רש"י/מנחות/נב/א

רש"י מנחות נב א

למכתן. אפר מרפא מכה:

פרשי מספק הזאות. משום מעילה בשמעתא קמייתא דמעילה (דף ב:) מפרש מאי איכא בין מעילה דרבנן למעילה דאורייתא:

ספק הזאות. כגון שנטמא בספק טמא מת כגון סככות ופרעות:

בתחילה מגבין להן. כלומר עכשיו כשמביאין אותן גובין את המעות מכל אחד ואחד ואין באין מתרומת הלשכה כשאר קרבנות צבור:

הי מינייהו אחריתי. איזו נאמר באחרונה שנסמוך עליה דשמא הדר ביה מאידך משום דקי"ל (עירובין דף מו:) ר' יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה:

קמייתא. דקתני לר"ש שבאין מן הלשכה:

דלית בהו כפרה. מנחת כהן ליתא ליורשים כפרה בגוה אבל פר העלם דבר כפרה לציבור היא:

קרבני לחמי לאשי. ריבה הכתוב קרבנות הרבה דכל הני לשון קרבן נינהו:

לרבות פר העלם. דבאין מתרומת הלשכה כתמיד דבתמיד משתעי ואע"ג דלאו אדעתא דהכי הביאו שקליהם שהרי לא היו יודעים שיחטא אפ"ה מרבה להו קרא:

דברי ר"ש. וכיון דמקרא יליף עיקר הוא הך היא דאחריתא:

שמיני בחביתין. במסכת תמיד (דף לא:) מני לכהנים י"ג העסוקים בתמיד בין בבקר בין בערב זה בכך וזה בכך:

באתרא דחשוכא. דבבל עמוקה היא דכתיב האומר לצולה חרבי (ישעיה מד):

שביעי. מקריב הסלת דמנחת נסכי תמיד:

תשיעי ביין ה"נ דלא בטלי. לעולם והא קיימא לן מנחתם ונסכיהם בלילה כו' דאם לא הקריבו היום נסכים יקריבום למחר וכגון שלא קדשו בכלי דלא נפסלו בלינה אלמא זימנין דקרב תמיד בלא נסכים:

אלא דאי. לא הוו נסכים לא קתני ה"נ גבי חביתין דאי מת כ"ג לא קתני ולעולם אם מת בטילה כל בין הערבים עד שיעמוד כהן אחר:

אהדרוה לקמיה דרבא. הא דקאמר רבי ירמיה בבלאי טפשאי:

מבישותין אמרי קמייהו. כשאנו אומרים שום טעם שאינו יפה אומרים אותו השומעין לפני בני ארץ ישראל:

מטיבותין. כי אמרי' מילי מעלייתא לא אמרי להו קמייהו:

הא נמי. דאמרן דאינה בטילה מטיבותין היא דיפה אמרתי (דאי לא) דנפקא לי מקרא דכתיב בחביתין (ויקרא ו) סלת מנחה תמיד מה תמיד אינו בטל אף היא אינה בטלה:

מאי הוי עלה. כרבא או כרבי ירמיה:

פליגי בה. בחביתי כ"ג שלא מת:

מפריש לה שני קמצין של לבונה. כשהיה מביא עשרון שלם מביתו מביא עמו שני קמצים לבונה ומקריב האחד לחצי עשרון של שחרית והאחד לחצי של בין הערבים:

ולא

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף