רב פעלים/א/סוד ישרים/ג

רב פעלים ‏ א סוד ישרים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. יורינו בענין הקטן פחות מן י"ג שנה ויום אחד, למה פטור מן המצות, אם משום שאין בו דעת שלם, והלא אנחנו רואין קטנים בני עשר או אחד עשר הם פקחים ובני דעת יותר מאותם הגדולים עשרת ידות, ואין אנחנו רואין תוספת בשכל הילד ביום היותו בן י"ג שנה על זמן היותו בן י"ב שנה, או י"ב וחצי, או י"ג פחות חודש, ועוד אם נאמר ששיעור זה של השנים לענין חיובו במצות הוא כשאר שיעורין שהם הל"מ, הנה בכל השיעורין קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה, ולפ"ז גם אצל הקטן נאמר כן, דאע"פ שלא יתחייב מלקות בזמן היותו פחות מן י"ג שנה ויום אחד, עכ"ז הוא עביד איסור מן התורה כשיעבור על ל"ת, כשאר דין חצי שיעור, ולמה אמרו קטן אוכל נבילות אין ב"ד חייבין להפרישו, כמ"ש בש"ע א"ח סי' שמ"ג, שאפילו בהגיע לחינוך יש בזה פלוגתא, די"א אביו דוקא חייב להפרישו, וכנז' שם בהגה"ה, גם עוד י"ל, מאחר שמצינו שארז"ל העולם מתקיים על הבל תינוקות של בית רבן, נמצא מעשה הטוב של הקטן יש בו תועלת גדולה, וא"כ נראה דה"ה שפוגם בביטול מ"ע ובעברו על לא תעשה:

גם עוד יבאר לנו מורינו לשון חכמים שמצינו בכל דבר שהאדם פטור בו מן הדין, אומרים שיש לעשות לצאת ידי שמים, ומצינו לדעת לשון זה שאומרים לצאת ידי שמים מה עניינו, ומה הכונה שיש בו:

עוד יורינו מורינו, ענין הבכיה והדמעה המסוגלת מאד בכל תחנה ותפלה, עד שמצינו לרז"ל שאמרו כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה לא ננעלו, מה עניינה, ומה כוחה, ומה סוד יש בה, ומה צריך האדם לכוין בה, ועל הכל יבא דברו הטוב, ושכמ"ה:

תשובה. זאת תדע, דאין פיטור הקטן משום דאין לו דעת ושכל, אלא הטעם כי החיוב תלוי בשלימות נפש הרוחנית בו, יען דכל המצות שמחויב האדם בהם בעוה"ז הוא בשביל תיקון נפש הרוחנית שבו, וגם על ידה הוא עושה תיקון ופעולה למעלה במעשה המצות. והנה כתב רבינו זלה"ה, בעץ חיים שער כ"ה פ"ז, שנפש רוחנית של אדם התחתון אינה נכנסת באדם עד י"ג שנים ויום אחד ע"ש, והדברים באו מפורשים יותר בעץ חיים שער נו"ן פ"ג, שכתב כשהאדם נולד הנה אותה הנפש שלו צריכה לברר אותם ניצוצין המגיעים לחלקה, שנפלו ממנה ע"י חטא אדה"ר בקליפת נוגה, אשר זה כונת לידת האדם בעוה"ז, וע"י המצות מבררת אותם החלקים שנפגמו ונפלו, אמנם אין הנפש באה באדם ערומה, רק בחד לבוש הנקרא צל דקאים תמן בעת יצירת האדם, כנז' בזוהר פ' אמור דף ק"ד ע"ב, וזה יהיה מבחינת הגבורות ומבחינת החסדים, ואותו לבוש שהוא בחי' גבורות נקרא יצה"ר, והלבוש שהוא בחי' חסדים נקרא יצה"ט, והנה כל זמן שלא נכנס בו לבוש החסדים שהוא היצה"ט הוא פטור מן המצות, אך כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד שנכנס בו היצה"ט שה"ס החסדים נתחייב במצות, כי בכח זה יוכל לברר חלקיו במעשה המצות ע"י היצה"ט. ובאמת קודם י"ג שנה ויום אחד שלא נכנס הלבוש שהוא יצה"ט, גם הרוחנית שלו שהיא מסוד החסדים ג"כ לא נגמרה ונשלמה בו, דאיך יכנס העצמות שהוא הנפש קודם הכלי שהוא הלבוש, עכ"ד ע"ש:

ועוד שם בפרק ט' כתב, על נפש היסודות, אמרו רז"ל שהיצה"ר נכנס באדם משנולד, כי האדם עצמו הוא נפש דאופני קודש דעשיה, ואחר י"ג שנה נכנסים הטו"ר שברוח דיצירה הנקרא עולם המלאכים, ולכן יצה"ט ויצה"ר נקראים מלאכים ממש, שהם רוח טוב ורוח רע, כמ"ש עושה מלאכיו רוחות, כי האדם עצמו הוא נפש הטוב מהאופנים דעשיה הנז', השורה על הגוף דאדמה דארבעה יסודין, לכן נקרא אדם לשון אדמה, נמצא האדם הוא נפש הטוב דאופנים, והתחלת יצה"ר הנכנס כשנולד הוא נפש היסודין, והיצה"ט שהוא רוח טוב דיצירה נכנס אחר י"ג שנה, ואז נכנס גם הרוח דיצה"ר כנז"ל, עכ"ד יע"ש:

הנה מכל הדברים הנז"ל, אתה מבין שחיוב המצות תלוי בגמר ושלימות נפש הרוחנית אצל האדם עם מלבושיה, שהם שני חלקים אחד מצד הגבורות הנקרא יצה"ר, ואחד מצד החסדים הנקרא יצה"ט, והנה זו הנפש הרוחנית לא תשתלם ותגמר כניסתה אצל האדם עם לבוש חלק החסדים הנקרא יצה"ט, כי אם כאשר יגיע לי"ג שנה ויום אחד, ולכן אותו העת יתחייב במצות, שעל ידי הנפש ההיא ולבוש שלה הוא יכול לפעול במעשה המצות, לברר ולתקן חלקיו וניצוצותיו הצריכים לו ושייכים לנפשו, וממילא ג"כ אינו פוגם במעשים רעים, ובשום חטא למעלה, מאחר שלא נשלמה נפש הרוחנית שלו, לכן אין מגיע הפגם מצד מעשיו בשרשו שבקדושה למעלה:

גם י"ל עוד, מאחר שקודם י"ג שנה לא באו לו עדיין מוחין דגדלות, אינו פוגם בשרשו למעלה בקדושה ע"י העונות, כי עדיין לא נשלם, וכל זמן שלא באו לו מוחין דגדלות לא יגיע פגם מעשיו הרעים לשרשו בקדושה למעלה, שידוע הוא דכל חיוב התורה והמצות הוא לתקן פרצוף המוחין דזו"ן, וכמ"ש הרב החסיד מהר"ר דוד מאג'ר ז"ל, וז"ל, זה כלל גדול שכל עבודתינו וכל כונות התפילות והתורה והמצות הכל הוא בפרצוף המוחין דזו"ן עכ"ל, ועל כן כל עוד שלא באו לאדם מוחין דגדלות לא יתחייב במצות:

ואם תאמר א"כ גם מעשיו הטובים לא יעשו רושם למעלה, ולא יפעול ולא יתקן בקדושה כלום, וא"כ למאי נ"מ לחנכו במצות דאורייתא ודרבנן, מאחר שאין ממנו תועלת ולא נזק, זה אינו, שבאמת הגם שלא בא לו עדיין מוחין דגדלות כי אם עד י"ג שנה ויום א', עכ"ז עוסק הוא בכל ימי קטנותו מזמן כלות שני היניקה עד י"ג שנים, לתקן הכלים של המוחין דגדלות, כדי שיכנסו בהם אחר י"ג שנה, וכמ"ש בשער ההקדמות דף ע"ז ע"ג וז"ל, ואחר שני היניקה מתחילים ליתקן הכלים של המוחין דגדלות, כדי שיכנסו בהם אח"כ המוחין דגדלות אחר י"ג שנים, והענין כי הנה בהיות נפש האדם קטן, גם הוא עולה בכל לילה בסוד השינה לקבל משם אורה, ולא כמו הגדול, רק מקבל איזה הארה מועטת מן המוחין העתידין לבא לו אח"כ בי"ג שנים, ועתה מקבל מהם הארה מועטת לבד, והוא שיעור שיספיק לתקן בה הכלים של נ"ר שבו, כי עדיין לא נגדלו בו אלא רק ו"ק שלימות, ואז אחר ב' שנים דיניקה תכף מתחילים לבא הארה לבד מן המוחין העליונים דגדלות העתידין לבא לו אחר י"ג שנה, וכו' עכ"ל ע"ש, נמצא בקטנותו מקבל הארה מועטת מן המוחין דגדלות אשר יבואו לו אחר י"ג שנה, כדי לתקן עי"ז את הכלים של המוחין הנז', ועל כן מכח אותה ההארה דמוחין דגדלות הבאה לו בקטנותו צריך להזהר במ"ע ול"ת, אך הואיל והיא רק הנאה מועטת דמוחין דגדלות שעדיין לא באו לו, ממש לכן אין לו עונש בפועל אם יעבור:

ולכן תמצא שכתב רמ"א ז"ל בהגה"ה בש"ע א"ח סי' שמ"ג, טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"ג שעבר קודם שנעשה בר עונשין, ועיין באר היטב שם, והביא שם דברי ספר חסידים סי' תרצ"ב, שכתב אחד בא לפני חכם וא"ל, זוכר אני כשהייתי קטן הייתי גונב לבני אדם, וגם הייתי חוטא בשאר חטאם, שמא איני צריך תשובה לשלם הגניבה, כי כשחטאתי לא הייתי בן י"ג שנים ויום אחד, ואמר לו כל עונות שאתה זוכר, וכל אשר גנבת, צריך אתה לשלם, כי יאשיהו הע"ה שב מכל עונות, ושילם כל אשר דן שלא כדין שצוה להפסיד ממון שלא כדין בקטנותו וכו' יע"ש, והיינו אע"ג דקטן פטור, עכ"ז להיותו באותו זמן הוא מתקן הכלים של המוחין ע"י שיבא לו הארה מועטת מן המוחין דגדלות, לכן אפילו שאינו פוגם בפועל ע"י מעשים רעים, עכ"ז הוא מחשיך הכלים ההם שתיקן בעבור המוחין דגדלות, כי כפי ערך ומדרגת ההארה כן יהיה מדרגת הקלקול, ולכן צריך לו תיקון בגדלותו על מעשים רעים שעשה בקטנותו, כדי לזכך ולהזהיר אותם הכלים, ולהעביר אותו מחשך מהם:

ועל כן תמצא בשער הגלגולים, שכתב רבינו מהרח"ו ז"ל, שא"ל רבינו האר"י זלה"ה שבהיותו קטן קלל פעם אחת את אמו, ולכן צוה אותו להתענות ג' ימים רצופים לילה ויום, ולכוין שהם וכו' ע"ש. והנה זה התיקון כתוב בשער רוה"ק הנדפס שם בדף ט"ז ע"ב, והוא תיקון יוד ע"ש, והדבר יפלא איך הצריכו תיקון הנאמר על עון שיעשהו האדם בזמן היותו גדול, והוא לא עשה עון זה אלא רק בהיותו קטן, שפטור מן המצות, אך נראה ודאי דאע"ג דלא עשה פגם בקטנותו כמו פגם הגדולים, עכ"ז מחשיך הוא את הכלים שמתקן בקטנותו לצורך מוחין דגדלות, ולפי גודל קדושתו השוה אותו כמעשה הגדולים בשנים:

ובספר אגדת אליהו להרב מהר"א הכהן ז"ל, הביא שמועה מחד צורבא מרבנן, שראה כתוב שהתינוק כשיונק משדי אמו ומכה על הדד בידו, אפילו על זה עונשין לעתיד, דמנין ידו בשלג כמה פעמים. ובזה פירש הרב מהר"א ז"ל שם הטעם באמו דרבי טרפון שירדה לטיל בחצירה בשבת ונפסק מנעלה, והניח ר"ט שתי ידיו תחת פרסותיה, והלכה עליהם עד שהגיע למטתה, ובאמת ד"ז שאמר אותו על הכאת היונק על דדי אמו הוא יותר חידוש מענין רבינו מהרח"ו ז"ל, יען כי ענין רבינו מהרח"ו ז"ל הוא מה שעשה אח"ז היניקה, שאז הוא עסוק בתיקון הכלים של המוחין דגדלות, דכתב רבינו ז"ל דעכ"ז יבא לו הארה מהם, אך מה שאמר ההוא צורבא מרבנן על זמן היניקה שמכה בדד אמו, הנה אותו זמן אין לו אפילו הארה הנז', דאינו מתקן בכלים הנז' עדיין, וכמ"ש רבינו זלה"ה שזה התיקון יתחיל להיות אחר זמן שני היניקה, ואיך יענש על אותו זמן. מיהו נראה, דזה הוא בכלל וסביביו נשערה מאוד, דארז"ל הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ופירש הדבר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דף כ"א וז"ל, הנה הצדיק אחר פטירתו מעוה"ז הוא מוכן לעלות במדריגה במעלות גדולות בעה"ב, אבל לא בפעם אחת, האמנם תכף אחר פטירתו יענשוהו למרק העונות היותר חמורים אשר לו, ואז יכניסוהו במחיצה אחת במעלה, ובהגיע תור עלייתו למחיצה יותר עליונה יחזירוהו להענישו למרק החטאים היותר קלים מן הראשונים, ואז יעלה במדריגה שנית יותר עליונה, ואח"כ יחזרו להענישו עוד על דקדוקי מצות שהם כחוט השערה בסוד וסביביו נשערה מאד, ואז יעלוהו במחיצתו הראויה לו ע"ש, על כן נראה, כי דקדוקים כאלו לקבל עונש בעוה"ז על מה שחטא בקטנותו, ואפילו על זמן היניקה, היינו שבזה ינצל מדקדוקים שמדקדקים עליו בין עליה קטנה לעליה גדולה:

ויש להסביר הדבר יותר, ע"פ מ"ש רבינו זלה"ה בעץ חיים שער הצלם פרק א', דהנשמה מתחלקת לכמה ניצוצות, ובכל גלגול וגלגול בא קצת מהם, והצלם הזה נקרא מדת ימי האדם, וכמספר נצוצותיו כך מספר ימי חייו, והימים שעשה בהם מצות נתקן ניצוץ א' של הצלם ההוא, והיום שאין עושה מצוה נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם של אותו היום וכו' ע"ש, והנה ימי היניקה ושאר ימי הקטנות עד זמן הגדלות כולם הם מספר ימי חייו, וכנגדן יש ניצוצות, והן אמת דאותו זמן לא יגיע פגם בהם אם יעבור על מצות התורה כיון דהוא פטור, עכ"ז אם עובר על המצוה בפועל לא יבצר מהיותו מחשיך בניצוצות של המלבוש שכנגד אותם הימים, ולכן צריך לזה כבוס ותיקון, וצריך שהאדם ישים לב, וישוב בתשובה ויתוודה גם על מעשה רע שעשה בקטנותו:

ובהיותי מתבונן בס"ד בענין זה, אמרתי דאין כל בני אדם שוים בזה, שיש בני אדם שבקטנותם מגיע להם חלק מהארת המוחין דגדלות יותר משאר בני אדם, ולכן עי"כ הם נידונים בחטאם בזמן ההוא יותר משאר אדם לפי ערכם, וגם עוד המצא ימצא, שגם בזמן קטנותם זוכים ליקח מוחין דגדלות בשלימות שיבואו להם קודם הזמן, וכמו שמצינו מפורש להדיא בדברי רבינו האר"י זלה"ה בשער הגלגולים דף יו"ד ע"א בד"ה ועתה, וז"ל, אבל המדרגה הב' יכולים להשיג עד נפש דאצילות קודם תשלום י"ג שנה ויום אחד וכו', ובזה יתורצו שני המאמרים וכו' ע"כ ע"ש, וכתב שם בסוף העמוד הנז' עוד על בחינה אחרת כיוצא בזה, והוא שאם תיקן בגלגולים הקודם נר"ן וכו' עד רום האצילות, והוצרך להתגלגל לסיבת תיקון זולתו ולא לעצמו, הנה איש כזה יכול ליקח עתה כל מה שהיה לו בתחלה בבת אחת אפילו בקטנותו, וז"ס ענין בריה דרב המנונא סבא הנזכר בפ' בלק, ושאר הינוקי הנזכרים בזוהר שהיו מופלאים במעשיהם ובחכמתם, והטעם הוא לפי שהיו שלמים בחלקיהם נר"ן וכו' בכל מה שהיה להם בתחלה קודם גלגולם זה, עכ"ל ע"ש. נמצא שיש שני אופנים בבני אדם שיוכלו ליקח גם המוחין דגדלות כולם ממש בהיותם קטנים, והנה בודאי בני אדם אלו פועלים בתיקון המצות כמו הגדולים בשנים ממש, ואין להם דין קטנים אלא דין גדולים, ורק בב"ד של מטה אינם יכולים לדון אותם במשפט כגדולים, מפני שאין דבר זה ניכר לכל אדם, ואינו גלוי זה אלא לבעלי רוה"ק, ואין ב"ד של מטה יכולים לדון ע"פ רוה"ק, אלא כפי משפט שנתנה התורה השוה לכל אדם, דגזרת הכתוב הוא דאין ב"ד מענשים לפחות מן י"ג שנה ויום אחד, ואין יכולין לשנות:

ובזה תרצתי קושיא אחת, איך עלי רצה להעניש את שמואל ע"ה בשביל שהורה הלכה לפניו, והלא היה אותו זמן קטן בן שתי שנים ומחצה, ופטור מכל המצות, ואיך יתחייב בעבור חטא זה שהורה הלכה לפניו, ובזה ניחא, כי ידע ברוה"ק ששמואל זכה בקטנותו למוחין דגדלות ממש, וא"כ דינו כגדול ממש, והוא רצה להענישו ע"י תפילה שאין זה דין של מטה אלא דין של מעלה. ואמרתי בס"ד בענין הינוקא בספר הזוהר, שרצה לברך הוא על הכוס, כי נלחם עם ר"א בן רשב"י וחביריו במלחמתה של תורה והודו לו, אע"ג דבאמת דרכם דהמברך על הכוס הוא יברך בהמ"ז לבדו, והמסובין יוצאין י"ח בברכה בשמעם הברכה מפיו, ואיך הקטן יוציא הגדול במצוה דאורייתא, ואמרתי דודאי דאותה הפעם הם ברכו כל או"א לעצמו, אך נטילת הכוס היא מצוה דרבנן ואינה חיוב, ואחר דבאמת הוא היה שלם במוחין דגדלות ודינו כגדול ממש, הודו לו שהוא יקח בידו הכוס של בהמ"ז לברך עליו:

ובעודי מתבונן בענין זה, צופה הייתי בס"ד למ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, בדרוש ב' של הציצית דף ד' ע"ד בסוף העמוד, וז"ל, וא"ת מאחר שהציציות הם ממוחין דקטנות, והם עיקר המצוה, כי הטלית עצמו אינו אלא זכר בעלמא, א"כ למה הקטן פטור מהציצית, והתשובה, כי אין הקוצין דמוחין דקטנות גדלים ונעשים ציציות תלויים עד החזה ועד רישא דנוקבא, אלא בהמשך הזמן, עד אשר נכנסו המוחין דגדלות, והם הולכים וגדלים מעט מעט וכו' ע"ש. וראיתי להרב המקובל הרנ"ש ז"ל במצת שמורים דף כ"א ע"ב, וז"ל, נלע"ד מ"ש בברייתא ס"פ לולב הגזול קטן היודע להתעטף חייב בציצית, הכונה הוא כי יש נשמות שזוכות למוחין דגדלות בזמן קטנותם, כמ"ש בסבא דמשפטים זכה יתיר יהבין ליה נשמתא דכורסיא קדישא, ואז יש לו דעת בשלימות, לכן אמר קטן היודע להתעטף, מאחר שהוא יודע להתעטף, זה סימן שמתחיל להכנס בו סוד מוח שלישי שהוא הדעת, לכן אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו עכ"ל. ויש לפלפל בס"ד בכל זה, ועתה אין פנאי להאריך יותר. ועכ"פ מדברי רבינו הגדול האר"י זלה"ה הנז' תבין, כי סיבת פיטור הקטן מן המצות הוא להיות שלא נכנס בו עדיין מוחין דגדלות, ואם היה נמצא מצוה שאין לה שייכות במוחין דגדלות כי אם רק במוחין דקטנות, היה הקטן מתחייב בה, ועדיין יש לי לדבר בזה בס"ד, ואכמ"ל:

ודע כי מ"ש רבינו האר"י זלה"ה בשער מאמרי רשב"י דף ח' ע"א, בהקדמת בראשית, וז"ל, הנה קיום העולם הוא התורה, ומה גם לימוד התנוקות הבל שאין בו חטא, הוא המעלה את המלכות למקום שאין הקליפות שולטים ונגלים האבות העליונים במוחותיה וכו' ע"ש, דהגם שזה נאמר על כל ינוקי דבי רב, עכ"ז יהיה זה ע"י שלימוד שלהם נכלל עם הגדולים, ולכך עולה למקום גבוה, ועיין בעץ חיים שער הנסירה פ"ג, ועיין במאמרי רשב"י בביאור אדרא זוטא דף נ"א ע"ב, ודוק היטב כי קצרתי:

ומה שכתוב בשאלה, טענה לחייב הקטן מדין חצי שיעור, זה אינו, חדא כי הא דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה, היינו משום דחזי לאצטרופי, וכמפורש בגמרא דיומא, והכא גבי קטן לא שייך האי טעמא, דהא בשעתא דעביד הדבר לא חזי לאצטרופי, כי עודנו קטן, ועוד מעיקרא ענין זה של הקטן אינו דומה לחצי שיעור דאמרינן בעלמא, אלא דומה למי שיש לו מעט עיסה שאין בה שיעור דאינה חייבת בחלה כלל לא מן התורה ולא מד"ס ואין כאן סרך מצוה כלל, דלכ"ע פחות מן חמשה רבעים פטור מחלה. מיהו לזה י"ל הא דחלה שאני, שהיא מ"ע, ואולי הלכה כמ"ד אין דין חצי שיעור נוהג במ"ע אלא רק במצות לא תעשה בלבד, והנה ראיתי להרב חק"ל ז"ל, בא"ח סי' צ"א דף קצ"ב ע"א, שכתב להביא ראיה דאין ח"ש בעשה מדין הקטן דפחות מבן י"ג ליתיה בשום מצוה, ואי יש ח"ש במ"ע הו"ל לחייבו מה"ת, ושוב דחה זה דפיטור הקטן משום דלית ביה דעת ע"ש, ושו"ר להגאון מהריט"א ז"ל בהלכות יו"ט דף ק"ח ע"ג, שרצה להוכיח דאין דין ח"ש נוהג במ"ע מדין החלה, דקי"ל פחות מחמשה רבעים פטור לכ"ע, ושוב עשה חילוק ודחה ראיה זו ע"ש, ובמקום אחר הארכתי בס"ד בענין זה של חצי שיעור, וכעת אין פנאי להרחיב הדברים כאן יותר:

ומה שכתוב בשאלה לבאר לכם לשון רז"ל שאומרים לצאת ידי שמים, נ"ל בס"ד הענין הוא, כי האדם נידון כמה פעמים אחר פטירתו, והדין הראשון הוא בעת פטירתו, בזמן הסתלקותו מן הארץ לג"ע, ושאר פעמים שנידון בהם הוא בזמן מושבו בשמים, כאשר יעלה מג"ע לרקיע במדרגה למדרגה במתיבתא דרקיע, והנה כל דברים אשר יתחייב עליהם בב"ד של מטה, הוא נידון בהם בעת פטירתו בהסתלקותו מן הארץ הלזו כדי לילך לג"ע, אבל שאר דברים קלים שאינו מתחייב בהם בב"ד של מטה, אינו נידון בהם כדי שיכנס לג"ע הארץ, אלא הוא נכנס לג"ע הארץ אע"פ שלא נענש עדיין על דברים אלו, אמנם בעלייתו לשמים שהוא עולה במתיבתא דרקיעא מן מדרגה למדרגה, הוא נידון על דברים קלים, שאין חייב בהם כפי הדין בב"ד של מטה, כי על דברים אלו ארז"ל הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, וכל מה שעולה מעלה יותר ברקיע הוא נידון על דברים דקים יותר, ויש בזה כמה הדרגות, וכאשר כתבתי לעיל קצת מדבר זה בשם רבינו האר"י זלה"ה, ולהיות כי דברים אלו שאין חייב בהם בב"ד של מטה הוא נידון עליהם בעליות של השמים, שהוא זמן שעולה במתיבתא דרקיעא ממדרגה למדרגה, לכן אומרים על דברים אלו לשון זה לצאת ידי שמים, ר"ל נזהר לתקן דברים אלו שאין חייב בהם בב"ד של מטה, אלא כדי לצאת ידי חובתו בדין שדנים אותו בזמן היותו בשמים. ועוד נ"ל בס"ד, אומרם לצאת ידי שמים על דברים של חסידות, שהם פועלים במקום חג"ת שנקראים ידי שמים, כי חסד דרועא ומינא, גבורה דרועא שמאלא, והתפארת הוא גופא הנקרא שמים, ודוק היטב:

ואשר שאלתם על הבכיה והדמעה, מה עניינה ומה כוחה ומה תיקון יש בה, תשובה, מצינו לרבינו האר"י זלה"ה בשער מאמרי רשב"י בהקדמת בראשית דף יו"ד ע"ב וז"ל, ואמנם צריך אני לבאר עוד מהו אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי, מהו התועלת בהזכרת הפה ובשפיכת דמעות, ויהיה זה שורש לתפילה ולברכות ולבכיה, ויתבאר עם זה מאמרם שערי דמעה לא ננעלו, והענין הוא כי האדם התחתון יש בו רמז ודוגמה לספירות דקדושה, וכאשר יתעוררו למטה יתעוררו למעלה, והנה כל ספירה יש בה עשר ספירות, והיינו כי כללות הפה של האדם רומז לבינה למלכות שבה, והשפתים לנצח והוד שבה, והלשון ליסוד ולתפארת, והשינים לל"ב נתיבות חכמה, והחיך לחכמה שבה, ולחי עליון ותחתון לחסד וגבורה שבה, וגרון לבינה שבבינה עצמה, נמצא כל אלו שבכללות הפה רומזים לעשר ספירות שבבינה עצמה, אך מה שלמעלה מן הפה רומזים בחכמה דהיינו לי"ס שבחכמה, כי החוטם הוא במלכות שבחכמה, והעינים הם נצח והוד שבה, והאזנים הם חסד וגבורה שבה, והמצח בינה שבה, וכן העינים תפארת שבה, והמוח הוא חכמה עצמה, וקרקפתא דרישא הוא כתר שבה. והנה בחורבן בהמ"ק נסתמו שערי תפילה הנמשכין מן הפה שהוא בסוד הבינה, ושערי תפלה הם השפתים נצח והוד שבבינה, ואמנם נצח והוד שבחכמה הם שערי דמעה שהם רמוזים בעינים, הם לא נסתמו, ולכן אמר רב המנונא סבא ע"ה לבעל החוטם אני מתפלל, הם עשר שבחכמה, שסופם החוטם שהם לא ננעלו, וכאשר יוריד האדם דמעות ויתכוין למתק הדינין, הנה החכמה העליונה שהיא ימא רבא תמתקם ומתבסמים בימא רבא כנז', ותרין דמעין הם שורש הדינין ויתבסמו ויתמתקו, ואין שטן ואין פגע רע והרחמים מתרבין, ולפיכך שערי דמעה לא ננעלו, עכ"ד בקיצור ע"ש:

ובשער רוה"ק דף ז' ע"א כתב רבינו זלה"ה בענין הדמעה, דע שיש ק"ך צירופי אלקים, וכולם הם דינין קשים, והם ק"ך כמנין דמע"ה עם הכולל, והדמעה היא סוד הדין כנז' בזוהר שמות דף ו"ט, והדמעה ממתקת ק"ך אלקים הנז'. וראיתי להרב החסיד מהר"ח דילה רוזה זלה"ה בתורת חכם דף קי"ז ע"ב, וז"ל, וכן כתב (הרש"ש ז"ל) בענין השופר דהנה נודע כי בצלם אלקים עשה את האדם, בצלם דמות כל העולמות, והאוזן כנגד אימא דכללות, והלב כנגד ז"א דכללות, ובהתעורר לב של האדם בתשובה גורם שהז"א דכללות יתעורר לעלות מ"ן לאימא, ומזדווגת עם אבא, וממשיך מוחין לזו"ן ע"כ, וכן בהסתכלות העינים בתורה או במצות או בבכי, יתעוררו או"א דכללות לעלות מ"ן לא"א, וימשכו מוחין לאו"א כיון שנפש האדם תופסת כל העולמות, וכן שמעתי ממנו ז"ל, אלא לא אמר הדברים בפירוש כי אם ברמז, עכ"ל ע"ש:

הראת לדעת, ענין הבכיה הוא שבזה מתמתקין הדינין, גם גורם התעוררות גדולה למעלה והרחמים מתרבין, וגם מבואר בדברי רבינו האר"י ז"ל בפירוש, כי כאשר האדם בוכה ומוריד דמעות יכוין למתק הדינין, ודי בזה. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.