ראש המזבח/זבחים/ב/א
|
|
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
במשנה כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. בד"ז בס' המקנה קדושין (כג:) הקשה כיון דשחיטות בעי שליחות א"כ בנזבחו של"ש נימא דהוי שינה בשליחות ובטל השליחות והוי כנוחר. וניחא ליה כיון דהשליח עשה שליחותו בשחיטה עצמה אף ששחט במחשבה לפסול אין זה שינה. והביא סמוכין לזה מגמ' כתובות (לג:) בטובח על ידי אחר ומשמע דהשליח מעצמו שחט לע"א ולא ציוה אותו כמ"ש המ"ל הרי על הטביחה חייב המשלח ול"א כיון דשחט לע"א הוי שינוי בשליחות משמע דאף שאוסר הבהמה אין זה שינוי. וא"א יסלח לי אדוני בדבר הזה לענ"ד לא כן הוא. ומבואר בתוס' פ' מרובה (בבא קמא עא.) ד"ה בשלמא כו' וי"ל כשנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו ואפי' לע"א. והמ"ל מיירי גבי שחט בשבת בזה א"ל דלה"ש בשחיטה כיון דקי"ל השוחט בשבת שחיטתו כשרה. אבל היכא דעושה פסול בגוף הבהמה או היזק להמשלח לא מסתבר כלל דנימא דל"ה שינוי בשליחות. ואפילו בשוחט בשבת ס"ל להטור חו"מ בסי' ש"נ דמיירי שציוה לו לשחוט בשבת והמ"ל השיג ע"ז והביא ראי' מהרמב"ם שכ' בפ"ז מהל' מעילה ה"ב אבל אם היה בשר עולה וכי"ב לא מעל אלא האוכל בלבד שה"ה חייבי באיסור אחר יתר על המעילה ובכה"ת אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה ובלבד שלא יתערב עמה איסור אחר. ובעניותי כתבתי במק"א [בהגהות סא"נ] דאין הנידון דומה לראי'. דהנה הא דבמעילה יש שליח לדבר עבירה וחייב המשלח באכילת השליח יש להתבונן בטעמא של שמועה זו דהרי בכה"ת קי"ל זה נהנה וזה מתחייב ל"א אפילו לשמאי דס"ל יש שליח לדבר עבירה. והנ"ל עפ"י מ"ש הרא"ש במסכת נדרים (עב.) דשליחות ל"ש אלא במעשה ולא במידי דממילא. ויען דבאיסור ערוה חייב אפי' בלא מעשה דהא גבי אשה אפשר בלא מעשה. נמצא דגבי צא ובעול את הערוה א"א לפטור השליח כיון דעיקר החיוב הוא על הנאה. ובמידי דממילא ליכא שליחות וזה מכוון בלשון זה נהנה וזה מתחייב ל"א. הכוונה כיון דזה נהנה ל"ש לחייב המשלח על מידי דממילא. משא"כ באיסור מעילה הנאה גרידא קול ומראה וריח אין בו מעילה כדאיתא בגמ' פסחים (כו.) וכיון דהמעשה שעשה השליח חשיב כאלו עשאו המשלח נהי דהשליח נהנה באכילתו ועל הנאה ל"ש שליחות מ"מ הנאה בלי מעשה אין בו מעילה. ובפ' כל שעה (כט.) האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל קסבר א"פ עיי"ש וכתבו התוס' בכריתות (יג:) דאף דנותר אינו שוה כלום אפ"ה מעל דקדה"ג בכה"ג נמי מעל. וכונתם דבשלמא קדושת דמים כיון דגופו אינו קדוש רק לדמי וכיון דאין לו דמים לא נהנה מן ההקדש כלל משא"כ בקדושת הגוף דהנאת מעיו הוה מגופו של הקדש מיהא עכ"פ יש לדקדק בזה כיון דעל הגבהה ואכילה א"ב מעילה כיון דנותר א"ב ש"פ ואף דמוקי לה הגמ' בכריתות (יח.) דמעיקרא נמי ש"פ היינו שידוע שיש בה באכילה הנאה ש"פ אבל ודאי אין לנותר דמים כלל שהרי עומד לשריפה א"כ לא נשאר רק הנאת מעיו וזה א"ב ממש וא"ב מעילה. והנ"ל כיון דנתערב בו איסור חלב ואיסור נותר אחשביה רחמנא למעשה כמ"ש התוס' בבא קמא (לב.) ד"ה איהו כו'. אך לפי"ז קשה באוכל בשר עולה נימא כיון דנתערב בו איסור אחר חשיב מעשה וישנו בתורת שליחות ולמעול המשלח מיהא באמת ז"א כיון דהנאת מעילה ל"ח מעשה רק ע"י איסור אחר שנתערב בה ועל איסור מלבד המעילה קי"ל אין שליח לד"ע. וזה נכון באיסור מעילה ובשר עולה דא"א לחייב המשלח על המעילה בלעדי אם נאמר שהמשלח חייב באיסור בשר עולה דהוי כאלו עשה המשלח. משא"כ בטבח בשבת אפי' אם ציוה הגנב להשליח לשחוט בשבת נהי דעל איסור שבת אין שלד"ע מ"מ אמרינן דל מהכא איסור שבת והוי כאלו טבח בחול נמי חייב המשלח. ונמצא דשיטת הטור עולה יפה דגנב וטבח בשבת מיירי אפי' בציוה להשליח לשחוט בשבת. ונראה דמסתבר להטור דאם לא ציוה לו לשחוט בשבת א"ל דהוי שינה בשליחות דאפשר שהמשלח אינו רוצה דליעבד איסורא ע"י ודו"ק. תו כ' להוכיח מסוגיא דנדרים (לו.) דבעי למיפשט ממשנה דהכהנים שפיגלו מזידין חייבין הא שוגגין פטורין וא"א שלוחי דידן נינהו לימא לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וקשה כיון שבטל השליחות ממילא פסול הקרבן והוי כנוחר עיי"ש. איברא דבלא"ה צריך ביאור מדוע מקשה מהא דשוגגין פטורין ולא פריך מגופה דמתני' מזידין חייבין וכבר נתקשו בזה הראשונים. והנ"ל דהנה בהא דתנן במשנה של"ש כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה. ומחויב להביא קרבן אחר לנדרו. וכן מבואר במסכת מעילה (יט.) דר"י ס"ל וכיפר עליו עד שיזרוק הדם כהלכתו אחריותו עליו. התעורר בספר טהרת הקודש ממה דאי' בספרי פ' ראה תשא ובאת אל המקום רי"א מבאר הגולה ואילך אינו חייב באחריותן. ובריש פ' שילוח הקן (קלט.) פרש"י ד"ה מחוסר הקרבה דכי אמר עלי ה"ק עלי להביאו לעזרה עיי"ש. משמע דאם מתה או נגנבה אחר שהובא לעזרה נפטר מאחריות. והנ"ל דנהי >>>