ריטב"א/שבועות/מא/א

ריטב"א שבועות מא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

איכא בינייהו מיפך שבועה ומכאן למד ר"ת ז"ל דאף שבועת היסת בנק"ח דאי לא בכל האי שקלא וטריא לימא דאיכא בינייהו נק"ח ועוד הביא ראיה מעובדא דקנייא דרבא דכופר בכל הוה לומר יהביתנהו ניהלך וא"ל שקול קנייא ואשתבע לך ושקל ס"ת ואשתבע ליה אבל הגאונים והרמב"ם ז"ל כתבו דבשבועת היסת ליכא נק"ח ואף ע"ג דאיתיה בשבועת המשנה דלקמן במכילתין דהוו דרבנן התם כעין של תורה תקנוהו אבל שבועת היסת שתקנו האמוראים בדורו של ר"נ לא החמירו בה כזה והא דהכא אינה ראיה דהכא לא שקיל וטרי תלמודא אלא במאי דאיכ' בינייהו לשום חיוב נשבע אלא לענין תכסיס השבוע' שכבר היו יודעין שאין תכסיסן שוה ואותה ראיה דקנייא דרבא יש דוחים דהתם מודה במקצת הוה אלא שקיצר הש"ס ואין זה נכון אבל הנכון בעיני לתרץ דהתם לא חייבי' רבא למשקל ס"ת אלא דנתבע עביד הכי מנפשיה מההיא מהערמתו שעשה כן כדי שיהא לו סבה למיתן קנייא דיליה ביד התובע כדי שישבע דיהבינהו נהליה (וגבי) [וגם] לוותר עליו חומר שבועה כדי שיקבלנה אידך ולא יתן אל לבו הלכך אין לנו אלא דברי הגאונים ז"ל שמנהגם תורה ויש מביאין ראיה לדברי ר"ת ז"ל מדאמרי' בעובד' דההוא רעייא דפרכינן ונחייביה שבועה מדרב נחמן ואם איתא מאי קושיא דהא טפי עדיף לן מדר"ח דהויא שבועה דאורייתא דאית בה נק"ח ולאו ראיה היא כלל דהתם לאו אטכסיסיה דשבועה קפדינן אלא דכיון דהוה אמר אם איתא לדר"ח משתבע משמע דאי ליתא לדר"ח לא משתבע כלל ומש"ה פרכינן דהא בלאו דר"ח איכא עליה שבועה מדר"נ וזה נראה ברור ולענין לשון שבועה כבר כתבתיו לעיל בריש פרקין. הא דאמרינן בדרבנן מפכינן שבועה פי' רש"י ז"ל דה"ק כל שבועת דרבנן כגון שבועת המשנה דלקמן פ' כל הנשבעין וכל הגאונים ז"ל קבלו דהתם ודאי לא מפכינן ולא אמרו כאן אלא בשבוע' היסת דהכא שהוא נשבע ונפטר אבל כל הנשבעין ונוטלים דרבנן לא מפכינן שבועה על הנתבע לישבע וליפטר וכ"כ רבינו אלפאסי ז"ל בפ' הכותב ונתן טעם לדבריו דמנתבע לגבי תובע הוא דמפכינן שבועה כרבנן משום דא"ל נתבע לתובע את לית לך גבאי ולא מידי אי ניחא לך אשתבע ושקול אבל כשהתובע מפיך לנתבע יכול נתבע למימר ליה את מדינא לית לך ורבנן תקון לך בשבועה אי ניחא לך אשתבע ושקול כדתקון לך רבנן ודקא בעית לאפוכי עלי אע"ג דטבא הוא לדידי לא בעינא בהך תקנתא ודמיא למאי דאמרינן כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו וכן פסק הרמב"ם ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל הכריע עוד כדברי הגאונים ז"ל ונתן טעם לדבריו שאפילו שבועה שהיא מוטלת על הנתבע מן הדין כשרוצה אומר לתובע השבע וטול ואם אמר תובע איני מקבל אין שומעין לו אלא אומר לו אם אתה רוצה להוציא ממני ממון השבע וטול וא"ל שתוק הימנו כ"ש כשהשבועה אינה מוטלת מן הדין על התובע שאם רצה לסלקה מעליו שאין שומעין לו אלא אם רצה לישבע יטול וא"ל אומרין לו שתוק הימנו:

ומר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן שבועה וכתבו הגאונים ז"ל דלית הלכתא כמר בר רב אשי דהא אמרינן בפ' בהמה המקשה הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי [ויש גורסין ולית הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי] ומביאין ראיה לאותה גי' משום דבפ' יש נוחלין לענין עדות ג' בראשון אמר לית הלכתא כמר בר רב אשי וכן בפרק אלו נערות לענין מזונות אלמנה וא"כ היכי אמרי' דהלכת' כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי דהא בהנהו תרי נמי לית הלכתא כוותיה ואין ראיה אדרבא משם קושיא על גירסתם דכיון שכבר נתן הש"ס כלל דלית הלכתא כמר בר רב אשי [למה להו לאשמעינן] בהנהו דפ' יש נוחלין והאלמנה אבל לגי' הגאוני' ז"ל ל"ק דאדרב' לפי שהכלל היה דהלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי וההיא דעדות ודאלמנה יוצאות מן הכלל ההוא הוצרכו לומר בכל חדא מנייהו דלית הלכתא כוותיה ואע"פ שנתנו כלל למר בר רב אשי הדבר ידוע שלא נאמרו הכללות אלא על הסתומות שאין בהם פסק הלכה ולא סוגיא דגמ' וזה ברור:

אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם. פירשתיו במקומה בע"ה:

ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. פי' וכיון שכן חוזר לדין תורה שהוא פטור אפי' משבועה נמצא משתכר מפני שהוא חשוד דלא סגיא בלא"ה ומיהו דוקא בחשוד ע"פ עדים אבל בחשוד על [פי] טענת תובע שאומר לו גזלתני והוא אומר להד"מ נשבע היסת ולא אמרינן אי גזלן הוא כדברי התובע לא נרמי עליה שבועה ויפטרוהו וכ"כ כל הגאונים ז"ל ודעת מורי הרשב"א ז"ל דה"ה בשתובעו שנטל ממנו מנה של רבית והלה כופר דמשתבע היסת דדלמא כי רמית עליה שבועה מודה דפרשי אינשי מספק שבוע' ולא פרשי אינשי מספק ממונא אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר דדוקא בטענת גזל משום דמתקן לאויה בחזרה אבל ברבית דלא מתקן לאויה בחזרה כדכתיב בר"פ איזהו נשך לדעת רבינו הרמב"ן ז"ל לא משתבע היסת וכבר כתבתיה במקום אחר והשתא ודאי [אין] נראין לי דברי הרשב"א ז"ל וכמו שכתבתי עתה באחרונה בנמקי בב"מ וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דלא משתבע היסת וכן כתבתיה. האי מאן דמפיק שטרא על חבריה פי' סתם שטר שאין בו נאמנות דאלו יש בו נאמנות ודאי לא משתבע כלל ואפילו בפוגם כי מה שמודה לו משיב אבידה הוא דפטור משבועה מדין מיגו דאי בעי אמר לא גביתי כלל וזה פשוט:

ומה בין זה לפוגם שטרו. פי' דקס"ד דההוא נמי לא משתבע עד דלימא ליה אידך אישתבע לי ופרקינן דהתם אע"ג דלא אמר ליה משבעינן ליה ובדלא אמרינן דהתם משתבע בנק"ח כדעת הגאונים ז"ל משא"כ בזו שמעינן דבהאי נמי בנק"ח משתבע ואין זו ראיה גמורה דדילמא הכא לא פרכינן מידי אטכסיס שבועה אלא שכבר קבלנו שכל הנשבעין ונוטלין הם בנק"ח חוץ הנשבע על המשכון דאית ליה עליה כך וכך שנפטר בהיסת משום דאית ליה מיגו דלהד"מ או החזרתי וגם אינו חשוב נשבע ונוטל כיון שיש משכון בידו כדעת קצת הפוסקים ז"ל והוא דעת מורי הרא"ה ז"ל (ואף) [אבל] דעת הרמב"ם ז"ל שאף הוא נשבע בנק"ח וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל ועוד נאריך בזו יותר לקמן בס"ד:

ואם א"ל אישתבע לי אמרינן ליה אישתבע ליה כתבו הרא"ם והרמב"ם ז"ל וכן הסכימו כל בעלי הוראה ז"ל דדוקא בטענת פרעון שאינו נותן דופי בגופו של שטר ושטרא לפרעון קאי אבל בטוען עליו אמנה הוא או ריבית יש בו וכיוצא בו כאלו לא משתבע ליה כלל השתא אלא אומר לו שיפרענו ואח"כ אם ירצה יתבענו שנטל ממנו שלא כדין ויביאנו לידי שבועה אם טוענו ברי ומי שהוציא על חבירו כתב ידו שהוא חייב לו וזה טוען שפרעו כבר כתבתיה במקומה בארוכה כי דעת הגאונים והרמב"ם ז"ל דמשתבע ומיפטר כדין מלוה ע"פ דלא אמרינן שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר בעדי' שגובה מנכסים משועבדי' ולא בכתב ידו שאינו גובה אלא מנכסים בני חורין כמו ששנינו בפי' אבל בתוס' כתבו והיא דעת רבותי ז"ל דבכתב ידי משתבע נמי אידך וגבי מבני חרי מיהת כדין מלוה בשטר והרשב"א ז"ל הביא ראיה משטר פקדון בעדים שאינו גובה מנכסים משועבדים ואפ"ה אם טען החזרתי אינו נאמן אלא הבא בטענה דיכול לומר נאנסו משום מיגו כדאיתא בב"ב פרק המוכר את הספינה וכן נראה עיקר אלא שכבר פשט המנהג בזה בכל גלילינו כדברי הרמב"ם ז"ל:

אר"י אר"א המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים. פי' צריך לברר פרעונו בעדים ולא סגי לומר פרעתי בעדים פלוני ופלוני והכי מוכח מהא דאמר שמואל עלה יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ובודאי דלהאי לישנא קמא לרווחא דמלתא נקט האי לישנא ולהוציא מלבו של רב אסי דאלו לדידיה אפי' לא אמר אלא פרעתיך ביני לבינך נאנון בשבוע' היסת דהא טעמ' דשמואל משום דהמלו' את חבירו בעדים א"נ לפורעו בעדים כלל וכדאמר רב אסי בלישנא בתרא וכ"ש אם אמר פרעתיך בפני עדים ומתו או איני זכור מהם וכן הלכתא וטעמא דר"א בלישנא קמא משום דס"ל דכיון שהקפיד להלוות לו בעדים הא גלי אדעתיה דלא מהימן ביה וכמאן דא"ל שלא יהא נאמן עליו אלא בעדים דמי ולית הלכתא כוותיה. תיובתא דרב אסי אבל לשמואל ל"ק ואע"ג דסתם נתתיו לך ביני לבינך משמע דהא פרישנא דלשמואל אף בטענה זו פטור:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.