רש"י/סנהדרין/עו/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף יד רמ"ה מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א ערוך לנר רש"ש |
הכי קאמר איזה עני רשע ערום. שבשביל עניות מרשיע זה המשהה וכו' והכי אתמר אין לך עני רשע ערום בישראל אלא המשהה בתו בוגרת:
לפי דרכו. להנאתו:
למען ספות. לחבור כמו ספו שנה על שנה (ישעיה כט):
רוה את הצמאה. שבע בדבר עם צמא לדבר זקן וילדה זאת צמאה לתשמיש וזקן שבע וכן גדולה לקטן:
והמחזיר אבידה לכותי. השווה וחבר כותי לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לכותי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם:
רוה. עובדי כוכבים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם צמאה זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו:
והמכבדה. בתכשיטין נאין:
סמוך לפירקן. עדיין קטנים הם:
סמוך לפירקן שאני. דלאו היינו קטן כולי האי דמשום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו:
תקרא וה' יענה. לעיל מיניה כתיב הלא פרוס לרעב לחמך וגו' ומבשרך אל תתעלם היינו נושא בת אחותו ומקרב את קרוביו ואוהב את שכניו נמי כמקרב את קרוביו דכתיב (משלי כז) טוב שכן קרוב מאח רחוק ומלוה סלע לעני בשעת דוחקו בכלל פרוס לרעב לחמך וכי תראה ערום:
אתהן. משמע ליה לר' ישמעאל את האחת מהן שכן בלשון יוני קורין לאחת הינא וה"ק קרא ואיש אשר יקח את אשה זו אשתו והדר את אמה באש ישרפו אותו ואת חמותו:
ר"ע אומר אותו ואת שתיהן. מפרש ליה הש"ס ואזיל במאי קא מיפלגי הא ודאי לשרוף את אשתו לא קאמר ר"ע:
משמעות דורשין. לשון משמעות המקרא דורשין:
לר' ישמעאל אתהן חדא הוא. ואחמותו קאי ואם חמותו מדרשא דזמה אתיא כדאמר לעיל מנין לעשות למטה כלמעלה וכו':
לר"ע אתהן תרתי משמע. חמותו ואם חמותו וה"ק ישרפו אותו ואתהן הן שתי אמהות כגון לקח את אשה ואת אמה ואם אמה:
רבא אמר חמותו שבא עליה חתנה לאחר מיתת בתה איכא בינייהו. אבל אם חמותו לתרווייהו מדרשא אתיא:
ר' ישמעאל סבר חמותו לאחר מיתה בשריפה. כמחיים דה"ק קרא אפי' אין מתקיימת אלא אחת מהן תשרף דהא ודאי אאשתו לא קאמר קרא דתשרף:
ר"ע סבר. אתהן שתיהן משמע וה"ק אם אשתו קיימת תשרף חמותו ואם לאו אין כאן עונש שריפה אלא איסור ארור שוכב עם חותנתו:
מתני' כבש. פרמי"ר בלע"ז אוחז ראשו של חבירו ותוקפו במים כדי שלא יוכל להרים ראשו וננער ומת:
שיסה. גירה:
השיך. שאחז את הנחש בידו והוליכו והגיע שיני נחש בידו של חבירו פלוגתא דרבי יהודה ורבנן מפרש בגמ':
גמ' לא נאמר יד בברזל. כמה שנאמר (במדבר לה) באבן יד בכלי עץ יד משמע שיש בה מלא אחיזה דבעינן שיעורא אבל בברזל כתיב ואם בכלי ברזל הכהו:
שהברזל ממית בכל שהוא. על ידי תחיבה שתוחב לו מחט בושט או בלבו:
דברזיה מיבריז. פונש"ט בלע"ז אבל הכהו לארכו דרך הכאה שיעורא בעי:
אף על גב דלאו איהו דחפו. אלא שנפל מעצמו ובא זה וכבש עליו ולא נתנו להרים ראשו:
שיכול לעלות משם. אדם אחר כיוצא בזה ושעה גרמה לו:
פטור. הדוחף דלא עביד שיעור מיתה:
או לרבות את המצמצם. היינו כובש שצמצמו שם שלא יקום: