רע"ב/כלים/ג

רע"ב ‏ כלים ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שיעור כלי חרס ליטהר. דתו לא מקבל טומאה, ואם היה טמא טהור כאילו נשבר כולו, דתו לא חזי למילתיה ולא חשוב תוך דידיה. אפילו היתה חבית זו מיוחדת לגרוגרות ולאגוזים, וניקבה במוציא זית, טהורה, כל זמן שלא חזר ויחדה אח"כ לקבל בה רמונים וכיוצא בהן, אבל חזר ויחדה לקבל בה רמונים, טמאה עד שתנקב במוציא רמון, ומשניקבה במוציא רמון שוב אינה מקבלת טומאה:

שיעורו במשקין. בנקב שכשמשימין הכלי על גבי משקין נכנסין המשקין דרך אותו נקב לתוך הכלי, והוא נקב גדול ממוציא משקה:

לכך ולכך. כגון קדרה שמבשלים בה בשר. אע"פ שאין מניחין בה אוכל בלא משקה, ולמשקה לא חזיא שהרי ניקבה בכונס משקה, אפילו הכי אזלינן בה לחומרא, ואינה טהורה עד שתנקב במוציא זיתים:

ב

חבית שיעורה בגרוגרות. רגילים היו להניח גרוגרות בחבית:

רבי מאיר אומר בזיתים. כסתם מתניתין דלעיל. והוי סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם. והלכה כרבי יהודה:

הלפס והקדירה שיעורן בזיתים. להחמיר. כדפרישנא לעיל:

הפך והטפי. כלי שמן הן. אלא שהטפי פיו צר מאד, לכך נקרא טפי שאין יורד ממנו אלא טפין טפין. וטפי דתנן בפרקין דלעיל שהוא טהור, היינו כשהתקינו לכסות בו סל של ענבים כדפרישנא לעיל:

בשמן. היינו כונס משקה של שמן. ואין שיעורו שוה למים, דשל שמן דק שהרי כלי שמחזיק מים או יין אינו מחזיק שמן:

הצרצור. כלי עשוי לשתות בו מים ועל פיו שבכה כמעשה רשת שלא יכנס לתוכו דבר רע ויטנפו המשקין:

שלשתן. הפך והטפי והצרצור, שיעורן בנקב מוציא זרעונים, כגון האפונים. דסבר רבי שמעון דלזרעונים נמי עבידי, והוו כמו העשוי לכך ולכך דלעיל דמטילין אותו לחומרו. ואין הלכה כרבי שמעון:

נר שיעורו בשמן. בכונס משקה של שמן. דסתם נר לשמן עביד:

רבי שמעון אומר בפרוטה קטנה. דסבר עביד נמי לאנוחי ביה פרוטות, ומטילין אותו לחומרו. ואין הלכה כרבי שמעון:

נר שנטל פיו. בטל שם נר ממנו:

ושל אדמה. אינו מקבל טומאה כל זמן שלא נצרף בכבשן. ואע"פ שהוסק פי הנר בפתילה הדולקת, לא חשיב בכך כאילו נצרף בכבשן, וטהור:

ג

חבית שניקבה. במוציא זית, וטהרה, כשחזר ועשאה בזפת, מקבלת טומאה מכאן ולהבא:

חזרה ונשברה. לשברים הרבה. ואותו השבר שיש בו הזפת מחזיק רביעית ויושב שלא מסומך, טמא. ובחבית המחזקת מלוג ועד סאה עסקינן, כדתנן בפרקין דלעיל מלוג ועד סאה ברביעית. ואע"פ שאין סתימה מועלת לנקב הבא לאחר שבירה, שאני הך סתימה שנעשית קודם שבטל שם כלי ממנה. דחבית שניקבה שם חבית עליה אע"פ שטהרה, אבל חרס הפורש מן החבית בטל שם כלי מעליו אע"פ שלא ניקב, לפיכך אין מועלת סתימה בנקב שלו:

ד

חבית שנתרועעה. כמו כותל רעוע. שלא נפלו חרסיה אבל היא רעועה כל כך שאם יטלטלוה וחצי קב גרוגרות בתוכה תשבר לגמרי. וטהורה היא כדאמרינן לקמן באידך פרקין(מ"ב):

וטפלה. שטח פניה:

בגללים. כדי שלא יפלו החרסים:

נשברה. שנפלו החרסים ודיבק השברים בקולן של סופרים. או שהביא חרסים ממקום אחר ודבקן ואחר כך טפלן בגללים, טהורה. והוא הדין טפלן בטיט, כל זמן שלא חזר וצרפה בכבשן:

חרס מחזיק רביעית. וכגון שהחרס באה מחבית המחזקת מלוג ועד סאה, דשיעורה ברביעית כדפרישנא לעיל:

כולן מטמאין במגע. דכולן נעשים יד לאותו חרס, ומטמאין משום יד. וכנגדו בלבד מטמא באויר, דאין אויר ליד כלי חרס:

ה

כלי חרס הבריא. שאינו לא רעוע ולא שבור:

מטמאין. אם נטמא הכלי מאוירו, טמאים אוכלים ומשקים שנגעו בטפילה, מפני שהיא חשובה ככלי עצמו:

הטופל את הבריא טהור. דדוקא הכלי רעוע שצריך לאותה טפילה הוא דחשיבה הטפלה ככלי ונטמאו האוכלים הנוגעים בה כשהכלי טמא, אבל טפילת הבריא אינה חשובה ככלי. והלכה כחכמים:

וכן בחידוק קרויה. כשם שנחלקו רבי מאיר ורבי שמעון עם חכמים בטפילת הבריא כך נחלקו בחידוק קרויה, והיא דלעת יבשה וחלולה ששואבין בה מים, ורגילים להדק סביבותיה בעגול של עץ או של ברזל כדי שלא תשבר אם תגוף באבן. דרבי מאיר ורבי שמעון דמטמאין בטפילת הבריא מטמאין אף בזו, ואפילו היתה הקרויה בריאה. וחכמים אומרים אם היתה הקרויה בריאה ואינה צריכה לעוגל זה לא חשיב העוגל כגופה של קרויה, ואם נטמאת הקרויה לא נטמא העוגל:

ו

יבלית. מין עשב ששמו יבלא. ורגילין לטוח בו הכדות הגדולות שלא יפלטו היין שמזיעין:

פטסין. כדות גדולות. כמו הללו בעלי פטסין דבמסכת ביצה (דף טו.):

ז

מיחם. כלי שמחממים בו המים:

בחומר. טיט עב:

חרסית. דק כחרס. ויש מפרשים, כתישת חרסים:

הנוגע בחומר טמא. לפי שהוא נדבק ומתחבר במיחם וחשוב כעצמו של כלי, הלכך אם נטמא המיחם נטמא החומר שסביבו כמותו, והאוכלים הנוגעים בחומר טמאים:

ובחרסית טהור. דחרסית אינו נדבק ומפריך ונפיל, ולא חשיב כעצמו של כלי:

קומקום. יותר גדול ממיחם. ובלע"ז קוראין לו קומקומ"ו:

שאינו יכול לקבל את החמין. שהזפת ניתך ונמס במים חמין. ואע"פ שיכול לקבל את הצונן אינו חשוב כלי וטהור:

וכן היה אומר בכלי זפת. כלים העשויין מן הזפת עצמו, שהן טהורין, הואיל ואין יכולין לקבל את החמין כצונן. ורבותי פירשו בכלי זפת, בכלים הזפותים, ומפרש ואזיל כיצד, כלי נחושת שזפתן טהורים. אם היו הכלים טמאים ונגע אדם או אוכלין ומשקין בזפת, טהורים, דאין הזפת חיבור ואינו נחשב כעצמו של כלי:

ואם ליין. ואם זפתן מתחלה לשום בתוכן יין ואין דעתו להשתמש בהן בחמין כלל:

טמאין. דאז הוי הכלי צריך לזפת והוי זפת חיבור:

ח

יותר מצרכה. כנגד הנקב הוא צורכה, ומה שהוא שלא כנגד הנקב הוי יותר מצרכה, ולא חשיב חיבור, כיון דלא צריך לחבית. ורמב"ם פירש, יותר מצרכה כגון שעשה הסתימה עבה ביותר עד שיוכל להנטל ממנה ותשאר סתומה, ואפילו הכל כנגד הנקב:

זפת שנטפה על החבית. שאינה נקובה:

הנוגע בה. בטיפת הזפת:

טהור. אע"פ שהחבית טמאה. שאין הזפת חיבור לחבית כיון שאין החבית צריכה לה:

שפקקו בזפת. שסתם פי הנקב של המשפך העשוי להכניס ממנו יין לחבית:

רבי אלעזר בן עזריה מטמא. דחשיב ליה סתימה, בין בשל עץ בין בשל חרס:

ור"ע מטמא בשל עץ. מפני שהזפת הוא מינו, שהזפת יוצא מן העץ:

ומטהר בשל חרס. שאינו מינו ולא חשיב חיבור. ולא דמי סתימת פי המשפך לסתימת נקב החבית דחשיב חיבור, לפי שהנקב שבפי המשפך שעשאו היוצר מתחלה חלק הוא ונקלף הזפת ממנו ואינו מתקיים, אבל חבית שניקבה לאחר שהוסקה בכבשן אי אפשר לנקב להיות חלק ושוה ואין הזפת נקלף ממנו אי נמי, נקב שבפי המשפך סופו להסיר סתימתו כשירצה לשפוך יין בחבית, הלכך לא חשיבא סתימה אלא במשפך של עץ לפי שהוא מינו, אבל חבית שניקבה אין סופו להסיר הסתימה:

רבי יוסי מטהר בשניהם. דסתימת פי המשפך לא חשיבא סתימה, והרי הוא כאילו לא נסתם ואין לו בית קבול. והלכה כר"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף