ריטב"א/יומא/נח/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות תוספות ישנים ריטב"א חי' הלכות מהרש"א רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אחת ולא שתים מדם הפר אחת ולא שתים מדם השעיר. הקשו בתוספות הא למה לי קרא פשיטא דמהיכא תיתי שיזה שני פעמים מכל אחד ואחד. ותירצו שלא נצרכה אלא להיכא שנשפך הדם בין ההזיות דסבי' ליה כמאן דאמר לקמן כי ממקום שפסק הוא מתחיל דחטוי אחד אמר רחמנא ולא שני חטויין. ור' יונתן סבי' ליה כמאן דאמר מן התחלה הוא מתחיל דחטאת אחת אמר רחמנא ולא שני חטאות וסתמא כר' יאשיה. פי' דאע"ג דבעלמא סבירא ליה משמע שניהם כאחד. הכא איצטריך רחמנא למכתב אחת משום דכתיב מדם הפר ומדם השעיר כדכתי' לעיל:
בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו. מין במינו חוצץ או אינו חוצץ הקשו בתוספות דמאי חציצה שייכא בלקיחה למאן דאמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה כדאסיק רבא בפרק לולב הגזול (דף ל"ז) והלכתא כותיה. ודוחק הוא לאוקומי סוגיין כולה כרבה דאמר לא שמה לקיחה ודלא כהלכתא מדלא פרישו לה בגמרא. ותירצו שלא אמרו לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא בעושה בית יד חוץ לדבר ההוא ליטול בו. אבל כשאוחז בגוף הדבר אלא שנותן דבר אחר בין ידו לאותו דבר לא חשיבה לקיחה כל היכא שנתן שם דבר שהוא חוצץ בעלמא. והביאו ראיה לדבריהם מדאמרי' התם אמר להו רבה להנהו דגדלי הושענא דבי ריש גלותא כי גדליתו הושענא שיירו בית יד דלא ליהוי חציצה רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ. ואמרי' נמי התם אמר רבה לא לידוץ איניש לולבא בהושענא דנתרי טרפי והויא חציצה. רבא אמר מין במינו אינו חוצץ. והשתא למה ליה לרבא הני טעמי תיפוק לי' דסבי' ליה לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה כדאמרי' התם אמר רבא לא לינקוט איניש הושענא בסודרא דבעי' לקיחה תמה וליכא רבא אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא ודאי ש"מ שלא אמר רבא לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא בעושה בית יד מן הסודר חוץ ללולב לאחוז בו את הלולב וכההיא דאמר עולא אמר רבא מנא אמי' לה דתניא אזוב קצר מספקו בחוט ובכוש. אבל אם כורך הסודר על הלולב ונוטלו בו לא שמה לקיחה דכיון דמין בשאינו מינו הוא הויא חציצה. הכא נמי בשמעתין כיון שנתן מזרק בתוך מזרק והוא מניח ידו תחת שתיהם אין כאן לקיחה לכשתמצא לומר דאיכא חציצה. ונראין דבריהם לענין זו של שמועתינו דכלי בתוך כלי אחר לא חשי' לקיחה על ידי דבר אחר. אבל מההיא דפרק לולב אין כאן ראיה גמורה דדילמא התם לדבריו דרבה קאמר לאשמועי' עיקר דינא למילי דעלמא דכל לנאותו או שהוא מין במינו אינו חוצץ:
כדי לערבן יפה יפה. פי' מפני שהדמים קשים להתערב וכיון דסבי' ליה מערבי' לקרנות משום דכתיב אחת. סבי' ליה שצריך לערבן יפה יפה שלא יהו כשתי חטויין.
מין במינו חוצץ או אינו חוצץ. פי' קא מיבעיא ליה אם חוצץ לענין קדשים ואפי' לרבא דאמר התם דבמצות אינו חוצץ. והיינו דנקטי' לה סתמא. ולא מייתי עלה ההיא פלוגתא דרבה ורבא. ולא מייתי' עלה הכא אלא מילי דקדשים:
ת"ש היה עומד על גבי בהמה וכו' או על גבי רגל חבירו פסל. פי' משום דהוי חציצה בינו ובין הרצפה. ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת אין דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף קרקע לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה אלמא רגל לרגל עושה חציצה ואע"ג דמינו הוא. וש"מ דבקדשי' מיהת מין במינו חוצץ. ופרקי' דשאני רגל דלא מבטל ליה. פי' רגל חבירו ולישנא קלילא נקט דאלו רגל גופיה ודאי לא הוי חציצה. והא דלא אמרי' עלה דיקא נמי דקת' רגל חבירו משום דאיכא למימ' דרגל חבירו לאו דוקא. אלא אורחא דמילתא נקט דהא רגל עצמו שיתן רגלו על רגלו לא מצי קאי שפיר ובעי' לעמוד לשרת וליכא. והתם בפ"ב דזבחים עביד תלמודא צריכותא אמאי קתני בהמה וכלים ורגל:
אם תמצא לומר מין במינו אינו חוצץ. מין בשאינו מינו חוצץ הקשו בתוס' מאי קא מיבעיא ליה דהא פשיטא לן בכוליה תלמודא דמין בשאין מינו חוצץ אפילו במילי דעלמא ובמין במינו הוא דפליגי. וי"ל דהכא מפני שהסיב חלחולי מחלחל ואינה חציצה גמורה משום הכי קא מבעיא ליה וה"ק אפילו אם תמצא לומר דמין במינו אינו חוצץ הא ודאי מין בשאינו מינו חוצץ הוא בעלמא וה"נ מין בשאינו מינו הוא. או דילמא כיון דמחלחל לא חייץ. ול"ג או דילמא לא שנא ומאן דגרי' ליה הכי פי' או דילמא דאע"ג דטעמא דחלחולי מחלחלא טעמא תריצא הוא. לא משנינן ביניהו שלא לחלוק ולתת דברים לשיעורין:
אמר לו תניתוה זולף והולך עד שמגיע לספוג כתב רש"י ז"ל רישא דמתני' הכי המקדש בשוקת והיה ספוג לתוכו מים שבספוג פסולין כיצד עושה זולף והולך עד שמגיע לספוג שוקת הוא אבן חלולה שעל שפת המעין והמים נכנסין דרך חור שבדופניה ומשקין בה בהמות ומקדשין בה אפר חטאת לתוך מים חיים וקתני שהמים שבספוג עצמו פסולין דחיים אל כלי בעינן שיהו נובעין בכלי כיצד הוא עושה כשבא ליטול את המים ליתנם בצלוחית או בשפופרת זולף וגומ' את כל המים אשר בשוקת עד שמגיע לספוג. זולף שואב כדאמרי' זולף וגומ' וגף כדרכו במועד קטן. אלמא ספוג לא חייץ ולא פסיל אלא הנבלעין בתוכו וה"ה לסיב ע"כ לשון רש"י ז"ל:
בקומץ פסול. פי' בתוס' דאצטריך למימר בקומץ פסול מפני שהסלת של מנחות דק מאד ופעמי' שיוצא דרך הסיב בין כעין סדקים שבו שאין הסיב נדבק יפה יפה בזה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |