רב פעלים/ב/חושן משפט/ה

רב פעלים ‏ ב חושן משפט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי על ידי ח"ר שלמה בכור חוצין נר"ו ראובן וחנוך קנו סחורה בהקפה מיעקב אביו של ראובן ונפל דו"ד ביניהם, כי יעקב אומר שמכר בי"ב וראובן וחנוך אומרים שקנו בי"א, ויעקב כבר תפס משל שניהם כנגד מעותיו כפי הערך שטוען, והם הביאו את יעקב לדין ובקשו ממנו מה שתפס יותר, כי הם אומרים שקנו בי"א, והשיב שהוא מכר בי"ב, ותפס כנגד מעותיו ולא יותר, וקודם שנפסק הדין אחר איזה ימים נפטר יעקב וירש אותו ראובן בנו הנז' כי לא היה לו יורש אחר, ובא חנוך עתה ותבע מראובן חלקו שעולה לו מן יתרון התפיסה שתפס אביו, באמרו כי עתה אין אני צריך לדינא ודיינא בעבור תביעתי, מאחר כי אתה בעצמך באת עמי בחיי אביך לפני ב"ד, ותבעת מאביך היתרון שיש בתפיסה שתפס כנגד הי"ב והוא אין לו אלא י"א, כי אני ואתה קנינו הסחורה ממנו בי"א ולא בי"ב. וראובן טוען עתה מה שאמרתי מקודם שקנינו הסחורה בי"א, אין אותם הדברים כלום, כי מקודם הייתי בעל דבר, וכדי להרויח לעצמי אמרתי כן, ולעולם כפי האמת בי"ב קנינו הסחורה, ולא היה בדעתי לגזול את אבי אלא להשמט לפי שעה שאקח היתרון ואח"ז אחזיר אותו לו, כי אני הייתי צריך למעות לפי שעה, וגם בעבור חלקך ג"כ אין דברי מעלין ומורידין כי אני הייתי קרוב ולא יועילו דברי לך בתורת עדות, ולעת עתה אני עומד במקום אבי, ואני אומר שהמכר היה בי"ב כאשר אמר אבי מקודם, ואם היה אבי חייב שבועה גם אני אשבע עתה, על כן יורנו איך הוא שורת הדין ושכמ"ה:

תשובה. מצינו למרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' מ"ז שפסק, מלוה שאמר על שטר שבידו שהוא אמנה או פרוע, אם הוא חייב לאחרים ואין לו ממה לפרוע אלא מזה השטר, וכתוב בו נאמנות, והוחזק השטר בב"ד או שהוא ביד שליש אינו נאמן וכו', ואם אחר שאמר שטר אמנה הוא פרע לבעל חובו, ובא לגבות השטר מן הלוה, רואים אם כשבעל חובו בא לגבות מזה השטר, אמר שטר אמנה הוא, אז ודאי לא היתה כונתו אלא לדחות בעל חובו וחוזר וגובה בו, אבל אם מעצמו בלא תביעת בעל חובו הודה ששטר זה אמנה הוא, אינו חוזר וגובה בו עכ"ל, ודברי הש"ע חלו הם דברי הטור, וכתב על זה בבית יוסף וז"ל, כתב הרא"ש בפ"ב דכתובות, היכא דפרע לבע"ח, לאחר שאמר שטר אמנה הוא זה, ובא לגבות מן הלוה כתב הראב"ד דגבי ליה מיניה, כיון דמעיקרא לא הימניה לגבי אחרים דאמרינן לאשתמוטי מנייהו הוא דקאמר, לגבי לוה לא תפסינן ליה בהכי, דהא אי לא פרע ליה מדידיה לאחרים הוה מפקינן מיניה דלוה ויהיבנא להו השתא דפרע להו המלוה מדידיה גבי מיניה דלוה דלא גרע המלוה מאחרים והר' יונה ז"ל היה אומר דאם תבע בע"ח בב"ד לגבות שטר זה, ובא המלוה ואמר שטר אמנה, יש לדון בזה בדברי הרב שלא אמר זה אלא לדחות את בעל חובו, אבל אם אמר בלא תביעת ב"ח נראה דלגבי עצמו מהימן, דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ולגבי ב"ח אינו נאמן, וכן מסתבר עכ"ל ר"י, ודברי רבינו כה"ר יונה והרא"ש עכ"ל מרן בב"י ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נראה דטענת ראובן היא טענה רצויה, דמה שהגיד מקודם שהמכר היה בי"א היינו להרוחת עצמו בעבור חלקו להשמט מפרעון חלק הי"ב איזה ימים, ולא יפרע עתה אלא י"א, ואין הודאה זו מפסדת איתו עכשיו אחר שירש את אביו, שהוא טוען דבקושטא הוה המכר מעיקרא בי"ב ואביו תפס כנגד חובו ולא יותר:

וכזאת מצינו לרבינו הרשב"א ז"ל בתשובה שהביאה מרן ז"ל בב"י אה"ע סי' צ', וז"ל כתב הרשב"א (ח"ב) סי' ש"ז, שאלת ראובן שמת והיו לו שתי בנות שהם יורשות אותו, והמה נשואות אחת לשמעון ואחת ללוי, ועמדה אשת לוי והודית לשמעון בעל אחותה שאביה צוה לפני מותו שיתנו לו מנכסיו מאה דינרים, אם היא נאמנת וכו', ומכל מקום יש כאן מקום חקירה, אם מת לוי הבעל בחיי אשתו, אם יגבה שמעון הסך הנז' מן האשה הזאת מחמת הודאתה, לפי שאפשר לה לטעון, כשהודתי לך לא היה אלא כדי להפסיד לבעלי לוי, וכיון שבאותה שעה לא הייתי נאמנת נתבטלה הודאתי ואינה חוזרת ונעורה עכשיו, וכעין מ"ש הראב"ד גבי האומר שטר אמנה הוא זה. ומ"מ מסתברא דכאן נאמנת היא לפי שקרן נ"מ שלה הוא ונאמנת הוא עליו שאין לבעל בקרן כלום, כל שלא מתה האשה בחייו וזה נ"ל נכון עכ"ל, וכתב בעה"ש סי' מ"ב סק"ט, על תשובת הרשב"א הנז', נראה דס"ל להרשב"א דאפילו הודה בפני הלוה אין הודאתו כלום, וחוזר וגובה ממנו, וזה הפך תשובת הראב"ד שכתב בעה"ת שהראב"ד חילק בין אם אמר בפני הלוה או שלא בפני הלוה, וכמ"ש בב"י דבריו, מיהו נראה דהראב"ד לא סבר דהודאתו בפני הלוה הודאה, אלא שלא להוציא מהלוה שצווח כתבו לי הודאתו דמאי חזית וכו', אבל להחזיק בנידון הרשב"א אמרינן דלא היתה הודאתה אלא לחייב לבעלה, ואפשר דגם הרמב"ם וה"ר יונה והרא"ש והטור מודו, דאמרינן הכי להחזיק עכ"ד ע"ש, והנה לפ"ד הרב עה"ש ז"ל אלו, נ"ד נמי דמי לנידון הרשב"א הנז' שהוא להחזיק דבזה ודאי טענת ראובן היא טענה אלימתא ושמעינן לה:

וראיתי להרב חק"ל ח"מ ח"א סי' פ"ה, שכתב בענין שהודו בני הר"ש, שאביהם אמר להם שהגוי לא השכיר לו אלא בית אחד אי חשיבה הודאה להפסיד הם שאר חזקת בתי החצר, וכתב שהרב הפוסק (לא הזכיר שמו) הביא ראיה מתשובת הרב בית דוד אה"ע, שכתב דמי שמעיד על אביו שהקרקע שמחזיק בו, גנוב הוא מראובן, אם מת האב אינו יכול לירש קרקע זה כיון שהודה, הרי דמהני הודאה למפרע, א"כ הכא נמי כיון שמת אביהם אין זוכים בחזקת אביהם, אלא בבית אחד בלבד מכח הודאתם, ועל זה כתב הרב חק"ל ז"ל, כי בעיקר דינו של הרב ב"ד ק"ל ממ"ש הראב"ד ז"ל, גבי אימר שטר אמנה הוא זה דאף אם פרע לבע"ח אחר שאמר אמנה היא, מצי גבי מן הלוה, דכי היכי דלגבי בע"ח לא מהני הודאתו, ה"ן לא מהני לגבי דידיה, ומינה לנדון הנז' כיון דלא מהני הודאתו לגבי האב, לא מהני לגבי דידיה וכו'. ועוד הקשה הרב חק"ל ז"ל הנז', לדברי הרב ב"ד ז"ל מתשובת הרשב"א ז"ל ח"ב סי' ש"ז, שהביאה מרן בב"י אה"ע סי' צ' (היא התשובה שהבאתי לעיל) דמוכח הפך סברת הרב ב"ד ע"ש, ועוד הביא שם אח"ז הרב הגדול מהר"י מאיו ז"ל בדף ק"ח ע"א, דהך דהראב"ד שאני משום דאיכא טעמא דמתרץ דבוריה, דהא דאמר מעיקרא אמנה הוא זה היינו טעמא לאשתמוטי מיניה דבע"ח הוא, אף שהיה שלא בשעת תביעה מכיון דאית ליה בע"ח קאמר דשטר אמנה הוא, אבל בנידון הרב ב"ד, דאמר הבן על קרקע שמחזיק בו אביו גנוב הוא אתו בלי שום טעם והכרח לדבריו, בהא ודאי אמרינן דהודאתו הודאה, ועוד איכא למימר דדמי קצת למ"ש מרן ביו"ד סי' א', בענין הטבח דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ע"ש, ועל קושייתו שהקשה מדין הרשב"א ח"ב סי' ש"ז, כתב דהרשב"א לא כתב דבריו שם לא להלכה ולא למעשה, ובסי' פ"ו חזר הרב חק"ל, והשיב על דברי מהר"י מאיו הנז', וקיים דברי עצמו ע"ש, ולפ"ז י"ל שגם הרב ב"ד יודה בנ"ד שזאת האמירה שאמר הבן קודם מיתת אביו, שהמכר היה בי"א אינה כלום, דהא יש אמתלא גדולה לדבריו שהוא היה אומר מקודם כן להרווחת עצמו ולאשתמוטי לפי שעה שלא יצטרך לשלם י"ב אלא י"א, וגם טעם דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא נמי לא שייך בנ"ד:

והנה ראיתי בש"ע סי' ל"ז סעיף י"ז בראובן שגזל שדה משמעון ובא יהודה וערער על ראובן ואמר שדה זו שלי היא, אין שמעון יכול להעיד, שאין שדה זו של יהודה, שהרי שמעון רוצה להעמיד שדה זו ביד ראובן, שנח לו להוציאה מיד ראובן יותר מלהוציאה מיד יהודה. וכתב מור"ם ז"ל בהגה שכל זה הוא אם שמעון בא להעיד, אלא רק באופן זה שאומר שדה זו אינה של יהודה, אבל אם בא להעיד שהיא של ראובן, בכל ענין יכול להעיד דכיון שהודה על השדה שהיא של ראובן, שוב אינו יכול לערער עליו ולומר שהיא שלו ואינו נוגע בעדות ע"כ, והם דברי הטור שם. והקשה הט"ז אמאי לא יכול לומר אח"כ שלא הודיתי אלא שלא יקחנה המערער, וכההיא דסי' מ"ז בשטר אמנה שיכול לומר לדחות בעל חובו הוא דאמר שטר אמנה זה, ותירץ שאני התם דכיון ששטר חוב בידו הסברה נוטה דלא נפרע עדיין והוא אומר כדי לדחות בע"ח שלו ע"ש. וכן הרב שער משפט הקשה אהך דסי' ל"ז מהא דסי' מ"ז, ותירץ כתירוץ הט"ז ע"ש. ולפ"ז ליכא קישיא להרב ב"ד מסברת הראב"ד ז"ל בהך דינא דסי' מ"ז, די"ל התם שאני דאיכא שטר המסייע לדבריו, משא"כ בנידון הרב ב"ד שאמר הבן על קרקע אביו גזולה בידו ואחר שמת אביו נותן אמתלה וחוזר מדבריו הראשונים ליכא מסייע ליה בחזרתו זאת, ולהכי לדבריו הראשונים אנחנו שומעין, ואינו יכול לחזור בו:

והנה בהך דינא דסי' מ"ז מצינו להרא"ש ז"ל דנקיט בדברי הראב"ד הטעם משום דאית ליה אמתלה עמ"ש אמנה זה דלאשתמוטי מבע"ח הוא דאמר הכי, אך הרשב"א ז"ל בתשובה ח"ב סי' ש"ז נקיט טעם אחר בדברי הראב"ד והוא כיון דלא היה לאמן בהודאתו באותה שעה אז נתבטלה, וגם אח"כ היא בטלה ואינה חוזרת ונוערת, וכמ"ש הרב חק"ל שם בדף קי"א ע"א בד"ה ולדידי וכו' שיש חילוק בין טעם דנקיט הרא"ש ובין טעם דנקט הרשב"א ע"ש. ולי נראה דהרשב"א מודה בטעם של האמתלא שכתב הרא"ש ובא להוסיף עליו טעם אחר, ואיך שיהיה לפי טעם זה דנקט הרשב"א ז"ל ליכא להך קושיא שהקשו הט"ז ושער משפט הנז"ל, דהתם איכא טעמא רבא עם טעם האמתלא, ולאו משום האי טעמא דאמתלא בלחודיה אמרינן שיוכל לחזור מדבריו הראשונים, והיינו דאיכא טעמא רבא לומר כיון דלא נתקבלו דבריו הראשונים בשעתן ובטלו, להכי גם אח"כ בטלים, דאין דבורו הראשון חוזר ונעור, וכמ"ש הרשב"א אבל אם היו מתקבלים דבריו הראשונים בשעתן, אז אפילו דאית ליה אמתלא אינו יכול לחזור בו אח"כ, ולכן בדין דסי' ל"ז שדבריו של שמעון שאמר אין זו של יהודה אלא של ראובן נתקבלו ונדחה ערעור יהודה, שוב אינו יכול שמעון אח"כ לערער על ראובן ולחזור בו אע"פ שיש לו אמתלא:

ולכאורה נראה לפי טעם זה של הרשב"א איכא הוכחה שפיר לנ"ד מדין דסי' מ"ז הנז', דהא גם בנ"ד לא נתקבלו דבריו של ראובן לפני הב"ד בחיי אביו, וגם אם היה מסתלק ומעיד לחנוך לא היו דבריו מועילין כיון שהוא קרוב. מיהו אפשר לומר דהרשב"א בא להוסיף טעם זה על טעם האמתלא, וס"ל דהראב"ד סמך אתרווייהו ובציריף שני הטעמים ס"ל דאינו יכול לחזור מדבריו הראשונים, והשתא י"ל ממילא לפ"ד הט"ז ושער משפט ליכא הוכחה לנ"ד מדין דסי' מ"ז, דאע"ג דהכא והתם איתנהו להני תרי טעמי, עכ"ז לא רמי לגמרי, יען דהתם בסי' מ"ז איכא שטרח דמסייע לאמתלא, אבל בנ"ד ליכא דבר מסייע לאמתלא:

והנה אנכי הרואה בס"ד, דהאי טעמא דכתב הרשב"א ז"ל בדברי הראב"ד הוא יציב ונכון ומוכרח הוא, יען כי הראב"ד כתב טעם זה להדיא בהלכות איסורי ביאה פרק י"ח ה"ט, דהא מוכח מדבריו דטעמא טעים, כיון דלא נתקבלו דבריו בחיי בעלה להכי נתבטלו לגמרי, שגם אחר מיתת בעלה אין חוזר ונעור אותו הדיבור שלה, וכאשר הבין כן בדבריו הגאון מש"ל ז"ל שם, שכתב גבי אשת כהן מתיר הראב"ד מטעמא דכיון דלא נתקבלו דבריה, כיון שהיתרה הותרה ע"ש, ומכאן משמע כמו שכתבתי לעיל, דהראב"ד סמך על שני הטעמים הנז"ל ביחד, דהא נקיט בדבריו טעם האמתלא, וטעם דלא נתקבלו דבריה בתחלה:

ומדברי הרמב"ם דס"ל הרי אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, אין ללמוד ולומר דלא מסתבר להרמב"ם האי טעמא, כיון דלא נתקבלו דבריה והודאתה מתחלה, גם אח"כ בטלו דבריה, די"ל אה"ן גבי ממונא מודה הרמב"ם ז"ל דשפיר מסתבר האי טעמא ואמרינן ליה וסמכינן עליה, ורק בענין איסורא ס"ל לא סמכינן אהאי טעמא משום די"ל שויא על נפשיה חתיכה דאיסורא:

ומ"מ הנה הרואה יראה דנסתר אותו הטעם שחידשו הט"ז ושער משפט לומר הך דסי' מ"ז שאני משום דאיכא שטר מסייע לאמתלה, דהא הכא גבי אשת כהן אפילו שהוא מלתא דאיסורא סבר הראב"ד דנאמנת באמתלה שתתן לדבריה, ולא תאסר לכל כהן, ואע"ג דליכא דבר המסייע לאמתלה, וא"כ מכאן מוכח דליתיה להאי חילוקא כלל. ועל קושיא דידהו כבר כתבתי בס"ד לעיל דליכא קושיא מהך דסי' מ"ז על דין דסי' ל"ז משום דהתם איכא טעמא רבא עם טעם האמתלה והוא מפני שלא נתקבלו דברי המלוה בתחלה כשאמר שהוא אמנה, בדין הוא דלא יועילו אח"כ, אבל בדין דסי' ל"ז נתקבלו דבריו של שמעון בתחלה לבטל ערעור של יהודה:

והשתא לפ"ז ממילא י"ל דהדרא לדוכתה הוכחה דילן שהוכחנו לנ"ד מדין שטר אמנה הוא זה דסי' מ"ז, דהא בנ"ד נמי איכא תרי טעמי הנז' האחד הוא דאמתלא, והב' שלא נתקבלו דבריו בתחלה בחיי אביו, ועל כן הנה בעתה טענת ראובן היא טענה לעמוד במקום אביו ולומר שהמכר היה בי"ב כאשר אמר אביו:

ודע דאין להוכיח לנ"ד ממ"ש מרן ז"ל בש"ע סי' פ"א סעיף כ"ג. תבעו בחפץ פלוני והשיב אינו שלך אלא של פלוני, אפילו אמר כן בפני ב"ד אינה הודאה להוציא אותו מידו ע"כ, דהתם לאו משום דאית ליה אמתלה הוא אלא משום דדברים אלו שאמר של פלוני הוא אינם בסוג הודאה אלא הם שיחה בטילה, וכמ"ש בטור ז"ל דהטעם הוא מפני שלא היה צריך לומר דבר זה, רק הול"ל סתם לא שלך הוא, ולכן הוא רק שיחה בטילה ולא הודאה ע"ש, וכ"כ בסמ"ע וש"ך ואו"ת ע"ש:

וצופה הייתי בספר פרח מטה אהרן ז"ל סי' ס"ה בדף קכ"ה ע"א בד"ה וכי תימא וכו' שכתב היכא דנמצאי ב' הודאות סותרות זא"ז העמד קרקע בחזקת בעלים וכן בענין מטלטלים אין מוציאין מיד המוחזק, ויליף זה מדברי הרשב"א, וכתב אח"כ מצא שכתב כן הראב"ד ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי י"ל אין מוציאין מיד המוחזק, וכן בדינו של הגאון חק"ל ז"ל נמי נאמר העמד קרקע בחזקת בעליה:

עוד חזון הרביתי להגאון הרדב"ז ז"ל ח"ב סי' י"ד שכתב בראובן ושמעון שותפים במו"מ והארגז של המעות אצל ראובן ופנקס החשבון ביד שמעון, ופעם אחת מנה ראובן מעת השותפות שבארגז ומצא לפי דעתו מעות יתרים, ונתברר לו שהם של יהודה שהיה נושא ונותן עמו ולכן נתנם ליהודה וא"ל שלך הם, ואח"ך בא שמעון וספר לו ראובן זאת, וא"ל שמעון טועה אתה בחשבון, כי המעות הם שלנו מן השותפות, ויהודה הלך לו ולא הוה אפשר לתבוע ממני, ושמעון תובע חלקו מראובן, וראובן אומר ברור לי שהמעות שנתתי ליהודה הם שלו, וסוף פשרו הב"ד ביניהם, ואח"ז בא יהודה ותבע אותו ראובן באמרו מה שנתתי לך בטעות היה, כי אני לא ידעתי החשבון מפני שלא היה בידי אלא ביד שמעון, והשיב יהודה כבר הודית בב"ד שברור לך שהמעות שלי הם, וראובן השיב לא הודיתי כך אלא להציל עצמי משמעון, ועוד דלא מיקרי הודאה בב"ד אלא כשמודה לבעל דינו, ואתה לא היית בע"ד שלי אלא שמעון היה בע"ד, ופסק הרדב"ז ז"ל דאם יהודה טוען ברי שהמעות שלו אז נשבע ונפטר, אבל אם יהודה אינו יודע רק מכח שאמר ראובן כן אז הדין עם ראובן בשתי טענות הנז' ולא מהני הודאתו, ואע"פ דממה נפשך טען שקר וכו' עכ"ד ע"ש, נמצא דס"ל להרדב"ז דמצו ראובן לחזור בו מדבריו הראשונים על ידי אמתלא, ואע"ג דליכא שטרא או עדים המסייעין את האמתלא שלו, ועל כן ה"ה בנ"ד הוי דינא הכי דמצי ראובן לחזור מדבריו הראשונים. והרואה יראה שגם טענה הב' שכתב הרדב"ז בנדון שלו שייכא בנ"ד, יען כי חנוך שהוא בע"ד של ראובן עתה לא היה בע"ד שלו בזמן שאמר בב"ד שקנו בי"א ורק כנגד אביו אמר כן. ודע דאע"ג דחנוך טוען עתה ברי עכ"ז מהני לראובן האמתלא להחזיק, ונידון הרדב"ז שבא ראובן להוציא מיהודה, לכן אמר הרדב"ז אם יהודה טוען ברי אינו יכול ראובן להוציא ממנו ודוק:

ובחופשי ראה ראיתי בס"ד להרב קול אליהו ח"ב בח"מ סי' א' שנשאל בראובן שהעיד על שמעון ולוי החתומים על שטר אחד שהם פסולים להעיד אך לא היה עד אחר עמו ולהכי לא נתקבלו דבריו, ונשארו שמעון ולוי כשרים בחזקתם, ואחר ימים בא ראובן הנז' עצמו והוציא שטר על יהודה ועדיו בחותמיו הם שמעון ולוי הנז' די"ל אם מוציאין ממון בעדותם של אלו כיון דלגבי דידיה דראובן הוו פסולין להעיד ולגבי נפשיה שוינהו פסולין, או"ד כיון דלאו כמיניה למפסלנהו הרי אלו בחזקתן גם לגבי דידיה, והשיב איברא דאשכחן בעלמא היכא דשוייה אנפשיה חתיכא דאיסורא אסור לגבי דידיה, ויש פנים לומר דדוקא במידי דאיסורא אמרינן הכי, אבל לאו לגבי ממונא, ואע"ג דאם אין כאן עדים הא גזל בידו ואיסורא איכא, סוף סוף לא דמי דכיון דידע איניש בנפשיה דאין זה גזל ולפי דעתו ה"ז חייב לו ממון ליכא איסורא אם יעידו שמעון ולוי. וחזי הוית דתלמוד ערוך הוא בידינו בכתובות דף מ"ד גבי שני שטרות שיוצאות על שדה אחת ביטל שני את הראשון וכו' ואמרו בגמרא מאי בינייהו לאורעי סהדי, וכתבו התוספות תימה איך יכול לפסול העדים בענין זה, ותירצו דאם יש לזה המקבל מתנה שום שטר אחר שאלו העדים חתומים בו לא מהימנינן לשטרא הואיל והוא הודה שהם פסולים ע"ש. למדנו מדברי התוספות דכיון דלגבי דידיה דהאי מקבל מתנה העדים הם פסולים שוב אין עדותם מתקבלת בדבר הנוגע לו, דהא שוינהו אנפשיה חתיכא דאיסורא, וכדבריהם כתב ג"כ הרא"ש ובש"מ הביא כן בשם ספר ההשלמה וגם בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן בפירוש ההלכות ע"ש, וסו"ד כתב אדהכי והכי הדין דין אמת בדבר הנוגע לנ"ד, דכיון דהוא אומר בפירוש שראובן ושמעון פסולים לעדות, תו לא מקבלו סהדותייהו עכ"ד ע"ש:

והנה הרואה יראה דנדון הרב קול אליהו הנז' הוא דומה לנדון הרב בית דוד ז"ל הנז"ל, גבי בן שהעיד בחיי אביו על קרקע אביו שהיא גזולה מראובן, אך באמת הראיה שהביא הרב קול אליהו ז"ל לנידון דידיה מגמרא דכתובות, אינה ראיה לפי הטעם שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הנז"ל והוא, משום דהודאה שלה לא נתקבלה בתחלה, להכי בטלה לגמרי ואינה חוזרת ונעורה, וכן יש לומר בנידון הרב קול אליהו הנז' מאחר שעדות ראובן על שמעון ולוי בפיסולם לא נתקבלו מעיקרא בטלו ואינו חוזר ונעור אח"כ כשהוציא רחובן שטר על יהודה, בעדות שמעון ולוי הנז', והך דכתובות דף מ"ד שאני, כי דבריו של מקבל המתנה שהודה על עדי שטר הראשון שהם פסולים לא נדחו לגמרי מעקרא, אלא נתקיימו לגבי דידיה שאמרינן שגובה מזמן שטר השני, והראשון בטל מכח הודאתו שפסל את העדים, וכיון שלא נתבטלו לגבי דידיה מעיקרא, הנה גם אח"כ כאשר יוציא השטר בעדים אלו, פסלינן ליה לגבי דידיה מכח הודאתו הנז', ולפ"ז בטלה הראיה של הרב קול אליהו הנז' שעליה בנה והעמיד פסק דין שלו, והוא היה לו להסתייע לנדון שלו מנדון הרב בית דוד הנז' דדמי לדידיה:

מיהו אין לדחות עוד לראיה של הרב קול אליהו הנז' מטעם דבנידון של הרב ליכא סיוע לדבריו הראשונים שאמר שהם פסולים, אבל בנדון הגמרא דכתובית הנז' איכא סיוע לדבריו שפסל את הראשון, משום דקא חזינן שעשה שטר שני בעדים אחרים, דזה אינו, די"ל עשה שטר שני משום דאחולי אוחיל לשעבודיה כדאמר רב אחא, ולכן אין מזה סיוע לדבריו, שהודה בביטול שטר הראשון מכח פיסול העדים:

ודע דראיתי להרב מש"ל בהלכות שחיטה פרק א' הלכה כ"ו, שהקשה מן הגמרא דכתובות הנז', לפ"ד הראשונים ז"ל, שפירשו כיון דהודה באותו שטר שחתמו שקר נפסלו לגבי דידיה בדבר אחר, על דברי מהריק"ו ז"ל שורש ל"ג ע"ש, ויש לפלפל קצת בזה, וגם במ"ש הרב חק"ל ח"א בסי' פ"ו הנז"ל בדף קי"א ע"א וע"ב, ואין הפנאי מסכים להאריך עתה בזה יותר:

שוב אחרי כותבי כל הנז"ל נתעוררתי בס"ד לראות במה שפסק הטור והש"ע בח"מ סי' ר"פ, באחד שמת והניח בנים ראובן ושמעון ולא הוחזק לו אחר אלא שניהם ותפס ראובן את לוי מן השוק ואמר גם זה אחינו הוא ושמעון אומר אין זה אחי, הרי שמעון נוטל חצי הממון וראובן שליש שהרי הודה שהם שלשה אחים ולוי נוטל שתות, ואם אח"כ מת לוי יחזור השתות לראובן ואין לשמעון בו כלום, וכן אם הניח לוי נכסים אחרים שנפלו לו ממקום אחר את הכל ירש ראובן ואין לשמעון בהם כלום שהרי הודה מעיקרא שאין לוי זה אחיו ע"ש. והנה כאן הקושיא ידועה דבשלמא אותו השתות בדין הוא שיחזור לראובן כי לוי לקחו משל ראובן ע"פ הודאתו של ראובן, אבל שמעון לא נתן משלו כלום ללוי, והשתא גם לפי הודאתי של ראובן שזה לוי הוא אחיהם הנה חלקו של שמעון בירושת לוי הוא אתו שלקחו מכבר, אבל אם זה לוי הניח נכסים אחרים שבאו לו ממקום אחר אמאי לא יקח שמעון בהם חלק ירושה, דהא ע"פ הודאתו של ראובן הוא אחיו וראוי ליורשו, והשתא יאמר שמעון לראובן מאחר שאתה הודית מעיקרא שהוא אחי, תן לי חלק בירושה עמך ע"פ הודאתך:

ברם, ע"פ הטעם שכתב הרשב"א ז"ל בדברי הראב"ד כנז"ל, מובן הטעם של הלכה הנז' שפיר, כי י"ל כיון דהודאת ראובן על לוי שהוא אחיו לא נתקבלה לגבי שמעון ונתבטלה לגמרי, לכן גם עתה אחר שמת לוי לא תועיל הודאתו של ראובן לשמעון כלום, ואינו נוטל שמעון חלק בעזבון לוי, וכן נמי דבריו של שמעון שאמר בתחילה אין זה אחיו הואיל ועשו פירות לגבי שמעון שדנו ב"ד את הדין שלא יטול לוי מחלק שמעון כלום לכן גם עתה שמת לוי לא יוכל שמעון לחזור מדבריו הראשונים ולומר אמת שהוא אחי. ומה שאמרתי מקודם אין זה אחי, כל זה היה לטובת עצמי כדי שלא יטול ירושה עמי מן ממון אבינו, ועתה הדרי בי, דאמרינן לא מצי לחזור ולבטל דבריו הראשונים שאמר אין זה אחיו כדי ליטול ירושה מעזבונו, מאחר דדבריו הראשונים נתקיימו ועשו פרי בשעתם:

וכן מצאתי בשיטת הרמ"ה ז"ל דמוכח מדבריו דטעים טעמא להאי מילתא, כמו הטעם הזה שלמדנו מדברי הרשב"א ז"ל שכתב בדף ד' ע"ב וז"ל, מהא שמעינן דמאן דטען אחבריה מילתא דאית בה השתא חובתא לחבריה, ואפשר דאתי ליה מינה זכותא לאח"ז, וכפר בה נתבע השתא לגמרי, כי אתיא ההיא זכותא לאח"ז, אע"ג דתובע אודי ליה מעיקרא, כיון דנתבע כפר בא פקעה לה זכותא דההוא דכפר בה מיניה עכ"ל, מוכח מדבריו דטעמא טעים, מפני שכבר הידאתו של שמעון הועילה לו שלא יתן ירושה ללוי ולא הועילה הודאה של ראובן כנגדו, לכן פקע זכות שמעון מהודאה זו לגמרי, גם אם ימצא לו זכות ממנה לאח"ז נמצא טעמו סובב הולך אחר טעמו של הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא:

ובתוספות רבינו ישעיה מטראני ז"ל על בתרא ראיתי, דג"כ נתעורר בזאת הקושיא שכתב אהא דאמרינן שאם אמרו שאר האחים שאין זה אחיהם ולא ירש עמהם והניח נכסים, שלא ירש אותו כי אם האח שהודה שהוא אחיו מעיקרא, וכתב וז"ל, ואע"פ שגם אותו האח מודה כי אחיהם הוא וראוים לירש עמו, אפ"ה יותר אנחנו תופשים הודאת המקבל מהודאת הנותן, שאם הנותן מודה כי אני חייב לך, והמקבל מודה שאינך חייב לי בתר הודאת המקבל אזלינן, ולא בתר הודאת הנותן כדנפקא לן מטענו חיטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים, ואע"ג דהאי מודה כי שעורים הפקדת לי, ופיו כמאה עדים ובעי למיתב ליה, כיון דמקבל מודה שלא הפקדתי לך שעורים פטור, דבתר הודאת מקבל אזלינן ולא בתר הודאת הנותן, וכדכתבית לעיל בפרק המוכר את הבית, גבי אחין שחלקו הילכך כל הנכסים הם של זה האח שהחזיקו כי הוא אחיו עכ"ל:

הרי רבינו ישעיה ז"ל עשה לענין זה טעם אחר, ויליף לה מדין טענו חיטים והודה לו בשעורים, וקשיא לי דאיכא לחלוק בין הא להא, דהכא בענין זה יכולים האחים לחזור מהודאה ראשונה מפני שיש להם אמתלא מה שאמרו תחלה שאינו אחיהם לטובת עצמם, אבל האמת הוא אחיהם כאשר הודה הוא עצמו, ואך דטענו חטים והודה לו בשעורים משום דאזלינן בתר הודאת הנותן שאמר שלא נתן לו חטים אלא שעורים, ואם יאמר עתה שנתן לו שעורים אין לו אמתלא למה שאמר מקודם שלא נתן לו חטים דהוה מצי למימר תחלה שנתן לו חטים ושעורים, אמנם לפי הטעם שהעלינו מכח דברי הרשב"א, וכתבנו שגם הרמ"ה ז"ל קאי אהאי טעמא, אתי שפיר תירוץ הקושיא הנז':

וראיתי להגאון מש"ל בפ"ד מה' נחלות שהקשה אמאי לא יטול שמעון בנכסי לוי כלום דהא כי היכי דיש הודאת שמעון וכו' כמו כן יש הודאת ראובן שנכסים אלו של שמעון, דהא אמר ראובן זה אחינו הוא, ומה שתירץ לשונו מגומגם, אך נראה דכונתו לתרץ כאשר תרצנו ע"פ טעם הרשב"א ז"ל, ועיין פתחי תשובה בסי' זה מה שציין על נאות דשא סי' מ"ו ושם בדף ס"ח ע"ב נרגש בקושיא הנז' ועשה ישוב אחר, משום דחשבינן לראובן מוחזק ונסתייע מן פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ה ויש לעמוד בדבריו ואכמ"ל, וראיתי להט"ז ז"ל בסי' ר"ף שהקשה על דין הנז' דאמרינן לא ירש שמעון כלום מנכסי לוי מהא דפרק החולץ דף ל"ז דספק ויבם שבאו לחלוק וכו' וגם הביא מ"ש רמ"א סי' רס"ח ס"ג דין תרומת הדשן ע"ש, והנה הקושיא שהקשה מגמרא דיבמות כבר רבינו ישעיה מטראני הביא קושיא זו ותירץ אותה, ובדין תרומת הדשן יש לפלפל ממ"ש לעיל דברי הש"ע ח"מ סי' מ"ז, וגם בתשובת הרשב"א שהביאה מרן באה"ע, וכאשר הבאתי לעיל, ועתה אין פנאי להאריך:

ולענין הלכה בנ"ד עלה בידינו הוכחות מספיקות מש"ע ח"מ סי' מ"ז וגם משאר מקומית שזכרנו לעיל דאין ראובן מפסיד מכח דבריו הראשונים כלום ויכול עתה לעמוד במקום אביו ולומר שהמכר היה בי"ב ולא בי"א והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.