקטיר הקטורת: שם בתוי"ט ד"ה ומצא בסופו. אלא שצריך טעם למה מקדימין בשחר כלל כיון שאין עושין אז כלום כו'. תמוה שהרי אז מדשן אותן הפתילות שכבו. ומדשן ומדליק ב' נרות המזרחיים אם מצאן שכבו כמש"כ לעיל בספ"ג בשם הרשב"א: שם ד"ה ומדליקו (בסופו). נדחק הכ"מ ליישב דלשון רבינו ל"ד כו'. ט"ס וכצ"ל דלשון המשנה (שאמרה שכבו כו' ומדליקן ל"ר) ל"ד כו' ע"ש בכ"מ:

ג

התחיל מרדד ויוצא. לכאורה תמוה. א) מדקתני התחיל מכלל דאיכא גמר וא"כ איך יצא טרם שיגמור. ב) דבסוף המשנה חוזר ושונה והקטיר והשתחוה ויצא. ולא קאי שם אכה"ג. דומיא דפרשו העם דמיירי בכל הכהנים. ונ"ל דהאי ויוצא קאי על המלמדו הוי זהיר כו' (ויתכן לומר דהמלמדו הוא אוהבו או קרובו שזכר) ואחר שראה שהתחיל לרדד כמו שלמדהו היה יוצא. מפני המקרא דוכל אדם לא יהיה בא"מ כו' וכדקתני לקמן פרשו העם: ונ"ל עוד מדלא תני הכא והשתחוה ויצא (עי' תוי"ט בשם הרמב"ם בד"ה נותנו) דהשתחואה לא הוה אלא למי שעבד עבודה וכשגמרה השתחוה ויצא. אבל זה המלמדו דלא עביד מאומה דאפילו את"ל דזהו אוהבו או קרובו כו' גם הוא לא עביד אלא מעשה איצטבא. לא היה משתחוה ביציאתו: ודע דמה שפירש הרע"ב דהוי צובר הקטורת. ממשנה דיומא (נ"ב ב') הוא שלמד כן וע"ש בגמרא. ואילו במשנה שלפנינו אדרבה תנן מרדד דמשמע כהי"א (שם מ"ט ב') בברייתא דמפזרה כו' וכמו שהעיר התוי"ט. והרע"ב צ"ל דמפרש מרדד דהכא הוא דלאחר שצברה הוא נעשה חד מלמעלה בראשו כעין (מגדול) [מגדל] לכן היה מרדדו קצת שיהא שטוח מעט. אבל זה דוחק. ולעד"נ דדוקא בקטורת דבין הבדים ביוה"כ הוא דתנן צוברה אבל בקטרת דהיכל לכולי עלמא היה מפזרה והיינו דתנן הכא מרדד. וכן הרמב"ם בחבורו לא הזכיר צבירה אלא בקטורת דמחתה בפרק ד' מהלכות עבודת יום הכפורים. ובקטרת דמזבח הפנימי כתב בפ"ג מהלכות תומ"ס ה"ח ומשליך הקטורת כו' עד שתתרדה על כל האש ע"ש: והא דלא חשיב לה התם בין החילוקים דיוה"כ לדכל יום. י"ל דתנא ושייר ויהא מיושב ג"כ התוי"ט ממה שהעירותי עליו שם בד"ה והיום בסופו ע"ש. ולפמש"כ י"ל ג"כ דברי התוספות דשם. ממה שחשדם התוי"ט כאן דאישתמיט מיניהו מתניתין שלפנינו ע"ש. דהם סוברים דממשנתנו לא היה מביא אביי שם לראיה דהיא מיירי בקטורת דהיכל שהיה מפזרה. ואין ראיה לקטורת דמחתה שהיה צוברה. אלא ודאי דברייתא היא דמתנייא בקטרת דמחתה. ונכון בעז"ה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף