ראשון לציון/ביצה/לז/ב

ראשון לציון ביצה לז ב

גמ' כאן ברועה א' כאן בשני רועים כו'. רש"י פירש יש רועה א' בעיר או ב' רועים בעיר כו' יעש"ד ורמב"ם בפ"ה מהלכות י"ט כתב וז"ל המוסר בהמתו לבנו הרי היא כרגלי האב מסרה לרועה ואפילו נתנה לו בי"ט הרי היא כרגלי הרועה מסרה לב' רועים הרי היא כרגלי בעליה מפני שלא קנה אחד מהם עכ"ל פירוש מסרה לב' רועים ולא פירוש למי מסר גם לא היה בדעתו א' משניהם דאם היה בדעתו א' משניהם יכול הוא לברר דעתו ותהיה כרגל הרועה אלא ודאי דאיהו גופיה לא ברר בדעתן וכיון דכן לא הועילה מסירה זו לאפוקהי מרשותיה כיון דלא קנה שום אחד מהם וקיימה ברשות בעליה בכניסת י"ט ומאי דקאמר הש"ס דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה לסברת רש"י ז"ל הכי דייק דמדקתני לבנו או לרועה משמע דתרווייהו קיימי והיינו ב' רועים והכי פי' אפילו יש בנו רועה דסד"א מסתמא לבנו הרועה מסריה והו"ל כרועה א' קמ"ל דלא והרי היא ברשות בעליה כל שלא נתברר להדיא כן פי' הרשב"א וכפ"ז מתניתין במסרה לרועה או לבנו בי"ט מיירי ולא אצטריך למתני במתני' או לרועה אלא לומר דבדאיכא שני רועים מיירי ולא סבירא ליה תלמודא לפרושי מתני דהכי קאמר מסרה לבנו הרועה או לא היה בנו רועה ומסרה לרועה אחר משום דהוקשה ליה לימא רועה דעלמא דלא נפקא מרשות בעליה וכל שכן לבנו הרועה ולזה פירושו דלא אתא תנא במאמר או לרועה אלא לומר דאיכא רועה אחר וחידוש במסרה לבנו בי"ט דלא אמרינן דמסתמא דעתו על בנו ולא על אחר ולדרך זה קשה ראשונה הרי מתני' דקתני מסרה לבנו משמע אפילו מסרה בעי"ט דאי ביום טוב הרי ממה דקתני במתני' בתר הכי השואל כלי מחבירו מעי"ט כרגלי השואל ומקשינן בש"ס פשיטא ומשנינן שלא מסרו לו אלא בי"ט מהו דתימא לאו ברשותיה אוקמיה קמ"ל א"כ עד השתא לא אשמועינן תנא דהגם דלא הוה ברשותיה דשואל אלא בי"ט הוי כרגלי השואל וא"כ היכי מצינן לפרושי דרישא במסרה לבנו או לרועה דמיירי במסרה בי"ט ומטעם דמערב י"ט לא מסיימא מלתא דדעתיה על זה שנתנה לו בי"ט והלא עד השתא לא השמיענו תנא דמועיל מסרה בי"ט אפילו גילה דעתו להדיא מעי"ט שיתנה לו למחר ב' בדאיכא ב' רועים ונתנה ביום טוב אמאי לא אמרינן דמסתמא דעתיה הוה מערב י"ט ליתנה לזה שנתנה לו היום בשלמא אם נאמר דמיירי דלא היה דעתו מערב י"ט על זה שנתן אותה לו בי"ט ניחא אלא אם נאמר דמאתמול הוה דעתו ליתנה לרועה והיום שהוציא מחשבתו לפועל נתנה לזה אמאי לא אמרינן דזהו תחלת המחשבה ותגדל אקושיא דהיכא דאיכא בנו רועה אמאי לא אמרינן דדעתיה דאיניש מסתמא לתת לבנו ולא לרועה דעלמא. ג' לפי' רש"י דמאי דקאמר הש"ס כאן ברועה א' כו' קאי על המקום שהמקום ההוא לא הוה ביה אלא רועה אחד כאן בשני רועים שהמקום כו' אין הלשון מדוקדק דלאו הכין הול"ל אלא כאן באתרא דאיכא רועה א' כאן באתרא דאיכא ב' רועים דהרי העיקר שאנו מחלקים בו הוא אם יש רועה אחד בעיר. בשלמא אי מפרשינן דקאי אמסירה כמו שפי' רמב"ם כאשר אבאר בס"ד ניחא דאמסירה דקתני במתני' קאי כאן ברועה א' פירוש שמסר לרועה א' כאן שהיתה המסירה לשני רועים אלא לרש"י קשיא. ומכח הני תלת קושיין נד רמב"ם מדרך זה ופי' באופן אחר דמתניתין איירי דמסרה בעי"ט ובנו דקתני לאו רועה הוא והכין נמי משמע פשטא דמתני' דקתני לבנו או לרועה דמשמע דבנו לאו רועה הוא וטעמא דקתני כרגלי הבעלים משום דהגם דמסרה לו אעפ"כ כאלו היא ברשות האב דלהא מלתא הוי יד הבן כיד האב אפילו הוה גדול דכן דרך האב להניח מעשיו ביד הבן ומאי דקתני או לרועה דמוקי לה בש"ס בשני רועים פי' דהיו בשני הרועים יחד ונתנה לאחד מהם ולא גילה דעתו מי הוא זה פי' אפילו בדעתו לא ברר אלא כל אחד מהם שיקח הנה הוא רוצה בו ובזה לא זכה אחד מהם דכל אחד יעכב על חבירו ובזה נשארה ברשות בעליה ומאי דקאמר הש"ס דייקא נמי דקתני כו' פי' מדקתני מסרה לבנו או לרועה משמע רועה דומיא דבנו מה בנו דלא נפקא מרשותיה ה"נ רועה דלא נפקא מרשותיה וה"ד מפרש לה תלמודא כגון שמסרה לשני רועים וזה ניחא לפרושי טפי מלפרש זה שאמר הרב המגיד ז"ל ומיתורא דבנו קא דייק לה דלא אצטריך אם לא שתאמר דחלוקת לרועה פי' שמסרה לשני רועים יעש"ד משום דאם נפרש כן יש לבעל הדין לחלוק ולומר דהרי כשאנו מפרשינן לרועה הוא רועה א' בהכרח לומר דהיינו טעמא דהויא כרגלי הבעלים הגם שמסרה לרועה אחד מערב י"ט משום דלא חשיב בעליו להיות כרגליו אלא בעליו ממש שיש לו קנין בגוף הדבר ומאי דקתני במתני' כלים המיוחדים לאחד מן האחים נמי מיירי דיש לכל אחד מהאחים חלק בכלים וגם השואל כלי כו' דקתני משום דחייב באונסין הו"ל כבעלים ולעולם כל דלית ליה חלק בגוף הדברים הגם דהו"ל ברשותיה לא הוי כרגליו ומהשתא בהכרח לומר מסרה לבנו דלא תימא דבנו כיון דראוי ליורשו והיה בידו עתה וגם יד הבן נתונה בנכסי אביו סד"א דהוי כרגליו קמ"ל דאעפ"כ הרי היא כרגלי הבעלים. לזה בחרתי לומר דתלמודא דייק לה בדדמי למאי דקמה ולדרך זה דרמב"ם אפילו מאה רועים בעיר ומסרה בי"ט לאחד מהם הרי היא כרגלי הרועה דמסתמא דעתיה הוה ליתנה לרועה זה ומסתברא לי שאם היה בנו רועה ומסרה לו דהיא כרגלי בנו הרועה דמסתמא כי יהבה ניהליה לרעותה אדעתא להוליכה לכל מקום מרעה אשר ייטב בעיני הרועה אותה וכן ראיתי שכתב הרשב"א ז"ל בדעת רמב"ם ועיקר:

שם גמרא דקא ינקי תחומין מהדדי. פירוש כיון דביום טוב ינקי חלקיה נמצא שבכל חלק שביד כל אחד מהשנים יש בו ג"כ מחלק האחר ואותבינוה רב כהנא ורב אשי לרב השתא לאיסור מוקצה כו'. רש"י פירוש דחלק חבירו מוקצה לגבי דידיה כו' והקשו בתוס' דמאי איסור מוקצה במוכן לחבירו יע"ש ופירוש דאסור מוקצה דקאמר היינו מה שגדלה בי"ט ומוסיף בשמנונית ע"כ ודברים ג"כ מוקשים דלמא דבאיסור מוקצה כזה סבר לה רב כר"ש כיון דלא מינכר. ותו קשה מאי קא מתמהו לאיסור מוקצה לא חששו אה"נ דלאיסור מוקצה דאיסורו מדרבנן ולית ליה עיקר מן התורה לא חששו. ותו אפילו את"ל דאיסוריהו שוה עכ"ז לא הו"ל למימר כי האי גוונא לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו דמשמע דטפי הוה להו למיחש לאיסור מוקצה מאיסור תחומין והכי הול"ל ומאי שנא מאיסור מוקצה דלא חששו:

ונראה דרב כהנא ורב אסי אאיסור מוקצה דתנן במסכ' תמורה קאי דתנן התם דף כ"ח וז"ל כל האסור ע"ג המזבח כו' המוקצה והנעבד כו' איזהו מוקצה המוקצה לע"ז כו' ומוקצה זה אסיר לגבוה ושרי להדיוט וכן נעבד וקאמרינן במסכת ע"ז דף מ"ו גבי הך דאתמר אבנים דנדלדלו כו' דשאני בהמה דשריא להדיוט מוקצה ונעבד משום דהוו בעלי חיים דוק מינה אם אינה בעלי חיים אסיר להדיוט. וגרסי' תו התם דף מ"ח וז"ל אמר שמואל המשתחוה תוספתיה אסור ע"כ וב"ח ומחובר דין אחד להם ומינה נשמע לב"ח דתוספתיה אסיר ואעפ"י כן לית אנן חוששין למה שמוסיף המוקצה והנעבד אלא דוקא במחובר אנו חוששין אם ניכר התוספת והוא מובדל אנו אומרים כדאמר שמואל ופסקו רמב"ם בפ"ח מהלכות ע"ז וז"ל המשתחוה לאילן אעפ"י שלא נאסר השריגים והעלים וכו' הרי אלו אסורים בהנאה ע"כ. הרי דלא אסיר אלא השריגים והעלים דמינכרי תוספתיהו אבל מה שמתוסף בגוף האילן דלא מינכר שרי ודכותיה בב"ח נמי שרי והיינו דקאמרי ליה לאיסור מוקצה דהוי דאוריתא לא חששו ולאו דוקא מוקצה אלא אפילו נעבד אלא רישא דמתני' נקטי דקתני מוקצה וה"ה נעבד דלא חששו לתוספת כה"ג לאיסור תחומין דהוי מדרבנן חששו ושתיק רב ואיכא למימר דשתיק מחמת דקושיא זו אלימתא ואיכא למימר דלא חש להשיב משום דקושיתם איתא נמי במתני' דקתני האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי היא כרגלי שתיהן ובעו בה אמוראי וליבטלו גבי עיסה ומסיק בש"ס דאה"נ אלא משום גזרה דלמא תעשה עיסה בשותפות ולר' אשי משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל ולפום הני שינויי שניא הא דתחומין מכל האיסורין ואפילו מאסורי ע"ז דהא אשכחן המערה יין נסך אפילו כל היום דשרי משום דקמא קמא בטיל והא נמי דכוותה דכל פורתא ופורתא דמתוסף בבהמה או במחובר בטיל משא"כ מאי דקמן דמאי דאנו אוסרים לא הוי אלא מטעם דבר שיש לו מתירין ואי נמי משום גזרה שתעשה עיסה בשותפות יאסרו כל מין תערובת אפי' בטל מדינ' והרי"ף והרמב"ם פסקו כרב דחיישינן לינקי תחומין. והצצתי בדברי רמב"ם וראיתי שנתכון לתת טעם לפסק זה כדכתיבנא וז"ל בפ"ה מהל' י"ט הלכה כ' וכן האשה ששאלה מחבירתה מים ומלח ולשה בהן עיסתה כו' כרגלי שתיהן כו' שכל איבריה יונקי' זה מזה כו' עכ"ל. ממה שכתב דין המשנה ששאלה מים כו' וכתב דין דרב בכה"ג דוכן מוכח דטעמא חד לתרויהו וממילא משתמעא מלתא דבזה תלה רב זייניה ותמיהת רב כהנא לדברי רב הוי כתמיהת הנהו אמוראי אמתני' וכמו דמישבינן טעמא דמתני' מתישבי נמי דברי רב ובזה קיימא סבר' רב בקימה דאית בה הידור. וראיתי להרא"ה שפי' מאי דקאמר לאיסור מוקצה לא חששו פי' איסור אבר שיצא כו' יעש"ד שהם רחוקים ביותר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף