ראשון לציון/ביצה/ל/ב

ראשון לציון ביצה ל ב

גמרא קא סתר אהלא למאי דקאמר רש"י ז"ל דהסכך אינו ארוג אלא מונח כך לא תקשה לך אמאי אסור והרי בנין אהל חמיר טפי מסתירת אהל ואמרינן בפרק המוצא תפלין גבי הנהו דברי דרב הונא וכו' דאמר להו מוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי ע"כ הכא נמי נימא בנטילת עצים מהסכך דהוי כגודע מאהל עראי ושפיר דמי:

הא ליתא דהכא אהל קבוע חשיב ואפילו סוכת החג הגם דלא עביד לה אלא לז' ימים רחמנא אחשבה אהל ולזה אסיר:

שם גמרא מי דמי התם אדם יושב ומצפה כו' למר בריה דרב יוסף דאמר בפרק אין צדין דאפי' בעלי חיים שמתו קא שרי ר"ש ואסיקנ' התם דהלכתא כותיה וכמו שהוכחנו שכן היא דעת הרמב"ם ז"ל. קשה והלא בעלי חיים אין אדם יושב ומצפה כו' ואעפ"כ קשרי ר"ש וי"ל דתלמודא הכי קאמר דמדקא מוכיח ממותר שמן כו' למאי דקמן סוכה שנפלה ממיל' מוכחינן מהכא כמ"ד דסובר ר"ש אפי' ב"ח דהא סוכה בריאה ובהמה בריאה חדא מלתא היא ולא היא דשאני מותר שמן שבנר כו' אבל לא משמע מכח דחיה זו דסובר כמ"ד מודה ר"ש בב"ח אלא דמהכא ליכא לאוכוחי ואה"נ אי לא הוה אמר ור"ש לטעמיה לא הוה פריך מידי דמצי סבר דגם בב"ח חלוק הוא ר"ש ומשני אפילו תימא למ"ד מתני' ברעועה וככ"ע הקשו החכמים בעלי הישיבה ה' ישמרם למ"ד דחלוק היה רבי שמעון בבעלי חיים א"כ אמאי אסר בכור שלא ראהו חכם ואמר שאינו מן המוכן ואפי' נפל בו מום קבוע מעי"ט דהא כיון דאפילו ב"ח דאין אדם יושב ומצפה מתי תמות בהמתו ליתנה לכלבים אפי' הכי קסבר ר"ש דהוי מן המוכן בכור דסוף סוף אדם ניחא ליה לאיניש דיפול בו מום ומצינן למימר דדעתיה דאי אתרמי ליה ונפל בו מום יאכלנו כל שכן דשרי ואפי' נפל בו מום בי"ט ואצ"ל מעי"ט דאמרי' אם עבר חכם וראהו דשרי ותירצתי להם דשאני בכור דהקצאתו מחמת עצמו דאיסור קדשים הוא וכל עוד שלא נפל בו מום ולא ראהו חכם קודם הוא וגופו אסור משא"כ בעלי חיים הקצאתם מאי הוא משום איסור שחיטה הא לא חשיב ליה ר"ש מוקצה דמוכן הוא אלא איסור שבת רביע עליה ותדע דהא טבל אם עבר ותקנו הרי זה אוכל ממנו ולא הוי מוקצה וכדיהבי טעמא התם דאיסור שבת הוא דרביע עליה וכשהוסר המונע מוכן הוא והא נמי דכוותה והגם דהרמת תרומות ומעשרות דרבנן הוא דהוי עכ"ז ר"ש לא שנא ליה וכפ"ז דין בכור שניא מדין ב"ח. והקשו עוד החכמים הנז' ה"י מדגרסינן במסכת שבת דף מ"ו וז"ל אמר ליה אביי לרבא תנן מותר שמן כו' אלמא ר"ש לית ליה מוקצה ורמינהי ר"ש או' כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן א"ל הכי השתא התם אדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו הכא אדם יושב כו' מימר אמר מי יימר דנפיל ביה מומא ומי יימר דנפיל ביה קבוע ומי יימר דמזדקיק ליה חכם ע"כ לפום מאי דמפליגנא בין בכור למוקצה מחמת איסור דמוקצה מחמת אי' שאני דאיסור שבת הוא דרביע עליה מה שאין כן בכור דגופו אסור בלא איסור שבת ואסחיה מדעתיה מאי קא פריך אביי ורבא ג"כ אמאי הוצרך לשנויי ליה הכי י"ל דרבא סבר כמ"ד מודה ר"ש בבעלי חיים שמתו דהוו מוקצים ולהכי משני ליה הכי אי נמי לעולם דרבא לאביי קאמר דלפום מאי דמשתמע ממילתיה דאביי דסובר דמודה ר"ש בב"ח להכי משני ליה הכי לשיטתיה ומינה דייק רבא דאביי הכין סביר משום דלא רמי מתנייתא דמחתכין הנבלה דשרי ר"ש אפילו נתנבלה בשבת וכו' אמתניתא דבכור שנפל לבור וליתיב אתרתי כדקתני בהך דבכור כו' דבין נפל בו מום מעי"ט בין נפל בו מום ביום טוב שרי מידי דהוה בעלי חיים שמתו דשרי ר"ש ונכללת ברומיא זו ג"כ דאי סבר רבא דההיא דמחתכין איירי במסוכנ' עכ"ז קשה לנפל בו מום מעי"ט קבוע דקתני ר"ש דאין זה מן המוכן דמשמע אפי' ידע ביה ודאי בעליו דמום קבוע הוי כגון נסמית עינו או נחתך ידו ואעפ"י כן קתני ר"ש כל שאין מומו ניכר פי' שלא הראהו לחכם הגם שראהו חכם בי"ט אין זה מן המוכן ואמאי לא חש אביי לאותובי מההיא דמחתכין אלא ודאי דסובר אביי בדעת שלם דההיא במסוכנת איירי ולהכי רמי ליה מהך דמותר שמן שבנר דכי היכי דמצי לאקשויי מההיא דמחתכין מצי לאקשויי נמי מההיא דמותר שמן ולא שנא ולהכי כיון דנתגלה לרבא דדעת אביי היא דמודה ר"ש בבעלי חיים להכי משני ליה הכי. וא"ת הכרח זה שהכרחנו לדעת אביי מצי קאי אי אמרי' דטעם ר"ש דאסר בנפל בו מום מערב י"ט נמי משום מוקצה וטעמו דכל שלא נראה לחכם בקדושתו קאי ומוקצה חמור הוא שפיר אבל לפום מאי דכתב הרמב"ם ז"ל לפום מאי דכתיבנ' למעלה בפירוש דבריו לא אסיר משום מוקצה אלא בנולד בו מום בי"ט אבל מעי"ט לא אסר אלא משום גזירת י"ט כפ"ז לית ליה לרבא לאוכוחי מדברי אביי דסובר בדעת ר"ש דמודה בב"ח דאמרינן לעולם אביי לא החליט בדעתו דסובר ר"ש דמודה בב"ח וטעמו דלא רמי מתני' משום דלא מסיימא ליה מלתא בס' ר"ש מאי קסבר בב"ח ואיהו קא בעי למפרך פירכא אלימתא ואי הוה רמי אמתניתין דמחתכין את הנבלה למן דבעי סבר דמודה ר"ש בב"ח ולא שרי אלא במסוכנת ליכא רומיא דשאני התם בבכור דאסר אפי' מעי"ט הגם דדמי למסוכנת הוא משום גזירה וליכא רומיא לזה בחר לאקשויי מההיא דמותר שמן דס"ד דכיון דאדלקיה אקצייה ודמי לבכור שנפל בו מום בי"ט והוי רומיא אלימתא. י"ל דמאי דהצריך ארמב"ם טעם גזירה לא הוי אלא בנפל בו מום קבוע וידע ביה בעליו דקבוע הוא ואעפ"כ אסר רבי שמעון כל שלא הראהו בזה הוא דהוצרך למיהב טעמא דגזירה אבל אם נפל בו מום מעי"ט ולא ידע בעליו אי קבוע או לא בקדושתו קאי ומוקצה גמור הוא וא"כ הדרן לדייוקי בדברי אביי אמאי לא רמי מתני' דמחתכין כו' דאית בה תרתי כדכתיבנא אלא ודאי דסובר דמודה ר"ש בבעלי חיים ולהכי הוא דמשני ליה רבא הכי ולעולם רבא אפשר דסובר דחלוק היה ר"ש אפי' בב"ח ולדרך זה משמע דאביי סובר דמודה ר"ש בב"ח שמתו דאסיר והרמב"ם ז"ל למאי דכתיבנא דפסק כרבי שמעון אפי' הכי ליכא לאקשויי ולומר דהגם דקי"ל אביי ורבא הלכה כרבא והנהו אימוראי דפליגי משמיה דרבא פליגי עם כל זה כיון דרבא לא פסיק לן דעתיה ואביי פסיק לן דעתיה פסקינן כאביי לאו קושיא היא דגם אביי סוף סוף לא אתאמרא מלתיה בהדיא דהכין סביר ואפשר נמי שלא שמעה להך דרבא דאמרו משמיה דחלוק היה ר"ש בב"ח ואי שמעה הוה מקבלה. אי נמי אפשר לפרש הך סוגייא באופן אחר דלעולם הקצאת בכור שאני וכדכתי' מטעם דאיסורו בגופו ומאי דלא מתרץ ליה רבא התם לאביי הכין משום דהוק' ליה לרבא תינח דנפל בו מום בי"ט ובין השמשות בערב י"ט היה תם בזה הוא דאמרינן דאיסורו הוא מחמת קדושתו שפיר מפלגינן לומר דחמיר אפי' מב"ח שמתו. אלא בנפל בו מום מעי"ט ולא ראהו חכם הכא לא חשיב איסורו מחמת עצמו ולא הוי מוקצה אלא מחמת דעדיין לא ראהו חכם והוי כמוקצה מחמת איסור ודמי השתא לב"ח ואדרבא גרע מנייהו והגם דלדעת הרמב"ם ראית מומין לר"ש ליכא איסורא עכ"ז חשבינן להאי כמוקצה מחמת איסור להכי הוצרך לשנויי בתלת מי יימר דכיון דדחיקא ליה מלתא אסיר. ולפום האי שינוייא דרבא נמי מצינן למימר דשאני ב"ח דקיל טפי דליכא אלא חד ספקא אם מתה יאכילנה לכלבי' משא"כ בכור דאפי' נפל בו מום מעי"ט איכא תרתי מי יימר חדא מי יימר דהוי קבוע ועוד מי יימר דמזדקיק ליה חכם והגם דמשמע מהש"ס דבחד מי יימר סגי מדקא פריך ממתני' דמפירין נדרים כו' וקאמר ואמאי נימא מי יימר דמזדקיק ליה חכם כו' ע"כ הרי דבחד סגי לאו קושיא היא דהך מתני' דמפירין כו' ונשאלין כו' משמע ליה לתלמודא דאתיא ככ"ע ואפי' לר' יאודה דאית ליה מוקצה ופריך שפיר כיון דחששא זו דמי יימר דמזדקיק ליה חכם הוי אסוחי דעתא נהי דלר"ש בעי מי יימר אחרינא לר"י דאוסר בכל מוקצה נימא הכא דאסיר מטעם מי יימר ודלא כדברי התוס' ורבא דאמר קמייתא דמי יימר דנפל ביה מום משום דנפל ביה מום ביום טוב נקטה. וא"ת א"כ אמאי הוצרך הרמב"ם לטעם הגזירה ת"ל מטעמא דאמר רבא דכיון דאיכא תרתי מי יימר אסור. י"ל דלא הוצרך הרמב"ם להאי טעמא דגזירה אלא בהיכא דידע ודאי בעליו דהוי מום קבוע דליכא אלא חד מי יימר דמזדקיק ליה חכם והא ודאי גרע מבעלי חיים בהקצאתו ואמאי אסיר לזה אמר משום דגזרו כו' וכפ"ז מצינן לומר דבין אביי בין רבא סברי כמ"ד חלוק ר"ש אפי' בב"ח. והגם דלפום האי שינוייא לא צריכנא לחלק בין איסור מחמת עצמו לאיסור מחמת שבת עכ"ז צריך אני לחלק בהכי משום דלפום שינוייא דהתם איכא מי יימר אפי' למאי דפרישית דתרתי מי יימר בעינן עם כל זה קשה גם בבהמה הבריאה בעי"ט איכא תרתי מי יימר עז"ה מי יימר שתחלה ואת"ל שתחלה מי יימר שתמות דכותיה דבכור דאנו אומרים בו כה"ג מי יימר דנפל ביה מום ואת"ל דיפול בו מום מי יימר דיפול בו מום קבוע ואעפ"כ אנו מתירין אפי' בבהמה בריאה לר"ש למ"ד חלוק היה ר"ש אפי' בב"ח ולזה צריכנא למה שחילקתי בין דבר שאיסורו מחמת שבת לדבר דאיסורו מחמת עצמה דבזה אימור דאמר רבא דכיון דאיכא תרתי מי יימר אסרינן דוקא בבכור שאיסורו מחמת עצמו והגם דנפל בו מום מעי"ט והוקל איסור הקצאתו וכתיבנא דבהכי שוה הקצאתו לנר דהוי איסורו מחמת שבת עכ"ז חמור הוא ממוקצה דבהמה דאיסור שבת שבה אתי מעצמו וקיל הוא ממוקצה מחמת איסור דעביד ליה בידים כגון הדלקת נר דבידים עביד לאיסוריה. ותדע דלמאי דאמרינן בשלהי שבת בכולה שבת הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסור פירושה היא דוקא איסור דעביד ליה בידים וכדכתבו התוס' ז"ל ועיין מ"ש למעלה בדף כ"ח בההיא דשפוד שצלו בו. ומהשתא איכא חומרא בבכור דאיסורו מחמת עצמו לזה כל דאית ביה תרתי מי יימר הוי מוקצה ונר דעביד לאיסורו בידים אי הוה ביה תרתי מי יימר הוה אסיר ג"כ אלא משום דלית ביה אלא מי יימר דתכבה קודם דיכלה השמן שבה אבל בהמה שמתה כיון דאיסורא דידה לא הוי אלא מחמת שבת ולא מצד עצמה וגם שאיסור שבת שבה אתי ליה ממילא ואינו דומה לנר הגם דאית ביה תרתי מי יימר כדכתי' שרי. ומהשתא איתחוורא סוגיין דפריך הכא מי דמי כו' דהכי פירושה דנר וסוכה תרוייהו כהדדי נינהו מוקצים מחמת איסור שבת ועביד ליה לאיסור בידים דלזה אמר רב נחמן דכי היכי דאשכחן דשרי ר"ש נר שרי נמי סוכה ולא מצי לאוכוחי מבהמה שמתה דאיסורה בידי שמים לסוכה דאיסורה בידי אדם ואפי' בריאה אינה מוקצה ודחי ליה שאני נר דאדם מצפה כו' משא"כ סוכה וליכא לאקשויי מידי מבהמה דאיסורא אתי מעצמו כדכתיבנ' ונכון ועיין מ"ש למעלה בד"ה רבינא כו' וכל זה לדעת ר"ש אבל אנן לא קי"ל כר"ש בנר הגם דליכא אלא מי יימר ומי יימר וטעמא כיון דעביד לאיסורא בידים ובב"ח הגם דאיכא תרתי מי יימר שרינן כר"ש זו היא דעת הרמב"ם גדול דעה ז"ל ומהשתא סליק לן בלא פירוכא מאי דכתיבנ' לדעתו ז"ל דפסק כמ"ד חלוק היה ר"ש בב"ח דשרו:

שם גמרא סיפא אתאן דסוכה דעלמא כו' הרי"ף ז"ל לא גריס האי שינויא אלא דאהדר ליה והתניא כו'. ופי' הרמב"ן והר"ן דלפום שינויא דאביי ורבא שרי תנאה אפי' בעצי סוכה עצמה יעש"ד:

והרמב"ם בפ"ו מהלכו' סוכה הלכה ט"ו כתב וז"ל עצי סוכה אסורין כל ח' ימי החג כו' ע"כ ובהלכה י"ו כתב וכן אוכלין שתולין בסוכה לנאותה אסור להסתפק מהם כל ח' ואם התנה עליהן ואמר איני בודל וכו' הרי זה מסתפק כו' ע"כ. משמע מדבריו דגריס כגרסתנו דמשני ליה סיפא אתאן כו' והאי דמחלק אביי ורבא באומר איני בודל כו' לא קאי אלא אנויי סוכה. ודבריו ז"ל משיבין נפש כל חי דהיכי מצי למימר בעצי סוכה אין אני בודל מהם בין השמשות דהא על כרחו בודל הוא מהן וחלה עליהם קדושה והגם דאיכא לשנויי דהכי קאמר באומר אין אני בודל מהן מחמת איסור קדושה וא"כ הו"ל כסוכה דעלמא עם כל זה פשטה לאו הכין משמע:

ונראה לי לומר דגם הרי"ף בדעת רמב"ם ז"ל קאי ולפום גירסתו נמי סלקא לן פסקא דהרמב"ם מחוור והכי פי' דסוגייא ומי מהני בה תנאה והאמר כו' מנין לעצי סוכה וכו' והדר ליה תלמודא דקשה נמי לאידך גיסא דהא אשכחן דמהני תנאה להדיא בסוכת מצוה ומשני אביי ורבא באומ' איני בודל כו' ובזה מתרצה ברייתא דקתני עצי סוכה קודש דהני לא נכנסו בגדר מצות סוכה דהא אמר שאינו בודל וכו' ומתרצה לן נמי ברייתא דקתני ואם התנה כו' דקאי אפי' אסוכה דמצוה ובנוייה קאמר והכי פי' ושוין בסוכת החג דאסורה פי' בין סכך בין דפנות דאית בהו סתר אהלא בין כל הנטפל ונסמך לה ובזה נכללו נוייה ואמר ואם התנה כו' פי' במקום דשייך בו תנאי דהיינו בנוייה הכל לפי תנאו ולא חש עלן למיטעי דקאי לעציה דהא לא שייך ובהכי מתדייק שפיר מאי דקאמר הש"ס אבל עצי סוכה דחלה עלייהו קדושה כו' דלדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל טרחי לדחוק ישובן של דברי' ואין דבריהם נראין דלמאי הוצרך הש"ס לומר אבל עצי סוכה כו' דהא מלתא משתמעא שפיר מברייתא דקתני מה חג כו' וכל עין לה תצפה דלאו פשטא היא. והעיקר אצלי דאסוקי תירוצא הוא דלא אמרינן ואם התנה אלא בנויי סוכה אבל עצי לא מהני תנאה מתרי טעמי חדא דהא לא מצי שלא להיות בודל. ועוד אם אין אתה אומר כן אם כן כל אדם יכול לומר כן ומתבטלת לגמרי גזירת מלך עליון שאמר חג הסוכות והשוה זה לזה כל אחד יעשה תנאי ופקע כלילת קדושת סוכה ולא יחפוץ ה' עשות זאת ומלתא דפשיטא בלא אתמ' תנאי זה אלא על נוייה ובזה סלקא לן פי' דסוגייא מחוורא ופסקיה דהרי"ף והרמב"ם כחדא ועקר. אלא דפש גבן חדא אמאי השמיט הרמב"ם דין אם התנה בסוכה דעלמא דמהני וכן מות' שמן שבנר לדידן דקיימא לן דלא כר"ש ואסיר הול"ל דאם התנה דמהני. ונראה דלדעת הרמב"ם ז"ל לא מהני תנאה במוקצה מחמת איסור כגון סוכה ונר דקי"ל דאסיר אפי' למאן דקי"ל כר"ש וכן לכל מוקצה מחמת איסור לס' ר' יאודה לא מהני תנאה כיון דבין השמשות הוקצה ע"כ הוקצה לכוליה יומא וטעמא דפסק כר"ש בבהמה בריאה שמתה דשרי ובנר הגם שהתנה עליו דאסיר. י"ל דשאני ב"ח דבכל שעתא דעתיה אמאי דמתרמי ליה הוי מן המוכן ולית שעתא דנימא ביה ודאי דאסח דעתיה מיניה משא"כ נר כיון דאיהו אדלקיה הרי דחייה בידים להדיא לפחות בתחילת הלילה ממילא בין השמשות מוקצה גמור דדחייה בידים ועביד ליה גופא דאיסורה להכי אסיר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף