רש"י/סנהדרין/קט/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף יד רמ"ה מהרש"ל באר שבע ערוך לנר רש"ש |
דאית ליה תורא. כך היה מנהגם של אנשי סדום מי שהיה לו שור אחד רועה כל בהמות העיר יום א' ומי שאין לו בהמה מגלגלין עליו לרעות ב' ימים:
אמר להו. יתמי למרי דתורא דאית ליה חד תורא כו':
דעבר במברא. שהמעברות שלהם מימיו עזין והיו דנין כך:
דלא עבר במברא. אלא בא דרך אחר:
דה"ל דרא דלבני. מי שהיו לו שורת לבנים ומגבל ועושה אותן היה בא כל חד וחד ונוטל אחת:
שדי תומי או שמכי. מי שהיה מפזר ושוטח לפניו שומים או בצלים ליבשן כל א' וא' היה נוטל אחת:
אומר לו. לנגזל מה חסרתי לך לא לקחתי ממך אלא שום אחד ונמצא קרח מכאן ומכאן:
זייפא. ומצלי דין:
יהבה ניהליה. וישכב עמה עד שתהיה מעוברת:
עד דקדחא. עד שתצמח אזנו:
דפדע. עשה לו פצע כמו פדעת במסכת ע"ז (דף כח.) כפרדור"א בלע"ז:
דעבר במיא. עובר ברגליו במים:
גללא. מקל ל"א אבן:
א"ל. דיינא לאליעזר מאי האי:
א"ל. אליעזר אגרא דמחייבת לי דשקלי לך דמא הב ליה לההוא גברא דשקל לי דמא וזוזי דידי כדקיימי קיימי ל"א ה"ג ולואי כדקאי קאי כך אמר ליה דיין מי יתן שהייתי כבתחילה:
הכי אתנו בהדייהו כל מאן דמזמן. אכסניא לבי הלולא:
לשלחו לגלימיה. יפשיטו את בגדי אותו האיש שהזמינו:
ואתא אליעזר. עבד אברהם:
ויתיב אסיפא דכולהו. הלך וישב בסוף כולם:
א"ל מאן אזמנך. להכא:
א"ל. אליעזר למאן דיתיב גביה את זמנתני להכא:
שקל גלימיה. דיתיב לגביה ורהט לברא שהיה מתיירא שלא ישמעו אנשי המקום שאליעזר אמר שהוא זימנו ולישלחו למאניה הלך וישב לו אצל השני ואמר כמו כן וכן לכל אחד ואחד עד דאזלי כולהו ואכל אליעזר כל הסעודה:
כי אריך גייצו ליה. כשהאורח ארוך יותר מן המטה מקצרין אותו בסכין גייצי לשון גוץ כן שמעתי ואית דגרסי גיידי ליה:
ומתחין ליה. עד דמתפרקי אבריו:
וכתיב שמיה עילויה. כדי שיכיר כל אחד וא' דינר שלו ויחזור ויטלנו:
ורפתא לא ממטו ליה. התנו ביניהם שלא יתנו לו פת כדי שימות ברעב וכשמת אזיל כל חד וחד ושקיל לדינרא דידיה:
רביתא. נערה:
בחצבא. בתוך כד שלה כשיוצאת לשאוב מים:
שפיוה. סכו אותה:
איגר שורא. על גג החומה:
כי רבה. על עסקי ריבה:
רבי יהודה בן בתירא אומר ויאבדו הרי הן כאבידה המתבקשת. ובאין לעולם הבא שכך אמר דוד על בני קרח תעיתי כשה אובד בקש עבדך הם תעו כשה אובד ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך ותביאם לעוה"ב:
מצותיך לא שכחתי. שקיימו כל מצותיך כדכתיב (במדבר טז) כי כל העדה כולם קדושים:
מקח רע. התחיל בקטטה:
שעשה קרחה בישראל. שנבלעו:
שהרתיח. שהכעיס:
הקהה שיני מולידיו. שנתביישו אבותיו במעשיו הרעים:
בקש רחמים על עצמו. שלא יהא נמנה עמהם:
אלו מרגלים. דלא כתיב בהן פלוני בן יעקב:
שאיבר לבבו. חזק לבבו כמו (ישעיה מו) אבירי לב:
שישב באנינות. שעשה תשובה על שהיה עמהם תחילה בעצה:
נעשו לו פלאות. (שפירש) [שניצל] מהם:
ראה והבין. שאין מנהגן כשורה ופירש מהם:
אי מר רבה. אם ינצח משה מכל מקום אתה תלמיד ואם קרח מנצח אתה תלמיד מה לך בשררה זו:
הואי בעצה. אני הייתי עמהן בעצה ונשבעתי להם שאם יקראוני אלך עמהם:
דכולה כנישתא קדישין. כולם צנועים וקדושים ולא יכנסו אלי אם אני פרועה: