ריטב"א/יומא/עג/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות תוספות ישנים ריטב"א חי' אגדות מהרש"א תוספת יום הכיפורים גבורת ארי רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דוד שלא כסדר שאל. פי' דהא דקתני שאין מחזירין אלא ראשון לאו על הראשון בשאילה אלא על הראשון במעשה ששואלין עליו וירידתו של שאול קודמת להסגרת בני קעילה:
ואם הוצרך הדבר לשתי'. פי' שהם שתים שצריכין לגמרי זו לזו הא כגון דרדיפה והשגה:
הא דאמרי' אורים שמאירים דבריהם תומים שמשלימי' דבריהם כך הוא הענין כי האורים והתומים פרש"י ז"ל שהם כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן כי החשן היה ארכו אמה ורחבו זרת. וכשכפלו אותו נעשה זרת על זרת וכתב שם המפורש בין הכפלים שעל ידי השם ההוא מאיר דבריו ומתמם אותם וכשהיה כ"ג מכוין בחלק אחד מן השם ההוא שנקרא אורים היו בולטין מן האותיות הכתובות באבנים אותיות שיש בהם תשובה לשאלתו כשיצטרפו והיו מאירות נגד עיניו מעורבות שלא כסדר וכשהיה חוזר ומכוין בחלק השני מאותיות השם ההוא שנקרא תומים היו מצטרפות האותיות כסדר ונעשה מהם תיבות ומפני זה היה צריך שיהא באבנים כל האלפא ביתא. והיינו דאמרינן בשמעתין כיצד נעשית ר"י אמר בולטות ר"ל אמר מצטרפות ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי. ויש מחלוקת בין המפרשים ז"ל כיצד היו האותיות כתובות בשתי אבני שוהם כי רש"י ז"ל פי' שהיו כתובין על האבן הראשון ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי שזה סדר תולדותן. ועל האבן השנית לצד שמאל גד אשר יששכר זבלן יוסף בנימין הרי היו כ"ה אותיות בכל אחת והיה כותב יהוסף מלא כדי שיהא כ"ה אותיות. והרמב"ם ז"ל כתב שהיו כתובין בזה בשתי האבנים ולכך לא נאמר עשיה באורים ותומים כמו שנאמר בשאר עבודת המשכן אלא שנאמר בהן לשון נתינה ונתת אל חשן המשפט את האורים וגו'. וכתיב ויתן אל החשן את האורים ואת התומים לפי שלא היו מעשה אדם אלא מעשה אלקים שנמסרו למשה כתובין ונצטוו ליתנם בכלי החשן. ולפי' חסרו בבית שני כדאי' בפ"ק. ומיהו אין אורים ותומים מעכבין בבגדי כהונה לענין עבודה שהרי בית שני לא היו שם אורים ותומים והיו שם בגדי כ"ג והיינו דבמתני' לא אדכר אורים ותומים במה שכ"ג משמש. אלא דקתני מוסיף עליו כ"ג חושן ואפוד ומעיל וציץ והדר קתני ובהם נשאלים באורים ותומים
והא לא כתיב בהו צד"י. פי' בשמות השבטים דאנן בעינן שיהא שם כל הא"ב והכי נמי מצי למפרך והא לא כתיב ח' ולא קו"ף אלא דחדא מינייהו נקטינן. ובירושלמי הכי בעו לה והא לא כתיב חצ"ק ומשני אברהם יצחק ויעקב כתיב שם.
כל כהן שיש בו רוח הקדש כו'. ומה שמצינו בשמואל הרמתי שהיה חגור אפוד בד ולא היה אלא לוי כתוב בתוספות שזהו להראות כי הגיע זה למעלת כהן גדול בדבר הנוטה לרוח הקדש כמעשה האפוד:
פרק ח'
יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה. פי' אסור מן התורה באכילה ושתיה ואפילו פחות מכשיעור דהלכתא כר"י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה אבל אין בהם כרת אלא בכשיעור המפורש בסופא וכדאיתא בברייתא. ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה אינם אסורים אלא מדרבנן ולפי' אין בהם כרת כדאי' בברייתא: ואע"גב דאמרי' בגמרא חמשה עינויין כתיבי אסמכת' דרבנן הוא ותדע שהרי הקלו ברחיצה לעבור במים משום נטורי פירי. ואמרו המלך והכלה ירחצו את פניהם והתירו נעילת הסנדל משום צנה לחיה. ובסיכה התירו בשיש לו חטטין בראשו להיות סך כדרכו דכיון דאיסורא דרבנן בעלמא הוא משלך נתנו לך:
וברחיצה אסיק' בגמר' דרחיצה אסורה בין בחמין בין בצונן ואסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו. ובסיכה אמרו בירושלמי בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. ומיהו אם היו לו חטטין סך כדרכו כיון דלרפואה קא מיכוין:
המלך והכלה ירחצו את פניהם בגמרא מפרש דכל שלשים יום לנשואיה נקראת כלה:
והחיה תנעול את הסנדל. פי' ודוקא נעילת הסנדל התירו לה מפני שהצנה קשה לה אבל בשאר ענויין דינה כדין שאר הנשים. ומיהו לענין לחלל עליה את השבת אמרו בפר' ר' אליעזר חיה שלשה שבעה ושלשים וה"ה לענין תענית יוה"כ דכל ג' ימים אפי' אמרה איני צריכה מאכילין אותה ומשלשה ועד שבעה אם אמרה צריכה אני מחללין ומשבעה ואילך דינה כשאר כל הנשים אלא *שלא תנעול את הסנדל כל ל' יום וכ"כ הרמב"ן
וחכמים אוסרי' גרסינן בירושל' הוינן סברין מימר אסופא פליגי רבנן ואשכחן תנא תני אכלהו והלכה כדברי חכמי' בכולם. והרמב"ם דפסק כרבי אליעזר משום דבגמרא שקלי' וטרי' אליבא דידיה בטעמא דחיה וכמה היא כלה אבל כל הגאו' ז"ל פוסקי' כרבנן וכן עיקר:
האוכל ככותבת הגסה. פי' דאע"גב דכל שיעורי אכילה של תורה בכזית מתוך ששינה הכתוב במשמעו דאפקיה בלשון עינוי שנו חכמים בשיעורו וכדאיתא בגמרא ועיקרא דמלתא דשיעורין הל"מ:
השותה מלא לוגמיו חייב ואסיקנא דכל שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלוא לוגמיו חייב ירושלמי תני מלא לוגמיו שאמרו כל חד וחד בדידיה דבדידיה מיתבא דעתיה בלאו דידיה לא מיתבא דעתיה. תמן תנינן הכל כפי מה שהוא אדם מלא קומצו מנחה. מלא חפניו קטורת מלא לוגמיו ביה"כ:
כל האוכלין מצטרפין לככותבת. פי' בשאכל כשיעור בכדי אכילת פרס דאי לאו אינו אלא כאוכל חצי שיעור. גרסינן בתוספת' אכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין:
גמרא אלא למ"ד מותר מאי איכא למימר. פי' דקס"ד דלדידיה אפילו מדרבנן מותר והא דקאמר מן התורה אגב רבי יוחנן נקטיה והיינו דפרכינן בסמוך אי הכי לא ליחייב עליה קרבן שבועה פי' אם איתא דחצי שיעור אסור מן התורה לא תיחול עליה שבועה דהא מושבע מהר סיני הוא משום לא תסור וכן פי' רש"י ז"ל. ואסיקנא דאע"ג דמדרבנן אסור כיון דמדאורייתא שרי חיילא עליה שבועה בר משבועת העדות דרחמנא אמר אם לא יגיד דבר הגדה חייב שאינו בר הגדה פטור. והאי מסקנא אע"גב דאליבא דריש לקיש איתמרא הלכתא היא למימרא דחיילא שבועת ביטוי על אסורין דרבנן:
ואיתמר עלה רב ושמואל וכו'. כבר מפורשת במקומה במסכת שבועות בס"ד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |