ריטב"א/נדה/לט/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רי"ד רמב"ן רשב"א תוספות הרא"ש ריטב"א מהר"ם חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתיבי הנדה והזבה וכו' והיולדת כלן מטמאות מעת לעת. איכא דקשיא ליה יולדת היאך מטמאה מעת לעת והלא מסולקת דמים היא משעת עבורה דתנן המעוברת דייה שעתה בראיה ראשונה לכל הפחות ויש מתרצים דהכא לר' יוסי דבעי הפסק ג' עונות אף במעוברת וכגון שלא הפסיקה אי נמי אפי' לרבנן וכגון שראתה בתוך עבורה פעם א' דהשתא הוייא לה ראיה שניה וכמאן דסבר דבראיה שניה מטמאה למפרע כדאי' בפ"ק והנכון בעיני שלא אמ' דייה שעתא בכיוצא בזו שהיא רואה מחמת מקרה של לידה דכיון שהלידה גורמת וחיילותיה היאך אפשר לומר בה דייה שעתה והא אין אנו יודעין אימתי התחיל הגורם.
רב הונא בר חייא אמר שמואל לומר שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה. דעת קצת רז"ל דהא פליגא אדריש לקיש ור' יוחנן דאמר לקמן וכן בפ"ק דאשה קובעת וסת בימי זיבה וזה דעת רוב בעלי תוס' ז"ל דלשמואל אף במעין סתום אינה קובעת וסת אבל דעת רבי' כדברי האומר דלא פליגי ר"ל ור"י במעין סתום כדאסיק' הכי והתם בוסת נדתה וכדשמואל במעין פתוח דחזיא מט"ו לט"ו יום א"נ בריש ירחא ותמניא בירחא והדר בתמניא דירחא וכן נראה עיקר.
זה וזה אסורין. פרש"י ז"ל אין צ"ל ט"ו שעבר שאסור שהרי הוא יום וסתה ועדין לא עקרתו ג' פעמים ויש לה לחוש שמא תראה וקי"ל דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה ואין צריך לומר יום עשרים זה שראתה בו שהרי נדה היא אלא אף כשיחזור יום עשרים שאסורה לשמש שמא קובעת וסת מעשרים לעשרים שהרי שנתה פעם א' ליום עשרים ונאסר יום כ':
אמר שמואל לא שנו וכו'. פי' דליום ט"ו הוי וסת קבוע אלא ט"ו לטבילתה וכ' ע"כ ואע"ג דרבותא דמתני' היינו איסור כ' כדפרש"י ז"ל גופיה שפיר איכא לומר דלא שנו קאי אעיקר וסת של ט"ו וכן משמע לשון הגמ' ובמקצת פי' לא שנו דאיכא רבותא באיסור יום עשרים אעפ"י שנקבע לה וסת ביום ט"ו אלא בשקבעתו ביום ט"ו לטבילתה אבל קבעתו בט"ו לראייתה אין כאן וסת וכיון דכן פשיטא דאסורה בזה ובזה.
מקבע לא קבעה מיחש מהו דניחוש. פרש"י ז"ל דברים כפשוטן מקבע לא קבעה וסת בימי זיבתה דתבעי ג' זמני למעקרה ומיהו מהו דניחוש ליה אם היתה רגילה לראות מט"ו לט"ו דהיינו תוך ימי זוב מי בעיא למיחש ליה שלא תשמש ליום ט"ו קודם ראיה שמא תראה והקשו בתוס' דא"כ מאי פשיט ליה רב פפא ממתני' דהיתה למודה וכו' ומאי דקאמר עלה שמואל דאדרבה כבר פי' שמואל דמתני' בשקבעה וסת בימי נדתה כראוי במעין סתום וכיון דכן אע"ג דהשתא אתיא ליה במי זיבה ראויה היא שתחוש לו אבל לוסת הקבוע בימי זיבה דלאו קביעות היא לעולם אימא לך דלא חיישא ליה כלל ולכך פי' דבעין בעין פשיטותא דפשטנא ממתני' באשה שקבעה וסת בימי נדה כגון שראתה ג' זמני בריש ירחא וברביעית שנתה וראתה בב' בירחא דכי מטא ריש ירחא שהוא זמן וסתה הקבוע אתו לה בימי זיבתה אם אסורה לשמש עונה קודם הראיה שמא תראה ובעיא לרב פפא כסברת דליה דלקמן דס"ל דמנינא כדמעיקרא נקטה א"נ דאפי' למסקנא דלקמן דמנינא כדלקמן נקטה הכא אין לה למנקט מיום עשרים שראתה דכי אמרינן הכי הני מילי במתני' שדלגה ולא ראתה ביום ט"ו ושנוי ראייתה היה לאחר ולכך אינה מונה אלא מיום שראתה אבל בזו ששאלנו שהיה שנוי וסתה להקדים ולא מקרה יום שהיתה רגילה לראות בו דכ"ע כדמעיקרא נקטה הילכך אעפ"י שיום שלושים שלה הוא מתוך זיבה חיישא לה או דילמא לא חיישא ופשיט ממתני' ולדברי שמואל ואין פי' זה מחוור לי חדא דעיקר השאלה חסר מן הספר דלישנא דמהו שתחוש ליה לא משמע אלא על וסת הקבוע בימי זיבה ואנו מפרשי' לפי' זה מהו שתחוש לדם זוב אם קבעתו בימי נדה ועוד דכיון דהא ידע רב פפא דברי שמואל ועליה קאי מה נסתפק מתחלה ומאי אשתיק דהא ודאי הן דברי שמואל ממש לכך הנראה נכון כדברי רש"י ז"ל ודקאמרת היכי פשיט מוסת הקבוע בימי נדה יש לומר דמ"מ בדברי משנתינו ודברי שמואל דעלה איכא אחריתי לגריעותא שכבר שינתה וסתה ודלגה אותו ולא ראתה בו ועכ"ז אנו חוששין אף כשיבא בימי זיבה וכיון דכן לא קליש מינה ווסת הקבוע בימי זיבה שלא שינתא אותו כלל והיא תוספת שיטתה ורגילה בו לענין לחוש לה מיהת וגם בתוס' מצאתי שתרצו כן לדעת רש"י ז"ל אלא שלא בררו הדבר כל הצורך והביאו ראיה לזה מפרקא בתרא במכילתין ושם אפרש ראיה שלהם בע"ה.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |