רמב"ן/שבת/קלט/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות תוספות רי"ד רמב"ן רשב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א חתם סופר רש"ש שיח השדה |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ואמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין. פירש"י ז"ל מת שנשתהא כגון שמת בשבת ולמחר היה י"ט וטעמי' משום דאמרי' במעשה דמעון בי"ט הסמוך לשבת ולפי פירושו הא דאמרי' פ"ק דביצה לא אמרן אלא אשתהי הא לא אשתהי משהינן לי' רב אשי אמר אף על גב דלא אישתהי לא משהינן ליה דוקא אי"ט שני ולאיעסוקי בו אפי' ישראל אבל י"ט ראשון ודאי אשתהי דוקא ואפשר נמי דמר זוטרא דאמר לא אמרן אלא דאשתהי קאי אתרווייהו אי"ט ראשון ואי"ט שני ורב אשי לא פליג עליו אלא אי"ט שני אבל אי"ט ראשון דכ"ע אשתהי דוקא. ואחרים אומרים דמעשה דמעון הוא שהי' בי"ט הסמוך לשבת ומפני כך הצריכו לשאול אבל ר' יוחנן התיר לעולם ואפי' בי"ט שאינו סמוך לשבת. והא דאמרי' התם לא אמרן אלא דאשתהי אי"ט שני ולאיעסקי בי' ישראל משום דמחלל י"ט שני בידים אבל י"ט ראשון לאיעסוקי בי' עממין דכ"ע אע"ג דלא אשתהי [לא] משהינן לי'. וי"א דמר זוטרא אתרווייהו קאי, ורב אשי נמי פליג אתרווייהו והא דקא יהיב טעמא י"ט שני לגבי מת כחול שווי' רבנן משום דמחללין עליו בידים הוצרך לפרש טעמו של דבר והוצרכנו לפרש משום דאי ס"ד אי"ט שני בלחוד קאי הול"ל הא דאמרת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל לא אמרן אלא דאשתהי מדקאמר סתם ש"מ אתרוייהו קאי. וזה הלשון אינו, שאם מר זוטרא אמר בשניהן דוקא אשתהי הי' לו לרב אשי לפרש ולומר אע"ג דלא אשתהי לא משהי' לי' ואפי' בי"ט שני מ"ט וכו'. אבל נראה שדעת הגאונים ז"ל דבין אשתהי בין לא אשתהי בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין בי"ט שני יתעסקו בו ישראל. ומצינו לרב אחא משבחא גאון ז"ל שכ' בשאלתות דפ' אחרי די"ט שני בדליכא עממין הוא שיתעסקו בו ישראל אבל איכא עממין יתעסקו בו עממין אבל בי"ט ראשון אע"ג דליכא עממין (מדחיא) [טרחינן] ומייתי' להו דאי אפשר לעולם ע"י ישראל. ולא ידענא מי הזקיקו לכך דכיון דאמרי כחול שווי' רבנן לגמרי משמע בין אפשר בין לא אפשר. ונהוג עלמא האידנא דאע"ג דאיכא עממין שיעסקו בי' ישראל לגמרי ואפי' לחפור בו קבר. והא דאמרי' התם אפר למיגד ליה גלימא לאו למימר דקבר דאית בי' טירחא יתירא אסור אלא לומר דאפי' אסא וגלימא שאפשר בלא כן שהרי אפשר לכרוך אותו בתכריכיו בלא תפירה אפ"ה שרי משום כבודו של מת כ"ש בגופה של קבורה שדוחין עליו י"ט שני לגמרי והכי אתמר בה"ג והלכתא מת בי"ט שני של ר"ה מותר להתעסק בו בכל צרכיו בין צרכי דידי' בין צרכי קבר דאמר רבא וכו'. ואיכא דרמו , והתנן (מו"ק ח:) אין חופרין כוכין וקברות במועד מפני זה כ' רש"י ז"ל במס' מ"ק דכ"ש בי"ט שני שאסור ולא התירו אלא למיגד לי' גלימא ולמיגז לי' אסא וכיוצא בהן אבל טירחא יתירה כגון חפירה לא טרחי'. והראב"ד ז"ל פי' ואמר שמנהגן של ראשונים לחפור בקרקע חפירה כ"ש וקוברין בה לפי שעה ואח"כ קוברין בכוכין וקברותלפיכך אסרו כוכין וקברות במועד שהרי אפשר בקבר עראי שאין טורחו מרובה והביא סעד לדבר מדאמרינן בירושלמי בראשונה היו קוברין במהמורות נתאכל הבשר מלקטין עצמות וקוברים אותו בארונים אותו היום מתאכל למחר הי' נימח ולפ"ז הפי' אפשר דהאידנא שרי אפי' קבר גמור לפי שאין מנהג להוציאו מקברו ואם הוציאוהו שלא כדרכן נמצא המת מתבזה בכך. וזה הפירוש אינו מקובל על הלב , שמעולם לא הי' מנהג לכל לשנות אותו ולתתן בארון אלא למי שרוצה להעלות עצמות מתו מחו"ל לארץ ובכמה מקומות אמרו בתלמוד שאסור לשנותן ואם דרכן הי' להוציא משם העצמות למה קנו מקומן ועוד שכיון שמהמורות עצמן בחפירה הן אף הכוכין מותרין שלא חלקו בכיוצא בזו בין תפירה לחפירה והמהמורות עצמן חפירה גדולה ועמוקה הן כענין שנאמר יפילם במהמורות בל יקומו. ועוד אימתי היו קוברין בקברות וכוכין א"ת לאחר שנתאכל הבשר והלא בארונות היו נותנים אותו, ועוד ששיעור הכוכין מפורש בפ' המוכר את הבית כפי מדתו של אדם א"ו מחתלתן היו קוברין להן ולא כשנתעכל הבשר ואם כשמת במועד טומנין אותן לפי שעה ולאחר המועד קוברין אותו בקבר וכוך ה"ז גנאי גדול למת ואסור שאף הן לא הי' דרכן לשנותן עד שיתעכל הבשר שנותנים אותו בארונות ואעפ"כ לא הותרו הכוכין והרי אף בזמן הזה אסורים נמי לפי פי' זה. ואחרים אמרו שחמור חולו של מועד מי"ט שני הואיל וידעינן בקביעא דירחא לפיכך בי"ט שני של ר"ה ועצרת וי"ט אחרון של חג ופסח חופרין קבר וכוך למת אע"פ שבחה"מ אסור גם זה הבל. והמנהג והפי' הנכון מ"ש רבינו הגדול ז"ל שמה ששנינו אין חופרין כוכין וקברות במועד לצורך מתים שימותו והראב"ד תמה א"כ למה מאריך בהן ומרחיב בו ואני אומר שכך הוא הדין שמשנה שלימה שנינו ומתקנין את קלקול המים שבר"ה וחוטטין אותן ואוקי' בשאין הדברים צריכין להן ואעפ"כ כיון שצרכי רבים מותר אבל לא להתחיל לחפור כמפורש בדוכתא אף כאן נמי להתחיל ולחפור אסור הואיל ולא מת המת עדיין נראה כמכוין מלאכתו במועד אבל לתקן מותר דהאי נמי צורך רבים הוא ואפי' בקבר של בני משפחה נמי צורך רבים הן ואפי' בקבר יחיד נמי אפשר דשרו רבנן דכיון דמצוה הוא התירו בה מקצת מלאכה אפי' שלא לצורך כמו שהתירו בצרכי רבים וכ"ש שמא יצטרך במועד. והאי דאמרי' יתעסקו בו עממין, י"א דוקא בקבורתו אבל טלטולו מותר ע"י ככר או תינוק והוצאתו נמי מותרת כב"ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ואחרים אמרו שאסור וכן במשמע הלשון שאמרו יתעסקו בו עממין בכל עסקו קאמר וטעמא דמלתא דכיון דא"א לקבורה בישראל לא התירו הוצאה ע"י ישראל שאם היו מתירין להם מקצת מלאכה אף הם יגמורו. ועוד שהן כעוסקין בקבורה עצמה ומסייעין בה שהוא חלול י"ט לנמרי והא דמיא למאי דאמרי בפ' כל הכלים אטו טלטול לאו לצורך הוצאה הוא ועוד שאין כאן משום כבוד הבריות הואיל וסופו להעשות בידי עממין ולא דמיא לההוא דפ' המצניע דשרו בו טלטול והוצאה לכרמלית אפי' בשבת. ולפי דעתי, הוצאת מת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין שאין לומר בו מתוך משום דלא שייך בו צורך היום. וא"ת שהוא מצוה הרי שריפת קדשים מ"ע ואינו דוחה וכ"ש זה. ועוד דהא אתמר בפ"ק דכתובות שאין מתוך אלא בהנאת כל נפש והרי אין כאן נפש. וממ"ש בפ' כל הכלים יתברר זה. ואם מפני שאין הוצאה זו צריכה לגופה אם כן בשבת נמי יתירו וכללו של דבר ששבת וי"ט שוין בדבר זה מה שמותר בזה מותר בזה:
הא דאמר רב אשי והוא דתלה בו רמונים. ואקשי' עלה מערים ושותה. ק"ל התם נמי שותה קאמרי' אבל אומר לשתות ואינו שותה לא התירו ונראה דה"ק והוא דתלה בו רמונים ברישא מקמי' דיתלה בה שמרים הא תולה שמרים וחוזר ותולה בה רמונים אסור ואקשי' מערים ושותה מן החדש אע"פ שמתחלה הוא טורח הוכיח סופו על תחלתו ומתרץ התם לא מוכחא מילת' דהא א"א דשתי עד דעבר הלכך לא ידעי [דלחול] עביד וכי חזו בסוף דשותה מן החדש דיו בכך להוציא ממראית העין הכא מוכחא מילתא דלשמר עביד וכי תולה בסוף רמונים אמרי' דלשמר תלאה ועכשיו ששמר וא"צ לו משתמש בה לשאר צרכיו וכן דברי ר"ש מטין:
אבל עכורין לא. פי' אע"ג דאפשר למישתינהו הכי כיון דאיכא פסולת הו"ל בורר ואסור ומש"ה אקשי' עלה מדרשב"ג דאמר טורד אדם חבית ויינה ושמריה כו' אלמא כיון דאפשר דמשתתי בהכי שרי ולא דמי' למתני' דמתני' שמרים הן שא"א לשתותן כלל והו"ל בורר ומפרקי' תרגומא זעירא בין הגתות שלו ולפיכך התיר רשב"ג משום דאורח ארעא נמי הוא דמשתתי הכי אבל בשאר ימות השנה אף על גב דאפשר לאו אורח ארעא הוא למישתינהו עכורין:
לא ליהדק איניש צבתא (צינייתא) אפומא דכוזא (דכוזני). פי' לשמור בה משום דמיחזי כמשמרת דאע"ג דלאו משמרת ממש הוא שהרי עוברים השמרים בה כיון דאיכ' קיסמין וטנופת דמערב בהו ולא עברי, למשמר דמי:
דבי רב פפא שפו שיכרא ממנא למנא בצבתא וא"ל ר' אחא מדיפתי לרבינא והא איכא ניצוצית. היינו טנופי' דאמרי' וא"ל ניצוצית לר"פלא חשיב ואינן מקפידין למצותו כ"כ וכשמגיע לניצוצית משליך הן ופסולתן ולאו בורר הוא כדפירש"י ז"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |